שלום לכבוד הרב, ישנו תכשיר הנקרא "טופיק" שהינו מעין אבקת (סיבי) שיער דקה מאד שמטרתה להסוות שיער דליל על הראש. סיבי השיער נצמדים לקרקפת ולשיער הקיים כך שלא רואים את הקרחות על הראש ובאופן שלא ניתן להבחין כלל בסיבים המלאכותיים. תכשיר זה מונע בושה מאנשים רבים המעוניינים להסוות את העובדה שסובלים משיער דליל. האם סיבי שיער אלו נחשבים כחוצצים לתפילין של ראש?

לשואל, שלום! מסתבר שמעיקר הדין אבקה זו אינה חוצצת בתפילין. לכן, מי שמקפיד בדרך כלל שלא להופיע בציבור בלי האבקה רשאי להניח תפילין מעליה. אם ניתן להסתפק בפיזור האבקה על רוב הראש ללא מקום התפילין, כך שהטופיק יהיה רק תחת הרצועות ולא תחת הבית בקדמת הראש והקשר שבעורף, עדיף לעשות כך. הרחבה: 1. דין זה תלוי בשתי מחלוקות: האם בכלל יש איסור חציצה בין התפילין לבין הראש? נחלקו בדבר הראשונים: שיטת הרא"ש שהתפילין צריכות להיות צמודות לראש ללא חציצה, ושיטת הרשב"א שחציצה אינה פוסלת בתפילין של ראש (אם כי לא ברור האם נקט כך הלכה למעשה, ומכל מקום גם הוא מודה שהמנהג להקפיד שלא תהיה חציצה). בשולחן ערוך (סי' כז סעיפים ד-ה) הכריע כדעת הרא"ש, אך סמך על הרשב"א בלית ברירה במי שמטעמי בריאות חייב לכסות את ראשו, ואם יצטרך להניח את התפילין ממש על ראשו לא יניחם כלל, ובזה הורה להיתר. הרמ"א כותב שבמקרה זה לא יברך על התפילין של ראש (בניגוד למנהג האשכנזי הרגיל). רבי עקיבא איגר מבאר, ובדומה לזה במשנה ברורה ס"ק כ, שאין הכוונה שמחמת הספק לא שייך כלל לברך על השל ראש, אלא שמחמת הספק מתחשבים בדעה שברכת התפילין של יד מספיקה גם לשל ראש (ולפי זה כתב רעק"א שאם יש לו רק תש"ר יברך עליהם). נמצא, אפוא, שכאשר ממש אין ברירה סומכים על דעת הרשב"א (ועיין במשכנות יעקב ח"א סי' לג, שכדרכו בקודש חתר להכריע במחלוקת הראשונים מן הסוגיות עצמן והכריע כרא"ש). 2. מחלוקת נוספת היא האם אבקה כעין זו, שמצד אחד משמשת לנוי האדם ומצד שני אינה קבועה עליו לצמיתות, מהווה חציצה. בשו"ת 'פני אריה' (לרבי אריה ליב מברסלוי, אמסטרדם תק"נ, סי' ו) כתב שמותר לפזר אבקה לצביעת שיער ולהניח תפילין מעליה, על פי הכלל (סוכה לז ע"א): "כל [דבר שמטרתו] לנאותו - אינו חוצץ". אך סברה זו שנויה במחלוקת בהקשר שלנו: היא נאמרה במקורה לגבי נטילת לולב, שמותר לאחוז את הלולב בכלי קישוטי (כמו ה"קוישיקלעך"), אך בנטילת לולב אין דין של מגע ממש בין היד ללולב, אלא דין שהאחיזה תהיה ישירה ("ולקחתם" - "לקיחה תמה"), ולעניין זה כלי קישוטי אינו חוצץ. לעומת זאת בדברים שבהם נדרש מגע ממש, ספק אם סברה זו מועילה, ונחלקו בזה הראשונים: ביד רמה (סנהדרין מח ע"ב) כתב את סברת "כל לנאותו אינו חוצץ" גם לגבי תפילין, ואילו הריטב"א והמאירי בסוכה שם והר"ן על הרי"ף סוכה יח,א כתבו שבתפילין אין סברה זו מועילה. אמנם בפני אריה נדחק לבאר את הריטב"א (בלשונו: הרשב"א, ואכמ"ל) כשיטתו, שחילוקו בין לולב לתפילין וכיוצא בהם הוא רק לגבי סברת "לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה" ולא לגבי סברת "לנאותו", אך במאירי הדברים מפורשים: "שכל שלא נתפרש בו דין חציצה, ואין חשש חציצתו אלא להיות הלקיחה תמה - כל לנאותו אינו חוצץ"). 