שאל את הרב

  • שבת ומועדים
  • ברירה

ברירת פסולת מתוך אוכל

undefined

כולל הלכה בית אל

כ"ג אלול תשע"ח
שאלה
האם הגדרות של פסולת ואוכל לעניין מלאכת בורר בשבת נקבעות לפי כל אדם ואדם או באופן כללי? כלומר, כשיש תערובת של פירות וקליפות, ואדם מעוניין לקחת את הקליפות דווקא כי רוצה אותם לשימוש כלשהו (לאכילה או לכל דבר אחר) - האם מותר לו?
תשובה
בבורר יש שתי נקודות שיכולות להשתנות לפי דעות האנשים, וכפי שיבואר בהרחבות. בנוגע לתערובת פירות וקליפות כשהאדם מעוניין בקליפות - לחלק מהאחרונים יש בכך איסור חטאת (אך במקרה שניתן להגדיר את הפסולת בתור אוכל התירו, וכפי שיבואר), לאחרים מותר לגמרי (ויש שהתירו דווקא כשבורר בצנעה), ויש דעה אמצעית המתירה דווקא כשלא בורר את כל הקליפות אלא משאיר את חלקן. הרחבה: שני דברים יכולים להשתנות לפי מנהג העולם בבורר: א. חלוקה של מין אחד לסוגים שונים שבניהם יהיה איסור ברירה (כי אין איסור כשמפריד בין פריטים של אותו המין, אלא רק בין שני מינים). ב. הגדרת פסולת בתור אוכל בשונה מהמקובל בעולם. לעניין הנושא הראשון, הרמ"א כותב (שיט, י) שמותר לסנן קיסמים קטנים מתוך המים, מכיוון שדרך בני אדם לשתות את הקיסמים יחד עם המים ווממילא נחשבים כמין אחד. כלומר, למרות שבצורה אמיתית קיסמים הם לא חלק מהמים, מכיוון שבני אדם לא מקפידים להפריד בניהם נחשבים מין אחד. לכיוון השני, הפרי מגדים על דברי הרמ"א כתב (הובא בביאור הלכה, ד"ה הואיל) שאיסטניסט המקפיד תמיד שלא לשתות מים אם מעורבים בהם קיסמים - עבורו הקיסמים נחשבים מין אחר מהמים, ואסור לו לסנן אותם. כלומר, לאדם שבשבילו הקיסמים לא נחשבים חלק מהמים אסור לסנן אותם, מכיוון שעבורו אלו שני מינים ושייך בהם ברירה. סברא דומה כתב הפרי מגדים גם לעניין תפוחים מתוקים וחמוצים (משבצות זהב, ס"ק ב). גם אם לרוב העולם התפוחים נחשבים מין אחד ולכן מותר באופן עקרוני לברור אותם אחד מהשני, לאדם השונא תפוחים חמוצים הם נחשבים פסולת ואסור לו להוציא אותם מתוך המתוקים. הרב אלישיב (הובא בספר איל משולש, ו, הערה נד) סייג את דברי הפרי מגדים, וכתב שכך הדין רק אם דעתו של האדם לא חריגה באופן מיוחד. אם רק בודדים שונאים מאכל מסוים - בטלה דעתם אצל כל אדם, וגם עבורם אינו נחשב פסולת (כלומר, אם רק בודדים שונאים תפוחים חמוצים - גם להם מותר לברור אותם מתוך המתוקים, כי בטלה דעתם). עד כאן יוצא שלעניין החשבת שני מינים כמין אחד אנו הולכים אחר דעת בני האדם. לעניין חומרה (להחשיב מין אחד כשני מינים) מתייחסים לנוהגים בצורה שונה משאר העולם (אסטניסט), אך מצד שני בודדים יוצאי דופן באופן חריג משאר העולם - בטלה דעתו אצל כל אדם אפילו לקולא (הרב אלישיב. שהרי יהיה מותר לו לברור את התפוחים החמוצים אפילו שהם פסולת עבורו). אין בכך תשובה לשאלה על התפוזים והקליפות, מכיוון שאחרי שהפריד את הקליפות מהתפוזים אנו מתייחסים אליהם בתור שני מינים שונים. לעניין הנושא השני, הגדרת פסולת בתור אוכל. האחרונים נחלקו לעניין אדם שרוצה לברור בשביל הבהמה שלו את הפסולת מתוך האוכל (ובאופן עקרוני מותר לברור עבור