בס"ד. לפני תקופה קניתי כלב. לא כלב רע. נוכחתי לראות שהכלב מסב נזק מסוים לחצר. מצד שני הוא כמו "חבר". אני גר לבד. עושה איתו הליכה וספורט שעה ביום. הוא בחצר כל היום. רציתי לדעת... אם לקחתי את הכלב וגיליתי שהוא בעייתי, האם האלוקים מצפה שאני אגרש אותו / או אמסור אותו? או שהוא יכול להוות כפרת עוונות. כלומר, אני הבנתי שכל דבר שאדם בעולם טרוד בו ועסוק איתו וקשה לו זה יכול להיות כפרה על חטאים. האם ההשקעה שאני משקיע בו וקשה לי איתו עדיפה לאלוקים יחד עם עבודת השם, או עדיפה עבודת השם ללא כלב? אני בחור שומר מצוות. לפי מיטב הבנתי, אדם שהתחתן עם אישה רעה אינו רואה פני גהנום. האם זה נכון לגבי כל הקשיים בחיים כאן, מצער גידול בנים ועד טרדות פרנסה או גידול כלב, שהם מעין כפרת עוונות? האם זה נכון? או שכדאי לי למסור את הכלב, או אופציה אחרת להתמודד איתו. אשמח ליחס.

לשואל, שלום ומועדים לשמחה! 1. אם הכלב מזיק לאחרים ברור שעליך למנוע זאת בכל דרך, ובלית ברירה גם להרחיק אותו מהמקום ולוותר עליו. 2. אם הכלב מזיק רק לרכוש שלך, זוהי לא שאלה הלכתית אלא אישית. כדאי לך לשקול עם עצמך את היתרונות שציינת (ספורט, חברה) מול החסרונות (הנזק לחצר), ולהחליט בסיכומו של דבר האם ההנאה והתועלת שווים את הנזק. אם לא - כדאי למסור אותו לאחרים (כמובן עליך לספר גם על חסרונותיו, שלא יהיה "מקח טעות"). 3. ברשותך אעלה שיקול נוסף לצד החברתי: האם גידול הכלב אינו תחליף מדומה לחברה אנושית, ובעצם מאפשר לך להישאר בודד וקצת "תוקע" אותך? האם נוכחותו לא תכביד על בת זוג פוטנציאלית? 4. ברצוני להתמקד בעיקר בשיקול שהעלית, שהסבל הוא "כפרת עוונות". לעניות דעתי זוהי טעות. שיקול זה רלוונטי רק אחרי החשבון הנ"ל על היתרונות והחסרונות ואינו יכול להיות חלק מהשיקולים לכתחילה. כאשר אדם עושה את מה שנדרש ממנו והוא צורך משמעותי עבורו, לצורך קיומו וקיום משפחתו או לקיום מצוותיו, ועקב כך גם נגרם לו סבל מסוים שאין לו אפשרות לחסוך אותו, הרי שסבל זה יכול להיחשב כסוג של ייסורים שמכפרים על האדם. לעומת זאת, אדם שמארגן לעצמו סבל מיותר הרי זו שטות ולא כפרה. לענייננו, אם תחליט שבגלל היתרונות של הכלב אתה ממש חייב אותו למרות הנזקים שהוא גורם, ניתן יהיה להתייחס לנזקים אלה כ"כפרת עוונות", אבל אם מראש תבחר להשאיר אותו כי אחד היתרונות במשוואה הוא שאתה רוצה לסבול ממנו כדי להתכפר - זו לא כפרה. הרמב"ם, למשל, בדבריו על יסורים מכפרים (הל' תשובה פ"א ה"ד), כותב על "יסורין הבאין עליו" מאליהם, לא יסורים שאדם מביא על עצמו. 5. הדבר מוכח מהדוגמה שכתבת, אדם הנושא אשה רעה. בעניין זה נאמר בגמרא (ערובין מא ע"ב): "שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן... ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה". פירוש הדברים: לפי הדעה הראשונה בגמרא, מי שיש לו אשה רעה אינו כלול ב"אינו רואה פני גיהנם", ורק לפי דעת "יש אומרים" היא מצילה מהגיהנם. מה עומד בשורש הוויכוח בין שתי הדעות? הגמרא מסבירה: "ואידך [הדעה הנגדית] - אשה רעה מצוה לגרשה. ואידך - זימנין [לפעמים] דכתובתה מרובה. אי נמי: אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה [יש לו בנים ממנה ואינו יכול לגרש אותה]. למאי נפקא מינה? - לקבולי מאהבה" [מה ההשלכה מזה שאינו רואה פני גיהנם? שיקבל זאת באהבה]. פירוש: הדעה הראשונה סוברת שאשה רעה לא מצילה מגיהנם, מפני שמצווה עליו לגרש אותה ולהיפטר מצרה זו, ואם הוא בוחר להישאר אתה הרי זו אשמתו ואין בזה שום כפרה. וגם הדעה השניה, דעת "יש אומרים", סוברת כך בעיקרון, אלא שהיא מתייחסת ככפרה למצבים שבהם הגירושין אינם אפשריים, מסיבה כלכלית או משפחתית. גם מסיום הסוגיה, "למאי נפקא מינה? - לקבולי באהבה", מתברר שזוהי רק התייחסות בדיעבד, שהאדם יקבל באהבה את היסורים הבאים עליו ואין ביכולתו להיפטר מהם, אבל לא נאמר, חלילה, שישא בכוונה תחילה אשה שהוא עתיד לסבול ממנה כדי שיתכפר לו. כך סיכם זאת בספר 'חסדי אבות' (לרבי אהרן הלוי מאולקסיניץ, על אבות פ"א מ"ה): "נמצא, אם אין כתובתה מרובה, או כתובתה מרובה ויש לו, ואינו רוצה לגרשה כדי להינצל מן הגיהנם - אינה מצלת אותו מן הגיהנם, הואיל ובידו לגרשה ואיהו דאפסיד אנפשיה" (=והוא שהפסיד והזיק לעצמו). [איני נכנס כאן לדיון כיצד לנהוג ב"אשה רעה", ומתי קובעים ומי קובע שהיא "רעה". כמובן הטוב ביותר לכתחילה הוא לעשות הכל למען שלום הבית, במידת הצורך גם בליווי מקצועי. כעת אני מתייחס לדוגמה זו רק בהקשר של היחס ליסורים הבאים על האדם]. 6. יש אמנם גם מקורות להנהגה של יסורים יזומים, אבל יש לכך כמה סייגים: א. מדובר בתהליך ממוקד, קצר בדרך כלל, כחלק מתהליך של תשובה ותיקון לעבירה מסוימת. ב. עיקר התיקון הוא התשובה: עזיבת החטא, חרטה, וידוי, וקבלה על עצמו שלא לשוב לחטא זה. זוהי התשובה שהיא חובה על האדם. רק לאחר מכן יש מקום לדבר על יסורים, כהנהגה של כפרה מעבר לדין. ג. מדובר על יסורים שיש להם תוצאה חיובית לרוח האדם, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים... ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח". כלומר, הסבל היזום שבגלות אינו כפרה כשלעצמו, אלא אם הוא מביא את האדם לענווה. ובספר 'כד הקמח' (מאת רבנו בחיי, פרשן התורה; ערך 'הכנעה'): "גם רבי עקיבא שהיה אומר 'חביבין יסורין' אינו אלא בשביל ההכנעה, שעם המדה הזאת ישיג האדם רצונו של מקום". ככלל, זו דרך מיוחדת שמתאימה למצבים חריגים על פי הנחיה אישית של תלמיד חכם המכיר אותך מקרוב, וההדרכה המקובלת בין רבנים בימינו היא להמנע לגמרי מדרך זו. מאחל לך שתמצא במהרה את אושרך ושלוותך בדרך הטובה והשמחה ביותר!