שאל את הרב

  • הלכה
  • פיקוח נפש ומחלות סופניות

האם מותר לעשן סיגריה?

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ט אלול תשע"ט
שאלה
שלום לרב. ראיתי שהרב כתב שאסור לצנוח צניחה חופשית בגלל סיכון של 1/600,000 למוות ו-1/1,000 לפציעה. בילקוט יוסף (וכן בשיעורים מוקלטים ביוטיוב) מובא שמותר לעשן כיוון שרוב המעשנים לא מתים (נתון שהיום ידוע שהוא לא נכון, אבל הסברה עדיין סברה). איך הדברים מסתדרים?
תשובה
לשואל, שלום וברכה! העישון אסור בהחלט. עיינתי בילקוט יוסף (או"ח סי' מ) בעניין זה, והוא מתלבט בעניין, ונוטה לומר שאמנם מומלץ מאוד שלא לעשן אבל אין בזה איסור גמור, והטעם כפי שכתבת, שלדבריו רוב המעשנים אינם מתים מזה. אכן, הדברים נראים מתמיהים: איך יתכן להתיר דבר ש"רק" 49% או 20% מהציבור ימותו ממנו חלילה? האם כשהתורה ציוותה להקים מעקה זה בהנחה שרוב אלו שיעלו לגג בלי מעקה ימותו ממנו?! כמעט כל הפרטים שכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרקים יא-יב) שאסור לעשותם מחשש סכנת נפשות הם כאלה שהרוב המוחלט יוצא מהם בשלום, ובכל זאת הם אסורים בגלל הסיכוי הקטן להיפגע. דוגמאות: א. כניסה לחורבה, שמא תתמוטט. ב. אין לנעוץ סכין בצנון, שמא מישהו יידקר ממנה וימות. ג. אין לשתות מים מגולים, שמא שתה מהם נחש ארסי. אפילו במקומות שיש בהם הרבה נחשים, החשש מאוד קטן. מסתבר שכוונתו לחלק בין חשש לסכנת מוות מידי, שאסור אפילו בחשש קטן, לבין חשש מנזק מצטבר שמקצר את החיים, שמותר אם הרוב לא נפגעים (ואם כך גם הוא יאסור צניחה חופשית). הבחנה זו בין שני סוגי הסכנה, המידית והמצטברת, עולה מהשוואה בין דברי הרמב"ם בהלכות רוצח הנ"ל לבין מה שכתב בהלכות דעות, פרק ד. הרמב"ם פותח את הפרק: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". בהמשך הפרק פירט כללי התנהגות מומלצים לבריאות, בלשון של המלצה ולא של איסור מוחלט, כגון בהלכה ט-י: "יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה... וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המוות... ויש מאכלות שהם רעים ואינן כמו אלו, והם... אין ראוי להרבות מאכלות אלו, ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא ימשך אחר תאוותו ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה - הרי זה גיבור". ובסיום הפרק (הלכה כ) כתב הרמב"ם: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו". ברור מדבריו "עד שיזקין הרבה" שכל ההמלצות הללו אינן רק ערובה לחיים בריאים אלא גם לאריכות ימים, וזה כמובן דבר מתבקש והגיוני, שאדם שבריא כל ימיו יאריך ימים יותר. ובכל זאת, הרמב"ם לא כותב שמי שלא נוהג כך הוא בגדר רוצח ומאבד עצמו לדעת. אפילו לגבי מאכל מר ביותר, שהוא "כמו סם המוות", הרמב"ם לא מתבטא באיסור מוחלט. מדוע? יתכן להסביר זאת כאמור, שמדובר בנזק מצטבר ולא במעשה שעלול לגרום למוות באופן ישיר, ולכן אינו בגדר התאבדות. ברם, יתכן להסביר אחרת: מדובר בצורות התנהגות שכל אחת עומדת בפני עצמה ואינה קשורה לחברתה. אדם שאוכל פעם אחת מאכל מזיק שאינו רעל ממש, אם יאכל אותו רק פעם אחת או פעמים בודדות - כנראה לא ייגרם לו שום