ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אהרון יהושע בן חיה
הדרשן שערך בפנינו סדר ליל פסח דורש על הפסוק "ואת עירום ועריה" שהיו בני ישראל מחוסרי כל מצוה שהיא, ונזקק הקב"ה להטיל עליהם מצוות דם ברית מילה וכן דם קרבן פסח, ורק אז בישר להם "בדמייך חיי, בדמייך חיי!". ואלו הם המצוות הראשונות בהן נצטוו כלל ישראל.
וצריך עיון, הרי עוד לפני מכת בכורות, וגם לפני מעשי מילה ופסח, כבר ה' התחיל ברצף של עשרת המכות וגם הבטיח בסנה להוציא אותם ולהביאם לארץ הקודש. במה זכו לכך? איזו זכות היתה להם?
שאלה זו שאלו חז"ל. ענו על כך: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: [א] שלא שינו את שמם, [ב] ואת לשונם, [ג] ולא אמרו לשון הרע [זה על זה לאומות העולם]. שנאמר 'דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב). אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלם כל י"ב חודש [עד שיצאו בפועל ממצרים] ולא הלשין אחד על חבירו [לשכניהם המצריים, שאין בכוונתם להחזיר להם מה שלקחו בהשאלה]. [ד] ולא נמצא אחד מהן פרוץ בערוה [כלומר נישואי תערובת עם האומות]. וכו' אחת [בלבד] היתה ופירסמה הכתוב שנאמר 'ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן'" (מדרש ויקרא רבה, לב). לומדים אנו מכאן ששבחם במניעת לשון הרע היתה סולידריות יהודית לא להשמיץ את אחיהם היהודים בעיני הגוים. בכל זאת אפשר שדיברו לשון הרע בינם לבין עצמם בענינים אחרים. ומאותה הראיה שהביאו אנו לומדים ש"פרוץ בערוה" ענינו הזדווגות עם האומות, אבל גלוי עריות שבין היהודים לבין עצמם למדנו מדברי הזוהר הנ"ל שלא נזהרו מזה.
אבל יש לתמוה אם לפי "סדר ליל פסח" לא היתה להם שום מצוה עד שנצטוו במילה וקרבן פסח, והרי כבר היתה בידם זכות ד' דברים אלו? אלא אלו הארבע אינן מצוות אלא עיקרם סימני היכר לאומיים. אין ציווי בתורה או בגמרא שהאדם לא יקרא בשם של נכרי. גם ההימנעות מלדבר שפה נכרית נמצאת רק בירושלמי (שבת פ"א ה"ד, מן י"ח גזירות) ולא הובאה להלכה ברמב"ם, שו"ע ופוסקים כי אינה בבבלי. מובן מאליו כי מי שצריך ללמוד שפה זרה מפני אומנות שלו או לצרכי מסחר, מותר לו. (ולענין גלוי עריות עם האומות כשאינו דרך חיתון עיין בסנהדרין פב.). וענין לשון הרע בו מדובר כאן הוא לא לגלות סודות ישראל וסתריהם לאומות העולם, ואין זה מפורש בתורה.
זאת אומרת שאמנם נכון לא היו בידיהם של ישראל מצוות, אבל היתה להם גאוה לאומית. התפארו במה שהם יהודים ואינם דומים לאומות העולם. זכות עצומה זו היא עוד יותר נחשבת מכל המצוות, כי היא בסיס להם. למה הדבר דומה? אל מדות טובות שהתורה לא ציותה עליהן, כי הן קודמות ויקרות ערך יותר מכל מצוה שהיא (גר"א על מגילת אסתר, פרק י). תכונות לאומיות אלו הם אבני יסוד לכל הבנין! וליהודים היו "מגילות" שקבלו מאבותיהם, בהם השתעשעו על הבטחת גאולתם העתידה (שמות רבה, פרשה ה).
מבאר זאת מהר"ל (בספר "גבורות השם", פרק מג עמ' קסה) שמספר ארבע כאן הוא מדויק, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם. ואומר כי חלקי האדם הם הגוף והנפש. עצם האנושיות חלה על האדם מפני שני חלקים אלו ביחד, וזהו הענין השלישי. וגם כל אדם יש לו זהות האומה אליה הוא משתייך, זהו הענין הרביעי. הא כיצד? ענין ההזדווגות לזולת הוא ענין חומרי וגופני. היו ישראל מצויינים בכך שאפילו אם בן נכר היה רוצה בהם, הרגישו בזה פחיתות מעלה לבגוד בישראליותם. הרגישו שהם עשויים מחומר אחר.
