א. מקורו וגידרו של הכלל
כלל נקוט בידינו "אין דבר שבערוה פחות משניים" 1 . וכאן בסוגיא 2 אנו מוצאים, שלגבי עצמו אדם נאמן גם ללא עדים.
וצריך ביאור למקור דין זה.
שיטת המהר"י בן לב 3 היא שבאמת אין כאן נאמנות, ואין אנו מקבלים את דבריו כעובדה. אלא זה איסור שהאדם מחיל על עצמו, והוי מעין נדר.
הנודע ביהודה 4 ורבים אחרים חולקים על המהר"י בן לב, וסוברים שבאמת זהו דין נאמנות, למרות שאין עדים. ומהו המקור לכך? מקצות החושן 5 נראה, שלמדים זאת מהכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", שמצאנוהו בדיני ממונות. אלא שגם זה גופא דורש ביאור לגבי מקורו וגידרו.
ב. מקורו וגידרו של הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
המהר"י בן לב [לשיטתו] סובר, שבאמת גם הודאת בע"ד אינו דין של נאמנות, אלא שכאשר מודה, נוצרת כעת מחוייבות, והוי כמתנה. והחידוש בזה הוא, שאעפ"י שבדרך כלל, הנותן מתנה צריך קניין, בנידוננו, שעסקינן במודה, אין צורך להקנות בקניין, אעפ"י שגם כאן זה פועל מדין התחייבות ונתינה.
קצות החושן חולק עליו, וסובר שהודאת בע"ד זה דין של נאמנות. ומוכיח הקצות את שיטתו. שכן, רש"י 6 לומד שהמקור של הודאת בע"ד הוא מהפס' "אשר יאמר כי הוא זה" 7 . מפס' זה לומדת הגמרא 8 את הדין, שמודה במקצת חייב שבועה. וא"כ, אומר רש"י, רואים שהודאת בעל דין כמאה עדים, שאם לא כן, אז אין ערך להודאתו במקצת, ומדוע נשבע?! עד כאן הוכחת רש"י. ובא הקצות וטוען, שרואים מכאן שהודאת בע"ד הוי דין בנאמנות ולא בנתינה, כמו שרצה המהר"י בן לב ללמוד. שהרי למהר"י בן לב שזו נתינה, הרי כל "מודה במקצת" הוא בעצם אינו מודה כלל, אלא הוי ככופר בכל התביעה ונותן מתנה על מקצתה, ובאופן כזה ודאי שאין חיוב שבועה. אלא ע"כ דין נאמנות לפנינו. [והקצות מוכיח את שיטתו בראיות נוספות].
ונראה, שישנו מקור נוסף בתורה לדין הודאת בע"ד. בדין שבועת העדות אומרת התורה 9 : "ונפש... ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עוונו". כתובים כאן שני אופנים להתהוותו של עד: ראיה וידיעה. ובשלמא ראיה, זו עדות פשוטה. אולם איך הציור של ידיעה ללא ראיה? אומרת הגמ' 10 שהעד שמע את הנתבע מודה לתובע. וא"כ העד אינו מעיד על ההלוואה גופא, אלא על הודאה של הלווה. מכאן שהודאה היא מחייבת.
גם ממקור זה רואים כקצות ולא כמהר"י בן לב. שהרי אם נאמר שהודאת בע"ד זו התחייבות, יצא שהודאתו כעת היא יוצרת את החיוב [ואינה בירור עובדה קודמת], וא"כ העד ששמע הודאה זו הוא בגדר 'רואה', ולא רק 'יודע'.
ומכאן אנו חוזרים ל"שווייה אנפשיה". המהר"י בן לב, שסובר שהודאת בע"ד זו התחייבות, אזיל לשיטתו, וסובר שגם שווייה אנפשיה הוי קבלה שמקבל על עצמו. ולעומתו, הקצות, שסובר שהודאת בע"ד הוי נאמנות, אזיל לשיטתו, ואף שווייה אנפשיה זוהי נאמנות.
ג. קושי בשיטת הקצות
הזהות הזו, שיוצר הקצות בין הכלל של הודאת בע"ד לכלל של שווייה אנפשיה אינה כ"כ ברורה. שכן מצינו בפוסקים חילוקים הלכתיים ביניהם -
הגמרא אומרת 11 , שאישה שהודתה שהיא אשת איש, וחזרה ואמרה פנויה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. רואים מכאן, שבמקום שיש נאמנות של שווייה אנפשיה מועילה אמתלא. לעומת זאת, במקום שאדם הודה שחייב לחבירו, ולאחר מכן יחזור בו ויתן אמתלא לדבריו - אינו נאמן.
חילוק זה מבואר בדברי הרמ"א 12 , המסייג את נאמנות האישה כשנותנת אמתלא. כל הנאמנות, כותב הרמ"א, היא רק כאשר בתחילה אמרה בסתמא אשת איש אני. אולם, אם בתחילה אמרה אשת איש אני, והוסיפה ואמרה גם למי נתקדשה, אינה יכולה לחזור בה אפי' אם תתן אמתלא. הסיבה שבציור זה אין נאמנות היא מחמת שיש כאן, בנוסף לשווייה אנפשיה, גם הודאת בע"ד [עקב חיוביה כלפי בעלה], ולכן אינה יכולה לחזור בה 13 .
