בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
8 דק' קריאה
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, גדול שבכולם היה ניסיון העקידה, שאחריו אמר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בינך את יחידך ממני". (אולם עיין במדרש שהסתפק אם ניסיון ראשון גדול או אחרון גדול. ונראה דלא פליגי, אלא הואיל וכל ההתחלות קשות, אבל לכולי עלמא מבחינה אובייקטיבית האחרון קשה מכולן).

ולכאורה קשה, וכי רק עתה נודע שאברהם ירא אלוקים, הלא הוא מסר נפשו על אמונתו בקב"ה, והשליך עצמו לכבשן האש באור כשדים על קדושת שמו יתברך, וכן שאר הניסיונות שעבר בוודאי מלמדים על אמונתו ויראתו את ה'. ויותר תמוה מה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י בראשית פרק כב פסוק ב) "קח נא - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש". ולכאורה קשה איך אפשר לומר, שהניסיונות הראשונות אין בהם ממש, למרות מסירות הנפש שגילה בהם?

נראה שהתשובה לדבר היא, שאברהם אבינו היה מיוחד במידת החסד, כפי שנאמר: "חסד לאברהם", והתורה גילתה במקצת מעשיו כיצד התחסד עם הבריות בהכנסת אורחים, ובקירוב רחוקים, וחז"ל הרחיבו את הדברים בגמרא סוטה (דף י.):
"(בראשית כא) ויטע אשל בבאר שבע - אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: פרדס, וחד אמר: פונדק. בשלמא למ"ד פרדס, היינו דכתיב ויטע; אלא למ"ד פונדק, מאי ויטע? כדכתיב: (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו.... ויקרא שם בשם ה' אל עולם - אמר ריש לקיש: אל תיקרי אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".


כמו כן מצאנו שאברהם התפלל על סדום, שהאנשים בה היו רעים וחטאים לה' מאד, וכל זה מלמד על מידתו המיוחדת של אברהם ששורשה חסד, וכן כתב הרמב"ן (בראשית פרק יז פסוק כב):
"ויעל אלוקים מעל אברהם - לשון כבוד כלפי המקום, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה. לשון רש"י. אבל לשונם בבראשית רבה (מז ו) האבות הן הן המרכבה, ירמוז למה שכתוב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ופחד יצחק היה לי (להלן לא, מב). והמשכיל יבין".


והיה מקום למקטרג לטעון שאברהם עשה זאת בנטית לבו הטוב שזו הייתה תכונת נפשו ולא בגלל שרצה לעשות רצון בוראו, ולכן ניסה הקב"ה את אברהם במידת היראה ששורשה בגבורה, שהיא מידה הפוכה למידת החסד, והנה העקידה היא מבחן של "יראה", מפני שמהותה מסירות נפש, מפני פחד ה' ויראתו. וכמו כן שחיטתו של יצחק היא כביכול הפסקת המשך החסד היוצא מביתו של אברהם ע"י זרעו אחריו נאמר: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ועל כן מסופר שהמלאכים בכו בזמן העקידה כפי שמובא (בראשית רבה, נו)"
"מיד וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן, מה הוון צווחין, (שם /ישעיהו/ לג) נשמו מסלות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים".


הדרכים המובילות אל אברהם נשמו, מפני שהוא היה מכניס אורחים לביתו, ובנו יצחק אמור להמשיך את דרכו, ולכן אם חלילה ישחט יצחק לא יהיה לאנשים למי לבוא להתארח. והיה חשש שבעקבות העקידה יפסק החסד הזורם מביתו של אברהם. וכיון שאברהם אבינו עמד בניסיון זה "כי עתה ידעתי ידעתי כי ירא אלוקים אתה", נתברר למפרע שגם החסד שלו היה מכח יראת שמים שלו ולא מכח נטית לבו שלו. והוכיח סופו על תחילתו שיש ממש בניסיונות הראשונות. שכן חסד שנעשה ללא יראת שמים יכול להיהפך ל"חסד" של עבירה כאשר מתפשט לאהבה אסורה, ולכן עבירה של עריות נחשבת ל"חסד הוא", במובן השלילי.

ולפי זה ניתן להסביר מדוע המדרש מתייחס למעשי החסד של אברהם ולומד מהם יראת אלוקים שלו, מובא (שמות רבה, א):
"דבר אחר, ותיראן המילדות, קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו (בראשית כב) כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים..., אמרו אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן אנו נחייה אותן, כיון שראה פרעה שלא עשו גזירתו שלח וקרא אותן, הדא הוא דכתיב ויקרא מלך מצרים למילדות".


