ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת וארא

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

שבט תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת וארא

גליון מס' 58



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אורות הפרשה
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם בְּאֵל שַׁדָּי [ו, ג].

"לפי האמת מעת נבחרו ישראל לעם ד', הנהגת הנס איננה זזה מאיתם. והנה א"י מיוחדת אל הנהגת הנס, כמו שאמר הכתוב 'ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה תמיד'. על כן נתן השי"ת את ארץ ישראל למורשה, ירושה שאין לה הפסק. שע"י הכוח של א"י הדבק בכלל ישראל, הנהגת הנס אינה זזה מהם כלל. ותכלית הדבר היא כדי שתהיה שלמות הנפש דבקה בהם תמיד, ע"י מה שהם מונהגים ע"י הנהגה כזאת שאינה מסורה כלל ביד שום כוח כי אם ביד השי"ת. אבל כל זה לא היה אפשר להיקבע כי אם אחרי שבאו לכלל אומה, שאז נכרתה ברית ד' יתברך עמה ונקבעה בקביעות גמורה. אבל כל זמן שהיו בתור יחידים, השלמות של יחידים אפשר להשתנות. על כן הייתה אז ההנהגה הטבעית עיקר, והנהגת הנס רק לפרקים. אבל משנבחרו כלל ישראל, נקבעה הנהגת הנס לקביעות. והנה שם 'שדי' הוא על שם שידוד המערכה, ושיש די ביכולתו לעשות נגד מהלך הטבע, הוא נאות כל זמן שהנהגת הטבע עיקרית, רק לפעמים לאיזו מטרה באה הנהגת הנס. מה שאין כן אחרי שנקבעה הנהגת הנס לעיקר, אינו נקרא כל כך בשם 'שדי' כי אם שם הוי"ה המורה על הוויותו המציאות, ממילא משנה כרצונו תמיד, ואין מקום לטבע כלל, רק ברצונו. על כן כל זמן שלא היו ישראל בתור 'כלל', הייתה א"י שהיא מיוחדת להנהגת הנס וההשגחה הפרטית רק בתור גירות וארעי. אבל אחר שכבר נקבעו ישראל לעם עולם, קנו בתורת קביעות וירושה. על כן כשאמר שנודע אל האבות ב'אל שדי', הקים את בריתו "לתת להם וכו' את ארץ מגוריהם", שהייתה ארעית להם, ועתה כשנתגלה שם הוי"ה, הוא נותן א"י למורשה עולמית שאין לה הפסק" [מרן הראי"ה, 'מדבר שור' דרוש לב עמ' רצו].

אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ט"ו)

התנגדות הפלישתים לשלטון ישראל
פרק ט"ו
בשבועות הקודמים עסקנו בהשפעת תורת הגר"א על דרכו של הראי"ה בייחסו לגאולה ולקיבוץ גלויות. ראינו כי הגר"א ותלמידיו קבעו בפירוש כי אנו מצויים בדור של 'אתחלתא דגאולה', ולכן אנו צריכים לפעול בתהליך הגאולה בדרך הטבע וב'אתערותא דלתתא'.
כנגד הצרות והקשיים העומדים בדרך הגאולה, היה הגר"א מעודד ומחזק את תלמידיו שעלו ארצה. בבאורו לספר חבקוק בקשר לפסוק "אנוח ליום צרה" [חבקוק ג'], אומר הגר"א שפסוק זה והפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" [ירמיהו ל], נאמרו על ימות משיח בן יוסף. כיוון שע"פ הגר"א כל הפעולות של קבוץ גלויות ועבודת היישוב הם עניינו של משיח בן יוסף, בכל מקרה של צרה בעבודת יסוד הישוב, יש לדעת שמתוכה תצא ישועה ומן המיצר למרחביה. יסוד זה של הגר"א חיזק מאוד את תלמידיו שבנו את הארץ ['דורש לציון' עמ' ריח]. וכך גם אצל מרן הראי"ה ותלמידיו היה פסוק זה 'וממנה יוושע' ליסוד בהבנת סדרי הגאולה.

