שלום קראתי פעם מהתורה שבעל פה שמשה רבנו נח בין כתיבת פרשה לפרשה, ואחר כך ראיתי שאמרו שכל שכן עמי ארצות או משהו כזה. רציתי לדעת מה הכוונה בזה? האם מלמדים אותנו חכמים שצריך להפסיק וליתן ריווח בין כל לימוד ללימוד? אשמח לפירוט תודה רבה וחתימה טובה

לשואל שלום, על מאמר המשנה באבות (פ"ג, מי"ג) "סייג לחכמה שתיקה", כותב בעל התפארת ישראל את הדברים הבאים: "כל חכמה שאדם לומד, אם רצה לעשות לה סייג שלא יאבדה כל כך מהר, לא יחטוף מהר מעניין לעניין דהוה ליה כזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד, שלא יקווה לעשות ענבים טובים, כי כאשר זרע כן יגדל כלאים, וכמו שאמרו חז"ל (עירובין נד ע"ב): העושה תורתו חבילות, חבילות, מתמעט... אבל צריך להמתין מעט בין עניין לעניין, להתיישב יפה על מה שלמד, למען ישתרש העניין במחשבותיו היטב, ויך שורשיו כלבנון, וכן אמרו חז"ל (בריש תורת כהנים), שההפסקות היו משמשות ליתן רווח למשה להתבונן יפה בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין". בברכה נאמנה