ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת בא

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

שבט תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת בא

גליון מס' 59



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אורות הפרשה
לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ [יג, ט].

ודרשו חז"ל [שבת כח:] "מן המותר בפיך", מלמד שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה. מבאר זאת מרן הראי"ה:
"והנה בדבר סגולת התפילין, "למען תהיה תורת ד' בפיך", דהיינו דבקות התורה בגוף, שלכאורה רק השכל של האדם מקבל אור הנהגתה, והגוף על עומדו עומד, להתאוות ולכעוס ולכל דבר שאינו ראוי, כי ממנו כל חסרון. וכשיהיה טרוד באיזה דבר, והשכל לא יפקח אז על החומר, מיד יקדים גופו למושכו ח"ו לכל תועבת ד' אשר שנא, שהוא נגד התורה בכלל. על כן ההכרח שתהיה קדושת התורה מעורבת ממש במזג הגוף, עד שתהיה ההמשך אחרי הנהגת קדושת התורה, הנהגה טבעית, שממילא היא נמשכת, ולא יצוייר כלל שכחה בזה. על כן ציוה השי"ת לקשר התפילין בגוף, ודווקא מהמותר בפיך. מפני שכל המותר לישראל הנה יש בו איכות כוחנית שיהיה הוא ממש גופו של אדם ומנהיג פעולות בטבעו. כי המאכל מתהפך בגוף האדם לדמו ובשרו ועצמו. ועל כן כל מאכל טמא ח"ו מטמטם לבבו [יומא לט.] ומנהגו בטבע באורחות עקלקלות. ומאכל מצווה מזכך ומקדש הנהגתו הטבעית, עד שגם טבע לבבו שהוא מקור ההנהגה הטבעית שבגוף, ישתוקק לשם ד' ית"ש כמו שכתוב [תהילים פד, ג] "ליבי ובשרי ירננו אל אל חי" ['חבש פאר' דרוש ב'].

תלמידיו הגר"ח מוולוז'ין, עלה גם ר' בנימין יחד עם בנו, רבי הלל ריבלין. ר' הלל היה בעצמו מקורב לגר"א, עד כדי כך שזכה לקבל ממנו את תורת ה'אתחלתא דגאולה', שכינסה אח"כ בספרו הידוע 'קול התור'. בנו של ר' הלל, רבי משה מגיד זצ"ל, היה מנהיג עדת האשכנזים בארה"ק, וראב"ד ירושלים. ר' משה מגיד, 'המגיד דורש ציון', כפי שכינוהו אז, היה ידוע בדרשותיו הנלהבות בתורת הגאולה של הגר"א. בנו הוא רבי אברהם בנימין ריבלין, שהחליף את אביו בתפקיד ה'מגיד' בירושלים, והתעסק בענייני ציבור שונים, בתוכם ניהול הת"ת 'עץ חיים'. כשנולד בנו, קראהו בשם: יוסף יהושע, שבפי כולם נקרא: ר' יושעה.

