שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות כלליות

"לא תחיה כל נשמה" והיחס לשבויים

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ו טבת תשע"ד
שאלה
תודה רבה לרב על התשובה. אז איך הרב יסביר את דברי הרמב"ם שנותן שם רק שתי אופציות מלחמת רשות ומלחמת מצווה שהיא עם שאר האומות אז איפה כולל הרמב"ם מלחמת מצווה רגילה? ועוד הביא דוגמא מאחאב וקשה הרי להרוג את הגברים כותב הרמב"ם גם במלחמה רגילה שהיא רשות וזה דין תורה ולא רק מסברת סכנת נפשות אז האם בימינו אחאב נהג כשורה? ואיך הפרשן שהבאת מסתדר עם הדברים?
תשובה
לשואל, שלום! שוב, נראה שהדגשת הרמב"ם על שבעה עממים ועמלק באה להוציא מכלל זה את מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר (שבעצם לא הוזכרה במפורש בחז"ל כמלחמת מצווה, עיין סוטה מד ע"ב. ברור שזוהי אכן מצווה, אבל לא מצווה להילחם ולהרוג אלא מצווה להציל). קושייתך על פרשת אחאב היא שאלה טובה: מצד אחד נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם, נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ" (מלכים-א כ,לא), ומכאן נראה שמלכי ישראל, גם הצדיקים ושומרי המצוות שבהם, לא נהגו להרוג שבויים. וגם את התביעה של הנביא להרוג את בן הדד (שם פס' מב) הסבירו חז"ל והמפרשים מסיבה מיוחדת לו (כדלקמן). מצד שני, הרי אפילו במלחמת רשות נאמר בתורה (דברים כ,יג): "והכיתה את כל זכורה לפי חרב" (וזוהי חובה, כמפורש ברמב"ם בספר המצוות, מ"ע קצ), אפילו במלחמת רשות במקומות רחוקים, ולכאורה כל שכן במלחמת "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם"! נראה לתרץ שיש הבדל בין חיילים שלא נכנעו לבין חיילים שנכנעו ונפלו בשבי. הציווי "והכית אל כל זכורה" נאמר רק על הלוחמים בפועל, אבל אלו שנכנעו - אין מצווה להורגם, ואדרבה, מידת החסד היא להותירם בחיים, אם יקבלו עליהם את מצוות בני נוח. כך נראה מהגמרא בסוטה (לה ע"ב): "ושבית שביו - לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן". הגמרא מדברת על הפסוק "כי תצא למלחמה... ושבית שביו" (דברים כא,י), פסוק שעוסק במלחמת רשות, ומפרשת ש"שבית שביו" פירושו שמותר להשאיר את השבויים בחיים, ואפילו אם היו משבעת עמי כנען ועברו להתגורר בחו"ל. מלשון הגמרא "כנענים" נראה שמדובר גם על הזכרים. וכך כתב בפני משה על הירושלמי בסנהדרין פ"ב ה"ה: "הילכות שבויים נצרכה לו": "בדיני השבוים במלחמת הרשות, אם יש בהן שבויים מז' עממין אם מותר להחיותן, ופשטו ליה מ'ושבית שביו' דמותר". נראה מדבריו שאפילו שבויים זכרים מותר להחיות, וכן מפורש בחזון איש (יו"ד סי' קנז,ב; ולא כפי שנראה מפירוש הרא"ם בדברים כא,י, שהיתר "ושבית שביו" נאמר על נשים בלבד). יש לציין גם לדברי יוסף בן מתתיהו ('נגד אפיון' מאמר שני, כט): "אף הזהיר אותנו על השבויים שלא יעשה להם עוול, ועל הנשים יותר מכולן". זהו לא מקור הלכתי, ואם היה עומד בסתירה לדברי חז"ל - דבריו בטלים, אבל יש מדבריו חיזוק להבנה זו בדברי חז"ל. ראה גם מלכים-ב ו כב, ואין המקום להאריך בפרשה שם. לגבי מעשה אחאב, כאמור, בעל 'צרור המור' מסביר שהייתה סיבה מיוחדת להרוג את בן הדד בגלל היותו מסית ומדיח. זה לא סותר לירושלמי שהבאתי האומר שהייתה על כך אזהרה מיוחדת של הנביא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il