שאל את הרב

  • הלכה
  • ברכת כהנים

נשיאת כפיים עם נעליים לכהן חולה ברגליו

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ז סיון תשע"ו
שאלה
שלום וברכה, כהן של"ע סובל ממחלה ברגליו ובעקבות כך יש לו ריח רע מהרגלים. האם מותר לו לעלות לדוכן בנעלים? ישר כח ותזכו למצוות
תשובה
לשואל, שלום וברכה! בשעת הדחק שכזו מותר לשאת כפיים בנעלי בד (ללא עור, כאלו שמותר ללכת בהם ביום הכיפורים), ועדיף - גם ללא שרוכים, ובתנאי שהן נקיות ואין עליהן בוץ וכדומה. בנוסף, רצוי גם שכהן זה לא יעלה לדוכן מוגבה אלא ישאר במפלס בית הכנסת, או על שטיח שעל רצפת בית הכנסת. אין הכוונה שבהכרח כהן זה יהיה נמוך משאר הכהנים: גם אם בבית הכנסת אין לכהנים דוכן מוגבה, וכל הכהנים עומדים על הרצפה או על שטיח, מותר לו להיות אתם. מכל מקום, אם סייג זה גורם אי נעימות ניתן להסתפק בתנאי הראשון: נעלי בד נקיות וללא שרוכים. הרחבה: בגמרא בסוטה מ ע"א נאמר שרבן יוחנן בן זכאי תיקן שכהנים לא יעלו לדוכן בסנדליהם. הגמרא מעלה אפשרות להסביר שטעם הדבר מפני כבוד הציבור (ומביאה זאת כהוכחה לחובה להקפיד על כבוד הציבור), ורש"י מסביר זאת כך: היה מקובל ללבוש בגד עליון ארוך, מותאם למידת האדם עד כפות רגליו, וכך לא רואים את נעליו. כאשר הוא נושא כפיים הבגד מתרומם ואז נעליו נראות לציבור, וזהו גנאי מפני הטיט שעל הנעליים. רב אשי מסביר שהטעם שונה, והוא מחשש שמא בעלייתו לדוכן הרצועה שבה הסנדל נקשר לרגל תיפתח, והכהן יתעסק בקשירת הסנדל במקום לברך ברכת כהנים, ויחשבו בטעות שהוא לא כהן. יש שהוסיפו טעם רעיוני, שברכת הכהנים היא ככהן בעבודתו, שאינו נועל נעליים ('מלמד התלמידים' פרשת שמות). נחלקו המפרשים בהבנת דברי רב אשי ומסקנת הסוגיה: יש מפרשים שהוא אמר את דבריו באופן החלטי, שזהו טעם הדין, וכן הלכה (ראבי"ה המובא בהגהות מיימוניות הל' תפילה פי"ד ה"ו, ומכח זה התיר לעלות לדוכן ב"בתי שוקיים", דהיינו נעליים גבוהות עד הברך, שגם אם השרוכים יפתחו אין מקפידים לרכוס אותם, וכן פסק השולחן ערוך סי' קכח ס"ה). ויש אומרים שרב אשי אמר את נימוקו רק כדחייה להוכחת הגמרא שיש להקפיד על כבוד הציבור, אבל מאחר שיש הוכחות אחרות בסוגיה שם לעניינו של כבוד הציבור ממילא חוזרת הסברה הפשוטה יותר שזוהי גם מטרת תקנתו של ריב"ז (פסקי ריא"ז בסוטה שם; טורי אבן במגילה כד ע"ב). ויש אומרים שלהלכה שני הנימוקים קיימים (פרי חדש סי' קכח ס"ה). לכאורה שני הנימוקים בדרך כלל אינם תקפים בימינו: לרוב רחובות העיר מרוצפים ונעלי הכהנים נקיות. גם החשש מהתרת הרצועה (שהוזכר בחז"ל במקומות נוספים, עיין חגיגה כג ע"א ומסכת שמחות פ"ד הי"א, וכנראה היה זה דבר נפוץ) נראה בימינו רחוק. מכל מקום, כתבו הפוסקים שחכמים לא חילקו בין מקומות וזמנים ואסרו כל מה שמוגדר כמנעל וסנדל של עור, אך לא את מה שאינו מעור (בית יוסף סי' קכח ורמ"א שם סעיף ה). במגן גיבורים (שלטי הגיבורים סי' קכח סק"ד) ובעקבותיו במשנה ברורה (ס"ק יז-יח) התירו אף הם כל מנעל שאינו של עור ואין בו רצועות (תנאי זה מובהר יותר במגן גיבורים, ועיין גם שו"ת זרע אמת סי' יד, שהאריך לאסור נעלי בד שיש בהם חשש שתותר הקשירה), ובלבד שאין דרכו ללכת בו במקום בוצי ("בשוק בטיט") ואינו מלוכלך. יש שחידשו עוד, שהאיסור נאמר דווקא בעליה לדוכן מוגבה, כלשון הגמרא: "אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן". ויש בזה סברה גדולה: עניין כבוד הציבור מובן יותר כאשר הנעליים המלוכלכות נראות קרובות יותר לגובה העיניים של הציבור מאשר כשהכהנים על הרצפה. גם החשש מהתרת רצועת הסנדל נראה משמעותי יותר כאשר הכהן צריך לעלות במדרגות אל הדוכן. ממילא, כאשר הברכה נאמרת במפלס בית הכנסת, או גם על גבי שטיח, לא נאסר הדבר ('ויקרא יהושע', לרב יהושע הכהן פרחיה, סלוניקי תרמ"ב, הל' נשיאות כפים סי' א). בפוסקים בזמננו יש שהתירו בשעת הצורך כאשר מתקיימים שני תנאים: נעל שאינה מעור (או מעור אך ללא שרוכים) ועמידה במפלס בית הכנסת (ציץ אליעזר חי"ד סי' יא, לחולים), או אפילו בהתקיים התנאי השני בלבד (יחווה דעת ח"ב סי' יג). ומסתבר שגם התנאי הראשון בלבד מספיק, אם מקפידים לשמור על נקיון נעלי הבד ואין בהן רצועות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il