שאל את הרב

  • הלכה
  • נטילת ידים בהם ואחריהם

ברכת "אשר יצר" עבור מישהו אחר

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ד אדר א' תשע"ד
שאלה
האם מותר לברך "אשר יצר" עבור מי שאינו מסוגל לברך (כגון תינוק שסבל מעצירות או חולה שאינו מסוגל לדבר)?
תשובה
לשואל, שלום! לגבי תינוק, הפטור מברכה, אין ספק שאין לברך במיוחד עבורו. לגבי חולה המתקשה לברך בעצמו, שהוא גדול וחייב בברכה, אם מישהו אחר חייב בעצמו בברכת אשר יצר - הוא יכול להוציא את החולה ידי חובה, אם שניהם יתכוונו להוציא ידי חובה ולצאת ידי חובה. אם השני אינו חייב בברכה זו - הדעות בפוסקים חלוקות האם ניתן לברך ברכה זו עבור החייב בה, ומסתבר לעניות דעתי שבחולה שאינו מסוגל כלל לברך ניתן לברך עבורו, אבל אם אפשר למצוא מישהו החייב בברכה הרי זה עדיף. הרחבה: בגמרא בראש השנה כט ע"א נאמר: "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא [ידי חובה] - מוציא [את חברו ידי חובה], חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא". ומסביר רש"י: "אף על פי שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצוות. חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני, שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו - אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם; לא ליתהני ולא ליבריך". אם כן, הגמרא מבדילה בין ברכות המצוות לבין ברכות הנהנין: בברכות המצוות יש לכל אחד מישראל אחריות על חברו שיקיים את מצוותו, ולכן הוא יכול גם לברך עבורו אע"פ שהראשון כבר יצא ידי חובה. לעומת זאת בברכות הנהנין ההנאה איננה חובה ולכן אין לאדם אחריות לדאוג שחברו יברך וממילא אינו יכול להוציאו ידי חובה בברכות אם המברך אינו חייב בהן בעצמו. ואם הוא חייב - מוציא ידי חובה את השומע, שהרי "שומע - כעונה". ברכת "אשר יצר" איננה ברכת המצוות, אך גם איננה מ"ברכות הנהנין" אלא היא סוג שלישי הנקרא "ברכות השבח". מה דין ברכות אלו לעניין זה? על כך נחלקו הראשונים: הריטב"א בראש השנה שם כותב: "וכן בכל ברכות של שבח, אף על פי שיצא - מוציא". וכן מוכח מהרמב"ם (הל' ברכות פ"א הל' ד-י), הכותב: "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים: ברכות הנייה, וברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו... כל הברכות כולן, אע"פ שבירך ויצא ידי חובתו - מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן, חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן". מכאן שברכות ההודאה והשבח דינן כברכות המצוות. וכך עולה במפורש מדברי המשנה ברורה (סי' ו סק"י), שגם מי שבירך אשר יצר יכול לחזור ולברך עבור חברו. וזהו פשט הגמרא הנ"ל: "כל הברכות כולן... חוץ מברכת הלחם וברכת היין", ואמנם אמרו חז"ל: "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן 'חוץ'" (ואפילו בנוסח "כל... כולן", עיין באוצר הגאונים ברכות מו,א), אבל הכוונה שאין זו ראיה מכרעת, ועדיין זוהי פשטות הדברים. אולם המאירי (ראש השנה שם) כתב: "ברכות תפלה וברכות שבח והודאה - כולן הודאה וריצוי הן, ומתוך כך אף על פי שהן חובה אין אדם מוציא את חברו מהן; פירשו בתלמוד המערב [תלמוד ירושלמי]: בדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו. ומכל מקום שליח צבור מוציא את שאינו בקי". לדעתו אמנם יש מקום עקרונית לערבות ואחריות של האחד על זולתו בברכות אלו, אבל מאידך יש עניין מיוחד שכל אחד יברכם לעצמו. הרב עובדיה זצ"ל (יביע אומר ח"ט או"ח סי' ג אות ב) הביא את מחלוקת הריטב"א והמאירי והכריע מספק ברכות לחוש לדעת המאירי שלא יברך עבור חברו. וכך הסיק בספר 'ברכת איתן' על ברכת אשר יצר (עמ' קסט-קעז), למרות שהראה שרוב הראשונים סברו כריטב"א. לעומת זאת ב'חשוקי חמד' (ברכות מח ע"א) כתב שחולה לב שהרופאים ממליצים שלא ידבר רשאי שאחר יוציאנו ידי חובה אפילו אם המברך אינו חייב בעצמו בברכה. ומדברי המאירי הנ"ל נראה שאפילו לדעתו בברכות מסוג זה ניתן להוציא ידי חובה את שאינו בקי (מה שאין כן בברכות הנהנין, לדעת רוב הראשונים), ונראה שמי שאנוס שלא לברך דינו כאינו בקי (עיין בשו"ת 'שיח השדה' סי' ג, בתחילתו, שהשווה בעניין זה אונס לאינו בקי, ועיין גם 'אפיקי מגינים' סי' נט סק"ג).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il