שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • יסודות האמונה

יראת חטא והתקרבות ל-ה’

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

ט כסלו תשע"א
שאלה
קודם כל, אתם עושים עבודה מדהימה! יש לי כמה שאלות ממש מציקות, אשמח לתשובות מלאות עד כמה שאפשר. 1. יראת החטא והעונש - איך אנחנו אמורים להרגיש? האם זה טוב שיש מין פרנויה ופחד תמידי? בן אדם שחי עם יראת החטא והעונש תמיד מגיע למצב שבו הוא עושה הכל רק כי הוא חייב ומפחד והדת נהיית משהו מלחיץ, מה הוא אמור לעשות? לפי המסילת ישרים וכאלה, לאן ואיפה בדיוק יראת החטא והעונש נכנסת לתמונה? 2. כשאני חוטא, האם אני אמור להרגיש שה’ מבין או שה’ יעניש אותי עכשיו? 3. אם מה שבאמת חשוב זה העבודה הפנימית, האהבה והיראה וכ"ו, אז יתכן מצב להיות "דתי בלב"? 4. אם אנחנו לא רואים איך מה שאנחנו מרגישים לה’ מתבטא במצוות, והרי המצוות כאן כדי לקרב אותנו ולבנות קשר עם ה’, אז מה בעצם הרעיון שאנחנו מקיימים מצוות בלי שזה יממש את המטרה שלשמה הם קיימים?
תשובה
עבודת ה' מתחילה מאמונה. האמונה היא הכוח שמביא את האדם לחיות לא רק את עצמו. אדם מבין שהחיים לא מתחילים ממנו אלא יש להם מקור עליון יותר. יש משמעות לכך שיש לחיים שלנו מקור עליון יותר. עיקר המשמעות היא לא משמעות שגורמת לנו לסבול או לפחד. האדם שמזהה את עצמו כאדם יחידי פרטי שחי רק שבעים שנה עם כל מאורעות החיים שלפעמים טובות יותר ולפעמים פחות טובות יכול לעבור את החיים גם כאן בעולם הזה ברמת אושר אחת. לעומת זאת אדם שמבין שהוא קשור למקור חיות הרבה יותר נעלה, הרבה יותר צודק, הרבה יותר איכותי ממה שהוא יכול לגלות בחייו ללא מקור ההשראה העליון, הוא יכול לחיות חיים מאושרים יותר. זהו החלק העיקרי שיש לאדם המאמין. וודאי שכדי להצליח לחוות חוויות טובות שנובעות מן האמונה נדרש מאיתנו מאמץ. כמו שבעולם הזה, כדי להרוויח כסף בדרך כל נדרש מאיתנו מאמץ כך גם בחוויות האמונה בכדי לגלות ולחשוף את מה שיש באמונה נדרש מאיתנו מאמץ ונכונות ללכת לדרך ארוכה. חלק מן הדרך הארוכה היא הנכונות להבין שיש משמעות לכל מעשה קטן או גדול שאנו עושים. מעשים גדולים יותר קל לנו לעשות. כך אנו יכולים להזדהות עם כל המצוות הנוגעות ישר בלב שלנו. אנו יכולים להרגיש טוב כשאנחנו דתיים בלב. אולם זה רק בטווח הקצר. בטווח הארוך יותר של כל החיים עם האמונה אינה מתפרטת למעשים קטנים ויום יומיים היא נהפכת להיות אמונה תלושה אמונה שמידי פעם אנו נזכרים בה ומוציאים אותה מהמחסן. היא מפקירה אותנו לכך שרוב החיים שלנו הם חיים ללא ההקשר העליון שיש באמונה. מתוך כך גם מגיעים לנושא של יראת העונש. יראת העונש היא בעיקרה נועדה בשביל החלקים הפשוטים שיש לנו באישיות. החלקים הגבוהים שלנו [השכל הלב] היו יכולים להסתדר בלי יראת העונש. השפה שלהם היא שפה רוחנית יותר. היא לא שפה כוחנית ופרקטית. השפה אינה שפת התועלת והרווח וההפסד אלא שפת הכדאי והרצוי. אבל בכל אחד מאיתנו יש חלקים שהם לא כל כך רוחניים. הגוף הנפש והקשר שלנו לצרכים שמתעוררים במפגש שלנו עם העולם הזה מדברים בשפה יותר קטנה, בשפה קצת יותר תועלתית, בשפה יותר יצרית. בשביל החלקים האלו שבנו אנו אוחזים גם במידת העונש. כמו שלא תוכל להלהיב ילד קטן לעשיה אם לא תבטיח לו דברים מוחשיים. הוא מבין את הערך של הדברים כשנותנים לו סוכריה. [כשנותנים לו סוכריה הוא בתוך תוכו מבין שהערך של הדבר הוא מעל ומעבר לסוכריה אולם הוא צריך את הסוכריה]. הוא נזהר מלעשות דברים כשהוא באופן מוחשי מרגיש את הסכנה מפני עונש ממשי. כך גם אנו הגדולים יש בנו צד מאד קטן וילדותי שצריך שידברו אליו בשפה של ילדים קטנים. זה הגוף והנפש היצרית שלנו. לשם כך אנו אוחזים בתוכנו גם את יראת העונש. אז איך צריכים להרגיש. צריך להרגיש הרגשה מורכבת. ככל שמתפתח באדם אהבת ה' והבנה עמוקה של האמונה והתלהבות מהאמונה שחודרת עד פרטי הפרטים של החיים שלנו אנו יכולים לעזוב את יראת העונש. גם אז לא נעזוב אותה לגמרי אלא נלך ונמתיק אותה. היא תבלע בשאר הדו-שיח שיש בינינו לבין הקב"ה. זו המשימה שמגיעה לאדם כשהוא מגיע לגיל בוגר יותר. הכיוון הוא פחד תמידי אבל במינון קטן ומתוק. ודאי שאין לנו ענין ללכת ולנפח את הפחד מהקב"ה ולהגיע למצב של פרנויה או דברים הדומים לכך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il