ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בא אל פרעה

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשס"ט

בא אל פרעה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל


ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אתתי אלה בקרבו. (י', א').


רבינו האר"י זללה"ה, פירש, שבא להשיב לפרעה הרשע שאמר, מי ה' לא ידעתי את ה' וגו', דשם א-ל-הים תחלתו א-ל-ה וסופו מי ואלה הוא ו' קצוות שכל אחד כלול מכולם הרי ו' כפול ו' שמספרו ל"ו וכן הוא הגימטריא של א-ל-ה, ומ"י היא אמא עילאה, שיש בה חמשים שערי בינה כמספר מ"י. והכתוב אומר שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה, שאותיות מ"י שהיא אמא עלאה, ברא את א-ל-ה שהוא זעיר אנפין, והוא ברא דידה, ופרעה הרשע כפר גם באמא עילאה, ואמר לא ידעתי את ה', מי ה', וא"ל הקב"ה למשה בא אל פרעה וגו', למען שיתי אתתי אלה, כלומר אני רוצה לשום אותיות א-ל-ה שהן האותיות הקטנות שבשם א-ל-הים, בקרבו, ויראה מה יהיה לו, וא"צ להשתמש באותיות מ"י, ומזה ילמד להבין גודל רעתו שאמר, מי ה'.
וכן פי' רבינו האר"י זללה"ה, בדרך זו, את הפסוק אם עונות תשמור י-ה, ה' מי יעמוד. שאם ח"ו העונות גורמים ולא היתה זכות להעביר רעתם, מ"י שהיא אמא עלאה יעמוד להם בעת צרתם, כמו תבא האם וכו'.
ובעניותי פירשתי בזה את דברי הנביא, גדול כים שברך, מי ירפא לך. שחושבים שזה בדרך שאלה, מי ירפא לך, מי יכול לרפאת את מכתך, אך י"ל דהכי קאמר, אפילו אם גדל השבר כים רח"ל, מ"י שהיא אמא עלאה ירפא לך, וישועת ה' כהרף עין.
וים הוא מי באיפוך אתוון, ובודאי שגם סדר האותיות קובע את ענינים והשפעתם.
ואולי מכוון בזה מאת ה' מה שאמר פרעה עצמו, מי ומי ההולכים, שזה מה שהלך עמם לחזקם ולהושיעם. ואפשר שמתוך פחד שראה מה עולל לעצמו, תיקן דבר זה, ובמקום אשר אמר מי ה', אומר עתה מי ומי ההולכים.
וכן ידוע שרבינו האר"י זללה"ה, פירש במזמור למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו'. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי אעבור בסך, אדדם עד בית א-ל-הים. דהכי קאמר א-ל-ה אזכרה, שהם הרישא דשם א-ל-הים עם י', ועדיין חסר אות מ'ם סופית להשלמת שם א-ל-הים, ע"כ אמר אדדם, כלומר אדדה אותם עד מם סופית, אדדה את האותיות א-ל-הי עד מם, ואז הושלם שם א-ל-הים, וכמו שסיים, אדדם עד בית א-ל-הים.
וכעת עלה בדעתי לפרש הפסוק בנביא, מי לא יראך מלך הגויים, ( ), שז"א הוא מלך הגויים כולם וע"י מתנהג העולם, ולב מלכים ושרים ביד ה', והם אותיות א-ל-ה כאמור. ואמר: מ"י שהיא אמא עלאה לא יראך מלך הגויים, דמי ברא אלה, וע"כ לא ירא ממנו, וכנראה שרומז לישראל שיניקתם ממקור גבוה מאמא עלאה, וע"כ לא יראו ולא יפחדו בקום ה' לשפוט הגויים, כי מי יעמוד להם. ודוג' מאותיות מי ממתקים לאותיות א-ל-ה, ואפשר שע"כ אמר, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'. ואת אתתי אשר שמתי בם, כלומר בם שמתי אותיות א-ל-ה כנ"ל, אך לכם נתתי רחמים גדולים ופשוטים, וזהו סיום הפסוק, וידעתם כי אני הוי'ה, וידעתם לשון חבה וקישור, שמשרה עלינו שכינתו זו אהבתו, ואמא עילאה עומדת לנו, ואז נדע ונשכיל שבשם הוי'ה הוא מנהלנו, וגם כשרואים צרות ורעות, הכל באשר לכל, הוא ממדת טוב עלינו. וידעתם כי אני הוי'ה, הכל רחמים.
ואולי נוכל להבין בזה מאמר משה רבינו ע"ה אל פרעה בסוף פרשת וארא, ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני הוי'ה א-ל-הים, וע"ש בדברי רבינו הראב"ע ז"ל (פסוק כ"ח) העתירו אל ה', הזכיר השם הנכבד, ואמר קולות א-ל-הים, והטעם כי השם הוא א-ל-הים לבדו, ו לא תמצא ככה בדברי משה בכל התורה, ואין טענה ממלת א-ד-ני הוי'ה אתה החילות, כי באלוף דלת הוא כתוב. עכ"ל.
ולהנ"ל יש להוסיף דאמר משה הוי'ה א-ל-הים, ללמד לפרעה שה' הוא הא-ל-הים, ומתנהג עם ישראל בהוי'ה, ועמם במדת הדין שהוא שם א-ל-הים, עוי"ל שעם עושי רצונו מתנהג במדת החסד והרחמים, ועם עובדי רצונו במדת הדין, שכבר אמרו חז"ל שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, והרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין. ולזה אמר, כי טרם תיראון מפני הוי'ה א-ל-הים, שבגלל שאינכם יראים מפני ה' ע"כ נוהג בכם במדת הדין שהיא בחינת א-ל-הים.

ויאמר ה' אל משה. וגו'.

כתב רבינו אור החיים הקדוש זיע"א, אמר לשון אמירה רכה, גם הזכיר שם הרחמים, לא לצד המשתלח אליו, אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה, כי הם דברים שישמח בהם צדיק, כי חזה נקם, לזה אמר לשון אמירה, והזכרת שם הרחמים, כי הם דברים הסועדים את לבו. עכ"ל. ואפשר ג"כ שגם לפרעה ועמו פתחי ו קראם לשלום בשובה ונחת, שישמעו למאמר ה' ביד משה לאמר, שלח את עמי ויעבדוני, ואז יהיה הכל בחן וברחמים, ופרעה הביא על עצמו כל הרעה בפזיזות ובשחצנותו, אשר מיד אמר מי ה' וכו'. ואכל ולקה ושלם, גם הוא וגם כל עמו אתו. ואחר שהכבידו לבם והשחיתו דרכם, גם יד ה' היתה בם להמשיך בדרכם הרעה, שזהו כי אני הכבדתי את לבו וגו'.
ושו"ר שהאוה"ח המשיך וכתב וז"ל, עוד לצד שלא היה ה' שולח המכה תכף ומיד, עד שהיה שולח להתרות בו קודם, למר שבוע א' ולמר ג' שבועות, וזה הוא ממדת החסד והרחמים, לזה אמר לשון אמירה, וזכרון שם הרחמים.
עוד ירצה ע"ד מה שפירשתי למעלה בפרשת וארא שאפילו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה. עכל"ה.
והכל כלול בדברות קדשו זיע"א.


ולמען תספר וגו', את אשר התעללתי במצרים. (י', ב').

ויבא משה ואהרן אל פרעה, ויאמרו אליו, כה אמר א-ל-הי העברים, עד מתי מאנת, לענת מפני, שלח עמי ויעבדוני. (י', ג').


יש לשים לב שהקריאה היא, שלח עמי ויעבדוני אבל אם לא לעבודתו ותורתו, אין שום טעם בשילוח זה, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אבל בלי התורה אין אדם יכול להשתחרר מעבדות היצר הרע, ונמצא שיצא מעבודתו של פרעה לעבדות יצרו ותאוותיו, ומה יועיל להם שילוח זה, כי אין דרך לגבור על היצר כי אם בתורה, שכך אמרו בקידושין ( ) בראתי יצה"ר בראת לו תורה תבלין, ואין שום רפואה אחרת ליצה"ר רק תורה, וע"כ אמר שלח עמי ויעבדוני. וכן אמר הקב"ה למשה בהתגלות הראשונה, בהוציאך את העם תעבדון הא-ל-הים על ההר הזה, ובלעדי זה אין ערך ליציאתם.
וכך דרשו חז"ל על הפסוק, והכתב חרות על הלחת אל תקרי חָרות אלא חֵרות שאין לך בן חורין אלא שעוסק בתורה וצ"ל מה פי רוש אל תקרי, ובלא אם למסורת, יש אם למקרא, וראיתי בצעירותי בספר אחד שאיני זוכר שמו, שפירש דמילת חרות הוא שהכתב היה חרוט על לוחות האבן, ובכל מקום כותבים חרט וחריטה וכו' באות טי'ת, וכאן שינתה התורה וכתב בתי'ו, מזה הבינו שבא ללמד ג"כ על חרות מיצה"ר וכו'.

ויאמרו עבדי פרעה אליו, עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את הוי'ה א-ל-היהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים. (י', ז').


פירשתי בדרך רמז בס"ד (אפשר שכבר נכתב במקום אחר) דהבי קאמר: עד מתי יהיה זה לנו, תיבת לנ"ו בגימטריא שמנים ושש כמספר א-ל-הים, ולמצרים הוא מוקש שאינם יודעים למתן הדין, ובמעשיהם הרעים עוד מגבירים אותם ומוסיפים להבעיר כנגדם. וע"ז אמרו. "עד מתי יהיה זה לנ"ו שהוא גימט' של אלקים, להם הוא למוקש. והוא הוסיף ואמר שלח את האנשים ויעבדון את ה' א-ל-היהם, וכבר כתבי (בשם רבינו האר"י זללה"ה) שכל מקום שכתוב הא-ל-הי'ם הוא רומז למיתוק הדין, שכן עולה צ"א כמספר הוי'ה אדנות, שהשם אדנות מתמתק בשם הוי'ה, וכאן כתב שלח האנשים ויעבדו אם הוי'ה א-ל-היהם, שגם זה עולה צ"א, ורמזו בזה שהם לא ניזוקים משם א-ל-הים, ואינו מוקש להם, כי הם בקיאים במלאכת המיתוק, ודינים ממותקים חשובים יותר מהרחמים דמעיקרא, ומיתוק זה נעשה ע"י עבודת ה' ברוך הוא.