גאולה מדינית כבימי עזרא ונחמיה

לרבנו הגר"א הייתה תורה שלמה ומקיפה על כל סדרי הגאולה. ר' יושעה ריבלין זצ"ל כותב על כך: "תורת ישוב הקודש מסוד רבנו אליה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מרחביה". תורה זו כוללת זמנים ותאריכים מדוייקים בהם יקרו דברים משמעותיים בסדר הגאולה. בספר 'קול התור' מדבר ר' הלל משקלוב על דבר רמז נפלא שהגר"א ראה על יעודו בפסוק "וחש עתידות למו", כשמו "אליהו בן שלמה זלמן בן ישכר" שעולה לאותו חשבון. הרבה מאורעות גדולים שהתרחשו במשך מאתיים שנה האחרונות, מתחילת יסוד הישוב ע"י תלמידי הגר"א, נמצאים בדברי קודשם של הגר"א ותלמידיו במפורש או ברמזים או בצירופי רמזים נפלאים, כדברי נבואה ממש.
כחלק מכך חזה הגר"א את הקמת המדינה, והוא רומז לכך בכמה מקומות [ראה דברי הגרי"מ חרל"פ בספר 'דורש לציון' עמ' ט' - י"ג]. בשבוע שעבר ראינו בהרחבה, כי תלמידיו קבעו (זמן רב לפני הקמת המדינה), כי קץ הגאולה ע"פ הגר"א יהיה בשנת תש"ח. כך גם הזכרנו שהתאריך ה' באייר היה מקודש אצל תלמידי הגר"א, והיה מקובל אצליהם כיום של גאולה ובניין הארץ.
חז"ל אומרים: "ועתידין היו ישראל דלא יפקדון אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה" [תיקוני זוהר חדש דף כז]. ומבאר שם הגר"א: "וימין מקרבת כמ"ש וברחמים גדולים אקבצך שיפקון מסטרא דימינא, והוא יהיה פקידה כמו שהיה בבית שני בימי כורש". במקומות רבים בכתבי הגר"א ותלמידיו, מדובר על כך שהגאולה העתידה תדמה בצורתה לשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. וכשם שבדור ההוא הגיעה הגאולה ע"י רישיון המלכויות, בדרך מדינית, כך הוא גם בדורנו בגאולה השלישית. דבר זה היה מוסכם על כל תלמידי הגר"א, ועל כל תושבי ארה"ק. וכך העיד הגאון ר' יעקב ליב לעווי זצ"ל (ראש המקובלים בירושלים לפני כמאה חמישים שנה): "בארץ ישראל מוסכם אצל כולם כי בטרם יבוא המשיח גאולה תהיה לנו ע"י רישיון מלכי האומות יר"ה ויבנה בית מקדשנו כאשר היה בימי בית שני ונקריב קורבנות ואחר כך יתגלה משיח צדקנו" ['דורש לציון' עמ' רט].