מרן הראי"ה: ללמוד את שיריו של ר' יושעה

בילדותו למד בישיבת 'עץ החיים' בירושלים, שנוסדה ע"י סבו ר' משה מגיד, ובישיבת 'אור החיים'. רבותיו היו רבני ירושלים, רבי משה יהודה לייב מקוטנא בעל ה'זית רענן', רבי מאיר אויערבאך 'הרב מקאליש', ורבי שמואל סלנט זצ"ל. בהיותו בן י"ג שנה היה בקי בכמה מסכתות גמרא ובכל התנ"ך. הוא הושפע רבות מסבו רבי משה מגיד, אשר החדיר בו את חזון אבותיו לחזק את הישוב בארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה. מגיל צעיר, היה נתון ר' יושעה לרעיון ישוב הארץ והרחבת הבנין מתוך מסירות נפש, כפי שנהגו אבותיו תלמידי הגר"א בהתנחלותם ברחבי הארץ. כבר בהיותו בן ט"ו שנים יצא לו שם גדול בתור סופר תורני מצויין, בעקבות מאמריו הנלהבים על ישוב הארץ והפרחת השממה. שמעם של המאמרים יצא ברחבי העולם, והם זכו לתגובות רבות. כך סיפר לימים מרן הראי"ה, בהספד שנשא על ר' יושעה: "עוד מימי צעירותי בהיותי עדיין בגולה ובקוראי בעיתונות על ידיעות מארץ ישראל, תפשו מקום רב בליבי מאמריו המצויינים של ר' יוסף ריבלין שכתב ב'המגיד', 'המליץ' ו'הצפירה' ועוד, מאמרים נלהבים מלאי רגשי קודש בעד בנין ירושלים וישוב ארץ ישראל, מלאי הגנה נמרצת על כבוד ירושלים מוסדותיה ומנהיגיה, נגד כל דברי דילטוריא של הימים ההם. פעמים רבות אף נתרגשתי מדבריו החוצבים להבות קודש ובסגנון תורני עשיר ומהודר מאוד" [מובא בקונטרס 'מגילת יוסף' פ"ב עמ' 16 (הקונטרס מופיע בסוף ספר 'מדרש שלמה' לרש"ז ריבלין)].
בשנת תרי"ג, בהיותו כבן י"ז, החל לכתוב את פזמוניו המלאים התעוררות והתלהבות רבה לבנין ירושלים והרחבת הישוב, מתוך אמונה עמוקה וכבירה המלווה בגילויים נוראים ומופלאים, על דבר שליחות שמים גבוהה שהוטלה עליו: לבצע את משאת נפשם של אבותיו וחבריהם תלמידי הגר"א. חלק מפזמוניו שנשארו לפליטה התפרסמו ברבות הימים בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', ובתוכם מופיעים אלפי חרוזים מלאי רגשי קודש, גאונות ואומנות, על הגאולה, קיבוץ הגלויות ובנין הארץ. וכך תאר עשרות שנים אחר כך, מרן הראי"ה, את קדושת פזמונים אלו: "קראתי ולמדתי לעת עתה מעט משיריו, חיצוניותם הוד והדר, גאונות ואומנות בלתי מצויה, ופנימיותם מעיין של רעיונות ורמזים נפלאים, מיוסדים על אדני פז, מעיין ישועה הם בדרכי הגאולה, בנין ירושלים ושיבת ציון. כתבם ברוח קדושה כבירה והוציאם לפועל בסיכון גופו ונפשו, תורה רבה ועמוקה הם שיריו הקדושים של ר' יוסף, וללמדם אנו צריכים כראוי" [מובא בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', עמ' 12]. ע"פ גדולי המקובלים שבירושלים פזמוניו של ר' יושעה נכתבו ברוח הקודש, והינם אוצר גדול וקדוש של רעיונות הגר"א ותלמידיו בנושאי 'אתחלתא דגאולה', קבוץ גלויות, בנין ירושלים ומצוות ישוב אר"י. בפזמוניו צפונים רמזים רבים שבהם מרמז ר' יושעה על עצמו שהוא משורש נשמתו של משיח בן יוסף, שע"פ הגר"א הוא 'משיחא דאתחלתא' ועל ידו קיבוץ גלויות. כמו כן חוזר ומדגיש ר' יושעה כי לפי הגר"א אנו נמצאים ב'אתחלתא דגאולה', והחובה עלינו לבנות את הארץ כחלק מה'קץ המגולה'. כך גם הוא יוצא בחריפות נגד המתעלמים משיבת ציון ובניינה. בשבועות הבאים אי"ה נעמיק במשמעותם של פזמונים אלו, ע"פ דברי מרן הראי"ה.