ויושב את משה ואהרן אל פרעה, ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם, מי ומי ההולכים. ויאמר משה בנערינו ובזקננו נלך, כי חג ה' לנו. (י', ח-ט).


וכתב הרמב"ן ז"ל, היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר ניקבו בשמות, ומשה ענהו, כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו. אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים וכו'. עכ"ל. ואפשר שזה לקוח ממדרש, או מדקדוק הפסוק, שפרעה אמר לכו עבדו את ה' וגו', והיינו רק אלה הראויים לעבודה ולא הטף, ומשה ענה בנערנו ובזקננו נלך, השוה הנערים לזקנים, ומזה למד הרב ז"ל את הנ"ל, ומה שכתב שחרה לו על הטף ואמר שלא ישלחם בשום פנים, זה נלמד מהפסוקים הבאים, ויאמר אליהם וגו', כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו'. ועוד אמר בפסוק שאחריו, לכו נא הגברים ועבדו את ה' וגו'.
על כל פנים רואים שהמאבק הקשה ביותר היה על הנערים והנערות, הילדים הרכים, שהן הם עתיד האומה ותקותה, ואת עמלינו אלו הבנים, ופרעה נאבק להניחם תחת ידו, שיחנכם לעבודתו עפ"י אמונתו והנהגתו, ומשה רבינו ע"ה משיבו שעל זה לא יותר כלל, והם חשובים גם יותר מן הזקנים, שהקדימם בראש ואמר לו, בנערינו ובזקננו נלך. ומזה נלמד כמה חייבים לדאוג לקטנים ולנוער בלי פשרות.
והלם ראיתי לרבינו יעקב בעל הטורים שכתב, מי ומי ההולכים, אמר פרעה למשה מה אתם מבקשים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים, כי כולם ימותו במדבר חוץ מיהושע וכלב, מי ומי ההולכים בגימט' "כלב ובן נון". השיבו משה בנערנו ובזקננו נלך, כי לא נזגזרה הגזרה לא על פחות מן בן עשרים ... מבן ששים. עכ"ל.
ונמצא דכל יציאת מצרים היתה בשביל הצעירים שהיו פחות מעשרים שנה כדי לבנות עם מחונך על יסודות האמונה, ונטועים על מבועי תורה, שזה יהיה תחילת בנינו של עם ישראל לדורות עולם, ואולי מאת ה' היתה שלא ימותו אלה שלמעלה מששים שנה, כדי שיבין להם למורי דרך, וימסרו להם מסורת אבותינו הקדושים, למען יעמדו ימים רבים וגם בני בניהם ילמדו.

ויאמר ה' אל משה, נטה ידך על ארץ מצרים בארבה, וגו'. (י', יב).
רבינו חיים ן' עטאר זללה"ה באוה"ח הקדוש, כתב, בארבה אולי שיקשור ארבה אחד במטהו, או אפשר שיזכיר שם הארבה בנטותו את ידו, לסימן כי נטית ידו היא בשביל ארבה. עכ"ל. והיינו שהיה קשה לו הלשון שאמר ה' למשה נטה ידך בארבה. שנראה שנטיית ידו תהיה עם ארבה, וע"כ אמר שני הפירושים הנ"ל, ולא הוה ניחא ליה בפירוש"י ז"ל שכתב, בארבה, בשביל מכת הארבה. וכן תירגם יונתן בן עוזיאל, בדיל גובא. דהלשון בארבה משמע שנטיית היד גופה תהיה בארבה, וע"כ פירש תחילה שיקשור ארבה אחד במטהו, ויטהו עם הארבה, וכבר כתב פירוש זה רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל בשם רבי משה הכהן ז"ל, וכתב עליו, ואין זה נכון, רק הטעם בארבה בעבור שיבא. עכ"ל. ורבינו עדיין רצה בדרך זו דוקא, ופירש עוד שיזכיר שם ארבה בנטותו את ידו וכו'.
וראיתי בספורנו שכתב בארבה, בצד הארבה, והוא הדרומי, כמו מצוה לארבה שיבא כעניו ונשא נס לגויים ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל יבא. עכ"ל.


וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן, ויאמר חטאתי לה' א-ל-היכם ולכם, ועתה שא נא חטאתי אך הפעם, והעתירו לה' א-ל-היכם, ויסר מעלי, רק את המות הזה. ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'. ויהפוך ה' רוחים וגו', לא נשאר ארבה אחד, בכל גבול מצרים. ויחֵזק ה' לב פרעה, ולא שלח את בני ישראל. (י', ט"ז-כ').

הנה כל זה חוזר כמעט במדויק, על כל אשר ביקש וכל אשר הבטיח במכת הברד, וכאן לא הוצרך משה לשוב ולומר לו, שהוא יודע שעדיין הם מהתלים ולא מתכוונים לשלוח את בני ישראל, כי גם הוא וגם הם יודעים כבר את החרטות בהם הוא מלא, ועם כל זאת התורה חוזרת על כל הענין לפרטיו, שבשעת צרתו ממהר להתחנן למשה, ומודה על חטאיו ומתודה על פשעיו, ומבקש חנינה וזו הפעם האחרונה, ורק יסר מעליו המות הזה. ומשה מתפלל והמכה הוסרה מעליו, ובאותה מדה שבאה הרוחה, כן בא חיזוק בלבו ולא שלח את בני ישראל.
וכל זה ברור וגלוי מראש, ולשם כך הזהירו, ולשם כך הכה בו בארבה כל כך חזק, אשר כמוהו לא היה ולא יהיה, וכו'. ובודאי שיש צורך לכל זה. והנה מלבד השלמת רצון ה' להשלים עשר המכות, שבהם משלים השיעור של האמונה שמלמד לכל באי עולם, ובפרט לעמו צאן מרעיתו, ואשר לא יושלם כי אם בהשלמת עשר המכות, שבהשלמתן יבין כל המתבונן, כי מלכותו בכל משלה. ומלבד הכנעתו בשלבים באופן מדורג ומסודר, ויש בזה מה שאין בזה.
יש כאן גם לימוד גדול בהתנהגות האדם בעת צרה, כאשר אז יחפץ להתקרב אל ה' בכל לבו, כי אין לו מוצא אחר, ומתחנן ומבטיח, כי יטיב מעשיו וירבה צדקות וכו'. ואיך מתנהג בבא הרוחה, שאז חוזר לבטוח בכוחו ובחכמתו הרבה, ושב לסורו, וכל זה כבר למדנו מהתנהגות פרעה בברד, וכאשר כתבתי לעיל. ושב לכל זה, ללמד עצם הענין כמה קצרה דעת האדם, ואפילו חכם מחוכם כפרעה, יכול להחליף דעותיו בקלות כל כך, ולא יתבייש כלל לא משריו ועבדיו, ולא מנביא ה' העומד עליו ומתרה בו, ועדיין עומד ומצדיק את עצמו, והכל עפ"י תירוצים רקים ושדופים, אשר מהבל ומעטו, אבל הם נוחים לו, כי רצונו ותאות לבו, שולטת בו, ורק שצריך להסביר מה השינוי בזה, ואיפה קיום ההבטחה הברורה וגלויה כל כך, לזה הוא מעדיף תירוצים כיד המלך, וכאשר ראינו למעלה, כאמור להם בדרך פלפול וסלסול, והרי לעבוד את ה' אתם רוצים, ולמה תקחו הטף והנשים, לכו נא הגברים וגו'. ועוד כהנה וכהנה, ובעת צרתו שוב מבטיח שלא ישוב לדרכו הנתעבה, ולא יתחמק ולא יתרץ וכו'. ובעבור הרעה, שוב חוזר לכל דרכיו המתמיהים ביתר עוז וביתר שאת. ואם היה עומד ומביט על אחר שעושה כן, כאשר מביטים אנו דרך פסוקי התורה על פרעה בהתהפכו ממדה למדה, הרי הדברים זרים ומוזרים ולעולם לא יצדיק אותו בהבליו, אך כשהאדם עצמו עושה אותו הדבר, ובפרט שבמסתרים ובמחשכים מטמין מעשיו ומחשבותיו, ויעמוק עמוק שם כל התירוצים, וממשיך להצדיק עצמו בכל עוז, ואוחז בדרכו לחזק תאות לבו, ולמען לא יותר על הרצונות שלו, ולא יאמרו שהוא באמת טעה ונכשל, ודרכו ישרה בעיניו, וחוסם בעד עצמו מהגיע אל האמת, וסותם ואוטם כל פתח לתשובה ולתיקון, ולעולם לא יוכל להגיע לנתיב האמת, כי אם בהתבוננות חזקה עם רצון עז, וגבורת הנפש להתנער מן העפר המכבידו, ולצאת בהחלטה נחרצת להלחם על נפשו להושיעה, בחירוף נפש ממש, ולא יבוש מהמלעיגים, וכולי האי ואולי, כי עדיין קשה הדרך מאד מאד, ותוך כדי ההתבוננות, היצה"ר עדיין נלחם בו בכל הכלים ובכל התחבולות, ואלמלי ה' עוזרו אינו יכול לו. אלא שע"י שנלחם באמת ובתמים, ומתאמץ להשיג האמת בכנות ובעקביות, זוכה לסייעתא דשמיא, שמסייעים אותו לגבור על יצרו, וגבר ישראל.


ויאמר ה' אל משה, נטה ידך על השמים, ויהי חשך על ארץ מצרים, וימש חשך. ויקרא פרעה אל משה, ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם. ויאמר משה, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, וגו'. וגם מקננו וגו'. ויחזק ה' את לב פרעה, ולא אבה לשלחם. ויאמר לו פרעה לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראות פני וגו'. ויאמר משה כן דברת וגו'. (י', כ"א-כ"ט).

