כמה אומללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה, ורוצה להינתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית... לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר על הדורות הבאים ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה (שמונה קבצים, א, ריח)

"ואל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל" (אגרות הראי"ה א' קי), אלא "כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל" (שמונה קבצים, שם).

"כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (מאמרי הראי"ה).

"חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב" (מגד ירחים, מאמרי ראי"ה, ב).

"תכלית השם אינו בשביל עצמו כלל. כי אין צריך אדם לשם מצד עצמו, כי אם מצד אחרים שיקראוהו בשמו. על כן תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו... שזה חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו, וזהו השם טוב" (עין אי"ה פרק שני, נג).

"כי ישנם שתי תכונות של אהבת החיים יש באדם. אהבת חיים שלו, שכל מה שנמשך ממנו לזולתו, אפילו לדורותיו, הוא בתורת טפל... ואהבה שניה היא יסודית בדאגת הדורות הבאים... בירידת המצב, כשהאדם נופל, משוקע בתחום צר של נטיותיו הבהמיות, תוכל דאגת הדורות להִשכח כליל... דָאגה לעומת זה החכמה האלקית, להגדיל את טבע הדאגה לדורות העתידים במצב החיים בלב דור שוקע. בנסוע בני האדם מקדם, בבואם אל ארץ שנער, החלה עבודת הלבנים... הכנה מעשית גדולה, של עשיית לבנים לבנין במקום שאין אבנים, ולא יסתפק האדם בחומרים רפויים, שבעמל מועט היה מוצא לפניו" (עין אי"ה פרק שמיני, כא).

"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א' ג').