מסירות נפש על ישוב הארץ
לפי מסורת המשפחה, כאשר התארס בשנת תרט"ו עם העלמה שרה ציפה בת ר' יהודה ליב גולדשמיד, שוחח ר' יושעה לפני התנאים עם אחיה ר' משה יצחק, שהיה גם הוא אחד מעסקני ירושלים וממייסדי השכונות, ואמר לו כך: "הנה ב'תנאים' כתובה התחייבות "ולא יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה", לפיכך החובה עלי שלא להעלים מהכלה שמוחלט אצלי להתחיל בישוב חדש מחוץ לחומה ולהתיישב בו ראשונה". הורי הכלה חפצו לבטל את השידוך, כדי שלא לסכן את חייה על ידי שגעון כזה. הישיבה מחוץ לחומות הייתה מסוכנת ביותר. השודדים המסוכנים, הישמעאלים הרעים וחיות הטרף שהסתובבו שם – הפחידו את הציבור. אף אחד לא העיז להתגורר מחוץ לחומה, וזה היה נראה רעיון משוגע ביותר. אך הכלה אמרה: "גם אני חושבת שהרעיון הזה חשוב, ובאשר ילך הוא, אלך גם אני". מסירותו של ר' יושעה הייתה כל כך מוזרה לחלק מהאנשים, עד שהיו שחשבו שנכנס בו דיבוק המושך אותו רק למדבריות, ועשו סגולות ולחישות לגרש את הדיבוק ע"י מטילי גורלות.
לאחר חתונתו נתמנה למזכיר 'הפקידים והאמרכלים' (גבאי א"י באמשטרדם) בירושלים. בתוקף עבודתו זאת, ניהל תעמולה למען הקמת בתי מגורים – 'בתי מחסה', ובנין בית הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. כמו כן נתמנה לסופר בכולל רייסין, וגם עזר לבן דודו ר' יוסף יואל ריבלין שהיה סופר כוללות הפרושים. כך נכנס לעסקי הכוללים ונעשה מעורה בענייני הציבור הירושלמי.
בתרי"ז יסד חברה בשם 'בוני ירושלים' לשם השתכנות מחוץ לחומה. לצורך עניין זה הוא גייס חברים, והתכתב עם קרוביו האמידים בשקלוב ובמוהילוב, ועם וועדי ארץ הקודש באמשטרדם ובלונדון, וכן עם אישים חשובים בגולה.

