שלום וברכה, רציתי לשאול האם יש הידור לקרוא את השנים מקרא (מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום) דווקא מספר תורה? ואם יש ספר תורה פסול האם זה מהודר יותר מקריאה מחומש? ואם אין עדיף לקרוא דווקא מצילום של ספר תורה עם צורת אותיותיו? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום! מי שיודע לקרוא מספר התורה קריאה מדויקת, יודע היכן מסתיים כל פסוק ואת הניקוד הנכון של כל מילה, עדיף שיקרא מספר תורה (ועדיף לבחור לשם כך ס"ת שמיועד לקריאה בשבת, כדי שאגב כך גם יתגלה אם יש טעות או פגם באחת האותיות). ואם אינו בקיא בקריאה, וקריאתו בחומש מנוקד תהיה מדויקת יותר, הרי זה עדיף. כמו כן, ראוי להקפיד בדרך כלל לקרוא שמו"ת בטעמי המקרא, ומי שמקפיד בכך ואינו יודעם בעל פה ולשם כך הוא צריך לקרוא מחומש, עדיף שיקרא מחומש עם טעמים מאשר מספר תורה בלי טעמים. לגבי קריאה בספר תורה פסול, גם אם מצד קדושתו יש בכך צד הידור על פני קריאה בחומש מסתבר שאין לקרוא בו כלל, מחשש שיטעו להחשיבו ככשר. ס"ת פסול צריך להינתן לתיקון או לגניזה (שו"ע יו"ד סי' רעט ס"א). באשר לצילום של ספר תורה, ספק אם יש בכך תוספת קדושה בגלל צורת האותיות המיוחדת (עיין שו"ת יביע אומר ח"ט, יו"ד סי' כד), ועכ"פ אינני חושב שיש הידור לקרוא שמו"ת דווקא בו. הרחבה: 1. העדפת ספר התורה כתובה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקכט), וטעמו, שעדיף לקרוא בספר שקדושתו רבה יותר. הוא לומד זאת ממצוות כתיבת ספר תורה, שמוטלת באופן עקרוני על כל יחיד, והספר לא נועד רק להנחה בארון אלא על מנת שזה יהיה ספר הקריאה גם ליחיד במידת האפשר (וכן מוכח במשנה בשלהי מסכת יבמות, עיין שם). אך התנה זאת בבקיאותו של הקורא בניקוד ובטעמים, ואם לא כן - יקרא בחומש מנוקד, ו"יותר טוב הוא שיקרא בהם קריאה אמיתית, ישרה, ממה שיקרא בספר תורה קריאה משובשת" (כמובן, זה לגבי קריאה של יחיד בלבד, עיין שם). דברי הרדב"ז הובאו להלכה בפוסקים האחרונים (מגן אברהם סי' רפה סק"א ומשנה ברורה שם סק"ב). הט"ז (סי' רפה סק"ב) כתב יתירה מזו, שקריאה בחומש מודפס היא כעין קריאה בעל פה, שבמקורה נאסרה משום "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה" והותרה רק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ולכן ראוי לקרוא שמו"ת לפחות פעם אחת מתוך ס"ת (והשניה - במקביל לש"ץ הקורא בשבת), וסיים: "וכך נהגתי מעודי". 2. מאידך, יש מהאחרונים שסברו שלימוד תורה פרטי בספר התורה יש בו זלזול בכבודו. כך כותב ה'פרישה' (יו"ד סי' רע) כביאור לדברי הטור בשם הרא"ש, שבימינו מצוות כתיבת ס"ת מתקיימת בכתיבת חומשים וספרי התורה שבע"פ. הפרישה הבין שכוונת הרא"ש שכתיבת החומשים וכו' עדיפה בימינו על ספר תורה, והסביר זאת כאמור, שהלימוד השוטף צריך להיות דווקא מחומשים ולא מס"ת. ברם, ביאור הפרישה בדעת הרא"ש אינו מוסכם. יש אומרים שאין כוונת הרא"ש להעדיף כתיבת חומשים וגמרות על פני ס"ת, אלא לומר שגם בהם מתקיימת המצווה (עיין בית יוסף וב"ח שם, ובאריכות בשו"ת מהר"י בי רב סי' סב, תשובה מאת חכם בשם ר' שלמה בן עזרא; ועיין ש"ך שם סק"ה), ולפי זה אין ראיה לחידושו שהלימוד מתוך ספר תורה הוא זלזול בכבודו. ואפילו לפי הבנת הפרישה, שהרא"ש התכוון שבימינו אין מצווה לכתוב ס"ת אלא רק חומשים ושאר ספרים, אין זו הוכחה לחידושו של הפרישה שיש זלזול בספר התורה בלימוד השוטף בו. אפשר שכוונת הרא"ש לומר שמכיוון שמטרת