יצחק אבינו מהמתנחלים | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תולדות

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

7 דק' קריאה

ראשי פרקים:
א . יצחק דגם להתיישבות בארץ
ב. האיסור לצאת מהארץ, מפני שמפיל רוח הנשארים
ג. הנסיגה מהשותפות במלחמה, אינה ממעטת את הסכנות לעוזבים, אלא להיפך
ד. "שובע ולא שובע"
ה . עם ישראל עם לא נורמאלי, שלא הולך בדרך האמצע
ו. הגויים הסכימו שנקים מדינה של פליטי שואה, אולם הם מתנגדים לכך שנהפכנה למעצמה
ז. הרעב האחרון הינו רעב רוחני שיגלה את גדולתנו

א. יצחק דגם להתיישבות בארץ
כשאנו תרים אחר תולדות הציונות בתורה, ניתן למצוא אותם בפרשת תולדות. יש רעב בארץ, אין מים, אין ברכה. והנה מגיע יצחק אבינו לארץ השוממה. הוא חופר באר ומוצא מים. הפלשתים, שכניו, נטפלים אליו ומתחילים להטרידו, באים וסותמים את הבאר. יצחק לא יוצא בהתקפה חזיתית כנגד המחבלים, אלא ממשיך וחופר בעקשנות באר נוספת. שוב מחבלים הללו במעשיו, אולם בסופו של דבר, מוצא יצחק ברכה גדולה בארץ: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'".
עתה יש בעליל הצלחה גדולה בהתיישבות היהודית, ובתגובה מתעוררת קנאה גדולה מצד השכנים, מה שמוליד את הרצון להגיע להסכם הפרדה בין יצחק לבין שכניו.

אנו מאמינים שארץ ישראל היא ארץ החיים. כל אחיזה בארץ, נראית בתחילה, כביכול, כאחיזה בלתי הגיונית העשויה להפיל חללים. אולם החשבון הכולל הוא, שככל שאנחנו מתמסרים לארץ, כך מחזירה לנו ארץ ישראל כפלי כפליים, מאירה לנו פנים ומשרה עלינו מברכותיה.

כתולדות יצחק אבינו, כן תולדות הציונות:
א. ארץ שוממה
ב. התיישבות יהודית במסירות נפש ותוך כדי התנכלות הערבים לנו
ג. הפרחת שממותיה והבאת ברכה לארץ
ד. קנאה ושנאה מצד השכנים
ה. מלחמה כשלבסוף, על כורחם, הגוים ישלימו עימנו.

ב. האיסור לצאת מן הארץ, מפני שמפיל רוח הנשארים
במדרש אנו מוצאים סקירה של תקופות הרעב השונות, בעבר ובעתיד. מדרש רבה בראשית פרשה סד פסקה ב:

"ויהי רעב - ימי רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון... אחד בימי למך... אחד בימי אברהם... ואחד בימי יצחק ויהי רעב בארץ ואחד בימי יעקב... ואחד בימי שפוט השופטים... ואחד בימי דוד... ואחד בימי אליהו (מלכים א, יז) חי ה' אלקים... ואחד בימי אלישע... ואחד שהוא מתגלגל ובא לעולם ואחד לעתיד שנאמר (עמוס ח) והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים וגו'... לפיכך כולם לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גיבורים שיכולים לעמוד ר' ברכיה הווה קרי עליהן (ישעיה מ) נותן ליעף כוח".

אומר המדרש, שהקב"ה מביא רעב רק על דור גיבור, דור שיש בו בני אדם גיבורים שלא ישָברו מול הרעב ומצוקותיו. מהו הנסיון הגדול שבשעת הרעב? ניתן לראות זאת בהמשך המדרש:
"תני לא יצא אדם לחוץ לארץ אא"כ היו סאתים של חטים הולכים בסלע אר' שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל מוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא לחוץ לארץ ולפי שיצא אלימלך לחוץ לארץ נענש שמת הוא ובניו"

האם הרעב בזמן אלימלך, אכן היה בשיעור כזה, המתיר מבחינה הלכתית לצאת מן הארץ?
כותב הרמב"ם ביד החזקה, הלכות מלכים פרק ה, הלכה ט':

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא... אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרי... ואף על פי שמותר לצאת אינה מידת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".

הרמב"ם למד, שודאי אלימלך ובניו לא עברו על ההלכה. אולם למרות שמבחינה הלכתית מותר לצאת מן הארץ בתנאים מסוימים, ממידת חסידות שגם אז, למרות הסכנה, ראוי להיאחז בארץ מתוך בטחון בה'. אמנם כאן אנו רואים שבמקרים מסוימים, מידת החסידות אינה מעלה בעלמא, אלא היא תביעה מוחלטת, שאם לא עומדים בה מתחייבים כליה, אף על פי שההגיון האנושי מורה להשתדל ולברוח מן הסכנה. יש מצבים שלא עוזבים את ארץ ישראל גם בשעת סכנה. חז"ל בתחילת מדרש רות, מסבירים מה היה המצב בעת ההיא, שחִייב את אלימלך להישאר גם בעת רעב.