מנהל ה'ועד הכללי' וראש הבונים
בשנת תרכ"ו, לאחר פטירת בן דודו ר' יוסף יואל ריבלין, מזכיר הכוללים, החליפו ר' יושעה בתפקיד, ע"פ בקשתו של ר' שמואל סלנט, כאשר גילו הוא בן כ"ח שנים. במסגרת תפקידו החדש, איחד ר' יושעה את כוללות הפרושים (ואח"כ נוספו גם כוללות החסידים) למוסד אחד: ה'ועד הכללי – כנסת ישראל', שבראשותו עמדו הגאונים רבני ירושלים – רבי מאיר אויערבאך זצ"ל, רבי שמואל סלנט זצ"ל והאב"ד ר' יעקב לעווי זצ"ל. מוסד זה שימש כגוף המרכזי של הישוב האשכנזי, ור' יוסף היה מזכירו ומנהלו, ואף ייצגו בפני השלטונות. הוא נשא בהנהגת הוועד והמוסדות הקשורים בו עד אחרית ימיו, מתוך מסירות רבה, ועמד גם בפני חיצי ביקורת נוקבים מצד יריבים ומקטרגים מימין ומשמאל שעמדו נגד ה'וועד הכללי' ומנהלו.
באותם הימים היה ה'וועד הכללי' המוסד העליון של הישוב, ובית היוצר הראשון של כל מפעלי הבניין והרחבת הישוב. כל תנועת הבניין, קניית הקרקעות, סידורי הכספים והעניינים המשפטיים של כל השכונות החדשות – היה בבית ה'ועד הכללי'. במסגרת תפקידו זה, פעל ר' יושעה פעולות רבות וחשובות של ישוב הארץ.
עיקר מסירותו ועמלו של ר' יושעה במפעלי בניית הארץ והרחבת ירושלים, היה מושתת על שיטה מסודרת, אדירה ונשגבה שמקורה בתורת הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב בארה"ק. שאיפתם החזקה ב'מצות הרחבה' – 'הרחיבי מקום אהלך', וברעיון 'קץ המגולה' ע"פ חז"ל, שהוא בנין ונטיעה לשם קירוב הגאולה, השפיעו עליו רבות. מתוך השקפה זו, קנה ר' יושעה (בשנת תרכ"ח) יחד עם חברו רבי יואל משה סלומון זצ"ל את החלקה של השכונה הראשונה 'נחלת שבעה' מחוץ לחומת העיר העתיקה. גם בנו של ר' שמואל סלנט, ר' בנימין בייניש סלנט זצ"ל שהיה חבר בוועד 'בוני ירושלים' (שהוקם ע"י ר' יושעה), היה מיושביה הראשונים של 'נחלת שבעה'. ר' יושעה היה הראשון שבנה ביתו בשכונה, ויצא לגור בו יחידי על אף הסכנה. את אבן הפינה לבנין ביתו שהיה הראשון מחוץ לחומה (ומתוך כך היה לסמל של ישוב הארץ), הניח ר' יושעה דווקא ביום ה' באייר (תרכ"ט). כפי שראינו בגליון 57, בקרב תלמידי הגר"א היה נחשב התאריך ה' באייר ליום מיוחד של גאולה ובניין הארץ. על עובדה זו דיבר ר' יושעה ריבלין באחת מדרשותיו משנת תרכ"ו ['דורש לציון' עמ' עא].
חמש עשרה שנים עברו מאז נישואיו, ועדיין לא נולד לו ילד. רק בשנה הראשונה לכניסתו בשכונת 'נחלת שבעה' נולדה לו בת, בעקבות חלום מיוחד בו נגלה לו זקנו ר' משה מגיד שאמר לו כך: "זהו רוח ממרום, ד' שוכן בציון, ציון בגימטריה יוסף, ובזכות זה תוליד ילדים".
