בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אהרון יהושע בן חיה

undefined
4 דק' קריאה
כמה אומללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה, ורוצה להינתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית... לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר על הדורות הבאים ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה (שמונה קבצים, א, ריח)


הקב"ה נטע באדם חכמה בינה ודעת, ו"השֵכֶל" - הוא לעיתים ביטוי הכולל שלשה רכיבים אלו. יש שהסבירו שהוא "צלם האלוקים" שבאדם. דברי הרב על הריאליות המתגדרת בעצמה מכוונים למצב שהאדם משתמש בשכל ללא שאר רוח. כל חלום, חזון או דחף פנימי נפשי שאינו מובן לאדם בשכלו - הוא דוחה. הרב מזהיר מפני תופעה זו. וודאי הוא כי לשכל יש מקום מרכזי בחייו של האדם:

"ואל יחשדני כבודו, שהנני הולך אחר הרגש בלא הארת השכל" (אגרות הראי"ה א' קי), אלא "כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל" (שמונה קבצים, שם).

התפיסה הריאלית מאירה במקום בו אנו זקוקים לה, בהתמודדות עם עולם הרגש שעלול להשתלט עלינו, אבל מאידך היא עלולה להביא חושך לחיינו אם תעמוד לבדה ללא הארה רוחנית- נפשית.

ימי החורף קצרים וחשוכים, אך בתוך החושך עם ישראל מגלה את האור הפנימי. ב"מגד ירחים" בפתגם לחודש חשוון כותב מרן הרב:
"כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (מאמרי הראי"ה).

חג החנוכה חל בשיא תקופת החורף, ואנו מדליקים בו נרות על מנת לגלות את האור הפנימי החבוי בתוכנו, במיוחד מול תרבות יוון שהחשיכה את העולם. בחודש שבט האור מתחיל להגלות בטבע. "יצאו רוב גשמי שנה" (ר"ה יד, א) ומתחילה החנטה של האילנות. ראש השנה לאילנות, שהוא במהותו יום הלכתי הקובע את שיוכם של הפירות לשנות המעשרות והערלה, הפך במרוצת השנים ליום בו אנו מציינים את הקשר שלנו לפירות א"י. אכילת פירות א"י הוא מנהג שיסודו אצל המקובלים ובדור האחרון נוסף מנהג- נטיעת אילנות בארץ ישראל.

"חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב" (מגד ירחים, מאמרי ראי"ה, ב).

הרצון של האדם לטעת אילנות נובע מתשוקה להיטיב לדורות הבאים. ייתכן שהעצים שינטעו ישמשו את האדם הנוטע, אבל עיקר שימושם יהיה בדורות הבאים. עץ החרוב, המניב פירות רק שנים רבות אחרי נטיעתו, ממחיש רצון זה. האידיאל של ההשפעה על הסביבה בדורו של אדם ואפילו בדורות אחרים קשורה לשאר הרוח. הריאליות"לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים וביותר על הדורות הבאים" . רק אנשים בעלי חזון ישפיעו על זולתם: בדורם, ואם לא בדורם - הרי תתגלה השפעתם בדורות הבאים.

במסכת ברכות (יז, א) מצינו: "אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה (קהלת ז) 'טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הִולדו' ". מסביר הרב:
"תכלית השם אינו בשביל עצמו כלל. כי אין צריך אדם לשם מצד עצמו, כי אם מצד אחרים שיקראוהו בשמו. על כן תואר שם טוב נופל על ההשלמה שפועל על זולתו כפי ערכו... שזה חובת כל אדם המעלה, שלבד שלימות עצמו יעסוק בהשלמת זולתו, וזהו השם טוב" (עין אי"ה פרק שני, נג).

השם של האדם, זו הדרך בה הוא משפיע על אחרים, ולעיתים "הפעולה על זולתו תגדל ביותר כל מה שיבואו הדורות הבאים, כי לפעמים לא יתקבלו דברי חכם בדורו, ואין בני דורו מכירים ערכו ואינם מעמיקים בדבריו כל כך, על כן אינו מועיל להשלמתם לפי רוממות ערכו. ובדורות הבאים כשסרה הקנאה וההרגל המעוור עיניים, אז מזדקקים דבריו ומתבררים, וילכו רבים לאורו" (שם).

במסכת שבת (עז, ב) אומרת הגמרא כי משמעות המלה "לבנֵי" (לבנים) היא "לבני בני", ואת הסברו של רש"י שבנין מתקיים לדורות רבים, מרחיב הרב
"כי ישנם שתי תכונות של אהבת החיים יש באדם. אהבת חיים שלו, שכל מה שנמשך ממנו לזולתו, אפילו לדורותיו, הוא בתורת טפל... ואהבה שניה היא יסודית בדאגת הדורות הבאים... בירידת המצב, כשהאדם נופל, משוקע בתחום צר של נטיותיו הבהמיות, תוכל דאגת הדורות להִשכח כליל... דָאגה לעומת זה החכמה האלקית, להגדיל את טבע הדאגה לדורות העתידים במצב החיים בלב דור שוקע. בנסוע בני האדם מקדם, בבואם אל ארץ שנער, החלה עבודת הלבנים... הכנה מעשית גדולה, של עשיית לבנים לבנין במקום שאין אבנים, ולא יסתפק האדם בחומרים רפויים, שבעמל מועט היה מוצא לפניו" (עין אי"ה פרק שמיני, כא).

הקב"ה דאג שבני אדם יעשו לבנים בעצמם. זו עבודה קשה, שמטרתה לנטוע בתוכנו את הרצון והאחריות לדאוג לדורות הבאים.

בחודש שבט החל משה רבנו ללמד את ספר דברים:
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א' ג').

כל דבריו של משה מכוונים לדור הבנים באי הארץ וכמובן לדורות שיבואו אחריהם. משה לא זכה להכנס לארץ בגופו אבל ברוחו בוודאי נכנס לארץ, דבריו ליוו את כובשי הארץ ונוחליה לעדי עד.

בחודש שבט אנו מביטים אל העתיד, פועלים במלוא המרץ בהווה מתוך רצון לראות פירות מעמלנו כבר בדורנו, ומתוך הרצון כי פועלינו יעשו את רישומם גם על הדורות הבאים. זו כוחה של הנטיעה, שכמו הזריעה גם היא תלויה באמונה. סדר זרעים נקרא בפי חז"ל "אמונה"- "אמונת - זה סדר זרעים" (שבת ל"א), והתוספות שם מביא את דברי הירושלמי "שמאמין בחי העולמים וזורע", הזורע מאמין שבעזרת השם יהיה פרי לעמלו.
מתוך מגד ירחים שבט
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il