מדרש רבה רות פרשה א פסקה ד:

"למה נענש אלימלך, ע"י שהפיל ליבן של ישראל עליהם"

אלימלך מגדולי הדור היה, ויציאתו מארץ ישראל גרמה להפלת רוחו של העם, והחלשת כוח עמידתו בקשי הרעב. כאן כבר לא היה יכול חשבונו של אלימלך להיות חשבון אישי בלבד, אלא חייב היה להתחשב במצב האומה. סכנת הנפשות הגדולה ביותר היא כשיש חולשה לאומית.

ג. הנסיגה מהשותפות במלחמה, אינה ממעטת את הסכנות לעוזבים, אלא להיפך
במקום שנתבע מהאדם להיות גיבור ולא להחליש את האחרים, לא תועיל השתדלותו האנושית, להציל את עצמו ואת משפחתו. חרון האף של הקב"ה תובע עשיית דין עם מי שעוזב את אחיו לבדם במערכה. אלימלך הולך למואב לפרק זמן קצר, כאשר שם, אסון אחר אסון רודף את משפחתו, עד התיאור הנורא בפי נעמי עם שובה לארץ עם כלתה.
רות פרק א, כא:

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי ה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי"

מגילת רות הולכת סובבת סביב חזרתה בתשובה של נעמי עם שובה לארץ ישראל. ההשגחה הפרטית חוזרת לבית נעמי, ובדרך פלאית מצליחה רות למלא את הרִיק והחלל שנוצרו בחוצה לארץ. זו הכרזתה של מגילת רות: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים!" רק האחיזה בארץ יכולה להביא חיים לישראל.
כך גם אנו חשים, שהוטלה עלינו המשימה לשרת בחזית. כמה חולשה ומורך לב יגַרמו לכל בית ישראל, אם אנו לא נעמוד בגבורה במשימה זו. אנחנו צריכים להיות התרופה למחלת "ארבע אמהות". ואולי יזכנו ה', שנהיה הסכר בפני התמוטטות כוח העמידה הלאומי. היכן שאנו נעמוד בגבורה, שמה יבוא כל העם אחרינו.
עמידתנו האיתנה במערכה זו, בודאי יש בה לעורר מן שמיא השגחה פרטית מיוחדת במינה, להמשך זרימת והרחבת החיים בכל ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל.

ד. "שובע ולא שובע"
בהתבוננות במדרש אנו רואים, כי הרעב האחרון שונה מן האחרים. נלמד הוא מהפסוק: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דברי ה'".
איזה סוג רעב זה?

ראשית, הבה נעיין בגמרא בסנהדרין, המתארת את השנים שיקדמו לביאת המשיח. ושם נאֱמר כי בשנה הרביעית יהיה "שובע ולא שובע". שנה רביעית זו עומדת בתווך, בין תיאור שלוש שנים קשות שיש בהן צרות רבות, לבין שלוש שנים בהן תהיה ברכה מרובה. אולם כיצד ניתן להבין את המצב המוזר, בו יש שובע ובכל זאת - אין שובע.

ניתן להסביר זאת כך: ישנם מצבים בהם יש שפע גדול בעולם, אולם אין יכולת נפשית למקבלים ליהנות מן השפע. ניקח כדוגמא, את ההתפתחות המואצת בתחום המחשב. לכאורה, התפתחות המחשב, כל מטרתה הלא היא, להביא ליתר פנאי, למצב, בו אנשים יכולים לעבוד פחות ולהתפנות לדברים שברוח. כל תוכנה חדשה, יעילה יותר, נועדה לשמש את האדם במגמה זו. אולם אנו רואים שבפועל, קיימת מניעה נפשית, וכל המצאה בתחום המחשב, דוחפת את הסקרנות האנושית, לעבוד על ההמצאה הבאה. אנו נתונים בסחרור של ריצה אחרי עוד המצאה ועוד המצאה, והנפש אינה פנויה ליהנות הנאה אמיתית אפילו בים האינסופי של המצאות, המציף אותנו ומאיים לבלענו. הפכנו עבדים למחשב, במקום לזכות בשעות של חסד לעניינים שברוח, הפכנו עבדי הזמן. הגולם קם על יוצרו, ההתעסקות במחשב ובכל אביזריהו, הפכה לערך בפני עצמו.

שנת השמיטה נועדה על מנת לשבור את הרצף של שנות העבודה, בהם שנה רודפת שנה. במצות השמיטה כתוב :

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים."

לכאורה, אם רואים שיש יותר תבואה, הכיצד עומדים ושואלים: מה נאכל? מבארים חלק מהראשונים, שהברכה בתבואה לא תהיה ברכה כמותית, אלא התבואה תתברך במעיים. בשמיטה, יתכן שהברכה היא בעיקר בתחושה הנפשית, במה שאין "עיניים גדולות", ויכולים להתברך ממה שיש.

