יציאה באמצע הקריאה כשיש אילוץ
שאלה
שלום הרב, ממש תודה רבה על התשובה המהירה לשאלתי.
1. מעניין אותי לשאול מדוע העונש הוא שמתקצרים ימיו?
2. מי הראשון שפסק שזה יהיה העונש ומדוע העונש הזה נפסק?
3. מה קורה אם אדם יצא בשוגג באמצע קריאת התורה?(כי הוא לא שם לב, או שהוא שכח שזה אסור, או שהוא לא ידע שזה אסור), מה שקרה לי כמה פעמים למרות שידעתי שזה אסור אבל יצאתי בלי לשים לב.
4. מה קורה אם אדם חייב לצאת באמצע כי הוא עלול לפספס את ההסעה לעבודה ואז להסתכן בפיטורין? או שהוא חייב לרדת מן הרכבת כי עוד מעט הדלתות נסגרות ואז הוא יפספס את התחנה ויצטרך לקחת רכבת נוספת חזור?
קראתי את ההלכה הזאת בילקוט יוסף וגם שמעתי שיעורים עליה, אך לא ראיתי פתרונות לגבי מקרים אלו.
ממש תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה!
1-2. נאמר בישעיהו (א, כח): "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". בגמרא (ברכות ח ע"א) מובא מאמר של רבי אמי (תלמידו של רבי יוחנן) שגם עזיבת קריאת התורה באמצע היא סוג של עזיבת ה', ולכן גם עליה נאמר העונש הזה. על התורה נאמר "כי הם חיינו ואורך ימינו", ומי שעוזב את קבלת התורה באמצע זה דבר בעייתי (האריך בעניין זה בשו"ת האלף לך שלמה, או"ח סי' לז).
3. מי שיצא בשוגג בוודאי לא נאמר עליו העונש החמור, אבל עליו להתאמץ לתקן את זה, כמו כל שגגה. עיקר התיקון הוא להבא, לחשוב על פתרון איך לשים לב. למשל, להקפיד להחזיק חומש בקריאת התורה ולעקוב אחרי הקריאה.
4. על שני המקרים שבשאלתך דן בספר 'חשוקי חמד' לרב יצחק זילברשטיין שליט"א. במקרה הראשון דעתו (בברכות ח ע"א) נוטה להחמיר, אבל ציין לשבט הלוי (ח"ד סי' ז) שמצדד שכאשר יש הפסד גדול לא נאמר על כך איסור זה, וכך כתב בעצמו במקום אחר (ראש השנה כח ע"ב) לגבי מי שעלול להפסיד טיסה. במקרה השני הוא מחדש חידוש מעניין, שמי שיורד מהרכבת אבל נשאר קרוב למקום הקריאה ואז הרכבת נוסעת נמצא שהוא לא עזב את ספר התורה אלא הספר עזב אותו... בכל אופן, הוא ממליץ לאחוז חומש ולהמשיך לקרוא ממנו את הקריאה, וכך הפגיעה בכבוד התורה בעזיבת הקריאה קלה יותר. נראה לענ"ד גם שראוי לומר מראש למתפללים שעליו למהר להסעה (ברכבת זה מובן לכולם, אבל לא במקרה הראשון), לא רק משום "מראית עין" אלא גם משום שבכך מתמעט בזיון התורה בעזיבה.
אמנם לפי הדימוי של בעל ערוך השולחן (שהזכרתי בתשובה הקודמת) בין עזיבת הקריאה לבין תפילת העמידה מסתבר ששום הפסד כספי לא מצדיק זאת. אולם כפי הנראה דברי ערוך השולחן אינם מוסכמים, והאיסור מתייחס יותר לנטישת הקריאה שיש בה מימד של חוסר סבלנות לשמוע את דבר ה', ולא כאשר יש אילוץ גדול.
כך ניתן להבין ממדרש מקביל (פסיקתא דרב כהנא פיסקא יד, הובא גם בילקוט שמעוני פרשת ראה רמז תתפו וירמיהו רמז רסה וברוקח סי' נו), שם נדרש לעניין המניח ספר תורה ויוצא הפסוק (ירמיהו ב, ה): "כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". מפסוק זה נראה שמדובר רק בעזיבה שלא לצורך דחוף (השווה ל'מסכת דרך ארץ', פרק 'היוצא' הלכה יד: "וכל מי שהוא יכול ללמוד תורה ואינו לומדה, עליו אמרה תורה: מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו"). ולשון המאירי (קרית ספר, מאמר ד חלק א): "בעוד שהקורא קורא אסור לצאת, מפני שהדבר דומה לפירוק עול וכמי שאין הקריאה חביבה עליו". לא מסתבר לומר זאת במקרה של דוחק וצורך גדול, בפרט כאשר הדבר ניכר לציבור שיש פה מקרה מיוחד.
אמנם בפוסקים הקדומים לא הוזכר היתר כשיש הפסד גדול, אך כנראה בימיהם לא היה מצב שהמתנה של שתי דקות גרמה כזה נזק, מה שאין כן בתנאי התחבורה בימינו.