שמעו עמים ירגזון
בתורת הגאולה של הגר"א מבואר, כי כנגד הקמת שלטון ישראל בדורנו, יקומו מפריעים שינסו למנוע זאת. להבנת העניין כראוי, נקדים מספר דברים [רובם מבוססים על הספר 'לאמונת עתנו' ח"ב במאמר 'נהלת בעזך', עיי"ש באורך].
שירת הים, איתה אנו נפגשים יום יום בתפילה, כוללת היא את העבר ואת העתיד [מכילתא מסכת דשירה פ"א], ויש בה ממילא התייחסות אף לגאולה שבדרך הטבע, ההולכת קמעא קמעא. בסוף השירה מופיע פסוק זה: "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעוזך אל נוה קודשך, שמעו עמים ירגזון וגו'" [שמות טו, יג-יד].
"נחית בחסדך עם זו גאלת" מתייחס לשלב הראשון של הגאולה - הוא ה' באייר [כפי שהרחבנו בכך בגליון הקודם ע"פ תלמידי הגר"א וגדולי ישראל], יום עצמאותנו. עם ישראל אינו נקרא פה "עם ד'", אלא 'עם זו', כבסוף השירה - "עד יעבור עם זו קנית" [שם, טז], שדרשוהו חז"ל על ביאה שניה, ואמרו: "ראויין היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא" [ברכות ד.]. ומהו החטא? כותב המהרש"א: "שלא עלו כולם" [יומא ט: ד"ה כחומה], ולכן לא הופיעה שכינה בבית שני, ולא נתגלו במלוא שיעור קומתם כ"עמך ד'".
יד ד' הנטויה עלינו לחסד מנהלת אותנו הלאה, עד הגיענו לירושלים - "נהלת בעוזך אלא נווה קודשך". כשאנו מגיעים אל ירושלים, "נווה קודשך", ממשיך ודאי החסד, אך צריכה להתלוות לו תוספת של עוז המלוכה. העוז הלאומי, מקושר עם ירושלים, ש"שמה ישבו [...] כסאות לבית דוד" [תהילים קכב, ה]. על שלטוננו בירושלים, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, כל העמים ירגזון, וכנגד זה צריך עוז המלכות, המתגלה בירושלים, "עיר עוז לנו" [ישעיה כו, א]. כאן נדרשת הגבורה לצאת אל הפועל - גבורה מדינית וצבאית, של החזקת עמדה והתגברות נצחון, כנגד אומות העולם.
בהמשך שירת הים מוזכרת התקוממות, התנגדות ובהלה של העולם, שבאופן אינטואיטיבי הוא מרגיש שמפה עתידה לצאת מהפכה לרוח האדם ולתרבות האנושית שאינה יכולה להישאר בעמדתה עם כל רשעתה, זוהמתה וצביעותה.
ההתנגדות הגדולה, הכלל עולמית - "שמעו עמים ירגזון", מופיעה בשבע מדרגות: "שמעו עמים ירגזו, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן".
דרך המאבק הזה ודרך כל ההתגברות הזו, יוצא עם ישראל מחושל ומחוזק יותר, עצמיותו הפנימית יוצאת אל הפועל, ולכן אין הוא נקרא עוד "עם זו", בהגדרה של עצמאות בלבד, אלא - עם ד', "עד יעבור עמך ד'". וכמ"ש "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" [ישעיה מג כא]. זהו התפקיד של עם ישראל בעולם, וזוהי מטרתה של שיבת ישראל לארצו - להאיר את העולם בדעת ד' ובמוסר האלוקי. כל אותם עמים הרוגזים, הם בעצמם פועלים, על ידי לחצם ורוגזם, את ההפנמה וההוצאה לפועל של הבירור הגדול של "עמך ד'", של מהות תפקידם הנשגב של עם ישראל.
עד שכל זה מתברר, יש תקופת מעבר בה "שמעו עמים ירגזון". אמנם בעומק לבם יש חיבה אצל אומות העולם לישראל, ואף ציפיה גדולה שעם ישראל יגלה את כוחו המוסרי והלאומי [עיין 'אורות התחיה' נו], אך זה נדחק לעת עתה, מפני הסגנון של נפשם הגלויה - התרבות המקולקלת והרשעה המסובכת המסובבות אותם. על פני השטח ניכרת התוצאה של הרשעה והשנאה לישראל, שהולכת וגוברת, מפני שהעולם חש שאויב גדול לתרבותו ולסגנון חייו ניצב לעומתו, ולכן הוא עומד על נפשו.