גם בפעם הזאת הגיע פרעה עד שערי ההכנעה, וכבר לא מזכיר את חטאיו, וגם לא את צדקת ה' ברוך הוא, אלא הבין שכבר הקדים תבשילו, וע"כ ניסה דרך חדשה, ומיד בבא משה, מצוהו לאמר: לכו עבדו את ה', וגם טפכם ילך עמכם, כלומר אני לא מבטיח ולא תולה בשום ענין, בבקשה עתה תלכו לעבוד, וגם אין לי תנאים ולא טענות, אלא גם טפכם ילך עמכם, אעפ"י שאני טוען שאין ענין לטף בעבודת ה', אני מקבל טענתכם ולא מסרב עוד. ואולם רק צאתם ובקרכם יוצג, דבזה בודאי תודו לי שאין בזה ענין לעבודת ה', וחשב שבזה הוא מסיר מעצמו ומעמו, את צרת החשך, וגם חוסך עצמו בזיונות יותר גדולים מאשר היה, כי אפילו עקשן כמוהו, התחיל לראות שהוא יורד מדחי אל דחי ואין לו עוד הצלה, אך משה רבינו בא בדבר ה', ואינו יכול להתפשר על גזרתו יתברך, ומי אומר לפרעה, גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ועשינו לה' א-ל-הינו. ופרעה שכל כך היה חפץ לגמור כל הענין, ולשרוד עם מה שכבר נותר בידו, ראה שגאותו נרמסת ולא יכול היה לותר על זה, שכל ימיו היה מטפח את גדלותו ושלטונו וכו', ועתה הכל מתנפץ, ואפילו מוצא קל שכזה לא נותנים לו, מיד התמלא חמה וקצף וגירש את משה, ומזהירו שלא יראה עוד את פניו, והוסיף כי ביום ראותך פני תמות. ויש בזה מצדו כעין התאבדות שלו ושל עמו, אך גאותו ורוב כעסו, גברו על הכל, ושוב לא פעל לפי שכל ותבונה, אלא בזעם ובכעס שמכלה את בעליו. וזה הוא מאמר משה רבינו ע"ה אליו, ויאמר משה כן דברת וגו'.


לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. (י', כ"ג).

ובתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב, ולכל בני ישראל הוה נהורא, למקבר רשיעיא די ביניהון דמיתן, וזכאיא למעסק במצותיו במותבניהון. (עוד כתב שם, בפסוק (כד) ויקרא פרעה אל משה, שהוא אחר השלשה ימים) וכ"כ רש"י ז"ל בשם מדרש רבה, ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים שלא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה, כדי שלא יראו המצרים במפתלתם. ויאמרו גם הם לוקים כמונו. ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלים מהם והם אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא, עכ"ל.
ונמצאנו למדים דמלבד שממדת ה' לשלם שכר טוב לעושי רצונו, ולהעניש את עוברי רצונו, ומלבד המטרה הנשגבה של השלמת למוד האמונה לנו ולכל העלום, עוד יש לו מטרה בזה, כדי להעניש רשעי ישראל ולהמיתם, בלי ידיעת המצרים, שלא יאמרו גם הם כמונו. וגם להקל על ישראל להוציא מהם רכוש גדול, ולקיים הבטחתו לאברהם אבינו, שאחרי כן יצאו ברכוש גדול. וע"כ גם כשרואים טעמים שונים שחז"ל דורשים במקומות שונים לא יקשה בעינינו דאלו ואלו דברי א-ל-הים חיים, שהוא סיבת הסיבות, ופעולות רבות ומטרות רבות ישיג בחדא מחתא, ובאותו ענין שמעניש לזה מרפא לזה, ובאותה פעולה נעשים דברים שונים ורחוקים זה מזה, והכל אחד.


ויט משה את ידו על השמים, ויהי חשך אפלה, בכל ארץ מצרים, שלשת ימים. לא ראו איש את רעהו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. (י', כ"ב-כ"ג).


וכתב רש"י ז"ל בשם מדרש רבה, ג' ימים היה חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו. ועוד שלשת ימים אחרים, חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אינו יכול לעמוד, ועומד אינו יכול לישב.
ורבינו בעל אוה"ח הקדוש זיע"א, כתב שחז"ל אמרו שהוא מאותו חשך, דכתיב ישת חשך סתרו, ויש מרבותינו שאמרו שזה מחשך של גהינם, ואולי שניהם התכונו לאמת כי שני מיני חשך היו, אחד ששמש בשלשה ימים ראשונים שלא ראו וגו', ואחד ששמש בג' ימים אחרים, שלא קמו וגו'.
ואולי עפי"ז יתפרש הפסוק בתהלים ( ) שלח חשך ויחשיך, דשני מיני חשך שלח בהם.
והרמב"ן ז"ל כתב (פסוק כ"ג) כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש, שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה, כלומר אד עב מאד שירד מן השמים, ע"כ אמר נטה את ידך על השמים להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם, והיתה מכבה כל נר, כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר, וכן העוברים בהרי החשך לא יעמדו להם שם הנר ולא האש כלל. וע"כ לא ראו איש אחיו ולא קמו איש מתחתיו, ואילמלא כן היו משתמשים בנרות וזהו שאמר שלח חשך ויחשיך, כי היה שילוח חשך ולא אפיסת אור היום בלבד, ויתכן שהיה אד עב מאד מורגש שהיה בו כמו ממש כדברי רבותינו כאשר הוא בים האוקינוס כעדות ר"א עכ"ל. וכונתו לדברי הראב"ע ז"ל שכתב והנה בים אוקינוס יבא חשך עב שלא יוכל האדם להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים, ואני הייתי שם פעמים רבות. עכ"ל.


ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. (י', כ"ג).
וכתב רבינו בעל אוה"ח הקדוש זיע"א, דקדק לומר, ולכל לומר שכל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור, במושבותם של המצריים. עכ"ל.
ובאמת כן מוכרחים לפרש לפי מה שאמרו חז"ל שבשלשת ימים אלו, חפשו ישראל וראו את כליהן של המצריים, וכשיצאו והיו שואלים מהם והם אומרים אין לנו, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא. וכלשון רש"י ז"ל. ובע"כ צ"ל כדברי האוה"ח שגם בבא הישראלי אל תוך ביתו של המצרי היה לישראלי אור, ואלמלא כן איך ראה את כלי המצרי. וכן ראיתי לרשב"ם ז"ל שגם הוא פירש, במושבותם, אפילו שהוא יושב בבית המצרי.
עו"כ באוה"ח שם, או יכוין לומר, אור זה מנין מוצאו, ואומר שהוא אור במושבותם, וחסר תבת אשר והכונה ע"ד אומרם ז"ל כי הרשעים מתכסים בחשך והוא אשר כיסה את המצרים הרשעים, וכנגד הצדיקים עליהם יזרח אור ה' ברוך הוא, ואוהביו כזאת השמש בגבורתו, ומאור מושבותם ליוה להם ה' ב"ה חלק אחד, והוא אומרו, אור במושבותם. עכ"ל.
ולפי פירושו הראשון יתבארו יפה דברי הנביא ישעיהו ע"ה, כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והיינו גם כשחשך מכסה ארץ ואין נוגה למו, מ"מ עליך יזרח ה', גם בהיותך שם בתוכם, וכבודו עליך יראה. וכן יש לפרש, והלכו גויים לאורך שהם לא ידעו שעברו ג' ימים אלא עפ"י ישראל שהיה להם אור, וכמ"ש הראב"ע ז"ל (כ"ב) וזהו והלכו גויים לאורך, שרק לפי אורך, ידעו מדת זמום.


ויקרא פרעה אל משה, ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יֻצג, גם טפכם ילך עמכם. (י', כ"ד).


וצ"ל, אחר שהגיע למצב שלא יכול עוד לעמוד, ומוכן היה לשלחם תיכף ומיד בלי שהיות כלל, וגם ויתר על הטף, אחר שבתחילה התעקש על זה מאד, ומה ראה על ככה להתעקף על צאן ובקר, ולעמוד על כך גם במחיר של פיצוץ כל העסקה וביטולה, ואעפ"י שמקנה רב ועצום היה לבני ישראל כי רועי צאן היו גם הם גם אבותיהם, עכ"פ אחר שכבר ביטל על גופם של ישראל וגם על טפם, למה לא ויתר גם צאנם ובקרם.
והרמב"ן ז"ל ישב את זה באומרו, שכל רכושם וחילם היה במקנה, וחשב פרעה שלא יניחו כל ממונם ויברחו, ואם אולי יעשו כן, הנה ישאר לו עושר גדול, כי היה מקנה כבד מאד. עכל"ה. נמצא דעל גופם של ישראל לא ויתר, ועדיין רצה אותם לעבדים ולשפחות, ורק היה מוכן לתת לה חנינה לאיזה ימים שיקריבו קרבנם לה', וישובו אליו כבתחלה. ולזה רצה להחזיק כל רכושם לערבון בידו, וישראל לא הסכימו לזה, כי בטוחים היו בישועת ה' עליהם ועל כל רכושם, וגם שעתידים לצאת ברכוש גדול.
עוד אפשר לפרש דפרעה באמת לא הסכים כלל שיצאו, ואפילו אם יניחו כל מקניהם וכל אשר להם בידו, ורק רוצה להרויח את הצלתו מן המות הזה, וישוב לכסלתו, וע"כ מניח איזה דבר להתלות בו, ומתחילה אמר להניח הטף וידע שלא יסכימו על זה כלל, ועתה שהסכים לותר על הטף, אחז בצאנם ובקרם, ואם היו מסכימים היה מוצא לו טענות ומענות לסגת גם מזה, וע"כ משה שלל כל זה מראש, וא"ל גם אתה תתן זבחים וגו'. וכשהבין פרעה שהכירו בתחבולותיו התרגז ואמר למשה לך מעלי וגו'.

ויאמר לו פרעה לך מעלי, השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות. ויאמר משה, כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך. (י', כ"ח-כ"ט).


