כבר באיגרת הנשלחת מלונדון, בתוך מלחמת העולם (הראשונה) ביום י"ט בשבט תרע"ח (אגרות הראיה ג, איגרת תתעא) אל "ידידו מחמדו" של מרן הרב זצ"ל ד"ר משה זיידל, הוא נדרש למושגי ה"אתחלתא דגאולה".
כבר אז, קובע הוא בהחלטיות כי "לא מהיום" (!) התחילה זו, אלא מאז "התחיל הקץ המגולה" של הרי ישראל שהחלו "לעשות ענפים ולשאת פרי" התחילה - אתחלתא זו.
נראים הדברים, כי השימוש בדימויים שונים מעולם הצומח בהקשר לתהליכי הגאולה,
אינו מקרי ואינו סתמי.
יש על כן, מקום לעמוד על משמעות הדברים, לרדת לעומקם ולנסות להבין את המסרים הטמונים בהם.

בהמשך הדברים שם, כותב הרב נחרצות- כי "הפלא (של ההופעה הזו) הזה קם ויתא בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם מפלאות תמים דעים".
לאמור: את המעשה הציוני, השתדלני והדיפלומטי, וכן את ההתעוררות הלאומית והעולמית סביב שיבת העם היהודי לארצו, אין למדוד בכלי החשיבה האנושיים.
התרחשויות אלו, יש לבחון תחת הקטגוריה של ה"פלא", ה"מופלא" ו"הנפלא".
אל להם לדברים הנגלים לנגד עינינו, להשלות אותנו על טיבם. אין הם בגדר של תחבולות אנושיות, או שרשרת של עובדות קשורות בנפתולי החיים ובכיוצא באלו. אכן, מעשה הפלא - ניגלה לעין, אך שרשיו וסיבותיו באים מתוך מקור עליון.
כמובן שצלצולי צמד המלים הללו "מעשה אדם" מוליכים אותנו אל הסוגיא-השאלה העמוקה הקשורה למושגי "הגאולה - האם היא תבוא בדרך הטבע או בדרך הנס?", אשר ניסרה בחלל העולם היהודי מראשית פעולתם של מבשרי השיבה לציון.
והנה, בדבריו, מנשא אותנו מרן הרב זצ"ל לגבהים חדשים ונישאים, ובהם הדילמה הזו מקבלת ראייה אחרת:
בלשונו הייחודית התיאור " מפלאות תמים דעים" משמעותו אחת כי "אור ד' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו, את גלגלי התולדה כשם שהוא מנהל את הליכות... כל סדרי היקום כולו" - הוא אשר מופיע "לפלס חוקו על עמים רבים והמון לאומים" וכו'.
עומקו הנשגב והנורא של העניין הוא בחיבור הטוטאלי שבין "המלחמות" ו"בעליהן", לבין "הישועות" ו"צמיחתן".


מכאן נבין כי במטבע התפילה אשר טבעו חכמים אין רק רשימה של תארים, אלא בין תכניהם ישנו קשר הדוק ומשמעותי. הכרח הוא - ואין זולתו!
הישועה - אם כן"צומחת" , היא בתוך ומתוך המלחמה, גילוי הישועה - נמשל בטבעו - ולא רק דרך משל - אלא במהותו ממש, לפעולת חוקי הטבע האלוקיים דווקא בשדה הטבעי-הבוטני.
סיבת הדבר נעוצה בשרשי עומקה של האמונה. שהרי האמונה באה לחנך את האדם ולהוציא ממנו מה שיכולה הייתה להיות "אשליית דרכו". מסוגל היה האדם לחיות בטעות כי הזריעה באדמה, השתילה והצימוח - או כל מעשה "חקלאי" אחר, מעשיו שלו המה!
ולא היא, כי אנו למדנו אחרת ביסוד הדברים: אנו למדנו, כי לאמיתו של הדבר המעשה עצמו - מעשה אלוקים הוא. לא בכדי הורונו חכמים כי "אמונת" הוא שמו של סדר "זרעים" - שהרי ה" מאמין בחי העולמים - הוא הוא הזורע "! (ירושלמי, כמובא בתוד"ה אמונת במסכת שבת, לא, א). עוד ממשיך מרן הרב זצ"ל, באיגרתו זו, את תעופת מחשבותיו על הקשר שבין עולם הצומח והגאולה השלימה, לכיוון מפתיע ביותר:
וכך הוא כותב: "ערכם של הצידונים ( הם הכוחות החיצוניים) בבנין המקדש היודעים לכרות את העצים מן הלבנון לבנין בית ד' היה יותר (מכוחם של) בני ישראל , אשר עינם וליבם וכל רגשי נשמתם נתונים אל הבית הגדול והקדוש, אשר נקרא שם ד' צבאות יושב הכרובים...".
ויסוד העניין: כי העצים אשר בלבנון, הם הגילויים אשר מצויים בעולם הצומח, והצידונים הם הבונים והמביאים אותם לשם בניית המקדש, והנה דווקא דרכם, יקום וייעשה החיבור אל הקדושה ואל השראת השכינה המופיעה מבין שני הכרובים אשר בקודש הקדשים אשר במקדש!
מכאן מבוא ודרך למקומות רבים בדבריהם של חז"ל ובהגותם של ראשונים ואחרונים המקשרים בדרכים מגוונות בין "הנטיעה" ל"ישועה ולגאולה". (אפשר שנועז מכולם הוא תיאורו של ריה"ל בספר "הכוזרי" (מאמר שני, יד) המתאר את רקבונו של הזרע באדמה ודמיונו לעם ישראל בגולה כתנאי לגדילה ולצמיחה של הישועה!).
ועוד ניתן להמשיך קו מחשבה עמוק זה, גם אל דבריהם המסכמים והמפורסמים של חז"ל במדרש תנחומא (פר' קדושים , ח):
'כי תבואו אל הארץ - ונטעתם' אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב - ולא ניטע , אלא הוו זהירים בנטיעות , שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל' - כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים - אף אתם היו נוטעים לבניכם'.

וכמה נוגעת ללב היא תפילתו-בקשתו של גאון הגאונים, רבי אליהו מווילנא, כמופיע בספר "קול התור" (פרק ד'):
"יזכני השם יתברך לנטוע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים, לקיים 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם' בסוד קץ המגולה ...".
הרי שנטיעת היחיד כנטיעת הרבים - סמל ודוגמא הם לקשר שבין השמים והארץ, ועל כן אך ורק מתוך נצחונו של עם ישראל במלחמותיו - "תצמח" ישועתו לדורות, ולנצח נצחים.