שאל את הרב

  • הלכה
  • נוסח והגייה

איך הוגים אותיות ללא ניקוד

undefined

הרב רפאל וסרטיל

כ"ג כסלו תשע"ה
שאלה
שלום וברכה כבוד הרב יש הרבה אותיות ללא ניקוד בתפילה ובתורה איך יש לומר אותם? דוגמאות: 1) בתפילת שמונה עשרה בברכת אבות: "אלוהינו ואלהי אבותינו" באות א’ מתחת למילה אלהי אין ניקוד. איך יש לומר? כאילו אין את האות א’ וכאילו נכתב ולהי או שיש להדגיש את האות א’ ולומר ואלהי (הא’ עם צירה)? 2) בתורה כתוב "נבקעו כל מעינות" מתחת לאות ע’ אין ניקוד. איך יש לומר כאילו לא נכתבה האות ע’ וכאילו נכתב מינות או שיש להדגיש את האות ע’ ולומר מעינות (הע’ בפתח) 3) שכתוב סמוך לשם ה’ אות ב’ או ל’ וכדומה כגון בויושע לפני אז ישיר "ויאמינו בי-ה-ו-ה ובמשה עבדו" איך יש לומר בדוני או באדוני? אשמח לשמוע מה הכללים בזה, וכן מה הדין שלא הגה את האותיות ללא הניקוד במידה ויש להגותם, או להפך שהגה אותם במידה ואין להגותם, האם יצא ידי חובת תפילת שמונה עשרה(שסיים כבר התפילה) האם יש לחזור לברכה ולתקנה במידה והוא עדיין בתפילת שמונה עשרה? וכן לעניין 2 מקרא ואחד תרגום הם יצא שלא קרא נכון ? וכן לגבי שם ה’ או שם אלוקים האם כשאמר לא כפי שצריך (הדגיש האות הלא מנוקדת או להפך) האם יצא ? בתודה מראש על ההשקעה המרובה
תשובה
לשואל שלום, בנוגע לקריאת שם ה', הכלל הוא, שלאחר אותיות השימוש מ, ש, ה – מבטאים את ה-א' שבשם, ואחרי אותיות השימוש ו, כ, ל, ב – אין מבטאים את ה-א', מלבד כמה יוצאים מן הכלל (ראה בראשית מ, א; דברים י, יז). לגבי מילים אחרות, נח נסתר יכול להופיע רק באותיות א, ה, ו, י, באחד משני האופנים הבאים: א. כשהן מופיעות באמצע מילה ללא ניקוד תחתן (קראנו, לאמור, שהבאתיו, עשהאל, פדהצור וכדו') ב. כשמופיעות בסוף מילה ואינן נשמעות במבטא (ירא, מצא, נשיא, הוא, לא וכדו'). מלבד זאת, את המילים 'לראובני', 'והאספסוף', 'יראו', 'דניאל' וכדו', בהן אין ניקוד תחת ה-א', צריך לקרוא: לרובני, והספסוף, ירו, דניל. אבל כשיש ניקוד, כמו: 'לאְסֹר', 'נאְדר', 'ויאְדיר' וכדו', ה-א' היא נח נראה, כי יש בה ניקוד שוא, ונשמעת במבטא. מצוה מיוחדת יש בקריאת שמע, לדקדק באותיותיה, יותר מכל תפילות וברכות, וכך כתב מרן המחבר (שו"ע אורח חיים סב, א) : "אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן – יצא". כלומר למעשה מי שלא דקדק – יצא ידי חובתו. מובן שאם ויתר על מילים ואותיות – לא יצא ידי חובתו, כמבואר במשנה ברורה שם, אבל אם לא נתן רווח בין הדבקים, כיון שאנשים רגילים לדבר כך, יוצא ידי חובתו, וכן כשאיננו מבחין בין שווא נח לשווא נע ובין מלעיל ומלרע וכשמוציא את התיבות מפיו בצורה שאיננה חדה ומוסיף להן א' או ע' וכדו'. דומים לזה הרגלי לשון שהורגל בהם העולם, כמו אי הבדלה בין א' ל-ע' ובין ח' ל-כ' ובין ט' ל-ת' דגושה. במקרה ששינה לגמרי את משמעות התיבה, אם על ידי שינוי התיבה ואם על ידי שינוי הפיסוק - אינו יוצא ידי חובה, ועם זאת כתב המשנה ברורה (שם סק"ב): "מכל מקום יזהר מאד לכתחילה בזה ואיתא בש"ס המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנם שהוא מדה כנגד מדה שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע את חומו הטבעי לדקדק באותיות ובשכר זה החום הטבעי שהוא מעורר מצננין לו כנגדו חום אחר שהוא בגיהנם". כך בנוגע לתפילה, ובנוגע לשניים מקרא ואחד תרגום, כתב בעל "יסוד ושורש העבודה" (שער ו, פרק ד), שצריך להיזהר מאוד בדקדוק המילים בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, ומובא בשם הגאון רבי חיים קנייבסקי שי' (בספר פעמי יעקב), שאם על ידי קריאתו השגויה השתנתה המשמעות, יש לדון אם יצא ידי חובתו. וראה גם דברי הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה תפילה פרק יב, הערה מח). בברכה נאמנה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il