בפשוטו נראה שמאיים על משה להורגו אם יבא עוד לראותו. וכן פירש רבינו הראב"ע ז"ל, תמות, אתה תהיה חייב מיתה שתמרוד במלכות. עכ"ל.
ואולם בתרגום יונתן בן עוזיאל, יש פירוש אחר, שאמר פרעה למשה השמר לך לא תוסיף דבר אלי עוד דברים קשים כאלה, כי ביום שתראה את פני, אני אכעס עליך מאד, ואמסור אותך ביד האנשים שהיו מבקשים את נפשך לקחתה. ויאמר לו משה, טוב דברת, ועוד בעוד שהייתי יושב במדין, נאמר לי בנבואה מאת ה', שהאנשים הדורשים את נפשי, ירדו מנכסיהם ונחשבים למתים, ולא מתוך שריחמת עלי (להצילני מהם) הייתי מתפלל עליך, והמכה היתה סרה ממך, וכעת לא אוסיף שוב לראות פניך. ע"כ. וע"ש בירושלמי שגם שם כתבו כעין זה.
וצ"ל למה להוציא מקרא מפשוטו, וכי פרעה צריך לעזרתם של האנשים המבקשים נפש משה, כדי להורגו והלא מלך הוא, ודי לו שיאיים עליו להורגו הוא בעצמו.
והנראה דס"ל לחז"ל שפרעה לא היה מסוגל לאיים על משה להורגו, מפני שידע הוא ועבדיו היטב היטב, שמשה היה מצילו בתחינותיו ותפילותיו, וגם שמר על כבודו ונהג בו דרך ארץ עד לאחת, והיה מסביר לו שכדאי לו לטובתו ולטובת עמו שינהג בעצתו, וכל אשר אמר להם התברר לאמת ויציב, והיו כל עבדי פרעה ושריו וחכמיו מעריצים את משה במאד מאד, וגם פרעה חש התבטלות מוחלטת כלפי אישיות נפלאה זו, אישיות שמימית ופלאית, בעלת עוצמה מאין כמוה, חזקה ונחרצת, שלא תשנה מן האמת אפילו כחוט השערה, ולא נפל ארצה מדברו מאומה ויחד עם זה נוהג בענוה ובדרך ארץ וכבוד, ואין בו אפילו קרטוב של שחץ ושל עריצות. והיה נושא חן וחסד בעיני כל רואיו, ולמרות המכות הקשות שהביא עליהם לא שנאוהו, רק העריצוהו, וכמו שנאמר להלן (פי"א פסוק ג') ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. והדברים לא נעלמו מעיני פרעה, וע"כ לא היה מעיז לאיים עליו להורגו, כי בזה היה מקומם את העם כנגדו, ועל כן היה מנסה בערמה לאמר לו, שהוא זה שהגן עליו והצילו מפני קמיו ורודפיו המבקשים את נפשו לקחתה, אך עתה שדיבר (משה) אליו דברים קשים כל כך שאינו יכול לשאת ולסבול אותם עוד, הוא יפסיק להגן עליו מפני מבקשי נפשו לקחתה.
ומשה השיבו שכבר בהיותו במדין, הודיעו ה' בנבואה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשו, או ירדו מנכסיהם עד שנחשבו למתים, על כל פנים לא היו מסוגלים עוד להזיקו, וממילא מודיע לו שמה שהיה מרבה להתפלל עליו, אין זה תלוי בהגנה שהגן עליו פרעה, וכפי שפרעה ניסה לצייר בשקריו, כלפי שריו ועבדיו, שהרי כבר מתו והוא ידע את זה עוד קודם שפגש את פרעה עפ"י דבר ה', שהרי במדין ה' בישרו על כך. אלא התפלל עליו משום שהוא באמת חפץ בטובתו וגם בטובת מצרים כולה, ועל כן היה מוכיחו תוכחת מגולה מתוך אהבה מסותרת, שישימו לבם לדבר ה', לשלוח את עמו ישראל לעובדו, כדי שלא יכה אותם בדם ואש ותמרות עשן, ומיד שהיו מגלים סימני חרטה, היה יוצא את העיר ונושא כפיו השמימה בתפלה ותחינה לעורר עליהם רחמים באהבתו אותם, ומתוך בכבוד שהוא רוחש למלכם. ולא מפני הגנתו, שלא היה זקוק לזה.

דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב.

ורש"י ז"ל הביא דברי הגמרא בברכות (ז'), אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. עכ"ל.
וצריכים להבין מה ענין שלא יאמר אותו צדיק, והרי הוא ישתבח שמו הבטיח, והוא מקיים הבטחתו לישראל, הוא אמר ויהי, וגם אם לא יאמר אותו צדיק מאומה, בודאי שיקיים הקב"ה את הבטחתו, כי לא אדם הוא להתנחם, ועוד קשה מה ענין הבקשה שמבקש ממשה שיאמר להם, ומה נשתנתה אמירה זו מכל אמרותיו יתברך אשר נאמרו למשה עבדו הנאמן, וכי יעלה על הדעת שלא יאמר, ולמה הוצרך בזה לבקשה מיוחדת.
וראיתי להרב שפתי חכמים (על רש"י הנז', אות ד') שהתעורר בקושיא השניה, וז"ל, וא"ת פשיטא כיון שאמר הקב"ה למשה, ודאי יאמר לבני ישראל, וי"ל דמשה לא היה בדעתו להזהירם על זה, דהוי כעין גזלה בידם, והקב"ה ס"ל דשכר עבודה קא שקלי, כדאיתא בסנהדין (צ"א). ועוד שמא יהיו המצריים בהולים על ממונם וירדפו אחריהם, לכן צריך להזהירם, עכ"ל.
ובעיני אני הקטן קשה להבין שמשה ישמע ולא יהיה בדעתו להזהירם, וגם אם תהיה לו בזה אי הבנה בדעת עליון, ויראה בעיניו שהיא כמו גזל, שזה עצמו קשה להולמו, ועוד איך יעלה בדעת משה יחשוב להמנע מלומר לעם דבר ה', משום שלא זכה להבין דעת עליון, ואיך ניתן לומר שלא היה בדעתו של משה להזהירם.
ואשר ע"כ נלע"ד דמה שאמר לו בלשון בקשה, לא על עצם האמירה שיאמר דבר ה' אל בני ישראל דלזה א"צ שום בקשה כלל (צא ולמד ממלחמת מדין, שאמר לו ה' נקום נקמת בני ישראל מן המדינים ואחר תאסף אל עמך, ולא עיכבה כלל, אפילו שבה תלויה הסתלקותו.)
אלא שגלוי לפני הקב"ה, שישראל יתקשו מאד לשאול מן המצריים אדוניהם, כלי כסף וכלי זהב, דמפחדים מהם מאד כדרך העבד לפני רבו, ובפרט באדונים קשים כאלו, ועוד שעל ידי ישראל הם מוכים בכל העשר מכות, עד שאמרו הם לפרעה: הטרם תדע כי אבדה מצרים, והיו חושבים שבודאי הם כועסים עליהם ושונאים אותם במאד, ואיך יעיזו פניהם לבקש כלי כסף וכלי זהב, שאין דרך העבדים בכאלה, ועוד שמבקשים את זה בעת יציאתם, והיו מעדיפים לותר על הרכוש הרב הזה, מאשר לבקש מאת אדוניהם.
לכן אמר לו הקב"ה למשה: דבר נא באזני העם וישאלו, והבקשה היא לא למשה שיאמר לבני ישראל את דבר ה', אלא הכונה היא על בני ישראל, והכי קאמר למשה, דבר נא באזני העם שידבר עמם בלשון בקשה, ויפציר בהם שלא יבושו ולא ימנעו מלבקש מהם שישאילום כלי כסף וכלי זהב, וסמיך ליה ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, ומסתמא גם זה בכלל זירוזם שה' יתן להם חן ולא יחושו למאומה.
וע"כ אמר: שלא יאמר אותו צדיק, וה"ק, אע"ג דהם מחלו על אותה הבטחה לגמרי, מ"מ הקב"ה לא חפץ בכך כלל, כדי שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אותם קיים בהם. וכו'.
ואל תאמר ומה איכפת לו לאותו צדיק לטעון שלא קיים בהם, אחר שהם מחלו על זה, אבל באמת מחילה זו היא בטעות שחושבים הם שקשה להשיג את זה ואולי מרוב הכנעתם הם חושבים שלא ראוי להם, ולא מגיע להם, וגם מרוב פחד ואמית האדון על עבדו, אבל אותו צדיק שיושב בעולם האמת ויודע האמת, יבא בטענה זו. וא"ת למה צריך לאותו צדיק לכל זה והלא לפניו יתברך גלוי הכל ביתר עוז ויתר שאת אלף אלפי פעמים, וי"ל דאמירה זו היא כדי לשכנעם שישאלו, שכן דרך בני אדם לעשות נחת רוח לזקיניהם, וגם כדי להזכיר זכות אביהם.


ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה, ובעיני העם. (י"א, ג')


חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכם בתמים (תהלים ) וכאן נתן חן לעם ישראל, וכבוד למשה, וע"כ הוא גדול מאד בעיניהם, וכשהשם ב"ה נותן, אין מי שיעמוד בפני זה, ואפילו בעיני אויביהם בנפש, שכן המצריים מוכים ומושפלים במשך כל העשר מכות והכל בשביל ישראל בא להם, ועם כל זה, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, ומשה שמוליך ומביא הכל באשר לכל, הוא גדול מאד ונכבד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם.
ובס"ד פירשתי מה ענין חן וכבוד יתן ה', וכי רק חן וכבוד ה' נותן, והלא מידו הכל ואפס זולתו, ומהיכן אפשר לקחת ולקבל, ולו הגדולה והגבורה והתפארת וכו', והעושר וכו', וי"ל דכל הדברים ממנו יתברך אך כל הדברים מתחילת יצירתם יעדם לאדם, ובחסדו הוא זן ומפרנס ומכלכל בכל מכל כל, לכל גויה וגויה, אך החן והכבוד הם שלו ואליו נועדו מראש ומעקרא, ולא לאדם, וכמו שאמר הכתוב: מי זה מלך הכבוד, ה' הוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. וכשנותן לבשר ודם, אנו מברכים ברוך שחלק מכבודו ליריאיו, כלומר שהכבוד שנותן להם הוא חולק אותו מכבודו שלא ישתבח שמו לעד, כי אין כבוד המיועד לאדם.
ואולם יש כבוד של בשר ודם, אך הוא כבוד מדומה (וכמ"ש במקום אחר בשם הגר"א דכל מקום שכתוב כבוד מלא וא"ו, הוא כבוד אמיתי, כמו, כבוד חכמים ינחלו אך כבֹד בלי וא'ו הוא כבוד מדומה כבוד של הבל וריק, ואולי כבד כזה הוא של בשר ודם, והרי הוא כשאר המתנות המיועדים לאדם מלכתחילה).
וכאן נאמר ויתן ה' את חן העם וכו', וכשה' נותן מחנו יתברך עליהם, גם אויבים נכנעים, וזה שאמר הפסוק, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו.


ויאמר משה כה אמר ה', כחצות הלילה, אני יוצא בתוך מצרים. (י"א – ד').


