משהו עובד בחברה שמסייעת לקשישים. הוא אמור לעבוד 3 פעמים בשבוע. כל פעם שלוש שעות. לפעמים הקשיש משחרר אותו אחריי שעתיים בפועל והחברה אמרה שהם מחשיבים את זה לשלוש שעות עבודה. הקשיש הוסיף שיש ימים שבכלל הוא לא צריך עזרה אבל בכל מקרה הוא יחתום לאותו עובד. האם זה ייחשב לגזל? הפקידות במשרד אמרו שמבחינם זה בסדר כי השעות האלה גם ככה מגיעות לאותו קשיש וזה בחירה שלו. אבל אני לא יודעת אם הם מוסמכות לומר זאת? האם זה גזל?

בס"ד אם יש סעיף בחוזה שכתוב בו שהעובד מקבל תשלום לפי שעות עבודה בפועל בלבד אסור לחתום שעבד יותר שעות ממה שעבד בפועל בגלל שיש בזה גזל. אבל אם אין סעיף בחוזה שמסביר את הנושא במפורש, המעסיק חייב לשלם לעובד על הזמן שלא עבד בפועל, כאשר המניעה באה מצד הקשיש ששיחרר אותו ולא מצד העובד. בגלל שהעובד "קנה" את משכורותו לכל תקופת העבודה (רמ"א שלג, ג) על ידי "תחילת עבודה" (חו"מ שלג, א משפט הפועלים עמוד נט) . היינו על ידי זה שהתחיל העבדות, ובמקרה שלנו שהעבוד כבר עבד אצל הקשיש, הוא "קנה" משכורותו לכל תקופת התעסוקה והמעסיק חייב לשלם לו אע"פ שאינו עובד בפועל, אם המניעה היא מצד הקשיש ששיחרר אותו כאמור. ואע"פ שבאופן זה הפועל אינו צריך לקבל משכורת שלמה אלא רק "כפועל בטל", מכיוון שמשלמים שכר מינימום בעבודה זו נראה שיש חזקה שהפועל אינו מוכן לקבל משכורת פחותה מן המינימום ועדיף לו לעבוד כדי לקבל כל שכרו מלהיות בטל ולקבל פחות. מדברי השואל המצוטטים בשאלה משתמע שבמקרה של השאלה אין סעיף בחוזה שכתוב בו שהעובד מקבל רק לפי שעות עבודה בפועל. עקב כך מותר לקשיש לחתום שהעובד עבד אצלו כל השעות אע"פ שרק עבד אצלו חלק מהן בגלל שעי"ז הקשיש מאפשר לעובד לקבל השכר המגיע לו, ואם היה חותם שעבד פחות היה מפסיד משכורתו המגיעה לעובד. הנימוק לכך הוא: שמותר לשקר כדי להציל זולתו מן ההפסד כמו שמצאנו שת"ח מותר לשקר באכסנאי לומר שלא קיבל אותו יפה או שהתארח אצל אחר כדי למנוע מאנשים דלא מעלי לנצל את טוב לבו ולגרום לו הפסד (ב"מ כג:) ויותר מכך מצאנו שנודרים ונשבעים לאנסים ולמוכסים כדי להציל ממונו כאשר באים עליו שלא כדין (נדרים כז: יו"ד רלב, יד והלאה) ולא רק ממון עצמו אלא מותר לישבע ולדור לשקר כדי להציל ממון חברו כמו שמשמע מסתימת לשון הגמרא שם וכך נפסק מפורש ברמ"א רלב, יד (משו"ת הרא"ש כלל ח יט) ומצאנו עוד דוגמאות שמותר לשקר כדי להציל ממון. הגמרא ב"ב (מו:) מייעצת איך לשקר לרמאי דפומבדיתא כדי להציל ממון מהם וכן הש"מ (ב"מ ו.) מביא מהר"י כץ שדייק מרש"י שם שמותר לתפוס משל חברו בגלל חוב שחברו מכחיש בו ואפילו להישבע להד"מ כדי להציל את שלו. (מובא גם במהרש"א (רלב, ד הנ"ל) ואפילו לפי הר"ן (מובא שם) שאסור בגלל איסור לא תחמוד, משמע שאין איסור מצד עצם השקר. אבל אינו מוכרח שיש פשטים אחרים בסוגיא שם (עיין ר"י מיגש שבש"מ שם ועוד). וכן מצאנו בראב"ד (מובא ברא"ש] שמותר לטעון אינו יודע כדי לחסוד מעצמו גלגול שבועה. (מובא בש"ך בסימן עה) וכן מצאנו בסמ"ע בהסבר הגמרא שבועות לא. שאסור להעמיד משיהו על יד העד כדי לגרום חברו להודות רק אם יודה בדבר שלא חייב באמת אבל מותר לעשות כן כדי לגרום לו להודות על האמת. מיהו הגר"א פירש הגמרא שם אחרת ולפי דבריו אסור לעשות תחבולה אפילו להוציא ממון על אמת אבל י"ל ששם מדובר בביה"ד דוקא. וע"ע דיון בזה בדברי רב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א מובא בספרו משפט ערוך בתחילת סימן עה. ובפרט בנידון דידן כאשר לא ברור שיש שקר בחתימת הקשיש שאפשר לטעון שהוא חותם שהעובד מגיע לו שכר כאילו עבד כל השעות האלו, כמו שהר"י כץ הנ"ל כתב למעלה שאפשר להישבע להד"מ אע"פ שבאמת תפס שכוונתו להד"מ שחייב לו ממון וכן מצאנו תליות כאלו בטוען וחוזר וטוען (ב"ב לא:). וי"ל שבנידון דידן הקשיש חייב לחתום כך שהרי הוא הוא שגורם ההפסד לעובד עי"ז שמשחררו ולכן חייב לתקן מה שעיוות כעין מש"כ תוספות עירובין לב: ד"ה ולא, שלכו"ע אומרים לאדם לעבור עבירה קלה להציל חברו מעבירה חמורה כאשר הוא הגורם לעבירה החמורה. וכן הקשיש גורם למעביד לשלם לעובד פחות מן המגיע לו וכן עושק אותו ולכן מוטב שיחתום בכה"ג ולא לגרום למעביד איסור חמור. בברכה הרב ברוך פז