שלום וברכה, עבדתי כ2 חודשים בנקיון של חנות לממכר מזון. באמצע החודש השני, החליפו בחנות את המחשבים בהם הזנתי את שעות העבודה שלי, והיה עיכוב עד שהכינו לי את הצי’ק של המשכורת. לאחר כמה חודשים באתי לקחת את הצי’ק [כבר עזבתי את העבודה], והיה נראה לי שהסכום גדול מדי. אמרתי לבעל הבית שאיני לוקח אחריות על השעות הללו, ושהאחריות שלהם. הוא אמר לי זה בסדר, צרפנו לך את הנתונים מהמחשב הישן ומהמחשב החדש. אמרתי לו שזה נראה לי הרבה, הוא אמר לי שבגלל שהיה עיכוב עד שהביאו לי, הוא הוסיף לי כסף. שאלתי: א. האם יש בזה ריבית? ב. בעל הבית הזה הוא שותף עם עוד אחד, שלא יודע מכל הסיפור הזה, כי לא הוא מתעסק עם התשלומים. האם יש בזה איזה חשש, שזה לא מקובל עליו ההוספה הזו? [יש לציין שאני לוקח את דבריו שהוא הוסיף לי, בערבון מוגבל, משום שהוא לא שומר תורה ומצוות, ולא נוהגים להקפיד בשקרים קטנים כאלו, ואולי הוא סתם אמר לי שהוסיף לי. (כך גם מסתבר לי משום שהסכום לא סכום עגול, אלא מסתיים ב57.)]

שלום וברכה, אשריך על שימת הלב מפני לקיחת כסף האסור לך. א. יש לברר אתו אם אכן הוסיף ומאיזו סיבה. אם הוסיף כי החוק מחייבו כך או משום שידוע לו שכך מקובל להתנהג – יש מי שמתיר לקבל את התוספת. היא ניתנת לך לא בתורת ריבית כי אם בתורת קנס.['שאלי ציון'] אם הוסיף משום שרצה לתת לך יותר עקב המתנתך – נראה שהדבר אסור [שו''ע]. אם הדבר מסופק אצלך ולא הצלחת לברר, נראה להקל מאחר שאין זו ריבית דאוריתא [אין שום תנאי לריבית] . א''כ יש פה ספק דרבנן שא''א לברר. לפי השאלה אני מבין שהתוספת כבר אצלך – אם כך, במקרה שלך אינך צריך להשיב. [ב''ח. מלווה ה']. ב. אינך צריך לחשוש מפני השותף השני שלא מתעסק עם התשלומים. יש להם את חלוקת האחריות ביניהם. יום טוב ושמח לך ולכל בית ישראל מקורות והרחבה אסור לשלם יותר ממה שסוכם מפני העיכוב בתשלום [שכר המתנת מעות] הן בחוב של הלוואה והן בחוב של תשלום שכר עובד. כך עולה מבבא מציעא דף עג עמוד א 'אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי: פוקו הפוכו בבי דרי, כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא, דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, וההיא שעתא אוזולי דקא מוזלי גבייכו'. מפרש רש''י: 'הפוכו בבי דרי - סייעו את בני הבקעה בדישת התבואה בגורן בהולכה ובהבאה סיועא פורתא, לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר מירוח הגורן הם נותנים לכם מתנה יותר על שכרכם, לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכת עד כלות הגורן, ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנה, ואם יוסיפו לכם - אין זה שכר המתנת שכרכם אלא אוזולי מוזלי לגבייכו'. כלומר – היו שומרים את התבואה עד עת הקציר אך את שכרם היו מקבלים אחר זמן. בשל כך היו נותנים להם שכר גבוה יותר. הציע להם רבא להמשיך בעבודתם עד עת התשלום כדי שלא תהיה המתנה בין סוף העבודה [חיוב התשלום] לתשלום בפועל. אם תהיה המתנה, יהיה אסור לקחת תשלום גבוה יותר בעבור המתנה זו מפני ריבית. [כשאין המתנה-אין זה תשלום ריבית שכן אין פה שכר המתנת מעות אלא כנראה הוזלת התבואה המשתלמת בעבור העבודה ,כך שבפועל יקבלו כמות גדולה יותר]. וכך פסק השולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעג סעיף יב 'שומרי השדות שבעלי השדות חייבים ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר, אסור להוסיף להם בשכר כדי שימתינו אחר דישה ומירוח (פירוש טהרת התבואה מן הקש ועשותה כרים שוין פני הכרי בלוח), אלא אם כן יסייע לדוש ולהבר'. יוצא – שגם בעבור המתנת תשלום של פועל ,יש איסור לקחת תוספת. כך פסק הרב משה לוי {מלווה ה' ח''א ג,ג .