שאלה
בחור שלומד טוב, האם הוא צריך ללכת לזמן מה לצבא, או עדיף שימשיך ללמוד בלי הפסקה, ובלי ללכת כלל לצבא?
תשובה
אנו אשמים ברעיון של הסדר מרכז. אחרי שלמדנו חמש שנים בישיבת "מרכז הרב", סידרו מספר בחורים עם הצבא שנצא לתקופת אמונים קצרה. באותה תקופה היו מחשבות שמא תפרוץ מלחמה, ורצינו לעבור את האימון, כדי שאם תפרוץ מלחמת מצוה נוכל להיות שותפים לה. תקופת אימונים זו הייתה צריכה להיות קצרה, מכ' בתמוז עד לכ' באב ולאחר מכן חוזרים לישיבה, וממשיכים בלימוד. עניין זה סודר ללא ידיעתו של הרב צבי יהודה זצ"ל. כשבאו לספר לו שנמצא הסדר יפה מאד, שמחד כמעט שלא יהיה בטול תורה, ומאידך נהיה מקושרים לצבא, שזהו ממש ההסדר הכי מתאים להשקפת העולם שלנו. הרב צבי יהודה הגיב בשאלה: "מה פתאום באמצע הזמן?" ולמרות שניסו להסביר לו שמדובר רק בשבועיים מסוף זמן קיץ, בכל זאת לא נחה דעתו. מכאן למדנו את הכלל, שמי שלומד טוב, אסור לו להפסיד אפילו יום אחד מלימודו, אם אדם נמצא בתנופה של לימוד אל לו להפסיקה ולעוצרה. אולם אם אדם נעצר בלימוד, ויש לו קשיים, זהו מצב שונה שצריך שיקול דעת והתשובה היא אישית. מי שנמצא בתקופה לימודית טובה, וכל שנה מתקדם ועולה ממדרגה למדרגה, אינו צריך להפסיק את למודו, ולצאת לתקופה של אמונים בצבא. אילו היינו היום במצב של ערב מלחמה, אולי היה צריך להתבונן בדבר יותר, אבל אנחנו עדיין לא במצב כזה. גם הצבא, למרות שהוא צועק על כך שבחורים נמצאים בישיבות, בכל זאת דעתו נוחה מהמצב הקיים. מפני שהיום יש עודף של חיילים, והצבא לא יודע מה לעשות עם חיילים נוספים. לכן, לא צריכה להיות הרגשה רעה לתלמיד שלומד טוב ומתקדם, ורואה ברכה בלימודו. אולם אם יש מישהו שתנופת לימודו נעצרה, או שהוא מרגיש צורך להתאורר, או שיש לו לחצים או שיקולים אחרים, יש מקום להתגייס לצבא. בדרך כלל אני סומך על התלמידים בישיבה שלאחר ארבע שנות לימוד בישיבה הם יודעים מהי ערכה של תורה ומהי חשיבותה. ואם הם בכל זאת מחליטים שחשוב להם לצאת לצבא הם עושים זאת משיקול נכון. וכך גם הוא הנוסח באישור שאני כותב: "אני מסכים לבקשתו של התלמיד להתגייס". לא מבקש שיקבלו אותו לצבא אלא רק מסכים לשיקול דעתו של התלמיד.
לקריאה בהרחבה >