וענין לשון הרע, כלומר לא לגלות מסתריהם לנכרים, היא תכונת הנפש . כי האדם מיוחד בכך שיש בו כח הדיבור. אפשרות זו להגדיר בהפשטה רעיונות שיש בו, להעביר מידע לאוזניו של השומע, היא ענין של הנפש. אמנם גם בהמות וחיות מביעים קולות למושגי יסוד כמו אוכל, זיווג, פחד מהסכנה או צער. אבל חוץ מאוצר מלים מצומצם מאד, אין בהם יכולת לנהל שיחה ממושכת. יש בכך כושר רוחני.
המושג השלישי שהזכרנו, אנושיות האדם המרכיב בתוכו גם האלמנט החומרי וגם הרוחני, מוגדר ע"י שמו של האדם. הוא יחודי ונבדל מכל אדם אחר ע"י הגדרת שמו. על פי עומק הקבלה גם אפשר להבחין מה אופיו של האדם ומה הן תכונותיו אם יודעים לחקור בשמו. וכך עשה רבי מאיר בעל הנס (יומא פג ע"ב). יש בחז"ל עשרות דרשות על פי שמו של האדם הניתן לו ע"י הוריו (ברכות ז ע"ב ועוד). אין הדבר במקרה, אלא השם שנתנו הוריו אחרי לידתו מכוון ע"י השגחת ה' (אריז"ל, סוף ספר "שער מאמרי רז"ל" וכן "קול התור" לתלמיד הגר"א, פ"ג פסקא י). ולכן מחליפים לחולה את השם שלו כדי לשפר את גזר דינו (ראש השנה טז ע"ב).
אבל הענין הרביעי, קשרו של האדם עם אומתו מתבטאת ע"י השפה שהוא מדבר. לכל עם יש סגנון דיבור ואוצר מלים שלו. החוקרים עמדו על כך כי לערבים יש עשרים ושמונה מלים שונות להבחין בין זנים שונים או שימושים שונים של הסוסים, כי בזה להם התעניינות גדולה. (סוס מירוץ, סוס מלכותי, סוס לעגלות, סוס לשעשוע הילדים וכיו"ב). ובישראל יש רק מלים בודדות לענין הסוס. לעומתם בישראל יש עשר תיבות להבחנות שונות של "חכמה" (תבונה, דעת, מזימה, השכלה, חקירה, לימוד, תושיה וכו') וככל שחקר רנ"ה וייזל ב"גן נעול" והביא עשרות ראיות להבין ההבדלים ביניהם. כי נושא זה מעניין את ישראל יותר מהרבה ענינים אחרים. זאת אומרת, כיון שישראל היו מיוחדים בשינוי מהאומות גם בחומר הגוף, גם בעניני הנפש, גם בשמותיהם הפרטיים וגם בלשון המחברת כל בני האומה יחד והם משתתפים באותם המושגים; בזאת יש לישראל בסיס לאומי משותף, ובזה נבדלו מהמצריים למרות שהיו נוהגים בארחות חייהם כמותם, לצערנו. (הזכיר מהר"ל עוד על יחודיות הלשון של כל אומה ואומה ב"אור חדש", דף סג).
ואמנם יש האומרים שהיתה לישראל זכות נוספת במה שלא שינו את מלבושיהם (ילקוט שמעוני, בלק, רמז תשס"ח; פסקתא זוטרתי, לקח טוב, על שמות ו, ו. ואלו הם מדרשים מאוחרים שנכתבו זמן קצר לפני תקופת רמב"ם) אבל הענין הזה לא הוזכר ע"י חז"ל הקדמונים. ולמה? אלא זו היא מצוה מהתרי"ג "ובחוקותיהם לא תלכו" כמו שפסק רמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"א). כיון שזו מצוה דאורייתא, היא לא נכללת בהנהגות הטובות שהיו סיבות לאומיות להגדרתם של ישראל כעם סגולה, גם בלי קיום המצוות. ברור שההלכה למעשה היא שהגבר לא ילבש בגדים הנהוגים בין הנכרים באומות, אלא אם כן כבר הרבה מהיהודים נוהגים כך (וכמו שהסביר "חיי אדם" בצוואתו "בית אברהם"). וגם חובת הנשים לא לסדר את תספורת ראשיהן ופאה נכרית שלהן כמנהג פריז, ולא ללבוש בגדי שחץ כמתפרסם בז'ורנל האופנה, כי עוברות בזה מצוות "ובחוקותיהם לא תלכו". כי רצונו של ה' שנהיה מובדלים מהאומות גם בלבוש. ולכן החכמים הנהיגו לנו איסור בישול עכו"ם אפילו המאכל כולו צמחוני. ולכן הנהיגו שמי שדר ליד הגוי אין לו לטלטל בשבת בחדר המדריגות של הבניין אא"כ יקנה ממנו רשות, ולא די בביטול רשות, כדי שהנכרי יחשוש מלמכור לו (יהסס שמא יש בזה כישוף) והיהודי לא יהיה לו היתר לטלטל, ויצטרך להעתיק דירתו למקום אחר (מסכת עירובין סב. רש"י ד"ה אלא דכ"ע). כי למרות חוסר הנעימות בדבר, ה' רצה להעמיד חייץ בינינו לבינם. ואלו הם סימני היכר לאומיים שנהפכו למצוה.