ה. עם ישראל עם לא נורמאלי, שלא הולך בדרך האמצע
את התופעה המיוחדת, שיש שובע וברכה ואי אפשר לממשם, אנו מוצאים בדורנו. הוא הדין ביחס ליכולת לתת בטחון אישי לאזרחי המדינה, נראה שיש הרבה כוח ועוצמה צבאית, אולם אין את הכוח הנפשי להשתמש בעוצמה זו. עם ישראל עודנו שבוי בתחושת הגלות, הוא איננו מאמין בכוחו. אין את האומץ ליהפך למעצמה עולמית.

עם ישראל נמשל לעפר ולכוכבים. מסביר המהר"ל בספרו נצח ישראל, שעם ישראל יכול להיות באחד משני המצבים הקיצוניים. או עם נרדף, מוכה, בזוי ומושפל – כעפר, או לחילופין, עם שהליכותיו בגאון, ומעמדו העולמי כה שונה ועליון מכל גויי הארץ - ככוכבי השמים. עם ישראל אינו יכול להתנהג בדרך ביניים. בכל מצב שלא נהיה בו, אנו עם חריג, שונה משאר העמים.

ו. הגוים הסכימו שנקים מדינה של פליטי שואה, אולם הם מתנגדים לכך שנהפכנה למעצמה
הגוים נתנו הסכמתם להקמת מדינת ישראל, משום שהיו מוכנים לקבלנו כעם נרדף ומסכן, המחפש מקלט בטוח, אולם אין הם מוכנים לראותנו כעם נורמאלי, עם ככל העמים, וקל וחומר שאינם רוצים לראותנו בתור מעצמה עולמית. אמנם כאשר אנחנו מתייחסים אל עצמנו כעם גדול, כמעצמה עולמית, הם על כורחם עונים אמן. כך היה לאחר מלחמת ששת הימים - עם ישראל הפך בִין לילה למושא של הערכה והערצה.

הרצון לזכות ב"הסכמת" הגוים להיותנו בארץ, ומתן אישור מהם - שֶקוֹד ההתנהגות שלנו הוא מוסרי - נובע מאי בטחון בצדקת דרכנו. אנו, יושבי החזית, צריכים לשַדר מסר קיומי, פשוט וברור: "חזרנו הביתה!". אין צריך טעמים בטחוניים, על מנת להצדיק את ישיבתנו כאן. עצם הישיבה, היא המעשה היותר צודק, היותר עצמי בעבורנו, הנותן חיים מלאי עוצמה ומשמעות לקומה הלאומית שלנו. ארץ ישראל היתה שוממה וחיכתה לנו, בנֶיה. אין עינינו צרה בכך, שמשיבתנו הנה, יהנה גם בן השפחה, שהרי בטרם שבאנו לכאן, היו מהם כאן רק מתי מעט, שחיו בדלות נוראה. אולם כל זאת, כל עוד הוא מכיר טובה, ומודה בעובדת שייכותנו כעם גדול לארץ הגדולה, ארץ הקודש. באותו הרגע שהוא מתחיל לצַחֵק ולירות בנו חיצים בדרך צחוק, באותו הרגע הוא גוזר הוא על עצמו את גזר דינו: "גרש בן האמה, כי לא ירש עם בני עם יצחק!".

ז. הרעב האחרון הינו רעב רוחני שיגלה את גדולתנו
נשוב עתה לדברי המדרש, המתארים את הרעב האחרון שיתרגש בעולם, כרעב מיוחד, בו הרעב אינו ללחם ולמים כי אם לשמוע את דברי ה'. מדוע בא הרעב האחרון? עם ישראל עבר את הגלות הארוכה, שהבשילה אותו כעם רגיש, מוסרי ודורש צדק. עם ישראל חווה על בשרו אכזריות הגוים, והוא דוחה בעצם קיומו, כל התנהגות בלתי מוסרית. אולם הגלות סיבבה גם דברים שהם פחות טובים. עם ישראל הורגל להתיחס לעצמו במשך הגלות, כעם נרדף וקטן, העסוק תדיר במלחמת הישרדות.

משנכנסים לארץ ישראל, יש להתחיל לחשוב במונחים אחרים לגמרי. אנו עם הנושא בחובו בשוֹרה לכל העולם, עם העתיד להיות מעצמה עולמית בתחום האמונה, המוסר והצדק. על מנת להיפטר מן המחשבה הגלותית, יש לבצע בעם מהפיכה רוחנית. כדי להצדיק את היותנו גדולים, אנו מוכרחים להיות גדולים בתורת עם, גם בפנימיותֵנו. זהו הרעב, שהוא לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'. זהו תוכן הרעב האחרון, שיכשיר את עמנו לאמירות גדולות. לאמירה שיש בה אמונה, גבורה, אהבה ושפע של זרימת חיים טבעיים.

מבחננו הגדול בישובים, הנוגע ליכולת עמידתנו בעת מלחמה, קשור גם למידת יכולתנו להיות שייכים לתנועת אמונה גדולה, שתשקוד לשדר בין במעשיה, בין בדבריה ובין באמונתה הפנימית, דרך גדולה לעם גדול.

(מתוך החוברת "חזק ויאמץ לבך").

שיעורים נוספים

תולדות