ועוד חילוק בין המושגים. האומר "לא לויתי", והעדים מעידים שלווה ופרע - חייב 14 . ולמרות שלדבריו הוא פטור, וגם לדברי העדים הוא פטור - חייב. שכן, על עובדת ההלוואה מאמינים כמובן לעדים. ולגבי הפרעון - מאמינים לו. והוא הרי מודה שלא פרע, שהרי "כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי" 15 . לעומת זאת, בשווייה אנפשיה, רואים ברע"א 16 , שלא אומרים כך. כגון, אישה שתאמר "לא נתקדשתי", ועדים יעידו שהתקדשה ונתגרשה - מותרת. ואין אנו אומרים שלגבי הקידושין נאמין לעדים ולגבי הגירושין נאמין לה.
לדברי הקצות, שסובר שמקור 'שווייה אנפשיה' הוא בדין של 'הודאת בע"ד', צ"ע מדוע קיימים חילוקים אלו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* נחלקו האחרונים בגדר של 'הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' - האם זוהי נאמנות, או התחייבות.
* נחלקו הם, אף בגדר של 'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא' - האם זוהי נאמנות או קבלת האיסור כנדר.
* בהודאת בע"ד אין מועילה אמתלא. בשווייה אנפשיה - מועילה.
* האומר לא לויתי, ועדים מעידים שלווה ופרע - חייב.
* האומרת לא התקדשתי, ועדים מעידים שהתקדשה והתגרשה - מותרת!
* הקצות סובר, שהמקור של שוויה אנפשיה הוא בהודאת בע"ד. וצ"ע בדבריו.
כלל נקוט בידינו "אין דבר שבערוה פחות משניים" 1 . וכאן בסוגיא 2 אנו מוצאים, שלגבי עצמו אדם נאמן גם ללא עדים.
וצריך ביאור למקור דין זה.
שיטת המהר"י בן לב 3 היא שבאמת אין כאן נאמנות, ואין אנו מקבלים את דבריו כעובדה. אלא זה איסור שהאדם מחיל על עצמו, והוי מעין נדר.
הנודע ביהודה 4 ורבים אחרים חולקים על המהר"י בן לב, וסוברים שבאמת זהו דין נאמנות, למרות שאין עדים. ומהו המקור לכך? מקצות החושן 5 נראה, שלמדים זאת מהכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", שמצאנוהו בדיני ממונות. אלא שגם זה גופא דורש ביאור לגבי מקורו וגידרו.
ב. מקורו וגידרו של הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
המהר"י בן לב [לשיטתו] סובר, שבאמת גם הודאת בע"ד אינו דין של נאמנות, אלא שכאשר מודה, נוצרת כעת מחוייבות, והוי כמתנה. והחידוש בזה הוא, שאעפ"י שבדרך כלל, הנותן מתנה צריך קניין, בנידוננו, שעסקינן במודה, אין צורך להקנות בקניין, אעפ"י שגם כאן זה פועל מדין התחייבות ונתינה.
קצות החושן חולק עליו, וסובר שהודאת בע"ד זה דין של נאמנות. ומוכיח הקצות את שיטתו. שכן, רש"י 6 לומד שהמקור של הודאת בע"ד הוא מהפס' "אשר יאמר כי הוא זה" 7 . מפס' זה לומדת הגמרא 8 את הדין, שמודה במקצת חייב שבועה. וא"כ, אומר רש"י, רואים שהודאת בעל דין כמאה עדים, שאם לא כן, אז אין ערך להודאתו במקצת, ומדוע נשבע?! עד כאן הוכחת רש"י. ובא הקצות וטוען, שרואים מכאן שהודאת בע"ד הוי דין בנאמנות ולא בנתינה, כמו שרצה המהר"י בן לב ללמוד. שהרי למהר"י בן לב שזו נתינה, הרי כל "מודה במקצת" הוא בעצם אינו מודה כלל, אלא הוי ככופר בכל התביעה ונותן מתנה על מקצתה, ובאופן כזה ודאי שאין חיוב שבועה. אלא ע"כ דין נאמנות לפנינו. [והקצות מוכיח את שיטתו בראיות נוספות].
ונראה, שישנו מקור נוסף בתורה לדין הודאת בע"ד. בדין שבועת העדות אומרת התורה 9 : "ונפש... ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עוונו". כתובים כאן שני אופנים להתהוותו של עד: ראיה וידיעה. ובשלמא ראיה, זו עדות פשוטה. אולם איך הציור של ידיעה ללא ראיה? אומרת הגמ' 10 שהעד שמע את הנתבע מודה לתובע. וא"כ העד אינו מעיד על ההלוואה גופא, אלא על הודאה של הלווה. מכאן שהודאה היא מחייבת.
גם ממקור זה רואים כקצות ולא כמהר"י בן לב. שהרי אם נאמר שהודאת בע"ד זו התחייבות, יצא שהודאתו כעת היא יוצרת את החיוב [ואינה בירור עובדה קודמת], וא"כ העד ששמע הודאה זו הוא בגדר 'רואה', ולא רק 'יודע'.