ח''ב יא, טו [הערה 41. עיי''ש להרחבה ולמקורות נוספים] וכן בסע' יז} . הוסיף בח''ב יא,יח שאף כשקיבל רשות מבי''ד רבני או מת''ח מובהק לתבוע את המעביד בבית משפט אזרחי על הלנת שכר, מותר לו רק לקבל את שכרו אך לא בתוספת הצמדה וריבית על הזמן שהמתין. בהערה 55 הוסיף שאת הקנס שמטילים במקרה של הלנת שכר אין לו לקבלו. מסכים שאין בזה משום ריבית [אין זה שכר המתנה אלא קנס ועונש על המעביד שהלין שכרו] אך בכ''ז אוסר לקחתו מחשש גזל [אינם פוסקים ע''פ תורתינו]. אוסר אף אם משלם מבלי להזכיר שהתוספת בעבור המתנת המעות [כלומר – משלם מרצונו] . [כך כתב בחלק א פרק ט, טו. הערה 47 לעניין חוב שנוצר מקנייה. בחלק ב פרק יא,יז בהערה 51 השווה חוב מחמת עבודת הפועל לחוב מחמת קנייה לעניין זה]. יש חולקים בדבר. 'שאלי ציון' {תנינא ג [יו''ד] סימן מז} וגדול אחד {שמעתי מת''ח אחד בשמו} מקילים לקבל את התוספת מפני שמשלם לא מצד ריבית אלא מצד קנס. כך מצאנו בעיכוב מתן סחורה שחייב לשלם את הקנס. וכך הובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעז סעיף יח: 'המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה, ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים, וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן, חייב ליתן הק' זהובים...'. אמנם במקרה שלנו לא היה תנאי מראש לקנוס, אך אולי כל עובד ומעביד מסכימים ביניהם לידוע שאם ייאחר בתשלום משכורתו שישלם לו יותר. אפשר לעשות תנאי לקנס מראש מפני שאין זו הלוואה. {שאלי ציון הנ''ל}. יותר מזה – סובר המהרשד''ם שבמקרה שלנו, כיון שאינו בדרך הלוואה אלא בדרך שכירות וגם לא חייבוהו לשלם אלא רצונו לפייס את הפועל, אין בכך משום ריבית [המהרשד''ם מצרף לכך את ר''א מטוך שלא נפסק להלכה הסובר שאין בשכירות משום ריבית]. וזה לשון שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן רכב '...דהא ודאי לא אסרה תורה אלא דרך הלואה אם כסף כו' אבל ראובן אינו אלא גזלן ואם גזלן ירצה לעשות תשובה שלמה ולהסיר מעליו תלונת הנגזל שהפסידו כך וכך לע"ד שמותר לו ליתן ולנגזל לקבלם וגדולה מזו מצאתי במרדכי והביאו ב"י בי"ד סו"ס ק"ס וז"ל המעכב דמי שכירות חבירו ותובעו מה שהיה יכול להרויח במעות כתוב בהגהות פ"ה מה' מלוה שאומר ר' אליעזר מטוך שחייב ליתן לו ואין בו משום רבית והביא ראיה ואף על גב שרבו החולקים עליו היינו מפני שמחייבו ליתן בדין ועל זה פליגי עלי' ומ"מ אם הוא בעצמו שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו נראה בעיני דליכא איסור רבית הנלע"ד כתו"ח שמי הצעיר שמואל די מדינה'. אך נראה לי שהשו''ע [שצוטט לעיל] חולק ע''כ. לשון השולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעג סעיף יב 'שומרי השדות שבעלי השדות חייבים ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר, אסור להוסיף להם בשכר...'. לא כתוב 'אסור לתבוע תוספת' אלא 'אסור להוסיף להם'. משמע שגם אם ברצונם הטוב הם רוצים להוסיף כדי לפייסם על ההמתנה, אסור להוסיף משום ריבית. כך לכאורה גם עולה מרש''י בב''מ עג. [צוטט לעיל] לשון רש''י שם :'לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר מירוח הגורן הם נותנים לכם מתנה יותר על שכרכם, לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכת עד כלות הגורן, ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנה, ואם יוסיפו לכם - אין זה שכר המתנת שכרכם...'. משמע שבעלי השדות מחליטים מרצונם להוסיף. רבא מבאר לפועלים שהם מוסיפים להם משום ההמתנה ולכן יש לסייע להם עד כלות הגורן כדי שאם יחליטו להוסיף, לא יהיה שכר המתנה. יש לציין שהחת''ס נוטה לדעת ר''א מטוך הסובר שכלל אין ריבית בשכירות [השו''ע חולק ומחמיר]. זה לשון שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן כו '...