בס"ד במדינה ישנה וועדה שנקראת "וועדת העזבונות". פעילותה מבוססת על ריכוז כספים מכל העולם מאנשים שנפטרו והועידו את כספם לטובת המדינה לחלוקה לעמותות. הכסף מרוכז אצל האפוטרופוס הכללי ומשם לפי המלצת הוועדה הכסף עובר לעמותות המבקשות דרך משרדי הממשלה השייכים לאותו תחום של הנתמך.כל עמותה המעוניינת בתמיכה מגישה בקשה והוועדה בוחנת את הבקשה מצדדים שונים ומחליטה האם וכמה לתמוך. התורה קובעת לנו דיני ירושה ובשביל לקבוע שהכסף ילך למקום אחר יש צורך להשתמש בלשון נתינת מתנה שתחול רגע לפני הפטירה.ככל הנראה אין טפסים מסודרים עם ניסוח ובטח שלא בדקדוק ההלכתי הנצרך. אם כן, נשאלת השאלה: א. האם יש תוקף הלכתי לפעילות הוועדה-ואם לא מה צריך לעשות ע"מ לתקן את העניין.(בהנחה שתהיה לנו אפשרות מעשית לתקן) ב. האם יש היתר לעמותות להיתמך מכספים אלו? מהמעט שעיינתי אני מבין שלמרות שקיימא לן כר’ יהודה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, הגמרא בבבא בתרא קכו ע"ב אומרת שבירושה אין זה שייך משום שהיסוד של ר’ יהודה הוא מחילה וכאן היורש אינו מוחל בסתמא."הקצות" אומר שכל דברי הגמרא זה רק בחלק הבכור המוגדר כחלק נוסף ומתנה ששייך מושג מחילה לגביו אבל חלק הפשוט אינו יכול להימחל כיוון שאין זה עניין ממוני אלא איסורי בהגדרה דינית להיותו "יורש". וכן משמע ברמב"ם נחלות ו,א שמחילה לא תועיל.ואם כן כל עוד לא תהיה לשון מפורשת של מתנה קודם למיתה לכאורה המתנה לא תחול. ברור שצריך לבחון כל מקרה ונוסח לגופו אבל האם ניתן לפתור את הבעיה באופן עקורני ויסודי לכל המקרים? מדובר על סכומים עצומים של עשרות מליונים בשנה למאות עמותות וע"כ חשוב לי לברר עניין זה לעומקו. אם יש צורך לברר פרטים מציאותיים אוכל לברר עם אימי שהיא מנהלת הוועדה. בתודה,

מתוך דבריך ודברים המפורסמים לכלל אני מבין שוועדה זו מקבלת את הנכסים והירושות משני סוגים של אנשים. א. אנשים שאין להם יורשים כלל ב. אנשים שיש להם יורשים אלא שהם החליטו לתת חלק מנכסיהם לטובת המדינה ו/או מוסדותיה . כל חלק יש לו דינים שונים ונענה על כל אחד (ותודה להרה"ג הרב כלאב שליט"א אב"ד ירושלים לשעבר, ששוחח איתי על תשובה זו, והדברים שנכתבים כאן הוסכמו על ידו) א. בשולחן ערוך חושן משפט נפסק שמי שאין לו יורשים כלל נכסיו מוגדרים לאחר מיתתו כהפקר (סימן רע"ה סעיף א). בספרות ההלכתית הדוגמה לכך היא גר שלא נולדו לו ילדים לאחר שהתגייר. לכאורה, מתוך הגדרה הלכתית זו אנו יכולים לקבל את הדבר שהמדינה ממנה אפוטרופס כללי לכל נכסים מעין אלו. ובוודאי לא גרע הדבר מכל אדם שהיה יכול לזכות בנכסים אלו. אלא שיכול להיות שאין אנו יודעים על יורשים אך באמת אולי קיימים כאלו, שלפי ההלכה הרי הם בעלי הנכס. ונשאלת השאלה כיצד אנו מוכרים ומטפלים בנכסיהם? התשובה על כך יכולה להיות מכמה פנים. או שיש לאפוטרופס כח של משיב אבידה שיכול למכור נכסים ולטפל בהם על מנת שיוכל בעתיד להשיב לבעל האבידה (חושן משפט סימן רס"ז בסופו) או לחילופין יש כאן כח של שבעה טובי העיר (חושן משפט סימן ב') שיש ביכולתם לתקן תקנות לטובת הציבור, וטיפול בנכסים אלו ושימוש בהם לטובת עמותות של צדקה וחסד הרי זה מוגדר כטובת הציבור. כמובן, שמבחינה הלכתית, אם יתגלו היורשים ויתבעו את ירושתם הרי הם זכאים לה, ואיני יודע כיצד מתייחס החוק במדינת ישראל לנושא זה, וכמובן שיכולה להיות לכך השלכה הלכתית. ב. אכן דבריך שכתבת בדבר היכולת "להוריש" לאלו שאינם יורשים מן התורה תלויה בלשון הנותן (שצריך לשון של מתנה החלה לפני המיתה), ואין יכולת להוריש למי שאינו יורש מן התורה , לאחר המיתה. אמנם, כאן יש דין נוסף וקצת שונה , שהרי המוריש מצוה ומודיע על רצונו להעביר חלק מנכסיו לאחר מותו למטרה כזאת או אחרת. להודעה מעין זו יש השלכה על היורשים שהרי "מצוה לקיים דברי המת" ועלינו לקיים את רצונו. אלא שהפוסקים הצריכו שהמוריש ישליש מראש את הנכס או הסכום הנ"ל מראש על מנת שיהיה תוקף וחוזק לרצונו זה, וכאן הרי הוא לא השליש? תשובה לכך מצאנו בתשובה של הגאון הרב חיים עוזר זצ"ל בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן לד שסבר שאם המוטב שאמור להיות מוחזק על פי רצון המת הוא מוחזק מכח חוק המדינה הרי הדבר יכול להוות תחליף לכך שהממון לא הושלש לכך מראש לפני מיתתו. מובן, שלפי זה גם לאופן זה ישנו תוקף מבחינה הלכתית. כמובן שאם ניתן לתקן את לשון שטר הנתינה והתרומה לטובת ועדת העזבונות, באופן שיתאים גם לדין התורה, הרי הדבר טוב ומובחר.