בני הבכור הגיע ב"ה לגיל 5. הוא עצמאי בנושאי התארגנות בבוקר, אכילה והתארגנות לשינה, אך אנו מעירים לו אינספור פעמים על פעולות שהוא מבצע... (האור נישאר דלוק,המעיל על הריצפה וכו’). הוא עושה דברים בצורה שגויה וכל כך מרגיזה, שקשה לי מאד להתעלם. הוא מתארגן לאט ומעכב את כולנו ביציאה מהבית. איני יכולה להאשים אותו כי הוא קטן עדיין והוא מצידו מרגיש פגוע ונעלב על כך שמעירים לו כל הזמן. האם כך הם ילדים,או שזה מצביע על משהו עמוק יותר בנפשו של בני? החשש שלי הוא שהוא ירגיש בחסך של תשומת לב ואהבת אם-על כל ההשלכות הנוראיות של הדבר ושבטחונו העצמי יפגע בגלל כל ההערות שלנו. האם אני מגזימה?

את בודאי מגזימה. צריך למעט מאד בהערות, ולהרבות בעידוד כאשר הבן עושה דברים טובים. וצריך לעזור לו להתארגן הוא עדין קטן ואינו יכול לעמוד בדרישות שלך ממנו. כך הם ילדים.הוא מתנהג ככל הילדים. אך כדי לדעת איך צריך להתיחס אל הבן נכון כדאי להוועץ באמא בעלת נסיון וסבלנות שהצליחה לחנך היטב את ילדיה. וממנה לקבל הדרכה מעשית יותר מפורטת.