הפלישתים - מחוץ לסדר העמים
אחרי ההזכרה הכללית של "שמעו עמים", מוזכרים ומפורטים שלושה עמים: "חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד".
בפירוש הגר"א לספר חבקוק, ישנה פיסקא שהושמטה ע"י הצנזור, בה מסביר הגר"א את התנגדות העמים לגאולת ישראל. חשיפתה של פיסקה זו, כמו כל עצם הופעת הגר"א, שנשלח להכין הדרך למשיח [כדברי תלמידו ר' מנשה מאיליה שראינו בגליונות הקודמים], שייכת גם היא ל"נחית בחסדך עם זו גאלת". ואלו הם דברי הגר"א:
"אלה השלושה הם שלושה מצרנים של ארץ ישראל" , לא מצד הגבול הגיאוגרפי של הארץ בלבד, אלא גם מצרים ומתנגדים לאומה הישראלית."מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב" . ושלוש האומות מבטאות שלושה סוגי התנגדות לישראל מצד אומות העולם. "מואב הוא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל" - על ידי בנות מואב בשיטים. "אדום הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר" - בפגיעה בגוף וברכוש. "ופלישתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון, כמו שכתוב 'וחרש לא ימצא'" - הפלישתים לא החטיאו אותנו בעבודה זרה, לא פיתו אותנו בעריות. כל עניינם - התנגדות לשלטון הלאומי שלנו בארץ ישראל.
מהיכן יצאו הפלישתים מבחינה היסטורית? בספר בראשית מופיע פירוט כל העמים למשפחותם, ללשונותם, לארצותיהם ולגוייהם. הפירוט הוא בסדר עקבי, באותו סגנון: פלוני ילד את אלמוני, וכו'. אולם בפסוק המדבר על לידת הפלישתים משתנה הסגנון: "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתוחים ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלישתים ואת כפתורים" [בראשית י, יג-יד]. הלשון הזו - "אשר יצאו משם" אינה כתובה בעמים אחרים. רש"י [בשם המדרש] מסביר שפתרוסים וכסלוחים היו מחליפים נשותיהם, ומתוך האיסור של אשת איש, שגם הגויים מצווים עליו, מזה יצאו הפלישתים. א"כ, הפלישתים (בתור עם) בעצם לא היו צריכים להיות. בסדר 'שבעים אומות העולם' אין להם מקום לכתחילה, כי אין להם תפקיד בבניינו של עולם. כל הופעתם של הפלישתים היא יציאה מן הסדר הנורמלי של בניין החיים של האדם, יציאה מכל התכנית האלוקית. אמנם יציאה זו היא בעצמה מאשרת לבסוף את התכנית האלוקית עוד ביתר תקף וביתר עוז, במה שישראל מתגברים עליהם מתוך תוכן החיים האלוקי המופיע על ידם בהתחלותם בארץ.

"העם הפלשתינאי"
השם 'פלשתינאים' המושרש היום, מקורו בשם 'פלישתים'. בפי העמים האירופאים נקראת הארץ בשם פלשתים או פלשתינה, ולא ארץ ישראל או ארץ יהודה. שם זה השתרש מימי הרומאים שהשתלטו על הארץ והחריבו אותה. אדריינוס, 'שחיק טמיא', ששרף את ארץ ישראל, אחרי מרד בר כוכבא, אחר שכתבה הגחלת האחרונה ונגדעה קרן ישראל, הוא שהסב את שם הארץ ל'פלשתינה', על שם הפלישתים. כיון שהתרבות הרומית הייתה השלטת בכל אירופה, נשרש שם זה ונמשך עד היום, ומכאן אף שמם של התושבים החפצים לשלול מעם ישראל את זכותו על ארצו בימים אלה. ואמנם יתברר בהמשך, לפירוש הגר"א, שאותו התפקיד שמילאו בעבר הפלישתים על במת ההיסטוריה, בזמן התנחלות ישראל בארצו והקמת מלכותו, ממלאים היום הפלשתינאים, ה'ניאו פלישתים'.

