שלום כבוד הרב! אני תלמידה בבית הספר ואני עורכת עבודה בנושא הציווי ״שופטים ושוטרים תתן לך״. במהלך העבודה, עלו לי הרבה שאלות בנושא איך נוגע הציווי לימינו. האם יש חובה לשמוע לבתי דין רבניים כיום? ובקשר לבתי משפט שאינם פוסקים לפי ההלכה, האם יש חובה להשמע אליהם ולנהוג כפסיקתם? ואם כן, מה החובה, ועד איזה גבול היא קיימת? כלומר, אם חס וחלילה יצא חוק במדינת ישראל הנוגד באופן מוחלט את ההלכה, עד איזה מצב יש להשמע אליו, והאם עדיף לקבל את העונש ולא לעבור על ההלכה? תודה רבה וחג שמח!

שלום וברכה! אכן גם בימינו יש חובה הלכתית לשמוע לבתי דין רבניים. אדם שתובעים אותו לדין בפני בית דין רבני, חייב לבוא ולעמוד למשפט בפני בית הדין, ולאחר מתן פסק הדין שני בעלי הדין חייבים לקיים אותו. אסור לאדם להתחמק מדין תורה ולסרב לקבל את סמכותו. אולם יש לאדם אפשרות לבחור בין בתי הדין השונים - אם התובע הגיש תביעה בפני בית דין מסויים, הנתבע רשאי לומר שהוא מעדיף בית דין אחר, והתובע יצטרך לבוא לדון שם. כך הוא המצב העקרוני על פי ההלכה. אולם מבחינה מעשית, בתי הדין כיום אינם יכולים להטיל את סמכותם על אנשים. החוק כיום נותן לבתי הדין הרבניים הרשמיים סמכות בענייני נישואין וגירושין. לגבי שאר העניינים, החוק אינו מחייב אדם לבוא להישפט בפני בתי דין רבניים, ולבתי הדין אין יכולת לאכוף על בעלי הדין את ביצוע פסק הדין. לכן מקובל כיום, שכאשר שני אנשים ניגשים לדון בבית דין רבני, הם חותמים על "שטר בוררות", שבו הם מכירים בסמכותו של בית הדין וממנים אותו כבורר בעניין זה, ואז פסק הדין של בית הדין יהיה בעל תוקף גם על פי החוק, וניתן לאכוף אותו באמצעות רשויות המדינה. (מבחינה חוקית, אפשרות זו קיימת כיום רק בבתי הדין הרבניים הפרטיים, ולא בבתי הדין של המדינה, שהם עוסקים רק בענייני נישואין וגירושין.) אם אחד מבעלי הדין מעוניין לערוך את הדיון בבית דין רבני, אבל השני אינו מוכן לכך, לא ניתן מבחינה מעשית לחייב אותו לבוא לבית הדין. במצב כזה, אותו אדם שפנה לבית הדין הרבני יקבל מבית הדין אישור לפנות לבית המשפט של המדינה, ושם הוא ינהל את הדיון. לגבי חוקים שאינם נובעים מן ההלכה אלא נחקקו בידי המדינה, יש לחלק בין מצבים שונים: א. בתחומים הבסיסיים שבין המדינה לאזרחים, קיים הכלל "דינא דמלכותא דינא" - ההלכה מכירה בסמכותו של השלטון לחוקק חוקים בענייני הנהגת המדינה, ולחוקים הללו יש תוקף הלכתי גמור וחייבים לציית להם. כך למשל בענייני מיסים - מותר לשלטון לחוקק חוקי מס, והאזרחים חייבים לשלם את המיסים הללו, ומי שמעלים מס נחשב על פי ההלכה כגזלן (שולחן ערוך חושן משפט שס"ט, ו). וכן בהפקעת רכוש לצורך הציבור - על פי ההלכה יש לשלטון סמכות לעשות זאת, כגון להפקיע