3. באשר לפאה נכרית הכרעת הפוסקים שהיא חוצצת (משנה ברורה סי' כז ס"ק טז; אגרות משה או"ח ח"ד סי' מ אות יח; עשה לך רב ח"ג סי' ג), ולא סמכו בה על סברת "כל לנאותו אינו חוצץ". ועיין במשנה הלכות ח"ו סי' ח, שסובר שגם הפני אריה הנ"ל, המתיר אבקת צבע, יודה לאסור בפאה נכרית, שהיא חפץ עבה יותר וקשה לומר בו שיתבטל לגוף מפני שהוא "לנאותו". אולם מקרה אחר הדומה יותר לנדון שלנו הוא הנחת תפילין אחרי תספורת, כאשר עדיין שערות קצרות מפוזרות על הראש. יש שהורו שאכן צריך לרחוץ את מקום התפילין (שו"ת תורה לשמה סי' יב), ויש שהקלו בזה מעיקר הדין, ומשני טעמים: האחד, ששער אינו מהווה חציצה, כי "מין במינו אינו חוצץ" (תהלה לדוד, סי' כז סק"ה). השני, שהשערות הללו מעטות וגם אין מקפידים להסירם, ובהלכות חציצה קיימא לן שמיעוטו שאינו מקפיד אין חוששים לו (כך נמסר בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א בתשובה קצרה ברבעון קרית ספר לה-לו עמ' ו). דומני שזה המנהג המקובל למעשה, שלא להקפיד על סירוק יסודי בין התספורת והנחת התפילין. נימוקים אלה משליכים גם לנדון שלנו. לפי מה שקראתי אודות הטופיק, אבקה זו היא סיבים אורגניים העשויים מקרטין (אותו חומר שממנו עשוי השיער). מאחר שהחומר היסודי זהה לשיער, וגם המראה שמתקבל זהה, מסתבר שזהו "מין במינו". לעניין תערובות, שמין במינו בטל ברוב ומין בשאינו מינו בששים, הגדרת המין נקבעת לפי השם של הדבר בפי בני אדם (רמ"א יו"ד סי' צח ס"ב). לגבי חציצה נראה שמתחשבים לא רק בשם אלא גם במהות, שאם מבחינת העניין יש זהות בין הדברים הם לא חוצצים אע"פ שבפי בני אדם שמם שונה (עיין שבט הלוי ח"ד סי' ס ובמה שכתבנו בשערי היכל למסכת יומא מערכה קלד ומסכת זבחים מערכה רפט). ממילא, מאחר שכעת הסיבים הללו מתאחדים עם השיער ונראים ממש כחלק ממנו, וכעת אין להם שם בפני עצמו, וגם במקורם הם מאותו חומר, מסתבר שזהו "מין במינו", ואולי טוב יותר מן השערות הקצרות שאחרי התספורת, שדרכן לנשור מהראש בחיכוך קל (בניגוד לטופיק, שלפי מה שקראתי לא משאיר סימנים על הכרית בלילה). אין זה דומה כלל לפאה נכרית, שהיא חפץ שיש לו שם בפני עצמו וגם המצע שעליו השערות דבוקות אינו "מינו" כלל. באשר לסברה ששערות קצרות אינן חוצצות מפני שהן מיעוט שאינו מקפיד, במקרה כאן, לפי מה שהבנתי, הסיבים הללו אינם מיעוט. מאידך, מצד ההקפדה ברור שהם טובים יותר משערות אחרי תספורת, שהרי כאן האדם רוצה בהישארותם ואילו בשערות הקצרות לכל היותר ניתן לומר שאינן מפריעות. מעתה, מסתבר שלפי סברה זו, המקישה מהלכות חציצה בטבילה להלכות חציצה