ובכל זאת, מצאנו עוד זכות לישראל שהועילה לגאולתם. "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא:). אלא שם מדובר שזירזו את הבעלים להוליד ילדים נוספים, למרות תנאי חיים קשים מהם סבלו. ואפילו יצאו לשדות, שם הבעלים שכבו עייפים ומיוגעים, כדי לעורר אותם על כך. וגם זאת היא סימן היכר לאומי, להגדיל מספר אוכלוסייתנו. ולא כיוונו לשם מצוה, כי טרם נצטוו על מצוה כזו. כי אפילו בברכת ה' לנח ולצאצאיו (בראשית ט, ז) המצוה היא רק להוליד בן ובת בלבד, וכל הנוסף על כך הוא תוספת מדרבנן בלבד ועדיין לא נצטוו על כך. ואפשר שהמדרש (ויקרא רבה, לב) שהבאנו למעלה בדברינו לא החשיב זאת כי דברו מבחינת זכותם של הגברים לבד.
הסיכום בדברינו כי אין להחשיב בלבד את חובות הדת, המצוות והחוקים וכו' בלי להוקיר את חובותינו הלאומיות. היחס ביניהם הוא כמו בין המצוות המעשיות לבין הבסיס הנפשיי. (והאריך בזה הרב קוק, אגרות ח"ב עמ' קפו, ויש בסיס לדבריו בדברי רמח"ל, ב"דעת תבונות", דף קפא, פסקא קס ד"ה והנה עוד ענין עיקרי).
ועוד כותב הרב קוק: "כל קניניה של האומה שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלוקים שורה בם: ארצה, שפתה, תולדותה (ההיסטוריה שלה) מנהגיה. ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח האלוקים [תוספת המעתיק: כלומר ישללו המצוות המעשיות] מעל כל הקנינים הללו וכו'; מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה אפילו בדיבור, ולמאוס את קניניה? זהו דבר שאי אפשר . רוח ה' ורוח ישראל, אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה" ("אורות", דף סד, פסקא ט).
ועוד כתב: "וצריך כל צדיק להגביר בעצמו ובעולם את אש האהבה הלאומית בישראל, ולהגבירה בכל מיני השפעות שבעולם; ובטוח יהיה שסוף כל סוף תבוא אהבה כללית זו לבישול פריה הגמור עד כדי הולדת תולדותיה, שהם המעשים, המידות והדיעות של כל התורה כולה, בכל מלואה וטובה" ("אורות", דף עו, פסקא כג).
מובן מאליו שלאומיות ללא קודש עלולה להזדהם ("אורות", עמ' קלג-קלד, פסקא ז) ועלולה להזיק (עולת ראיה, ח"א עמ' רלד; ועמ' שטו ד"ה רהטו). אבל אם מפני חשש זה ילחם אדם לגמרי נגד הלאומיות הבריאה, הרי הוא מכחיד בזה חלק עיקרי מהתורה. תמיד צריכים להזהר מהקיצוניות. כך אמרו חז"ל: "התורה הזו דומה לשני שבילים, אש ושלג. היטה בזה, מת באש. היטה בזה מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע" (ירושלמי, חגיגה פ"ב ה"א).
עלינו להחיות שוב אש קודש של הלאומיות. נשמור נא כל אחד על שמות עבריים ונתרחק משמות לועזיים. המובחרים שבנו גם מחליפים שם משפחה שלהם לשם עברי. נשמור נא לא לשוחח איש את רעהו באידיש אלא נחזור ללשון הקודש (כמו שאמרו בחגיגה טז.). ואמרו חז"ל "כל מי שהוא קבוע בא"י וכו' ומדבר בלשון הקודש וכו' מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (ירושלמי, שבת פ"א ה"ג). וכתב "פלא יועץ" (ערך: לעז) "שמי שיוכל לדבר לעולם אפילו מילי דעלמא בלשון הקודש, קונה קדושה". וכן כתב של"ה (שבת, נר מצוה). וכתב "יערות דבש": "הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש והיא המקרבת ישועה וגאולה". ודאי נשמור על כל משמר לא לגלות לגוים סתרים שלנו (ודלא כמעשיהם של אנשי "שלום עכשיו"). ונתרחק מלהתערב בעריות עמהם.
"כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). נגאלנו אז, ונגאל שוב.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