ופירש"י כחצות הלילה, כהחלק הלילה וכו', ורבותינו דרשו (ברכות ד') כמו בחצות הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר בחצות. עכ"ל.
והראב"ע ז"ל, כתב יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל, והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה, כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה. וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום, כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחשת, ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. [וידוע שהוא ע"ה חיבר ספר כלי הנחשת, ובו ידע למדוד מרחקי הכוכבים במסילותם, וגם המרחק שבין הארץ לירח ולכל כוכב אחר, ויש מעשה נורא שמלך אחד בחן אותו בזה, והיה משתומם לרוב חכמתו, וראיתי שבספרי מדע האסטרונומיה כתוב, שאפילו בימינו שיש קרני לייזר, ובהם מודדים מרחים אלו, מ"מ עדיין הם משתמשים בעיקרון שקבע הראב"ע ז"ל במחקריו, ומחקריו מוערכים מאד בספרי המדע ההוא, עד שקראו לעמק הגדול שבירח, בשם "עמק אבן עזרא".]
עו"כ שם, ולפי דעתי א"צ לכל זה, כי פירוש כחצות הלילה, כאשר יעבור חצי הלילה הראשון, וככה בחצי הלילה הנשאר וכו'. עכ"ל. ועיין באוה"ח הק' בזה.
ויונתן בן עוזיאל תירגם, כדנא אמר ה', ליליא חורן כשעתא דא אנא מתגלי בגו מצראי, והיינו שדיבר בחצות, ואומר בלילה אחר כמו השעה הזאת, וע"כ אמר כחצות, כלומר כהשעה הזאת.
ועיין בדעת זקנים מבלי התוספות שפירש כל העשר מכות והסדר שלהם, היה כטכסיס מלך בשר ודם. ע"ש.


ויאמר ה' אל משה, לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה, ויחזק ה' את לב פרעה, ולא שִלח את בני ישראל מארצו. (י"א, ט-י').

והנה כבר היו כל המכות מלבד מכת בכורות, וע"ז היה מזהירו זה עתה ממש, באמור לו, כחצות הלילה, אני יוצא בתוך ארץ מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים וגו'. והיתה צעקה גדולה וגו'. ואיך בא הכתוב אחרי כל זה ואומר הן לא ישמע אליכם פרעה, והרי כבר סירב ולא שמע בכל התשע מכות שכבר היו, ואילו העשירית שעליה מדובר כעת נאמר בה (בפסוק ח'), וירדו כל עבדיך וגו', לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגלך, ואחרי כן אצא. ולמה מתכוין בפסוק (ט') שאחריו באומרו: לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות וגו'.
ורש"י ז"ל כתב, למען רבות מופתי, מופתי שנים, רבות שלשה, מכת בכורות, קריעת ים סוף, ולנער את מצרים. עכ"ל. וזה מפרש מה ענין אומרו, לא ישמע אליכם פרעה.
ורשב"ם ז"ל הרגיש בזה, וכתב, לא ישמע אליכם פרעה, כלומר אחר כל מכה ומכה היה אומר הקה"ב למשה ואהרן לא ישמע אליכם עד לבסוף ויחזק ה', בכל פעם ופעם. עכ"ל. וכ"נ מהראב"ע ז"ל וז"ל, ויאמר כמנהג העברים כמשפט הלשון, וכבר אמר השם, ורבים כמוהו. עכ"ל. ועדיין צריך ביאור למה כתב כל זה כאן, אחר שכבר כתב זה בכל ה מכות, ובפרט שכבר בישר שאחר המכה העשירית יצאו ממצרים והרמב"ן ז"ל לא ניחא ליה בפירש"י ז"ל שכתב שיש שלש מכות וכנ"ל, שלא יתכן זה, בעבור שאמר ולא שִלח את בני ישראל. (וקריעת ים סוף וניעור המצרים בתוכו היו לאחר מכן). ופירש הוא ז"ל דלא ישמע אליכם קאי רק על מכת בכורות שהיה ראוי שפרעה יפחד ממנה יותר מכל המכות, לזה הודיעו ה' יתברך שהוא מחזק את לב פרעה כדי שירבה בו מופתיו במכת בכורות. ע"ש.
וכונתו היא שהיה ראוי שמיד ישלחם, אחר שאמר לו משה, ומת כל בכור בארץ מצרים, והיתה צעקה גדולה, ופרעה יודע שכל מה שאמר לו משה התקיים במושלם, ולא נפל דבר אחד מכל אשר אמר לו, וע"כ ציפה שהפעם יקום ויתחנן בטרם תבא המכה עד אליו, ומיד יאמר להם קומו צאו מתוך עמי, לזה הודיעו ה' שהוא מחזק את לב פרעה שיביא עליו גם המכה הזאת, אלא שצ"ל להרמב"ן ז"ל דקאי רק על המכה העשירית, למה אמר "למען רבות מופתי", וצ"ל שהכונה היא להשלים את מופתי בארץ מצרים, כי מראש ומעיקרא קבעה חכמתו יתב' להביא עליהם עשר מכות, שבכללותם מלמדים שאין עוד זולתו, ואם תחסר אחת מהן, עדיין לא הושלמה המלאכה, להשריש האמונה בלב עם ישראל.


ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה, וגו'. (י"א, י').
למעשה כבר נשלמו מעשיהם של משה ואהרן עם סיום מכת החשך, שהרי במכת בכורות לא היה להם חלק כלל, מלבד האמירה שאמר משה לפרעה במאמר ה' ברוך הוא. (ועיין ברמב"ן ז"ל). ועדיין לא הושלמה המלאכה, ולא שלח את בני ישראל, אך השתדלותם נשאה פירות ופירי פירות, בהשרשת אמונת ה' בלב העם, שיֵדעו וגם יספרו לבניהם, שה' הוא האלקים והוא מנהיג העולם וכל אשר בו וכו'. אך השליחות נעשתה רק ביבי ה', וכמאמר הכתוב: אקרא לא-ל עליון לה' גומר עלי, שהוא לבדו יכול להשלים כל ענין, ולנו השאיר רק כוח ההשתדלות, ולא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנו שיכולים להשלים תכלית דבר.
ואפשר שהיה להם צער בדבר שלא יכלו להביא הדבר להשלמתו, וע"כ גם אחר שכבר הודיעם, שמיד אחר מכת בכורות יצאו בני ישראל ממצרים, עדיין ראה צורך להפיס דעתם, ואמר להם, לא ישמע אליכם פרעה בהזהרה זו, כי אני הכבדתי את לבו, למען רבות מופתי בארץ מצרים, ועדיין לא הושלם כל הענין כולו. והשלמת הענין הזה יש לה חשיבות גדולה מאד, כי זו התכלית של כל הנעשה במצרים מראשית שליחותו של משה אל פרעה, ועד יציאת בני ישראל בפועל ממש, ועם המופתים העתידיים, שלדעת רש"י ז"ל זה כולל קריעת ים סוף, וניעור פרעה וחילו בתוכו, שרק בזה תושלם ההכנה הנפלאה בנפש העם, לקראת מתן תורה.
והמשיך ואמר ומשה ואהרן עשו וגו', ר"ל שמצדם לא החסירו דבר, ועמדו בכל המוטל עליהם, ולא מהם היה העיכוב רק מה היה הדבר וזהו אומרו: ויחזק ה' וגו', ולא שלח וגו'.


ויאמר ה', אל משה ואל אהרן, בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם, ראש חדשים, ראשון הוא לכם, לחדשי השנה. (י"ב, א-ב).


ופירש"י ז"ל, בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה, במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור. עכ"ל.
ולפי מה שכתבתי לעיל, על הפסוק הקודם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים, יובן היטב, שאעפ"י שלא הושלמה יציאתם על ידי משה ואהרן, והיה מקום לחלישות דעתם בזה, וע"כ גילה להם ה' שמצדם עשו מצות ה' בשלמות, וההשלמה אינה בידם ע"ש.
י"ל דעל כן כלל עתה את אהרן בדבור זה, להראות שיש לו חלק כחלק בהכנת לב העם לקבלת תורה ומצות, ואשר ע"כ במצוה הראשונה, כלל גם אותו, להראותו, שיש לו בזה חלק, שאלמלא ההכנה שהכינו בלבם ונפשם של ישראל, לא היו מסוגלים לקבל כבר עתה מצוה זו, ואם הגיעו למצב שיכלו לקבלה וקבלוה, הרי זה בזכות ההכנה שבה היה שותף מלא, וע"כ נתן לו כבוד זה, שידע הוא וידעו כל ישראל, שהוא בעל זכות בזה וחלקו כחלק משה רבינו ע"ה.
והטעם שהקדים פרשה זו, לצוותם עליהם בהיותם בארץ מצרים, ולא המתין להם עד למעמד הר סיני, כי הוא ישתבח שמו, קורא דורות מראש, וקובע עתים וזמנים, וקבע בחכמתו להוציאם ביום הבהיר, שנקבע על ידו לדורות עולם, לליל שמורים הוא הלילה הזה וגו', וכדי לקובעו לדורות צריך לקבוע מועד לפי מספר ימי החדש, ואם אין ראש חדש, אין אפשרות לקבוע ימי החדש, והוא אומר להם: בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואיך ידעו עשור לחדש אם לא ידעו את ראשו של החדש, ואיך יקבעו החדש לקבוע ראשו, והוא תלוי בב"ד שיקבעוהו ויקדשוהו. ע"כ הניח כל הענין והחל במצוה הראשונה, עוד במצרים, וגם אמר להם שזה תלוי בהם, אשר ע"כ אמר להם: החדש הזה לכם, ראשון הוא לכם, שהכל תלוי בכם, ובזה יוכל לצוותם על מצות עשור לחדש, וגם לקבוע את חג הפסח בחמשה עשר בו, לדורות עולם.
וגם יש להוסיף שלא רצה הוא יתברך לקבוע אפי' ר"ח זה שהוא ראשון לכל ראשי החדשים שבעולם, מפני שכבר קבע בתורתו, שהדבר מסור לב"ד שיקדשוהו, וע"כ רצה שהם יקדשו גם את זה, וזו עוד סיבה שלא המתין להם במצוה זו עד סיני, אלא ציוה אותם על כל זה בארץ מצרים.
ומיד שלימדם עצם הדין של קידוש החדש וקביעותו, ציוה להם לאמר, דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחדש הזה, ויקחו להם וגו', שאחר שקבעו יום ר"ח אז אפשר לצוותם על מצות עשור לחדש.


החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה. (י"ב, ב').
הלשון כפול ממש, כי ראש חדשים, היינו ראשון לחדשי השנה, וגם כפל תיבת לכם שתי פעמים. וכבר עמד ע"ז באור החיים הקדוש, וכתב, כי חדש הזה הוא ראש, פירוש מובחר שבחדשים, ודקדק לומר לכם, כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא (לכם) לישראל, ותמצא שאמרו חז"ל בניסן נגאלו, בניסן עתידים לגאול, כי החדש מסויים לטובת ישראל. ועל זה ראשון הוא, ראוי להיות לכם שיהיו מונים מניסן, לצד מעלות. עכ"ל. ואולם לפי תרגום יונתן בן עוזיאל עולה ולא למעלה וחשיבות, שכתב ירחא הדין לכון למקבעיה ריש ירחיא, ומיניה. תשרון לממו חגיא וזמניא מתקופתא קדמאי הוא לכוון למני ירחי שתא. ע"כ. וכ"נ מתרגום אונקלוס. ואפשר לפרש בס"ל, דהרי קאמר, החדש הזה לכם ראש חדשים, הראש הוא החשוב ביותר מכל אברי הגוף, וכן ניסן לישראל הוא הראש של כל חדשים המובחר שבהם לעם ישראל כדברי האוה"ח הקדוש ואע"ג שגם תשרי מובחר שבו יום ראש השנה, ויום כיפור לכפר על כל עונותינו, וגם סוכות ושמיני עצרת, ולמה ניסן נקרא ראש וי"ל דכיון שבניסן תלויה גם הגאולה העתידית ע"כ מעלתו גדולה מכל החדשים.
ועוד שכל הערך של כל החגים ו הזמנים ושאר מצות התורה, הם תלויים בתנאי שישראל יהיה לעם סגולה לה', והזמן בו נהיינו לעם ה' וסגולתו, הוא ניסן בו י צאנו ממצרים ויצאנו לקבל תורת ה' בסיני, שזהו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובלעדי זה לא היה שום ערך לא לחגים ולא לימי הדין, וע"כ החדש הזה לכם ראש, ראש ועיקר הוא לנו לכל החדשים.
ומה שאמר ראשון הוא לכם, זו היא מציאות פשוטה, שבר"ח ניסן נצטוו על קביעת החדשים, והפעם הראשונה שקבעו את ר"ח וקידשוהו, היה בר"ח ניסן של אותה שנה, וזה נעשה במצרים, כי לא יכלו להתמהמה עד מתן תורה, משום מצות משכו וקחו לכם בעשור לחדש, שלא יתכן קיומה כי אם אחר קידוש החדש, וגם פסח לא היה אפשר שיתקיים בלי זה, ואחר שקבעו ר"ח ניסן, ממילא כל החגים והמועדים הולכים עפ"י קביעה זו, והוא הראשון לכל חדשי השנה, ופשוט.
ואולי זה כלול בדברי רש"י ז"ל שכתב החדש הזה, הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה לך ראש לסדר מנין החדשים, שיהיה אייר קרוי שני, סיון שלישי, עכ"ל.
ולהלן כתב רש"י ז"ל דברו אל כל עדת ישראל וגו', בשעשור לחדש, דברו היום בראש חדש, שיקחוהו בעשור לחדש. עכ"ל. והן הם הדברים שביררתי.
ורשב"ם ז"ל כתב לחדשי השנה, בכל מקום שאומר לכם בחדש שמיני תשיעי לחדש הזה הם, וכו'. עיקר פשוטו כך, החדש הזה לכם אעפ"י שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהיה ראש חדשים, למנות שישי שביעי שמיני תשיעי, חדש שנים עשר הוא חדש אדר ממנו תמנו, להיות לכם לזכרון כי בו יצאתם ממצרים. וכו'. עכ"ל.


שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם וגו'. והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, בין הערבים. (י"ב, ה-ו).


וכתב רש"י ז"ל והיה לכם למשמרת, זהו לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם השחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות, היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך, והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך (שם) בשני דמים, ואומר (זכריה ט') גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ושהיו שטופים באלילים, אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מן האלילים, וקחו לכם צאן של מצוה. עכ"ל.
ומה נעמו לזה דברי קדוש מוהר"ח ן' עטאר ע"ה באוה"ח, שכתב בזה, עוד ירמוז ע"ד אומרם ז"ל בפסוק: גוי מקרב גוי, שהיו ישראל במצרים סכורים קצת בחוקי ע"ז, מצד היותם בין המצריים. ואמרו עוד שרמז הכתוב באומרו משכן שימשכו ידיהם מע"ז, והנה אין כונתם ז"ל לומר שח"ו היו עובדי ע"ז, אלא לצד שהיו ביניהם מבלי דיעתם ועשו חוקים של עובדי ע"ז בפרטי מלבושים והמאכלים, ודברים הרגילים, ואשר ע"כ מלבד שציוה שיעקרו אותם פרטים, נתחכם עוד א-ל עליון לעקור בחינת הרע מהם, ולעשות תיקון עון זה, שיקחו הטלה שהוא ע"ז של מצרים וכו', ויעשו בה, מצוה וכו', והוא אומרו והיה לכם למשמרת, פי' במקום וכו'. עכ"ל.
והיא כונת חז"ל שבדברי רש"י ז"ל, שא"ל משכו ידיכם מאלילים וקחו צאן של מצוה.
ויש להוסיף ולהמתיק הדברים, שלמעשה ציוה להם לקחת האלהים של מצרים ולעקוד אותו במשך ארבעה ימים, ולא יהודי אחד אלא כולם מצווים ועושים רצון קונם באהבה, והמצרים רואים ושואלים, מה זה ועל מה זה, ואמרו בדעת זקנים מבעלי התוספות בשם המדרש, שכשראו בכורי מצרים כך, אמרו להם לישראל מה זאת לכם, א"ל פסח הוא לה' שיפסח על בתי בני ישראל, ויהרוג הבכורות של המצריים, וא"ל שלחו את ישראל שאתם גורמים לנו למות, ולא רצו, והם הרגו בהם כמה וכמה, והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם, וכו'. ועוד איתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה, דקי"ל שפסח מצרים בחמישי בשבת היה, כמ"ש בשבת (פ' ר"ע) א"כ עשור שלו היה בשבת שלפניו, וכשראו המצרים שלוקחין פסחיהם לשחוט נתקבצו עליהם להורגם כי יראתם של מצרים היא, ועשה להם הקב"ה נס וניצלו, ולכך קרי שבת הגדול, וכו'. עכ"ל, וע"ש שהקשה למה צריך ד' ימים שיתעסקו בברית מילה ובדם הפסח, וכתבו בשם ר' יצחק מאיבר'א, כדי שימולו וישהו ג' ימים קודם שיצאו לדרך וע"ש.
ואחר כל זה נאמר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכל הלקיחה הזו בעשור אינה מענין הפסח, שלא היתה אלא בפסח מצרים בלבד.
ובודאי שכל זה הוא מיועד לא כדי להרגיז המצרים אלא כתיקון לאלה מבני ישראל אשר היו נכשלים בחוקותיהם של המצרים, שע"י כל זה יחקק בלבם כמה חייבים להתרחק מע"ז וחוקותיה ואביזריה, והיינו משכו וקחו לכם וכנ"ל.


ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת, ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. (י"ב, ז').


והנה גם מצוה זו לא נוהגת אלא בפסח מצרים, ואינה מעניני קרבן הפסח, אלא דבר השייך לענין מכת בכורות שהיתה בעת ההיא, וכמו שאמר הכתוב להלן: והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים. (י"ב, י"ג) ואמרו חז"ל שהדם היה מבפנים, כדכתיב לכם לאות, ולא לאחרים (ברש"י שם). עו"כ שם וראיתי את הדם, הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח עליכם. עכ"ל. ועיין במ"ש הראב"ע ז"ל שם.
ובודאי שזכות דם הפסח עמדה להם עם דם ברית המילה, וכמ"ש הנביא בדמיך חיי.
ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק י"ג) וז"ל, ויהא דם ניכסת פסחא, וגזרת מהולתא מערב לכון, למעבד מניה את על בתיא, ואחמי ית זכות דמא ואחוס עליכון וכו'.
אלא שצריך להבין למה צריך האות, והלא הזכות קיימת מעצם קיום המצות הנ"ל, ואם זה היה מבחוץ היה מקום לומר שנדרשו לעוד מסירות נפש, שנותנים את הדם של אלהי מצרים על מזוזות בתיהם בפרהסיא, מתוך בטחונם בה', ולא יראו מן המצרים, וזה מוסיף על זכות קיום המצוה, אבל השתא שהכל הוא רק בפנים, כי הכל גלוי וצפוי לפניו יתברך, למה צריך לזה כדי שהקב"ה יתן עיניו בדם הפסח.
ולמה שכתבתי לעיל, עפ"י דברי קדוש באור החיים, שיש בענין זה כדי להסיר מלב תועים שהיו תוך בני ישראל, שהיו סרוכים בתר חוקי ע"ז, וה' ברחמיו, רצה לעקור דברים אלו מלבם, אתי שפיר, דהדם היה לאות לבני ישראל לעקור מבלם כל זיקה וכל מחשבה של אביזרייהו דע"ז, שאחר שעשו הקרבן כהלכתו, עוד מוספים לתת הדם על המשקוף והמזוזות, ויהיה מול עיניהם ממש, לחזק את אשר החלו לעשות בשחיטת אלהי מצרים וקשירתו, כדי לעקור מליבם כל זיק של מחשבת ע"ז ולבטלה ככלי חרס הנשבר, אשר אין בהם ממשות כלל וכלל, וזה אומרו: והיה הדם לכם לאות, והזכות הזאת היא גדולה וחשובה לפניו יתברך, ואמר: וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף וגו'. כלומר שבזכות הרחקת כל קשר עם ע"ז, ודבקות בא-ל יתברך, בקשרא דמהימנותא בברית דמי מילה ופסח, בדמייך חיי.


דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחדש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת וגו'. והיה הדם לכם לאות וגו', וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, וגו'. (י"ב, ג'-י"ג).