בתפילין, ירדנו כאן משאלה של חציצה דאורייתא לחציצה דרבנן (שהרי בטבילה רק רובו וגם מקפיד חוצץ מדאורייתא, רובו ואינו מקפיד או מיעוטו ומקפיד מדרבנן, ומיעוטו ואינו מקפיד אינו חוצץ - סוכה ו ע"ב). וכשמדובר בחציצה דרבנן, ניתן להתחשב בספקות הנ"ל: האם בכלל חציצה פוסלת בתש"ר ושמא גם בה "כל לנאותו אינו חוצץ", בפרט בצירוף העניין שיש פה כבוד הבריות, שאולי אינו מובהק עד כדי להקל בחציצה ממש אבל בספקי-ספקותיה ודאי יש להקל. 4. השימוש בסברות אלו של "מין במינו אינו חוצץ" ו"אינו מקפיד" לגבי תפילין אינו מוסכם. על פי דעת הרא"ש הנ"ל, שיש איסור חציצה בתפילין, הדבר נלמד מ"על ידך", בדומה לדרשה בבגדי כהונה שחציצה פוסלת בהם מ"ילבש על בשרו" (שו"ת הרא"ש כלל ג, ד). לאור זאת כתב הברכי יוסף (סי' כז סק"א ועיין גם שיורי ברכה סי' עד,א) שדיני החציצה בתפילין חמורים מבדרך כלל, ונדרש מגע ממש של התפילין בגוף האדם, כפי שנראה מהגמרא בזבחים יט ע"א, שמתלבטת האם "הכניס ידו לתוך חיקו" חוצץ בבגדי כהונה, ואינה משתמשת בסברה "מין במינו אינו חוצץ" (עיין 'שערי היכל' לזבחים מערכה לג; אך עיין באבן האזל הל' כלי המקדש י,ט, שנקט בפשטות שגם בבגדי כהונה מין במינו אינו חוצץ, ושמא לדעתו הספק על "הכניס ידו בחיקו" הוא משום שאין זו דרך לבישה מקובלת). במשנ"ב סי' כז סקי"ד הביא מחלוקת אחרונים בדין זה של מין במינו בתפילין, לגבי רצועה העוברת תחת הבית, האם חוצצת, ונראה מדבריו שמעיקר הדין דעתו להקל. וגם הדעה המחמירה שם, הלבושי שרד (סי' כז סקי"ח), לא כתב שבאופן כללי מין במינו חוצץ בתפילין, ואפשר שהחשיב את הרצועה למין שונה מהבית מפני שאע"פ שהיא עשויה מעור כמותו היא שונה ממנו בצורתה ומהותה. מכל מקום, כמה אחרונים לא קיבלו סברת "מין במינו" לגבי תפילין, עיין בילקוט יוסף סי' כז סעיף טו. [ב'שערי טבילה' (לרב יחיאל מיכל שטרן, סי' כז,ז) העיר על התהלה לדוד הנ"ל מכיוון אחר: אילו דין התורה היה להניח את התפילין על שיער, היה מקום לומר ששיער אחר הוא "מינו" ואינו חוצץ. אך דין התורה הוא להניחו על האדם, והשיער המחובר לו באופן טבעי בטל אליו וכחלק מגופו, מה שאין כן שיער תלוש. לענ"ד בגמ' ביומא נח ע"א לא משמע כסברתו, והועלתה שם אפשרות לומר "מין במינו אינו חוצץ" ולהחשיב גוף זר כחלק מגוף האדם (לעניין חציצה בין הכהן לבין קרקע העזרה, כאשר רגל חברו חוצצת), והגמרא שוללת זאת רק משום שרגל חברו אינה מתבטלת אליו.] גם לגבי הקולא במיעוטו ואינו מקפיד, יש אומרים שנאמרה בטבילה במקווה בלבד ולא בכל הלכות חציצה שבתורה, ובפרט בתפילין (שו"ת פני אריה סי' ו-ז, וראה אנצ"ת ערך חציצה ציון 644). 