לכאורה הכנסת האורחים המוזכרת כאן מראה על חסד לאברהם, וכן מעשה המילדות חסד הוא, והתורה אומרת "ותראנה המילדות" משמע שעשו זאת מצד יראת האלוקים שלהם? אלא שללא יראתן לא היו עושות את החסד הזה והיו מוצאות תירוצים מדוע אינן חייבות למסור נפשן על כך. וכן אברהם היה מוצא תרוץ שאין זה לכבוד שמים לקרב ערלים, אבל בגלל שהיה ירא אלוקים לא נתן לאותן התירוצים להניא אותו מאותן מצוות. וכן מובא בילקוט שמעוני על תהילים פרק קיב:
"הללויה אשרי איש ירא את ה'. זה שאמר הכתוב שקר החן והבל היופי, אין (מתבקש) [מתקבל] לפני הקב"ה לא עושר ולא יופי, ומהו (מבקש) [מתקבל] יראת חטא, שנאמר אשה יראת ה' היא תתהלל. כל מה שעשה אברהם לפני הקב"ה לא נתהלל, ובמה נתהלל שהיה ירא לפני הקב"ה, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. וכן הוא אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל, מי שעשה את התורה מאל"ף ועד תי"ו, ואין זאת אלא תורה, שנאמר וזאת התורה אשר שם משה, ואברהם עשה את התורה מאל"ף ועד תי"ו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי..., לפיכך נאמר עליו המזמור של מעלה מאל"ף ועד תי"ו...".


ולכאורה הרי מידתו של אברהם הייתה חסד, וחז"ל אומרים כאן שאברהם נתהלל בכך שהיה ירא יפני הקב"ה?
אלא שאלולא היה ירא את ה' כל החסד שעשה היה נחשב לשקר והבל. וכמו שאברהם אבינו עצמו אמר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני", היינו שבלא יראת אלוקים אין לסמוך על קיום מצוות שבין אדם לחברו ויש חשש שיהרגוהו.
(וכן מצאנו שיעקב אבינו עליו השלום שמידתו הייתה אמת ככתוב: "תתן אמת ליעקב", נבחן במידה ההופכית לה כיצד יתמודד עם השקר, בהיותו אצל לבן הארמי, ובקבלת הברכות מאת אביו. וביחס ליצחק יבואר להלן כיצד נבחן במידת הגבורה).

הנה בזמן העקדה אמר אברהם "ואני והנער נלכה עד כה", ומפורש בתנחומא, (פרשת וירא סימן כג) "ואני והנער נלכה עד כה, מהו עד כה נראה מה יהיה בסוף כה שאמר לי הקב"ה כה יהיה זרעך". ולכאורה אפשר להבין מכאן שאברהם היה סמוך ובטוח בה', שבסופו של דבר יצחק יחיה, ואם כן זה מקטין את ניסיון העקדה?
נראה לומר ע"פ מה שפרשו חז"ל על הפסוק "כה יהיה זרעך"- צדיקים כמותך. שההבטחה לאברהם הייתה לא רק הבטחה כמותית "ספור הכוכבים"- "כה יהיה זרעך", אלא הבטחה איכותית לזרע של צדיקים. והנה ידוע שיצחק היה מצוין במידת היראה, ונקרא "פחד יצחק", ואם אברהם לא היה מגלה בתוכו את מידת ה"יראה" ללא היה יכול לזכות לקיום ההבטחה "כה יהיה זרעך" - צדיקים כמותך - בלידת יצחק, שהיה מצוין במידת היראה.

והדבר רמוז בדרשת חז"ל על הפסוק "ויוצא אותו החוצה... כה יהיה זרעך" (בבראשית רבה, פרשה פז):
"ותתפשהו בבגדו... ויצא החוצה, קפץ בזכות אבות, היך מה דאת אמר (בראשית טו) ויוצא אותו החוצה, שמעון איש קטרון אמר בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, הדא הוא דכתיב (תהלים קיד) הים ראה וינוס, בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס".

מה הקשר בין המעשה של יוסף שהתגבר על יצרו ויצא החוצה, לבין אברהם שגם הוא יצא החוצה, צריך לומר שגם אברהם הצטיין במידה זו של "גבורה" מפני יראת אלוקים שלו, כפי שראינו בפרשת העקידה, שזו גם הסיבה לכך שזכה להוליד מחוץ לדרך הטבע, כפי שדרשו באותו פסוק (רש"י בראשית פרק טו פסוק ה) "ויוצא אתו החוצה - לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה".