בהמה כמו שמותר עבור חברו - פמ"ג): א. הגרש"ז (שש"כ ג, הערה יד) אוסר לברור פסולת מתוך אוכל גם אם רוצה כעת להאכיל אותה לבהמה מיד. בשולחן שלמה (שיט, ס"ק טו) ביאר יותר: אסור להוציא פסולת מתוך אוכל עבור בהמה, אם כוונתו גם שהאוכל לא יהיה מעורב בפסולת. כלומר, מכיוון שחפץ גם בתיקון האוכל - אי אפשר להחשיבו כבורר אוכל מתוך הפסולת כי בפועל הוא מוציא את הפסולת. אמנם, הגרש"ז סובר שאם הבהמה יכולה לאכול רק את הפסולת ולא את האוכל - יכול לברור עבורה את הפסולת כדי לאכול לאלתר. נראה שסברתו שבמקרה כזה כבר ניתן להחשיב את הפסולת בתור אוכל. ב. הרב עובדיה בחזון עובדיה (שבת חלק ד, בורר, ח) חולק על הגרש"ז וכותב שאם רוצה לברור את הפסולת כדי לתת אותה לבהמה, הפסולת נחשבת כאוכל ומותר לברור אותה. הבן איש חי (בשלח, יד) וכף החיים (ס"ק נא) פוסקים גם הם שבמצב כזה יכול לברור את הפסולת מתוך האוכל כי בשבילו הפסולת נחשבת אוכל, אך הוסיפו שיברור בצינעה מפני החשד כי הרואים לא יודעים שצריך את הפסולת בשביל הבהמה. הרב עובדיה האריך לדחות את דבריהם וכתב שאנו לא מוסיפים גזירות מדעתנו, ואינו צריך להסתיר את הברירה. ג. הרב אלישיב נוקט בדעה אמצעית: בספר איל משולש (ו, הערה כה) מביא דעה אמצעית בשם הרב אלישיב: אם בורר את כל הקליפות מתוך התפוזים חייב חטאת, אך אם לא בורר את כולם וחלק מהקליפות נשארות מותר (הובא בספר איל משולש ו, כה. וביאר שם את סברתו: עצם ברירת הפסולת אינה דרך ברירה אלא דרך אכילה ולכן היא מותרת, שהרי רוצה לאכול את הקליפות מיד. כשמוציא את כל הקליפות תיקן גם את האוכל ואז עיקר הברירה מתייחסת לתיקון האוכל). יש להעיר שבעיון בדברים נראה שהמחלוקת בין הגרש"ז לרב עובדיה היא מחלוקת ב'מינון' ולא בצורה קוטבית, שהרי גם הגרש"ז סובר שבמקום שהבהמה אוכלת רק את הפסולת ולא את האוכל מותר להוציא עבורה את הפסולת מתוך האוכל, ונראה שסברתו היא שבמצב כזה יותר חל על הקליפות שם אוכל. כלומר, המחלוקת היא עד כמה צריך שתחול על הפסולת שם אוכל - לרב עובדיה גם כשזאת 'פסולת' כל עוד צריך אותה כעת לצורך אמיתי חל עליה שם 'אוכל', ואילו לגרש"ז צריך ששם ה'אוכל' יחול על הפסולת בצורה חזקה יותר. הגרש"ז הוכיח את סברתו מדין תורמוסים (סעיף ה) - למרות שמן הסתם מוציא את התורמוסים מכיוון שרוצה אותם, מכיוון שנחשבים כפסולת לגבי הקליפות שלהם, חייב. לדעות המתירות, נראה להשיב על הראיה מדין תורמוסים שאינו רוצה לאכול את התורמוסים אלא מוציא אותם מסיבות אחרות, וגם עבורו אינם נחשבים לאוכל (ולפירוש הטור ורבינו הלוי שם גם מוכרחים לומר כך - כי ביארו שהתורמוסים נהרסים כשמוציא אותם ואין להם שימוש). בספר איל משולש (שם, הערה כד) השיב על הראיה מדין תורמוסים לדעות המתירות, שברירת התורמוסים אינה דרך אכילה אלא הצלת התורמוסים לפני שהם מסריחים, ומכיוון שאינו דרך אכילה הוא חייב (וכתב שם שהסבר זה מוכרח, שהרי אם תמיד מוציאים את התורמוסים - זאת דרך אכילתם ומדוע מתחייב על כך? ועפ"י התירוץ הנ"ל ביאר מדוע חייב). הרב אריה מינקוב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il