5. סיוע לשיטות המקילות הביא בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' ט) מדברי אחד הראשונים, רבנו ירוחם ('תולדות אדם וחוה' נתיב כב,ב): "משימין אפר מקלה בראשי חתנים במקום תפלין כדי לזכור חורבן ירושלים, שנאמר 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני'. ויש מקומות שנהגו להניח להם תפלין, דלא להוו קרקפתא דלא מנח תפילי, ותחת התפלין אפר מקלה בראשי החתנים". מפורש בדבריו שאפר הניתן תחת התפילין אינו חוצץ. והרי רבנו ירוחם סובר כרא"ש שיש פסול חציצה בתפילין של ראש, כמבואר בתולדות אדם וחוה, נתיב יט חלק ה: "צריך שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו ובין התפלין, כך פשוט וכן מוכח בערכין וזבחים". סתימת דבריו מלמדת שכוונתו גם לתפילין של ראש, מה גם שהוזכרו במשפט הבא: "אסור להניח שום משאוי על התפלין בעודן בראש", ויותר ברור הדבר ממפתח העניינים בתחילת הספר: "ובעודן בראש לא יניח שום משאוי ושלא יהא דבר חוצץ בינם לבשר" (המפתח נכתב על ידו, כפי שעולה מדבריו בפתיחה). מדוע האפר אינו חוצץ? על כרחנו צריך לומר שזה משום שאין מקפידים עליו. בעצם, דברי רבנו ירוחם הם פשט המשנה בתענית פ"ב מ"א על הנחת אפר מקלה בראש המתענים, והגמרא בתענית טז ע"א אומרת שהאפר הונח "במקום תפילין", כלומר, במקום בו הן מונחות (ולא במובן של "כתחליף"), ולא שמענו ולא מסתבר שבטלו מצוות תפילין מן הציבור בתעניות אלו. 6. לגבי הרצועות יש מחלוקת שלישית, האם לשיטה שחציצה פוסלת בתפילין של ראש הרי זה גם ברצועות או רק ב'בית' (עיין ברמ"א סי' כז ס"ד ובמשנה ברורה שם ס"ק טז). בעניין זה האריך בשו"ת יד אליהו (סי' ג) והסיק שאמנם באופן כללי עדיף להסיר חציצה בין הראש לבין הרצועות (למשל, שהכיפה לא תיכנס ביניהם), אבל "היכי דיש לו איזה צער או קפידא בדבר שרוצה לעשות כן, על כן כתב רמ"א 'וברצועות אין להקפיד', רצונו לומר, אם יש לו איזה קפידא". גם בשו"ת דבר שמואל (סי' רצב), שהחמיר לגבי פאה נכרית אפילו ברצועות, נראה ממהלך דבריו שמעיקר הדין יש מקום להקל בפאה בתנאי שהבית צמוד לראש וכן הקשר צמוד לעורף, וגם משמע שהמקרה המדובר בו לא היה צורך גדול, ומדובר שם במי שנוהג להסיר את הפאה לעיתים מזומנות. 7. לאור המחלוקות הנ"ל, כתב ה'פסקי תשובות' בסיכומו (או"ח סי' כז אות ח): "ובדיעבד או שעת הדחק אפשר להסתמך על שיטות הפוסקים הסוברים שדין חציצה בתפילין כשאר דיני חציצה, ולהקל בדבר העשוי לנוי או מין במינו או מיעוטו ואינו מקפיד; וכל שכן כשאינו תחת הקציצה (הבית) אלא תחת רצועת ההידוק של יד ושל ראש". בנדון שלנו, נראה שמצב של אי נעימות לבוא לתפילה, במי שמקפיד בדרך כלל שלא לבוא בקהל בלי האבקה, הוא בגדר "שעת הדחק", וכאן קיימים כמעט כל השיקולים שהזכיר: נוי, מין במינו, ואינו מקפיד (ואמנם לא "מיעוטו", אך כאמור די ב"אינו מקפיד" שלא תהיה חציצה דאורייתא). לכן מסתבר לענ"ד לסמוך על פסקו של הפני אריה הנ"ל. אלא שאם יש אפשרות להסתפק בפיזור האבקה על רוב הראש חוץ ממקום הבית עצמו הרי זה עדיף. 8. יודגש שאין ללמוד מכאן לגבי טבילה במקווה, שבה רבים סוברים שמין במינו חוצץ (עיין אנצ"ת ערך 'חציצה' ציון 75).