התנגדות הפלישתים למלכות שאול ודוד
כהוכחה לכך שהפלישתים ניסו למנוע את מלכות ישראל, הביא הגר"א את הפסוק: "וחרש לא ימצא" [שמואל א', יט-כב]. בספר שמואל, העוסק כולו בבנין מלכות ישראל, מוצאים אנו את הפלישתים מכבידים את שלטונם עלינו ונאבקים בנו בצורה החריפה ביותר, מתוך תפקידם על במת ההיסטוריה - להצמיח את מלכות ישראל על ידי התנגדותם. מלחמתם אינה נגד התרבות והאמונה של עם ישראל, ואינה מכוונת כנגד היחידים הפרטיים, אלא נגד הממשלה והשלטון של העם בארצו. עם תחילת מלכות שאול, מיד "ופלישתים נאספו להילחם עם ישראל שלושים אלף רכב ושלושת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים לרוב, ויעלו ויחנו במכמש קדמת בית און. ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם, ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצרחים ובבורות" [שמואל א', יג, א-ז]. זוהי נקודת ההתחלה, ראשית צמיחת מלכות ישראל, מצב בו עוז המלכות חסר לנו כל כך עד שאנו פוחדים ובורחים מאימת הפלישתים.
"וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלישתים פן יעשו העברים חרב או חנית" - הנצרכים להקמת מלכות, וממילא - "והיה ביום מלחמת לא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותמצא לשאול וליונתן בנו". מפסוקים אלו למד הגר"א שכל עניינם של הפלישתים היה למנוע את ישראל מלהקים את מלכות וממשלה בארץ ישראל.
כאשר דוד עולה לירושלים, כשמלכות ישראל מגיעה לשיאה - מתעוררת הפלישתיות ואוזרת את שארית כוחה. מקצה הארץ ועד קצהו, כל מי שהוא פלישתי, או תומך ברעיון שלהם - נאסף אליהם, וכולם נערכים למלחמה אחרונה ומכרעת עם מלכות דוד. "וישמעו פלישתים כי משחו את דוד למלך על ישראל" [שמואל ב', ה' יז-כה], כי רק בירושלים נהיה דוד מלך על כל ישראל, כדברי הרד"ק: "כיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלים ללכוד מצודת ציון, לפי שהייתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל, ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל" [בפירושו על פסוק ו']. "ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד". הגבורה הפלישתית, הדמי לאומיות הזאת, שאין לה שום סיבה ועצמיות אחרת, כי אם ההתנגדות לשליטת עם ישראל על ארץ ישראל, מגיעה אז לשיאה. "ופלישתים באו, וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד בד' לאמר האעלה אל פלישתים התתנם בידי, ויאמר ד' אל דוד עלה כי נתן אתן את הפלישתים בידך [...] ויעש דוד כן כאשר צוהו ד', ויך את פלישתים מגבע עד בואך גזר".
כדברי הגר"א הללו כותב גם רש"י: "לפי שפלישתים היו מושלים כל הימים עד שבא שאול ודוד כדכתיב בשמשון "ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים"... באותן ז' שנים שמלך דוד בחברון לבד, לא אמרו דבר ולא חששו על שמלך דוד על חברון, כי אמרו מה לנו שמא נציב או שר מינהו לדוד על חברון, אבל כשנמשח למלך על כל ישראל אז עלו כל הפלישתים לבקש את דוד, שלא רצו שיהא מלך בישראל אלא שעוד הם יהיו מושלים עליהם" [רש"י דברי הימים א', יד, ח].
הפלישתים הם הניגוד הגמור ללאומיות של עם ישראל. הם מתחזים לעם, מתלבשים בכל הסממנים הלאומיים, אך ללא מהות אמיתית או תוכן עצמי. לאומיותם המזוייפת עומדת רק כדי להצמיח את מלכות בית דוד. ההשגחה האלוקית המדוייקת, מעמידה כוחות שונים שיפעלו כדי להשלים את המטרה שביסוד בניינו של עולם, והיא זו ששולחת כח מנוגד שלוחץ ודוחק על מנת להוציא אל הפועל את גבורתם של ישראל.
ומוסיף הגר"א:
"ואמר "עלי פלשת אתרועע", לפי שהם לוצצים ושמחים במפלת ישראל כמ"ש בשמשון ובשאול, אמר 'אתרועע' מלשון תרועה".

כוונת הגר"א היא למש"כ בשמשון - "וישחק לנו" [שופטים טז כה], ובקינת דוד על שאול - "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים" [שמואל ב', א, כ].

הפרעת הפלישתים - גם בדורנו, בגאולה האחרונה
וממשיך הגר"א:
"ושלושתן נאמרו בשירת הים: "חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד". וכנגדן אמר בלעם לעתיד לבוא"ומחץ פאתי מואב והיה אדום ירשה", ואמר: וירד מיעקב", והוא כנגד הפלישתים שמנעו שלטון וממשלה מישראל".