ר' יושעה היה המייסד העיקרי של שלוש עשרה השכונות הראשונות מחוץ לחומה: נחלת שבעה, מאה שערים, אבן ישראל, כנסת ישראל, ועוד. ארבעים שנה עבד, בנה ועסק בכל ענייני הציבור בירושלים, וזכה לכינוי ביידיש: "רבי יושעה דער שטטלאך מאכער" (רבי יושע בונה השכונות). בכל שכונה שהקים, היה ר' יושעה 'הנחשון הראשון', בהיכנסו לשטחים שוממים ומקומות מסוכנים במסירות נפש. הוא היה נוהג להיכנס לבית הראשון בשכונה החדשה, מתגורר בו עד להתבססותה, ומיד מכר את ביתו ועבר לשכונה החדשה הבאה. מסירות נפשו הייתה לשם דבר בקרב תושבי ירושלים. אמר על כך מרן הראי"ה בהספדו עליו: "מייסדי הישוב הראשונים, ובראשם המנוח ר' יוסף ז"ל, הגבאים והיחידים חברי השכונות שבנו להם הבתים הראשונים במדבר שמם מתוך דחקות ומצב של תנאים קשים ונוראים ומחלות ר"ל, במסירות נפש, – החובה על כל איש ישראל לזכור ולהזכיר ומצווה עלינו לספר על 'החלוצים הראשונים' האלה בהערצה קדושה ולשים כל זאת זיכרון בספר גדול" [מתוך הספר 'רבי יוסף ריבלין ז"ל' חלק ב' עמ' 18].
בגיליון מס' 56 סיפרנו בהרחבה על שכונת 'מאה שערים' שהקים ר' יושעה כחלק ממפעלו והשקפתו של 'אתחלתא דגאולה'. כאן נוסיף ונציין כי בפנקסי היסוד של שכונת מאה שערים מתקופת היווסדה, כתוב כך: "ונזכיר לטוב את הר' יוסף בהר"ר אברהם בנימין, כי זכה בזה מאת השוכן בציון, ולו בא הדבר הגדול הזה ברעיון, וקיבץ החברים, הזוכה לזאת שנתעורר לו מלמעלה למטה המחשבה הנוראה לבנות חורבות ירושלים עיה"ק ת"ו". בעת שהקים את מאה שערים, הציע ר' מאיר אויערבאך (שהיה שותף להקמת השכונה) לר' יושעה שיקרא לשכונה על שמו, שכן היה אז ר' יושעה עדיין ערירי (ביתו היחידה שנולדה אחרי יסוד נחלת שבעה מאשתו הראשונה נפטרה בי"ג אלול תרל"ג, בעקבות מחלת קדחת הביצות, ומתוך בהלתה הקשה בעת התנפלות ישמעאלים על נחלת שבעה). ואולם ר' יושעה ענה לו שאין צורך בכך, שכן שמו מרומז ב'מאה שערים', שמכוון בגימטריה ל'יוסף בן אברהם בנימין ויוכבד'. והוסיף ר' יושעה, שזוהי גם הגימטריה של 'ורב שלום בניך', 'בירושלים הבנויה' ועוד פסוקים ורמזים נוספים.
מפעם לפעם היה ר' יושעה דורש ומלמד תורה בבתי הכנסת בשכונות שבנה, ובאחת מדרשותיו נכח גביר נכבד בשם ר' דוד רייז, שהיה מתושביה הראשונים של נחלת שבעה. בעקבות הדרשה נתעורר גביר זה לנדב סכום כסף גדול לטובת ה'ועד הכללי' בראשותו של ר' יושעה, למען הקמת שכונה נוספת, שנקראה אח"כ על שמו 'בית דוד'. ברבות הימים עבר הראי"ה לגור בשכונה זו, לצד המשרד המרכזי של ה'ועד הכללי' השוכן שם מאז ועד היום [בשבועות הבאים נספר על הקשר הרוחני והמעשי שהיה בין מרן הראי"ה ל'ועד הכללי'].
ר' יושעה היה שותף גם להקמת מושבות חקלאיות ברחבי הארץ. הוא עזר הרבה לר' יואל משה סלומון וחבריו ביסוד המושבה הראשונה פתח תקווה, במקומה הראשון – ליד יריחו. גם את שמה של המושבה, 'פתח תקווה' – נתן הוא כמובן. "זוכר אני את האספות הרבות והדחופות שעשה ר' יוסף ב'ועד הכללי' ובבית אב זקני הגאון ר' מאיר אויערבאך בעניין יסוד השכונות וחברת פתח תקווה", העיד ר' מנחם אויערבאך, באחת משיחות זכרונותיו על ר' יושעה. עוד סיפר ר' מנחם על הכרם היהודי הראשון שהוקם בסביבת ירושלים, והיה נקרא 'כרם מאיר'. כרם זה, שהיה על שטח קרקע גדול, נקנה בשנת תרכ"ז ע"י אב זקנו – ר' מאיר אויערבאך, והאחים ר' זלמן חיים ור' יושעה ריבלין, ומקומו היה ע"י המקום הנקרא עד היום 'שכונת כרם'.

