שאל את הרב

  • הלכה
  • זמני התפילה והיום

כמה זמן צריך לחכות כדי להתפלל במניין

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ו אלול תשע"ט
שאלה
שלום וברכה. כמה זמן אדם צריך להמתין במקום כדי להתפלל במניין? היי’ אם צריך ללכת למקם כלשהו או שהוא הגיע לבית כנסת והתברר לו שאין עכשיו תפילה אלא אחר זמן. כמה זמן צריך מהדין להמתין (ראיתי בשו”ת מסוים שהשווה דין זה למה שאדם צריך ללכת מיל כשנמצא במקומו כדי להתפלל במניין, ומשם הקיש שאין חיוב לאדם להפסיד זמן של יותר מ36 דקות (מיל הלוך וחזור) כדי להתפלל במניין ויכול להתפלל במקרה כזה לבדו). האם הרב מסכים עם ההשוואה? תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! לענ"ד יש להמתין כחצי שעה. אולם, אם כאשר האדם ממתין בבית הכנסת זמנו מנוצל היטב, ואין לו שום הפסד בהמתנה זו, נכון להמתין יותר מכך. הרחבה: ראיתי השוואה זו שציינת בכמה ספרים. הראשון שבהם הוא שו"ת שלמת חיים (לר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל) סי' קט וסי' קטז, ועיין גם מאיר עוז ח"ג עמ' נב; אבני ישפה, תפילה, עמ' עד ועמ' קל; מנחת ראובן ח"ב עמ' רצג. יש שהחמירו יותר, שאדם שיושב וממתין בבית הכנסת ואינו צריך לטרוח ללכת למקום אחר דינו כמו ההולך לפניו, שממתין ד' מילין, למעלה משעה (הרב פיינשטיין, מסורת משה ג עמ' לג). ראיתי שיש שביארו כך את דברי אחד הראשונים, האגודה (חולין קכב ע"ב): "ולתפילה, אם יש עשרה עד ד' מילין - ימתין", שכוונתו שימתין במקומו. אולם לענ"ד ברור שאין זו כוונתו, אלא "ימתין" שלא להתפלל עד שיגיע למקום שבו יש מניין, כמו במשפט הקודם שם: "אדם הנזהר מפת כותים והוא בדרך, אם יש פת ישראל עד ד' מילין - ימתין", וברור מלשונו שאין הכוונה שימתין עד שתובא אליו. וכך לשון רש"י בחולין שם ד"ה ולנטילת ידים: "ימתין עד שיגיע למים". מה טעמו של הרב פיינשטיין, שהחשיב את ההמתנה בבית הכנסת כדין ההולך לפניו? אפשר להבין דעה זו בשתי דרכים: האחת, שחובת הטרחה שהגבילו חכמינו עד מיל איננה הזמן שמוקדש אלא מאמץ ההליכה, וכשאין מאמץ של הליכה יש להמתין יותר ממיל. השניה, שכאשר ההולך בדרך מחכה עוד ד' מיל בדרך שממילא הוא עושה - נמצא שלא הפסיד שום דבר (אלא אולי התעכב בסעודתו שתידחה לאחר התפילה, כמו שממתין לנטילת ידיים), וגם ההמתנה בבית הכנסת אינה נחשבת כהפסד זמן. מסתבר לענ"ד שהדבר תלוי בשאלה עד כמה ההמתנה בבית הכנסת היא לטורח על האדם, או שהוא מצליח לנצל שם היטב את זמנו וההמתנה אינה מעיקה עליו. אם זמנו מנוצל היטב, וזה לא בא על חשבון שום דבר שמטריד, עליו להמתין ד' מילין. ואם זמנו מבוזבז, כגון שיש לו עיסוק חשוב שמתעכב או שאין שם תנאים נוחים ללימוד וספר לימוד שלבו חפץ בו, דיו אם ימתין כחצי שעה. כך מצאנו לגבי המושג "טורח ציבור", שמופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל, שגם המתנה בחוסר מעש באותו מקום נחשבת כטרחה, גם בבית הכנסת (עיין ברכות לא