וכבר ביארתי בפני עפ"י דברי האוה"ח הק' זיע"א, שבכל זה בא לעקור מלבם של ישראל כל קשר עם ע"ז. והנה רואים בזה שאין די במצות ה' ברוך הוא להרחיק ע"ז מקרבנו וממעשינו, אלא באחד שלא נכשל בה כלל, שעל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם, אבל בכה"ג שהיה להם קשר כל שהוא מההשפעה של אדוניהם המצריים, בזה הצריכם הקב"ה לעשות מעשים רבים וגדולים, כדי לשרש דבר זה מליבם, וכעין מה שכתב רבינו הרמח"ל במסלת ישרים, שהפעולות החיצוניות משפיעות על הפנימיות של האדם, אשר על כן, ציוה ה' למשוך ידיהם מע"ז, ולקחת שה לקרבן, ולשמר אותו עד י"ד בניסן, ולבקרו בכל העת ההיא, וגם לעמוד בנסיון כל ארבעת הימים לעיני אדוניהם, ולראות את הכנעתם, בראותם בצרת אלהיהם והשפלתו, וקצרה ידם מהושיע מידי עבדיהם, ואח"כ שוחטים אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, לעין כל העולם, בהמון עם חוגג, ואין פוצה פה ומצפצף, ואת דמו נותנים על המזוזות מבפנים שיהיה לנגד עיניהם ויתבוננו באפסיותו, ולא יתיחסו אליו עוד.
וכל זה הוא המשך רצוף של חיזוקם של עם ישראל והכשרתם לקראת מתן תורה, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, ע"י הכרת הבורא שהוא מנהיג העולם בהשגחה פרטית בכל מכל כל, למען ידעו שהוא ה' בקרב הארץ, ואפס זולתו ואין בלתו, ויכירו וידעו אחדותו וייחודו יתברך, כי ה' הוא הא-ל-הים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ויכניעו לבם ויבטלו כל רצונותיהם מפני רצונו, שזה היסוד לקבלת תורתו ועול מלכותו עלינו, וכן עול מצותיו.
וכל זה הביאם להשיג, עומק השגת קבלת התורה, בבחינת נעשה ונשמע.


ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש וגו'. (י"ב, ח').
ואפשר שגם זה, הוא לפרסם יד ה' על המצריים והוא המשך הנס ופירסומו, שע"י הצלי יוצא ריח הקרבן עם העשן וכולם רואים שבני ישראל שחטו את אלהי מצרים, ובעודם שם צולים ואוכלים בלי מורא. ואע"ג שמצוה זו היא ממצות קרבן הפסח, ושייכת בכל הפסחים, אפשר דנקבע לדורות שיהיה בפירסום, לפרסם שמו יתברך.
ואולי היא זכר למה שהיה בפועל שם, דכתיב (בפסוק י"ב) ועברתי בארץ מצרים, וגו', ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיא התגלות שכינה באופן יוצא מן הכלל, לידע ולהוודע כי ה' לבדו ואפס זולתו.
וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל: ואתגלי בארעה דמצרים, בשכינת וקרי בלילאו הדין, ועמי תשעין אלפין רבבות מלאכין מחבלין, ואקטול כל בוכרא בארעא דמצרים, מאתשאע בעירא, ובכל טעוות מצראי אעביד ארבע דינין, טעוות מתד מתרככין, טעוות אבנא מתגדעין, טעוות פחראי מתעבדין בקיקין, טעוות אעא (עץ) מתעבדין קטם (אפר), דינדעון מצראי ארום אנא ה'. עכ"ל.
ולפרסם דבר נורא זה, בו נלחם ה' לבדו, בכל אלהי מצרים שהיו פילוסופים ובקיאים בחכמת הכוכבים, וידעו לראות העתיד והחשיבו את עצמם ואת אלהיההם, וה' גילה אפסיותם, וגם באלהיהם עשה שפטים נוראים, וע"כ קבעה תורה לאכול הקרבן הזה שבו מקריבים כבש שהיה סמל לע"ז שלהם, וגם לאוכלו צלי אש, להרבות בפירסום והנהגתו יתברך. כמו שקבע לאכול מצות זכר לבצקם של אבותינו.


וככה תאכלו אותו, מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'. (י"ב, י"א).


ופירש"י ז"ל מתניכם חגורים, מזומנים לדרך עכ"ל. וברור שלכן גם ציוה להם שיהיו נעליהם ברגליהם, שכן מכין אדם עצמו בצאתו, וגם מקלכם בידיכם, הן להליכה, שלפעמים יש בה הרים וגבעות, ואמות מים ונחלים, שהמקל הוא בהם למשענת ולתועלת רבה, והן להנהגת החמורים ברוכבם עליהם, וכמ"ש הראב"ע ז"ל.
וז"ל, וטעם וככה תאכלו אותו, פסח מצרים לבדו, והמינים אשר בארגלן, עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים, ואלה תועי רוח כולם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים ומקלכם בידכם, לנהוג החמורים, כמו ויך את האתון במקל. עכ"ל.
ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, מתניכם חגורים, מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו, להורו על בטחון בלתי מסופק בא-ל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך, בעודם בבית כלא. עכ"ל.
ואפשר שזה עצמו הוא מוסיף זכות, בעשותם צעדים כאלה לעיני כל, והם עדיין עבדים נרצעים בתוך בית הכלא, וכעין מה שאמר ה' למשה בעת עומדם על הים, מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו, וקפץ תחלה נחשון בן עמינדב ובאו מים עד נפש, שנאמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש, ורק אז נקרע להם הים ונהפך ליבשה, ורבינו משה אלשיך ע"ה דקדק את זה יפה בפסוק, ויבואו בתוך הים ביבשה, שקודם באו בתוך הים, ואח"כ נהפך ליבשה. והטעם שהיו צריכים לגלות בטחונם בה' ואז נגלה עליהם כבוד ה', ע"י שהיו ראויים אליו, במסירות נפשם על דבריו יתברך.


והיה היום הזה לכם לזכרון וגו'. שבעת ימים מצות תאכלו. (י"ב, י"ד-ט"ו).