כשרונות הנהגה מיוחדים
ר' יושעה היה מנהיג משכמו ומעלה, בעל אישיות נדירה ומיוחדת. הוא היה גאון עצום בתורה, בנגלה ובנסתר, בעל הדרת פנים וקול אדיר ונעים. קומתו הייתה גבוהה וחסונה. הוא היה בקיא בשפות שונות, ביניהן ערבית, ספרדית ואנגלית, ומומחה גדול בהנדסה, אגרונומיה ועסקי בנייה. בנוסף לכך הייתה לו השקפה מדינית מצויינת, עד שהיה נחשב באותה תקופה לאחד מגדולי המומחים בנושאים מדיניים.
בהיותו מנהל ה'ועד הכללי' שלושים וחמש שנה, ובא כוחה של פקידות אמשטרדם, עבד תמיד במסירות נפש לעזרת אלפי עניים וקשי יום. בנוסף לכך הוא היה המתווך בין העדה היהודית והממשלה התורכית, ובהשתדלותו נכנסו בכל שנה מאות יהודים לארץ ישראל. הוא היה גם אחד המייסדים הראשונים של בית החולים 'ביקור חולים' ותלמוד תורה 'עץ חיים'.

הגר"ש סלנט: "נפל עמוד התווך"
בכ"ז אלול תרנ"ו, נפטר ר' יושעה, כשהוא בן חמישים ותשע שנים. הוא הותיר את משפחתו בעניות ובחוסר כל, כתוצאה מזהירותו והתרחקותו במשך כל ימיו מכל הנאה ורווח אישי. כשהגיעה הבשורה המרה אל רבה של ירושלים, הגר"ש סלנט זצ"ל, בכה ואמר: "טרוף טורף יוסף. נפל עמוד התווך". רבים וגדולים מרבני ירושלים ונכבדיה ספדו לו, ביניהם רבי יחיאל מיכל פינס זצ"ל (שעסק אף הוא בישוב הארץ, כמו רבו הגאון ר' מרדכי גימפל יפה זצ"ל), שהיה ממקורבי ר' יושעה שנים רבות. בתוך דברי ההספד אמר ר' יחיאל מיכל: "כשיבואו וכשיבואו סופרי אמת לכתוב תולדות הישוב בארה"ק, ירשמו את שם האיש הזה באותיות זהב".
כעבור עשר שנים מאז פטירתו, בחודש אלול תרס"ו, נערכה אזכרה לזכרו, בה החליטו ראשי הקהל לקרוא על שם ר' יושעה את הרחוב המקיף את כל שלוש עשרה השכונות שיסד. הייתה זו מחוות הנצחה ראשונה מסוגה, שכן הוא התעקש כל ימיו שלא ייקרא שום דבר ממפעליו על שמו. לאחר שקיבלו החלטה זו, הייתה אסיפה בבית רבה של ירושלים הגר"ש סלנט זצ"ל, וספרו לו על החלטה זו. כששמע הגרש"ס את הדברים, ענה ואמר: דבר זה הוא חלק קטן מאוד ממה שאנו כולנו חייבים לזכרו של רבי יושעה, על עבודתו וסבלותיו בבנין ירושלים". בהזכירו את השם 'ר' יושעה' פרץ הגרש"ס בבכי והתבטא: "הוא חסר לנו על כל צעד ושעל".
[מקורות: ר' פנחס גרייבסקי, בתוך: 'הרב יוסף ריבלין' עמ' ג – ד. 'מגילת יוסף', בסוף ספר 'מדרש שלמה', 'תמצית מתוך סקירה כללית על דמותו ומפעליו של הבונה והמנהיג, הסופר והמגין, הרה"ג ר' יוסף יהושע ריבלין זצ"ל'. 'אנציקלופדיה של הציונות הדתית' ח"ה].