הכתיבה היא הלימוד, יש יתרון בימינו לכתוב חומשים, שכתיבתם פשוטה וזולה הרבה יותר (אפילו לפני עידן הדפוס), כי כך תופץ התורה יותר. ברם, כאשר יש לפנינו כבר ספר תורה כתוב, וכעת הברירה ללמוד ממנו או מחומש, אפשר שגם הרא"ש יודה שיש עדיפות לקריאה מס"ת, ועכ"פ מסתבר שגם לדעתו אין בזה שמץ זלזול. אכן, ב'שלחן גבוה' (על השו"ע שם, סקי"ב) תמה על הפרישה, שאין בזה כל זלזול, והעיד על גדולים שנהגו לקרוא שמו"ת מתוך ספר תורה. ולשון שו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא, יו"ד סי' קעד): "דאטו ס"ת שלימה וכשרה אין ללמוד מתוכה ליחידים, ואפילו מספר עזרה? וכי זה הוא הורדה מקדושתו?! והלא עיקר תורה שבכתב להכי ניתנה, ללמוד מתוכה, ומקרא מלא: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', ומכאן הוא המצוה לכתוב ס"ת, והרי כתיב 'ולמדה את בני ישראל'; ואטו זה קאי על קריאה בצבור?" (הנוב"י לא מזכיר את הפרישה). 3. ב'תשובות והנהגות' (ח"ד סי' עג) כתב שהעדפת הקריאה מס"ת היא דווקא בס"ת של יחיד, אבל ס"ת של ציבור מיועד אך ורק לקריאה בציבור, וקריאת יחיד היא הורדה מדרגת קדושתו. לפי זה הסביר את דברי הרמב"ם (הל' תפילה יג,ו) על שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, שנקראים אפילו ביחיד, שאין כוונתו להתיר זאת בקריאת התורה הציבורית, אלא רק לקריאה פרטית בספר של ציבור. פירושו קשה מאוד, כפי שהעיר בעצמו, שהרי הרמב"ם כותב הלכה זו בהלכות תפילה, במסגרת דיני קריאת התורה הציבורית, ולא בהלכות ספר תורה, במסגרת דיני כבוד הספר. אף אין ברמב"ם רמז להבחנה זו בין ס"ת של יחיד או של ציבור, וכתב באופן סתמי בהל' ספר תורה (פ"י ה"ח) שאפילו יחיד קורא בו: "כל הטמאים, אפילו נידות ואפילו גויים, מותרין לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה" (יש לשים לב שהרמב"ם לא רואה כל חידוש בעצם העובדה שיחיד קורא, אלא רק בגוי או טמא). 4. יש שדייק כדברי ה'תשובות והנהגות' מלשון השאלה בשו"ת הרדב"ז, על "מי שיש לו ס"ת בתוך ביתו", הרי שהתיר לקרוא שמו"ת רק מס"ת פרטי, ולא משל ציבור (פסקי תשובות, סי' רפה הערה 18). ברם, דברי הרדב"ז עשירים במקום אחר, ובו התיר במפורש אף לקרוא שמו"ת בספר תורה ציבורי, בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' קנז: "מנהגם היה להעמיד תיבה ובתוכה ס"ת כדי שיהיה מוכן להעלותו משם לבימה לקרוא בתורה, גם כדי שיהיה מוכן ליחידים לקרוא בו שנים מקרא ואחד תרגום, שהוא מצווה בס"ת יותר משאר החומשים". הרי שהיה בבית הכנסת מעין ארון קודש קטן לצד הבימה על מנת לאפשר קריאת שמו"ת מספר תורה! 5. יש להעיר על הילקוט יוסף (סי' רפה סי"ד), שהתיר בלשון מסוייגת ("מעיקר הדין מותר") לקרוא שמו"ת מתוך ספר התורה, בפרט למי שרוצה להתכונן לקריאה בשבת, אך המליץ שלא להוציא את הספר מההיכל; המלצה שמתאימה כמובן לספרי התורה של עדות המזרח שמונחים בארגז וניתן לקרוא בהם בעומדם בארון. אולם בחזון עובדיה (שבת ח"א עמ' שג, ועיין גם ביבי"א ח"ח יו"ד סי' לו,א) כתב זאת לא כהיתר אלא כהמלצה: "נכון מאוד שיקרא שמו"ת מתוך הספר תורה", וללא הסייג על טלטול הספר; וכך גם בקיצוש"ע של הילקוט יוסף סי' רפה סי"ז: "מצוה מן המובחר". אך ראה בחזון עובדיה שם, מקורות רבים על חשיבות קריאת שמו"ת בטעמי המקרא, ושיש אומרים שללא טעמים לא יצא ידי חובתו (כגון שו"ת הב"ח החדשות סי' מב), וכאשר הקריאה מהספר תהיה בלא טעמים יש להעדיף את הקריאה מחומש.