קרקעות (בתשלום) לצורך סלילת כבישים וכדומה, ואין זה נחשב גזל (שם סעיף ב). ב. גם בעניינים שאינם בין המדינה לאזרחים אלא בין אזרח לאזרח, ההלכה מכירה באופן עקרוני בסמכותו של השלטון לחוקק חוקים שיסדירו את אופן ההתנהלות בין בני אדם. חוקים כאלה יכולים לא פעם לקבל תוקף הלכתי מצד הכלל של "דינא דמלכותא דינא", ובמקרים אלה יש לנהוג בפועל על פי החוק, גם אם הוא קובע הגדרות שונות מן ההלכה המקורית (עי' למשל בשולחן ערוך חושן משפט ס"ח, א, בהגהת הרמ"א; וכן שם ע"ד, ז, בהגהת הרמ"א). נביא לכך דוגמה מודרנית: המושג של "זכויות יוצרים" אינו מופיע בהלכה המקורית, אולם המדינה חוקקה חוקים להגנת זכויות יוצרים. פוסקים רבים פסקו, שמכיוון שכך חוקק השלטון, הרי זה מחייב גם על פי ההלכה, וכעת ישנו איסור הלכתי לפגוע בזכויות יוצרים (עי' למשל תחומין כרך ו', מאמרו של הרב עזרא בצרי; שו"ת יביע אומר חלק ז', חושן משפט סימן ט'). בתחום זה של החוקים שמסדירים את היחסים שבין אזרח לאזרח, ישנו דיון גדול בין הפוסקים מה גבולותיה של סמכות זו - באילו מצבים חוקי השלטון יקבלו הכרה הלכתית, ובאילו מצבים ההלכה תדחה אותם והדין יישאר כפי ההלכה המקורית (עי' למשל בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך חושן משפט סימן שס"ט, סעיפים ח, יא; ש"ך חושן משפט ע"ג, לט). עוד יש להבהיר, שגם כאשר ההלכה מכירה בתוקפם של החוקים, הדיון המשפטי בין בעלי הדין צריך להתנהל בבית דין רבני. במקרה כזה בית הדין יביא בחשבון גם את חוקי המדינה כבעלי תוקף הלכתי, אולם הדיון יתבצע על פי כללי ההלכה ומתוך נקודת מוצא של כפיפות לתורה. ג. הסוג הבעייתי ביותר הוא כאשר השלטון מחוקק חוקים שנוגדים בפירוש את ההלכה, כגון אילו היו מחוקקים חלילה חוקים שמחייבים לחלל שבת או לאכול טרף וכדומה. במצב כזה, הדין הוא שחוקי השלטון אינם יכולים לבטל את דיני התורה, שכן גם השלטון צריך להיות כפוף לקב"ה ולחוקיו (רמב"ם מלכים ג', ט). בפועל, היו לצערנו מקרים לא מעטים במהלך הגלות שבהם יהודים נאלצו לעבור עבירות בגלל ציווי השלטון, אבל זאת לא משום שחוקי השלטון גוברים על ההלכה, אלא משום שהשלטון איים עליהם בעונש מוות, וכידוע, פיקוח נפש דוחה כמעט את כל העבירות. באופן עקרוני, כל עוד אין מדובר בסכנה, אין לבטל את דברי התורה משום חוקי השלטון. עיקרון זה מוסכם על כל הפוסקים, אולם ביישום שלו ישנן מחלוקות. כגון: מה הדין כאשר השלטון מצווה לעשות דבר שאינו איסור מוסכם לכל הדעות, אלא יש לגביו מחלוקת בין הפוסקים? האם מי שסובר כפי הדעה המחמירה, צריך להמשיך לנהוג כך ולעבור על החוק, או שבמקרה כזה עליו לסמוך על הדעה המקילה בכדי למנוע את ההתנגשות? וכן ישנם חילוקים נוספים שנידונו בדברי פוסקים בזמננו בעניין זה.