שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • שאלות כלליות

המשך לשאלה על בטל טעם תקנה

undefined

הרב שמואל אריאל

כ"ה ניסן תשע"ו
שאלה
א. לגבי הדוגמה שהבאתי של מים אחרונים, התוס’ אומר כי אמנם יש טעמים לתקנה שלא בטלו, אך הם בגדר ’אסמכתא’. אם תקנה שנשאר לה סמך במציאות אינה בטלה, לכאורה אולי תקנה זו לא בטלה. ב. לגבי מה שהרב אמר לעניין קטניות, כיום בדרך כלל הצרכנים מחפשים את החותמות של הכשרות לפסח, וישנם היום בד"צים מהדרין מן המהדרין כמו בד"צ בית יוסף, שמכשירים לפסח מוצרי קטניות ללא חשש ה’ מינים. האם במצב תיאורטי שלחלוטין לא יהיה חשש, בגלל ההכשרים, שאנשים יתבלבלו בין דגן לקטניות יהיה אפשר להתיר את המנהג? ואם אכן יש חשש ממש בקטניות, אולי באמת כמו שהרב הזכיר יש לאסור אותם גם על הספרדים, וגם תפוחי אדמה, וקמח מצה? ג. אשמח, לשם ההתעניינות, שהרב יוכל להביא לי מספר מקורות בלי קשר על סוגיית העלייה לתורה. ניסיתי לחפש קצת בכוחות עצמי ולמעט הפירוש של המאירי לא מצאתי פירושים נוספים לאיסור זה. לגופו של המאירי, טענתו נראית קצת לא רלוונטית לאור העובדה שכיום נהוג, לאור פסקו של ר"ת, שנשים מברכות על מצוות שפטורות מהם. סליחה על הטרדה, ושוב תודה.
תשובה
שלום וברכה! א. כוונת דברי התוספות (חולין ק"ה א, ד"ה "מים") היא להתמודד עם שאלה, שהגמרא (ברכות נ"ג ב) מביאה כמקור לדין מים אחרונים את הפסוק "והייתם קדושים", ואם כך, לכאורה חיוב מים אחרונים הוא מן התורה, ואינו תלוי במציאות, האם יש מלח סדומית או לא. על כך עונים התוספות, שהדרשה הזו היא אסמכתא בלבד, ובעצם הטעם לחיוב מים אחרונים הוא רק בגלל מלח סדומית, ולכן בזמננו כבר אין חיוב. דהיינו, שהתוספות סוברים שאין שום טעם לתקנה זו שקיים בזמננו. הטעם היחידי הוא עניין מלח סדומית, שאינו מצוי כיום. האסמכתא אינה מוסיפה עוד טעם לדין, אלא מביאה לדין זה מקור מן הכתוב. ומכיוון שמקור זה הוא אסמכתא בעלמא, אין הוא מוסיף באמת תוקף לדין, ותוקפו של הדין הוא רק כפי התקנה עצמה, שמבוססת רק על הטעם של מלח סדומית. ב. 1. באופן תיאורטי, ייתכן שאכן תהיה מציאות שבה אין כבר כל סיבה למנהג הקטניות, ואז ייתכן שיהיה מקום לבטל את המנהג, וכפי המקורות שציינתי בתשובה הקודמת. אולם המציאות בימינו רחוקה מלהיות כזו. אמנם, כפי שאתה מתאר, מוצרים מעובדים וארוזים אנשים קונים לפסח רק כאשר מופיע עליהם הכשר לפסח, אולם חומרי גלם, כמו ירקות וכדומה, נמכרים גם כיום בתפזורת וללא ציון של כשרות לפסח (אלא רק בהכשר לכל ימות השנה, הנוגע להפרשת תרו"מ וכדומה). הקטניות שייכות בעצם לקבוצה הזו - אם מתירים לאכול קטניות, אין סיבה שאנשים לא יקנו גרגרים של קטניות ללא הכשר, כמו שקונים ירקות. אמנם חלק גדול מן הקטניות נמכרות כיום באריזה ועליה מופיע הכשר לפסח, אולם יש גם מכירה של קטניות בתפזורת, וגם הן מותרות בקנייה לפסח, לאוכלי קטניות. ממילא, לא נכון לומר שכל הקטניות הנמכרות כיום כבר נבדקו וקיבלו כשרות לפסח. מלבד זאת, אתה מתאר את המצב כפי המציאות הרווחת כאן בארץ ישראל. אולם בחו"ל, כמובן לא על כל מוצר ארוז מופיע "כשר לפסח", ואנשים קונים מוצרים בסיסיים שאינם מעובדים ללא הכשר לפסח, גם כאשר הם ארוזים. מן הסתם יהודים בחו"ל שאוכלים קטניות, קונים גם קטניות ארוזות ללא הכשר לפסח, והדבר מותר כמובן. ממילא, שוב חוזר החשש לטעות בין שקית של כוסמת לשקית של כוסמין, בין גריסי פנינה ובורגול לבין קטניות, וכדומה. ניתן לומר זאת כך: אתה מבקש ליצור מציאות שבה לא יהיה עוד חשש של תערובת קטניות וכך תוכל (אולי) הגזירה להתבטל. אולם המציאות שאתה מציע, היא על ידי שניצור כלל גורף שאנשים לא יקנו שום חומר גלם למאכל ללא הכשר מיוחד לפסח. דומני שכלל כזה מהווה גזירה קשה הרבה יותר מאשר גזירת קטניות. 2. לגבי מה שהזכרת אפשרות שיש לאסור קטניות גם לספרדים, בגלל החשש לטעות: העובדה שישנו חשש לטעות בין האסור למותר, אינה מחייבת לאסור את הדבר לגמרי. כך למשל, בגמרא רואים (עיין פסחים ז' א) שבזמנם לא היה הבדל ניכר לעין בין מצה לבין לחם חמץ (המצות היו רכות, ודומות לפיתות של כל השנה). וגם כיום, יש "מצות חמץ" שדומות למצות של כל השנה. אף על פי כן, לא נאסור לאכול מצות משום חשש לטעות, אלא שצריך להיזהר ולהבחין בין המצות של פסח לבין מצות ופיתות של חמץ. האשכנזים אכן החמירו בקטניות מחשש זה של טעות, אולם זוהי תוספת חומרא ולא מעיקר הדין, ולפיכך עדות שלא נהגו בחומרה זו אינן מחוייבות בה. ג. 1. בעניין עליית נשים לתורה התפרסמו כמה תשובות ומאמרים. סקירה רחבה של הדעות תוכל למצוא במאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן, מופיע בקובץ סיני קל"ה-קל"ו (תשס"ה). 2. ראשית, לא מדוייק לומר ש"שכיום נהוג שנשים מברכות על מצוות שפטורות מהם" - כך אכן מקובל אצל האשכנזים, אבל ברוב קהילות הספרדים נהוג שנשים אינן מברכות על מצוות שהן פטורות מהן. אך מעבר לכך: המחלוקת הזו בעניין ברכות עוסקת במצוה פרטית, שהאשה פטורה ממנה והיא עושה אותה בכל זאת לעצמה, כגון נטילת לולב או ספירת העומר וכדומה. כאן אין מדובר במצוה פרטית אלא במצוה של הציבור, והמברך מברך עבור כל הציבור. נראה אם כן שהדבר דומה לחזרת הש"ץ וכדומה, ששם גם לפי דעת ר"ת אין אשה יכולה לעבור לפני התיבה ולברך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il