וזכה לכך מידה כנגד מידה, כיון שאברהם התגבר על יצרו, ומידותיו הטבעיות, לכן זכה להתגבר על קשיי הטבע שעל פיהם אינו מוליד. וכך מצאנו גם אצל יוסף שהתגבר על טבעו ובזכותו נבקע הים מידה כנגד מידה.
נמצא, שבאופן פרדוקסלי העקידה הביאה לכך שיהיה המשך לאברהם ויתקיים בו ההבטחה של "כה יהיה זרעך", כיון שבניסיון זה השתלם אברהם במידת היראה והיה יכול להמשיך אחריו בן כיצחק, וכך אפשר להסביר את כוונת אברהם באומרו "ואני והנער נלכה עד כה", שע"י ניסיון העקידה נתקיים "כי ביצחק יקרא לך זרע".
והדבר רמוז בכתוב "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", מפרש אור החיים הקדוש שבא להשמיענו שאברהם שמידתו חסד הוליד את יצחק שמידתו גבורה . וזה מפני שהמידות הללו אינן סותרות זו את זה אלא מפרות ומשלימות זו את זו כמו שמצאנו בניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם גם במידת היראה.

והנה יצחק הצטיין במידת היראה "פחד יצחק" שנבעה ממידת הגבורה שלו, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" חז"ל אמרו שהיה "עולה תמימה", ולכן לא יצא מארץ ישראל ולא נשא שתי נשים, כל זה בא מגודל יראתו שלא לצאת ממסגרת הקדושה שלו, "והוא יושב בארץ הנגב"- מנוגב מכל תאווה (ר' צדוק הכהן מלובלין), אולם גם הוא שילב את שתי המידות המצוינות אצל אברהם, ובזכות זה היה יכול להמשיך זרע של קיימא אחריו, את יעקב אבינו עליו השלום שהיה במידת ה"תפארת" המשלבת בשלמות את החסד והגבורה, והיא מידת האמת היציבה והקיימת לעולם שנאמר: "שפת אמת תכון לעד", ואת זה אפשר ללמוד מהמדרש, ולכאורה התפילה של יצחק על רבקה נוטה יותר למידת החסד מאשר מידת הגבורה? ונראה לפרש שה"גבורה שבגבורה" שביצחק הייתה להתגבר על מידתו ולהופכה למידת החסד. כעין זה מצאנו במידותיו של הקב"ה כפי שמוזכרות בתפילת משה רבנו עליו השלום "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". ופרש רש"י שם גדלך -"זה מידת טובך". (חסד) "ואת ידך החזקה" "שאתה כובש ברחמים את מידת הדין החזקה". הרי לנו המתקת הדינים בשרשם שהדין הופך לתוקף מידת הרחמים. וכך יהיה לעתיד לבא, שדווקא יצחק יהיה זה שילמד זכות על ישראל (שבת).

ונראה שיצחק רכש את הגבורה הזאת שמאפשרת לו להתגבר במידת החסד, בזמן העקידה שמסר נפשו על קדושת השם ונתבטלה מציאותו הקודמת, וכבר "אפרו צבור על גב המזבח", ומתוך זה קם לתחיה חדשה שכבר אינה רק מלאת פחד מהדרת ה', אלא מאפשרת לו לפעול בדרך של אהבה ונתינה של חסד.

ולפי זה מובן הקשר עם הפרשה שאחרי העקדה המבשרת על לידת רבקה זווגו של יצחק וכפי שהרגישו בכך חז"ל (בראשית רבה פרשה נז):
"דבר אחר: כמים קרים על נפש עיפה, כן שמועה טובה מארץ מרחק זה אברהם, שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה זוגתו של בנו הדא הוא דכתיב הנה ילדה מלכה...".

ובהמשך שם:
"ויהי אחרי הדברים האלה אחר הרהורי דברים שהיו שם מי מהרהר אברהם הרהר אמר אילו מת בהר המוריה לא היה מת בלא בנים עכשיו מה אעשה אשיאנו מבנות ענר אשכל וממרא שהן צדקניות וכי מה איכפת לי מיוחסים א"ל הקב"ה אין אתה צריך כבר נולד זוגו של יצחק הנה ילדה מלכה גם היא, היא גם היא מה זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה אף זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה".

שרק אז נעשה ראוי לבנים, והיה יכול להתגבר בתפילה על אשתו ולהוליד.

התורה מדגישה במהלך ניסיון העקידה שלוש פעמים "וילכו שניהם יחדיו" בראשית פרק כב ו-ח (שלש פעמים וילכו יחדו).
"ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה. ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו. וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע".


ואומר רש"י על פסוק ח:
ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה".


השנים הראשונים מפורשים בדברי רש"י, פעם השלישית פירש הרבי מקוצק שבאה ללמד שאחרי העקידה הם הלכו יחד עם הנערים בלא התפעלות והרגשת גבהות הלב על המעשה שעשו. ונראה לפרש עלפי דברנו דלעיל, שהתורה באה להדגיש את היחדו שהיה בין אברהם ויצחק, שמידותיהם דבקו זה בזה, והיו שניהם ביחד בחסד ובגבורה.
ומצאתי שהאר"י ז"ל דייק רעיון זה ברמז בכתוב "ויאמר הנני בני" שהרגיש את בנו בקרבו. "וילכו שניהם יחדיו".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il