ע"א). וראה יומא ע ע"א, לגבי העם הנמצאים במקדש וצופים בעבודת הכהן הגדול ובקריאת התורה שלו, שאין גוללים את ספר התורה מפרשת אמור לפרשת פנחס אלא הכהן קורא אותה בעל פה, "מפני כבוד ציבור", אע"פ שמדובר בציבור שלא ממהר לשום מקום, אלא עומד במשך דקה-שתיים בחוסר מעש בבית המקדש. וראה חילוק דומה ב'פניני תפילה', פסקי הלכות הרב אלישיב זצ"ל, עמ' קכב: הרב אלישיב החשיב המתנה בבית הכנסת כהליכה, ובהערת תלמידו הרב בן ציון קוק שליט"א כתב שאם אין לו שום נפקא מינה בהיותו לומד בבית הכנסת עליו להישאר למניין הבא. ודברים דומים מובאים בשם האדמו"ר מקאליב זצ"ל (קול מנחם או"ח ח"ג סי' סב), ששיעור ההמתנה תלוי בביטול התורה של הממתין. לגבי הזמן המדויק שצריך להמתין, כאשר ההמתנה בבית הכנסת היא טורח עבורו, לענ"ד ניתן להסתפק בחצי שעה, מפני שיש ספק בשיעור ההליכה של המיל הבודד, ולפי קצב ההליכה של אדם רגיל בימינו הוא עד רבע שעה, אפילו במיל על פי מידת החזו"א (וראה בשו"ת שלמת חיים שם: "דאפילו ל"ו מינוט לרוב הפוסקים המה יותר משני מיל", ודבריו צריכים ביאור). ועוד, שלפי רוב ככל הראשונים החיוב הוא ללכת "פחות ממיל" ולא "עד מיל", וכאן אנו דנים על פעמיים "פחות ממיל". וראה לשון הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת שמיני, יח): "אם הוא מהלך בדרך ורוצה לאכול ואין לו מים, אם יש מים לפניו עד מהלך שעה ורביע ימתין ולא יאכל עד שיגיע לשם ויטול. ואם אין מים לפניו כלל אך הם לאחריו, אם הוא שיעור מהלך רבע שעה יטרח ויחזור לאחוריו ויטול ידיו כדי לאכול, ואם הוא יותר מרביע שעה אינו מחוייב לחזור בעבור זה". לכאורה דבריו סותרים מיניה וביה: בשיעור ארבעה מיל אמד ב"שעה ורביע", דהיינו כנראה על פי חשבון 18 דקות עם מעט חומרא, ואילו בשיעור מיל הסתפק ברבע שעה! ומסתבר לענ"ד שטעמו כנ"ל, שהחיוב הוא ב"פחות ממיל", וצריך להיות הפרש ניכר בין ה"מיל" ל"פחות ממיל". גם במגן אברהם (סי' נג סק"ה) הוזכר שהש"ץ "יכול להמתין חצי שעה עם ישתבח" עד שיבוא מניין, ואין זה הפסק. אך שם השיעור לא נאמר לעניין משך הזמן שחובה להמתין (ואם זו הייתה כוונתו - הייתה זו סייעתא גדולה לדברי השלמת חיים הנ"ל), אלא הדיון הוא משך הזמן שאינו נחשב הפסק. גם לא נאמר בו שהמתנה זו היא חובה. ומאידך, בהליכות שלמה (פ"ט סי"ד) כתב שנקט לשון "יכול" משום שיש ספק אם יהיה מניין לבסוף, ומשמע ממנו שכאשר ודאי יגיע מניין חובה לחכות לפחות חצי שעה. שיקול נוסף שעומד ברקע הדיון, שמטה לפרש באופן מינימלי את שיעור ההמתנה, הוא שיש ראשונים שפירשו שכל סוגיה זו של הליכה במרחק מיל או ארבעה מילים אינה עוסקת כלל בהליכה לצורך תפילה בציבור, ולא מצאנו בחז"ל הגדרה למאמץ הדרוש לה, אלא מדובר על הליכה לצורך נטילת ידיים לתפילה, או לתפילה בבית הכנסת מפאת קדושת מקומו, או שההליכה היא לשם קיום עצם מצוות התפילה, למי שאינו יודע להתפלל לבדו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il