ר"א מטוך שבמרדכי דמייתי ב"י סי' ק"ס דס"ל בשכר לא שייך איסור ריבי' ומותר לשכיר למשקל ריבית מבעה"ב ומוכיח כן ממתני' דמכו' יע"ש בכ"ש וקשה עליו משמעתא דעירוכי' הנ"ל ובלאה"נ הקשה הרב ב"י מפ' א"נ =איזהו נשך= /בבא מציעא/ ע"ג ע"א הנהו דמנטרי באגא וכו' והתם שכר שכיר הוא גם נעלם ממנו סברת של הר"א מטוך מה לי לשכר שכיר או חוב אחר ואמנם לפע"ד סברתו נכונה דקי"ל נהי דאין דורשין טעמא דקרא מ"מ היכי שהטעם מפורש בקרא אזלא בתרי' עיי' סנהדרין כ"א ע"א וה"נ מפורש בקרא טעמי' וחי אחיך עמך שהקב"ה הטיל חיותו של הלוה על המלוה ומחוייב להלות לו הלואת חן וחסד ולא באגר נטר וא"כ תינח במלוה ולוה דעלמא אמנם בשוכר ושכיר נהפוך שהטיל הקדוש ברוך הוא חיותו של מלוה שהוא השכיר על הלוה השוכר ופקיד עליו לא תלין שכרו אתך עד בקר משום כדי חיותו של שכיר כמבואר ר"פ כל הנשבעים וא"כ אם ירצה השכיר המלוה הזה לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו מותר ליקח ממנו אגר נטר כדי להחיות נפשו וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה'. יש לציין שאצלנו הפועל כבר תפס את התוספת . הב''ח הורה למעשה לא להוציא התוספת שכבר נמצאת בידי הפועל. זה לשון הב"ח יורה דעה סימן קסא 'ודע דמי שמעכב דמי שכירות חבירו והלה תובעו מה שהיה יכול להרויח במעות פסק הר"ר אליעזר מטול"א שחייב ליתן לו ואין בזה משום רבית כך הוא בתשובת מיימוני השייכים לספר משפטים סימן ט"ו ואף על פי דכתב לשם דה"ר אברהם אחיו הקשה לו מההיא (ב"מ עג א) דאמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' דאלמא דיש רבית בשכירות הנה מצאתי כתוב בתוך תשובת מוהר"ם שכתב וז"ל ומורי רבינו הביא ראיה לדברי הר"ר אליעזר מההיא דפרק קמא דמכות (ג א) דשמין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז וכו' שאם היה כפירוש הר"ר אברהם אחיו קשה דהא אם היו העדים תופסים ממונו של זה היו פטורין משום רבית וכל שכן כשמעידים שקר שהם פטורין הלכך נראה כמו שפסק הר"ר אליעזר והתם מיירי בעל כרחך שמעידים שחייבים לו שכירות וההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליה בבל תלין ואם כן הרי הוא אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא...ואומר אני דלענין מעשה היכא דקיימי זוזי לוקמו ואי תפיס השכיר לא מפקינן מיניה'. שבה''ל סובר שיש לצרף את השיטות המתירות לפועל לקחת את התוספת כשאין שום עסק ותנאי לריבית. וזה לשון שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קעב '...אשר הציע כ"ת לפני בענין מלמד שקבל משכורתו חודש בחדשו, ונתאחר זמן התשלום והודיע למנהל בי"ס שיצטרך ללוות מבנק של נכרים ברבית, וכמו"כ יצטרך לשלם הוצאות והמנהל הבטיחו שיפצנו עבור זה, ונתעוררה השאלה אם יש בזה חשש רבית. ... ומש"כ כב' לענין שיטת הר"א מטוך בב"י סוס"י ק"ס דאין בשכירות משום רבית כלל דאין לצרפו והעיר מדברי הב"ח סי' קס"א שנוטה לדעת מהרא"ט ודברי הש"ך יו"ד סי' קע"ו ס"ק ח' שכ' שדעת השו"ע בפשיטות דלא כמו הרא"ט, הנה הרבה מדובר בזה ואיכא עכ"פ דעת מהרשד"ם יו"ד סי' רכ"ב דאף דאין לחייבו מכ"מ אם רוצה ליתן בעצמו אין בו משום רבית, וכן מרן הח"ס ח"ו סי' כ"ו שמצדד לת' שיטה זו בשכירות פועל עכ"פ, וכיון שחשש רבית דאורייתא ממילא ליתא גם אם לית לן הא דמהר"א טוך דהא לא הי' בין המלמד למנהל שום עסק ותנאי רבית א"כ איכא עכ"פ מקום צירוף שיטה הנ"ל...'. אמנם נראה לדחות. שבה''ל דיבר שאין 'שום עסק ותנאי רבית'. במקרה שלו אין שום תוספת של ריבית אלא דרישת פיצוי לנזק שנגרם. אצלנו – אמנם אין תנאי לריבית, אך הבעלים כן אמרו שנותנים בשל המתנת מעות. יש להוסיף שאם כבר התוספת נמצאת בידי הפועל, לא צריך להחזירה אף לא כדי לצאת ידי שמים. הטעם – כי הדבר נתון למח' בין הפוסקים אם בכלל הוי ריבית דרבנן. אמנם השו''ע פסק לחומרא אך כיון שכבר קיבל את התוספת , הוי ספק ספקא . ספק אולי כמתירים להוסיף בשכירות. גם אם זו ריבית, אולי כדעות שא''צ להחזיר אבק ריבית אף לא לצאת ידי שמים. ויתכן שבצירוף שתי ספקות אלו, גם השו''ע יורה להיתר [מלווה ה' ח''א ו,ח. הערה 21]. בשורות טובות לכלל ישראל