ומכאן אנו חוזרים ל"שווייה אנפשיה". המהר"י בן לב, שסובר שהודאת בע"ד זו התחייבות, אזיל לשיטתו, וסובר שגם שווייה אנפשיה הוי קבלה שמקבל על עצמו. ולעומתו, הקצות, שסובר שהודאת בע"ד הוי נאמנות, אזיל לשיטתו, ואף שווייה אנפשיה זוהי נאמנות.
ג. קושי בשיטת הקצות
הזהות הזו, שיוצר הקצות בין הכלל של הודאת בע"ד לכלל של שווייה אנפשיה אינה כ"כ ברורה. שכן מצינו בפוסקים חילוקים הלכתיים ביניהם -
הגמרא אומרת 11 , שאישה שהודתה שהיא אשת איש, וחזרה ואמרה פנויה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. רואים מכאן, שבמקום שיש נאמנות של שווייה אנפשיה מועילה אמתלא. לעומת זאת, במקום שאדם הודה שחייב לחבירו, ולאחר מכן יחזור בו ויתן אמתלא לדבריו - אינו נאמן.
חילוק זה מבואר בדברי הרמ"א 12 , המסייג את נאמנות האישה כשנותנת אמתלא. כל הנאמנות, כותב הרמ"א, היא רק כאשר בתחילה אמרה בסתמא אשת איש אני. אולם, אם בתחילה אמרה אשת איש אני, והוסיפה ואמרה גם למי נתקדשה, אינה יכולה לחזור בה אפי' אם תתן אמתלא. הסיבה שבציור זה אין נאמנות היא מחמת שיש כאן, בנוסף לשווייה אנפשיה, גם הודאת בע"ד [עקב חיוביה כלפי בעלה], ולכן אינה יכולה לחזור בה 13 .
ועוד חילוק בין המושגים. האומר "לא לויתי", והעדים מעידים שלווה ופרע - חייב 14 . ולמרות שלדבריו הוא פטור, וגם לדברי העדים הוא פטור - חייב. שכן, על עובדת ההלוואה מאמינים כמובן לעדים. ולגבי הפרעון - מאמינים לו. והוא הרי מודה שלא פרע, שהרי "כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי" 15 . לעומת זאת, בשווייה אנפשיה, רואים ברע"א 16 , שלא אומרים כך. כגון, אישה שתאמר "לא נתקדשתי", ועדים יעידו שהתקדשה ונתגרשה - מותרת. ואין אנו אומרים שלגבי הקידושין נאמין לעדים ולגבי הגירושין נאמין לה.
לדברי הקצות, שסובר שמקור 'שווייה אנפשיה' הוא בדין של 'הודאת בע"ד', צ"ע מדוע קיימים חילוקים אלו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* נחלקו האחרונים בגדר של 'הודאת בע"ד כמאה עדים דמי' - האם זוהי נאמנות, או התחייבות.
* נחלקו הם, אף בגדר של 'שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא' - האם זוהי נאמנות או קבלת האיסור כנדר.
* בהודאת בע"ד אין מועילה אמתלא. בשווייה אנפשיה - מועילה.
* האומר לא לויתי, ועדים מעידים שלווה ופרע - חייב.
* האומרת לא התקדשתי, ועדים מעידים שהתקדשה והתגרשה - מותרת!
* הקצות סובר, שהמקור של שוויה אנפשיה הוא בהודאת בע"ד. וצ"ע בדבריו.
^ 1. גיטין ב ע"ב
^ 2. כתובות ט ע"א בדינו דר"א
^ 3. שו"ת חלק א, סי יט
^ 4. מהדורה תניינא, אבה"ע סי' כג, ד"ה ומה שרצה
^ 5. סי' לד ס"ק ד
^ 6. קידושין סה ע"ב, ד"ה הודאת
^ 7. שמות כב ח
^ 8. ב"ק קז ע"א
^ 9. ויקרא פ"ה א
^ 10. שבועות לג ע"ב
^ 11. כתובות כב ע"א
^ 12. אבה"ע סי' מז ד
^ 13. הערת העורך: עיין גם חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק כב.
^ 14. שבועות מא ע"ב
^ 15. שם
^ 16. דו"ח על כתובות כב
^ 2. כתובות ט ע"א בדינו דר"א
^ 3. שו"ת חלק א, סי יט
^ 4. מהדורה תניינא, אבה"ע סי' כג, ד"ה ומה שרצה
^ 5. סי' לד ס"ק ד
^ 6. קידושין סה ע"ב, ד"ה הודאת
^ 7. שמות כב ח
^ 8. ב"ק קז ע"א
^ 9. ויקרא פ"ה א
^ 10. שבועות לג ע"ב
^ 11. כתובות כב ע"א
^ 12. אבה"ע סי' מז ד
^ 13. הערת העורך: עיין גם חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק כב.
^ 14. שבועות מא ע"ב
^ 15. שם
^ 16. דו"ח על כתובות כב