במהלך הגאולה ההולכת קמעא קמעא, הפלישתים הם הראשונים להילחם בנו, ועל כן הם מופיעים ראשונים בשירת הים: "חיל אחז יושבי פלשת". הם מהווים את המתנגד הראשון אותו עלינו לסלק ולעקור כדי לבנות חיי אומה בריאים ומלאי עוז.
וכן בנבואת ישעיהו על מלך המשיח והגאולה האחרונה [ישעיה יא, יא-יד], מופיעים הפלישתים כמתנגדים הראשונים לגאולת ישראל - "והיה ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שאר עמו... ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל... ועפו בכתף פלישתים ימה יחדיו יבזו את בני קדם, אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם", ומפרש רש"י: יעופו וירוצו ישראל שכם אחד על הפלישתים אשר הם במערבה של ארץ ישראל, ויכבשו את ארצם". כך גם מובא בספרי [דברים סימן של"ג] על הפסוק: "הרנינו גויים עמו" - "למחר כשהמקום מביא גאולה לישראל, הגויים מתרגזים לפניו ולא זו תחילה להם אלא שכבר רגזו מקדם כענין שנאמר "שמעו עמים ירגזון".
בסופו של תהליך הבירור בו אנו נמצאים, תיבטל כליל מלחמת העמים כנגד אורם של ישראל ושלטונם המבוסס, וכך מתאר זאת מרן הראי"ה:
"מהרה יתקיים בנו 'שמעו עמים ירגזון', מהרה יוסר המסווה מהעולם וידעו כי עם ד' אנחנו; כי יד ד' עלינו לטובה, כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, [...] יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינופצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר 'עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה'. ידעו כל באי עולם כי אהבת עולם היא אהבתנו, [...] ידע כל העולם כי אנחנו הננו שורק כולו זרע אמת, וכל יד עמל ותלאה תקצר מלהפריע את תחייתנו וגאולתנו, וידעו ויכירו כי צור ישראל מושיעו וגואלנו אביר יעקב" ['אורות הראי"ה' עמ' עה].

חבלי משיח
מלחמות אלו עלולות להפילנו בייאוש ובספקות באמונתנו בתהליך הגאולה שד' בחסדו הגדול ובאהבתו הרבה עושה עמנו. כדי לחסן את עצמנו בפני חולשות אלו, עלינו ללמוד ולברר את משמעותם של הצרות והקשיים הללו.
גדולי ישראל בדורות האחרונים לא נבהלו מגודל הצרות הרוחניות והגשמיות הקיימות בתקופה מיוחדת זו. בדומה לאשה הרה, המתייסרת בחבלי לידתה, עלינו להתחזק בבטחון ואמונה בגאולה הנולדת בתוכנו, מתוך שמחה עמוקה של אמונה. וז"ל הגר"א: "הגאולה מכונה בשם בוקר, כמו שכתוב: "אתא בוקר וגם לילה" וכן מכונה בשם לידה, כמו שכתוב: "כי חלה גם ילדה ציון". וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום הוא מחשיך ביותר. וכן (האשה) ההרה, כשמתקרב הלידה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על משבר. כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות" ['אבן שלמה' אות קנא]. ה'חפץ חיים' מביא דברים אלו בספרו 'שם עולם', ומסיים: "ואין לך תנחומים גדולים מזה" [שער ההתחזקות פרק יב].
סיפור מעניין וחשוב המתאים לעניינינו, סיפר הגרמ"צ נריה זצ"ל:
"סח לי החסיד ר' יעקב הניג ז"ל: הייתי בסוכתו של האדמו"ר מדרוהביטש, ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל בסוכות תרפ"ד, בשעה שבא מרן הראי"ה זצ"ל לבקרו בחוליו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים משום כאן פחות מדאי...
נענה הרב זצ"ל ואמר: גם אותי שאלו שאלה זאת, והשבתי שהחילוק בין פולין לארץ ישראל, הוא בזה: ישנם שני מצבים - מחלת התנוונות מחמת זיקנה, שכל אחד יגור מפניה, אע"פ שכשלעצמה אינה מסוכנת. ולעומת זה ישנו מצב מסוכן ממש, ובכל זאת כל אחד מעוניין בו - וזוהי לידה. הצרות שבחו"ל אינן אלא מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל, עם כל הסכנות שבהן - חבלי לידה הן" ['יד רא"ם' עמ' 314].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il