נזק. לכן קשה לומר איסור ברור על האכילה הבודדת. לעומת זאת אם יהיה קשר מובהק בין האכילות, דהיינו שהאכילות הראשונות גוררות בוודאות התמכרות עד כדי אכילה מתמדת של מאכלים מזיקים, בכמות שבסבירות גבוהה מקצרת את החיים, אכילה כזו אסורה באופן החלטי. וההשלכה לעישון ברורה: בהנחה שסיגריה אחת או שתיים במשך החיים אינן מקצרות את החיים כלל, היה אפשר להתיר כל סיגריה בודדת בפני עצמה. אולם מאחר שבאופן מובהק הסיגריות הראשונות גוררות התמכרות - עישון הסיגריות הראשונות שקול להחלטה לעשן אלפי סיגריות, וזה כבר איסור מוחלט. וראה בדברי אחד הקדמונים, בעל 'משיבת נפש' (הוספות תשובות המינים): "ואמרתי לו: אתה מודה שאדם הממית את עצמו שחייב מיתה, שהרי נאמר 'את דמכם לנפשותיכם אדרוש'? אמר: הן, בוודאי אין לו כפרה. ואמרתי: ואם לא יהרוג עצמו בסייף או יטבע בנהר או יתלה, שמת תיכף, אכן הוא אוכל סם המוות, שימות תוך יומיים, מה דינו? השיב: גם הוא חייב מיתה בעצמו. אמרתי: אם אכל מאכל שימות רק יום אחד קודם זמנו, אם כן גם כן חייב מיתה בעצמו מאז". זוהי דעת רוב הפוסקים כיום, לאחר שהתבררו נזקי העישון, שהוא אסור בהחלט. כלשון הרב נבנצל שליט"א: מי שמעשן הוא "מתאבד בתשלומים במקום במזומן". ראה למשל בציץ אליעזר (חלק טו סימן לט, העתקתי בקיצורים), במכתב משנת תשמ"ב לרופא ד"ר אלי שוסהיים (יו"ר אגודת אפרת): "עברתי בתשומת לב מרובה על מאמרו הארוך על סיכוני בריאות בעישון. נדהמתי ונבהלתי וממש רעדה אחזתני עקב הוכחותיו שהעישון מזיק בצורה חמורה ביותר לבריאות ועלול ממש לקצר את החיים ח"ו, עד כי הרופאים גזרו אומר כי העישון הוא הקוטל הראשון של האנושות. בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחר יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר "שומר פתאים ה'". יש להחיל על זה פסקו של הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ה): הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואומר 'הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד בכך' - מכין אותו מכת מרדות. זאת אומרת שמוטל גם על אחרים להניא אותו מכך בכל האמצעים שבידיהם". גם בילקוט יוסף במקומות אחרים יש נימה אחרת: קיצור שו"ע ילקוט יוסף, סימן קנא: יש מקום לאסור בזמנינו את עישון הסיגריות, אחר שהרבה מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון לנמצאים בסביבתם, ולכן יש מקום לאסור את העישון על פי הדין, וכמו שהזהירה התורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ושומר נפשו ירחק מהם, ואם קשה עליו להפסיק העישון בבת אחת, צריך לצמצם ולהפחית מעט מעט מהעישון עד שיפסיק לגמרי מהעישון. ובקיצור שו"ע יורה דעה, פרק ז: אב המבקש מבנו שיתן לו סיגריה על מנת לעשן, או שילך לחנות לקנות לו סיגריות, אם יכול להתחמק מליתן לו בתואנות שונות, ראוי שיעשה כן, אך אם אי אפשר לו להתחמק, יתן לו סיגריה, או שיקנה לו סיגריות. ילקוט יוסף, שובע שמחות, תוכן העניינים: ובלאו הכי כבר נתבאר בכמה מקומות בילקוט יוסף, שאין לעשן סיגריה, על פי קביעת הרופאים בזמן הזה. כתיבה וחתימה טובה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il