פרק א':
תולדות חייו של ר' יושעה
אחת הדמויות המופלאות שהשפיעה על מרן הראי"ה בתורתה ובאופי רוחה, הייתה דמותו של הגאון הצדיק ר' יושעה (יוסף יהושע) ריבלין זצ"ל. ר' יושעה נולד בשנת תקצ"ז לאביו ר' אברהם בנימין ריבלין. משפחת ריבלין הייתה אחת המשפחות החשובות המקושרות לרבנו הגר"א, ולא רק בקשרי לימוד. זקן המשפחה, רבי בנימין ריבלין, לבד היותו מגדולי תלמידיו של הגר"א, היה גם בן דודו. כשעלו תלמידי הגר"א לארץ ישראל, בעידודו ובהשראתו של רבם הגר"א, ובהכוונתו של גדול תלמידיו הגר"ח מוולוז'ין, עלה גם ר' בנימין יחד עם בנו, רבי הלל ריבלין. ר' הלל היה בעצמו מקורב לרבנו הגר"א, עד כדי כך שזכה לקבל ממנו את תורת ה'אתחלתא דגאולה', שכינסה אח"כ בספרו הידוע 'קול התור'. בנו של ר' הלל, רבי משה מגיד זצ"ל, היה מנהיג עדת האשכנזים בארה"ק, וראב"ד ירושלים. ר' משה מגיד, 'המגיד דורש ציון', כפי שכינוהו אז, היה ידוע בדרשותיו הנלהבות בתורת הגאולה של הגר"א. בנו הוא רבי אברהם בנימין ריבלין, שהחליף את אביו בתפקיד ה'מגיד' בירושלים, והתעסק בענייני ציבור שונים, בתוכם ניהול הת"ת 'עץ חיים'. כשנולד בנו, קראהו בשם: יוסף יהושע, שבפי כולם נקרא: ר' יושעה.

אורות הראי"ה
רבי נחמן והרב קוק
לפני כמה חודשים יצא ספר בשם 'זה ינחמנו', ע"י קבוצה מסויימת מחסידי ברסלב. בתוך הספר ישנו פרק שלם שמדבר על הקשר של הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה לחסידות ברסלב, ע"פ סיפורים ועדויות ששמע הכותב מחסידי ברסלב שונים, ובעיקר מר' ישראל אודסר זצ"ל, 'בעל הפתק'. הטענה המרכזית המוצגת שם היא, שהייתה תקופה שכל ישיבת מרכז הרב, כולל ראשי הישיבה, היו כולם 'ברסלבים', והיו מתבודדים כל לילה ביערות, וכדו' – דברים רחוקים שמשום מה לא שמענו מעולם.
אנו מודיעים בזאת, שלאחר בירור יסודי נמצאו טעויות רבות בסיפורים אלו המובאים בספר, מה גם שסיפורים אחרים ומנוגדים, הידועים לכל, לא מוזכרים שם כלל. יש לציין שבכל פרקי הספר נושבת רוח של התלהבות גדולה, החסרה בירור רציני ואובייקטיבי, ומתוך כך מופיעים בספר הרבה דברים תמוהים ביותר. מסקנת הדברים: יש להתייחס למידע ההיסטורי שבספר בצורה חשדנית, ולבדוק כל סיפור לגופו.
כמובן, שהיה קשר גדול ומשמעותי בין ברסלב לרב קוק, וחלק מהסיפורים שם נכונים בוודאי, אך עורכי הספר הוסיפו, שינו וצנזרו דברים שונים, כך שקשה להסתמך על הספר כמקור מידע אמין. המעוניין בחומר מהימן – יצור עמנו קשר, ואנו נשמח לספק לו.
כמו כן, בסוף אותו ספר מופיע צילום של מכתב מוזר ביותר בעניין ה'פתקה' של ר' ישראל אודסר, וכתוב שם שאת המכתב כתב הרצי"ה קוק.
משיחתנו עם תלמידיו הקרובים ביותר של הרצי"ה, הם הודיעו לנו מפורשות שמדובר בזיוף גמור, וביקשו מהארגון לפרסם מחאה על כך. עוד התברר לנו, שבעת כתיבת הספר ידעו חלק מהעורכים שלפי התלמידים הנ"ל המכתב מזוייף, ולמרות זאת הם לא מנעו את פירסמו תחת שמו של הרצי"ה.
חבל שמתוך כוונה רצויה, להרבות שלום בעולם ולברר את הנושא ברצינות מתוך מקורות אמינים, שגו העורכים והכניסו גם שקרים וסילופים בתוך דבריהם.
ויה"ר שנזכה להרבות שלום ואמת בעולם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il