ובאוה"ח הקדוש, כתב, שבעת ימים, הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל, וא"ת והלא היוצאים עדיין לא יצאו לעשות זכרון לדבר, הלא גם הפסח שצוה ה' לקחת שה לבית אבות וגו'. עדיין לא פסח, אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה', גם המצה בזכות מצוה זו ומהר לגואלם, וכן היה. וכו'. עכ"ל. וכבר קדמו הראב"ע ז"ל (בפסוק י"ז) ושמרתם הנה צום להיות המצות שמורות מימות הקציר, וכתיב והוצאתי את צבאותיכם, ועדיין לא יצאו כי בתחלת החדש היתה זו הנבואה, והטעם שתאמרו כן לדורותיכם .
ואולי יש לומר בזה דכאן גילתה תורה, שכל המצות היו קבועות מראש ומקדם, וכבר אמרו חז"ל, שהתורה נבראה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, והיה הקב"ה משתעשע בה יום יום, שנא' ואהי אמו שעשוי יום יום, ועוד אמרו בזוהר הקדוש ובגמרא, קודשא בריך הוא מסתכל באורייתא וברי עלמא.
ואשר על כן בעל כרחינו לומר שכל המצות היו קבועות וסדורות מאז ומקדם, אלא שקשה שיש מצות רבות שנקבעו לפי הענין שהיה בזמן מן הזמנים, וכמו שבעת ימים מצות תאכלו, משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, קרבן פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, ומצות מרור על שום שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, וכן מצות קדש לי כל בכור, שבו ציותה תורה לפדות בכור האדם, ולקדש בכור הבהמה, ופטר חמור תפדה בשה, שגם הם באו משום שפדה ה' בכורי ישראל במצרים וכן מצות הסוכה, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, וכן איסור אכילת גיד הנשה, ועוד כהנה רבות מן המצות, שנצטוינו עליהם בעקבות אירועים שאירעו לאבותינו ע"ה. וכן חג השבועות זמן מתן תורתנו ואם נאמר שרק בעת שהיה האירוע, רק אז נצטוינו על המצות ההם, יקשה מאד, וכי יש שינוי בתורה ח"ו, והלא א' מעיקרי אמונתנו, שהתורה לא תשתנה ולא תתחלף בשום זמן ובשום פנים ח"ו, ואין לומר דרק אחר שניתנה תורה בסיני, מאז לא משתנה, אין לומר כן, שכל התורה היתה אצלו מוכנה וברורה, והוא קורא דורות מראש, הכל מוכן ומתוקן אצלו בבירור גמור, אין פרץ ואין יוצאת, והוא וידיעתו אחד, ישתבח שמו לעד.
וכאן היא הוכחה ברורה שהרי הקב"ה מצוה את משה, על קרבן הפסח ודרך אכילתו וזריקת דמו וצלייתו, וכן שבעת ימים מצות תאכלו, וביום הראשון מקרא קדש כי הוא יום יציאת בני ישראל ממצרים, ועדיין לא יצאו ולא עשו בצק, ואפילו עשור לחדש לא הגיע עדיין, שהרי מצוה להם בחדא מחתא שימשכו ויקחו להם שה לבית אבות בעשור לחדש, ועוד אמר להם: וביום השביעי מקרא קדש כי בו הושלמה גאולתם כשנקרע להם הים ויבואו בתוך הים ביבשה, ומצרים מתו בו, ויושיע ה' וכל זה עדיין לא היה, וה' כבר לימד כל זה למשה רבינו ע"ה, ואחרי זה נאמר (בפסוק כ"א) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ושחטו הפסח וגו', וכן מלמד כל דיני הפסח והלכותיו אחת אל אחת.
ועדיין לא הכה ה' בכורי מצרים, ועדיין לא יצאו, ועדיין לא היה בצק שלא החמיץ, שכן אומר להם משה (בפסוק כ"ג) ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו'.
אלא ברור שכל המצות כולם כבר היו כתובים בתורה, אין פרץ ואין יוצאת מן הכלל הזה, וקורא דורות מראש קבע אותם עם האירועים שגם הם קבועים וידועים לו.
ועוד יש להוסיף, שאין הכונה שכל איסור החמץ, ומצות אכילת מצה, היו רק משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אלא לכל מצוה יש טעמים נפלאים ועצומים ידועים ונסתרים והקב"ה ישתבח שמו כרכם במעשי אבותינו הקדושים ושזר אותם בחכמתו הנפלאה עם מה שאירע להם, וגם בזה יש סודות גדולים.
תדע שבזהר הקדוש איתא ששאל רבי אלעזר לאביו רשב"י, למה התורה אסרה החמץ, והוא ביאר לו ענין החמץ בפנימיות התורה, בדרך עמוקה ומתוקה הפלא ופלא, ורבי אלעזר ע"ה, ראה שהטעם כל כך ברור ונפלא, וחזר ושאל לאביו, א"כ למה לא אסרה תורה את החמץ כל השנה כולה, והשיבו אביו ע"ה, שע"י איסור החמץ שבעת ימים, נתקנת כל השנה כולה מענין זה, ואין צורך להמנע מהחמץ בשאר ימות השנה, [ולפני שנים רבות אמרתי בס"ד שאולי זה הוא מקור דברי האר"י זללה"ה, שאמר שהנזהר ממשהו חמץ בפסח, יש לו ס"ד שלא יבא חטא לידו כל השנה, משום שרשב"י ע"ה אמר ששבעת ימי הפסח מתקנים לכל השנה בענין החמץ.] ומעתה יתבונן אדם ויראה איך ניתן לומר שרק בגלל בצק זה שלא הספיק להחמיץ נקבעו מצות אלו, והרי יש למצות אלו שרשים עמוקים בהתהוות כל העולמות ואיך אפשר לצמצם ולומר שרק בעקבות אירוע מסויים נוצרה מצוה זו, אלא בודאי שהמצות קבועות הם בתורה והתורה כולה מקשה אחת זהב טהור, נבראה מאז כמו שהיא, וגזרה חכמתו מראש לכרוך מצות מסויימות באירועים שנקבעו על ידו מלפני בריאת העולם, ובהגיע הזמן היו הדברים נעשים ונזכרים, ויש אכן קשר פנימי עמוק בין המצוה והאירוע ההוא, והכל מתוקן כהלכה. וסוד הדבר הוא, שאעפ"י ששרש המצוה כולו רוחני מעולמות העליונים, מ"מ כיון שהקב"ה קבע שהתורה תינתן לאדם בארץ, ע"כ קשר שרשי המצות עם מעשים שנעשו ע"י אבותינו בארץ, כדי להביא שפע דקדושה הכרוך בשרשי אותם מצות, עד לעולמנו השפל הזה, ולזה התנגדו מלאכי רום, ואמרו תנה הודך על השמים דוקא. וה' אמר למשה אחוז בכסא כבודי, וענה להם תשובה, והוא השיבם תשובה נצחת והודו לו, וגם נתנו לו מתנות שנאמר: עלית למרום שבית שבי, לקחת מתנות באדם. וכך אמר להם, מה כתוב בתורה אנכי ה' א-ל-היך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כלום למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, ועוד כהנה וכהנה, ומשמעות הדברים, שהראה להם בבירור, שקורא הדורות מראש ומקדם קישר את שרשי מצוות התורה באירועים שונים שאירעו לאבותינו בארץ, שמזה מוכח שרצון הא-ל יתברך, להוריד השפע העליון עד לאפסי ארץ, ואם כי ברום עולם מושבו והדר יקרו, מ"מ משפט וצדקתו עד אפסי ארץ מגיעים ומשפיעים להודיע ולהוודע כי ה' הוא האלקים בקרב הארץ ממש, ולא רק בשמים.
ובאמת היו פילוסופים שטענו שאין זה כבוד ה' להתעסק בקטנים ושפלים כמונו, וכבודו הוא לעסוק בעניני שמים בלבד, וכן היו טוענים המצרים ופרעה בראשם, וכמ"ש האלשיך הק' ע"ה, בתהלים בהלל מצרים: ממזר שמש עד מבואי מהולל שם ה', שתמיד היה שמו מהולל, אלא שהמצרים היו אומרם רם על כל גויים ה', על השמים כבודו. ואינו מתעניין במה שקורה בארץ, ואנו אומרים, מי כה' א-ל-הינו, המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. ומלכותו בכל משלה, והוא מנהג כל הנעשה גם במקומות השפלים ביותר. וע"י מעשה בני אדם נקבעים ונעשים גורמי שמים הגבוהים ביותר ובפרט ע"י ישראל שקבלו תורה, שבהטיבם דרכם בארץ, בונים בשמים עליותיהם, ומתקנים כל העולמות, ומגבירים כח של הקדושה, ומתקיים ע"י זה, ועתה יגדל נא כח ה', וגם נותנים עוז לאלקים. ומורידים שפע טוב לתקן כל העולמות ויראו אותו כל אפסי ארץ. ולתקן עולם במלכות שדי, שיכירו וידעו כל העולם כי ה' א-ל-הי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.


ויקרא משה לכל זקני ישראל, ויאמר אליהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, וחטו הפסח. (י"ב, כ"א).
והיה כי תבואו אל הארץ, אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבודה הזאת. (י"ב, כ"ה).


ובאוה"ח הק' כתב, והיה כי תבאו וגו', הנה פשט הכתוב יגיד כי מצוה זו, אינה אלא אחר כניסתם לארץ, א"כ למה חזר ה' מדעה זו וצוה את בני ישראל בשנה השנית, לעשות הפסח במועדו ככל חוקותיו. וע"ש שכתב שהקב"ה גילה בזה דעתו שאם היו זוכים היו נ כנסים מיד לארץ והיו עושים פסח לשנה אחרת בארץ ישראל אלא שעוונותיהם גרמו שישהו במדבר, וע"כ ציוה להם לעשות פסח גם שם. ע"ש בדב"ק.
ויש מקום לפרש שבמאמר זה, כי תבואו אל הארץ, לא בא לשלול שלא יעשו הפסח במדבר, אלא אדרבה היה מקום לומר, שכל מעשה הפסח שייך רק בהיותם עדיין בגלות, שהרי פסח מסמל את הנעשה במצרים והכל כלול בו, מצה ומרור, הן המרירות והחיים בקשיים המלאים בגזרות ורדיפות אין קץ, והן הנסים והנפלאות אשר יפליא ה' בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים וכו'. והמצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו', וכל זה הוא ראוי לקיימו בעודם בגלות, אבל משיכנסו לארץ, היה נראה ששם אין מקום לעשות הפסח, ע"כ אמר הכתוב: והיה כי תבואו אל הארץ, ושמרתם את העבודה הזאת, ולא תשנו מאומה מכל המצוות הללו, וע"ז באה השאלה והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם, כלומר שיש בנים ששואלים על זה למה ממשיכים בעבודה הזאת, והרי כבר באתם אל א"י, ולמה תמשיכו בחיי הגלות והנהגותיה גם בא"י, ועתה אתם בני חורין.
ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו', האמנם האירוע היה במצרים, אך כל הנסים והנפלאות והישועות שעשה ה' לעמו במצרים, אלו עניני הכשרת עם ישראל לעשותו לעם ה' וסגולתו, לקדשנו בתורתו ובמצותיו בעת מתן תורה בסיני, ולקיים כל המצות שבהם תלוי קיום העולמות כולם, וזו אחת העבודות הנפלאות שעל ידם ממשיכים שפע רב בכל העולמות, ואעפ"י שנתקשרה עם האירוע ההוא שנתהוה ונעשה במצרים, מ"מ אין זה ענין מצומצם ששייך לאירוע פרטי, אלא הוא אחד מהשרשים העיקריים שבתורתנו הקדושה, [ועיי"ל שכתבתי להוכיח שכל מצות של התורה היו מוכנים מאז שה' קבע תורה, והוא תתקע"ד דורות קודם לבריאת העולם, אלא שסידרם והכינם וכרכם עם אירועים שנעשו בעולמנו זה, כדי להוריד תורה לארץ ולקשר ענינים פנימיים גבוהים עם עניני נמוכים עד אפסי ארץ. ע"ש.]
אך הדברים נזכרים ונעשים גם בבא העם לארצו ונחלתו, ואדרבה עיקר עבודת ה' וקיום התורה ומצוותיה, הוא בארץ ישראל דוקא, עד שאמרו כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-ל-וה, להראות כמה חסרון יש בעבודת ה' שבחו"ל. כי המטרה היא שהעם אשר בחר ה' לסגולתו, יעבדו אותו ויקיימו תורתו, בארץ אשר בה בחר ואוה למושב לו.
ואולי הפסוק יתבאר כך, ואמרתם זבח פסח הוא לה', שיש בו ענינים גבוהים ורמים מאד, אשר הם לה' יתברך, והוא רצה להשפיע לנו מהם שפע קדושה, בבחינת אשר קדשנו במצותיו גם בעוד אנו עומדים בארץ הגשמית, וע"כ קישר אותם ענינים גבוהים עם אירועים ארציים, וזה שאמר, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו'. וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו. שעשיתם בזה גם בעוד במצרים, היתה כאשר צוה ה', ולזה אין חיזוק במקומות.


ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וגו', וכל בכור בהמה. (י"ב, כ"ט).


אוי להם לשונאי ישראל המתעללים בהם ושופכים דם נקיים, ומצערים ישראל בחנם, רק משום היותם עם ה' ונחלתו, א-ל נקמות ה' בעת יופיע הס כל בשר מפניו, ודם עבדיו יקום. וראה בתרגום יונתן בן עוזיאל כאן: והיה בפלגות ליליא דחמיסר וכו', עד בוכריא בני מלכיא דאשתבין והוו בי גובא מתמשכנין ביד פרעה, ועל דהוו חדן בשעבודהון דישראל, לקו אוף אינון, וכל בוכרא דבעירא מתו, במצראי פלחין להון. ואם אלו שלא השתעבדו בישראל, רק היו שמחים במפלתם של ישראל ושמחו על השעבוד שלהם, מתו כמה בכורי מצרים עצמם, על אחת כמה וכמה מה יעשה לשונאיהם של ישראל עצמם, בקום ה' לפדות עמו, ודם עבדיו יקום.
וכתב וה' הכה כל בכור, דאפילו מדת הרחמים נהפך להם לרועץ, כי אין שום זכות שתעמוד להם, על כל אשר עוללו לילדי ישראל באכזריותם, על לא עוֶל בכפם. וכן רודפים אותנו בכל המקומות ובכל הזמנים, בתואנות שונות, ומעלילים עלינו כדי להצדיק שנאתם ונקמתם, והעולם מקבלים דבריהם כי שותפים להם בשנאתם אלינו, ואולם יש דין ויש דיין, ואעפ"י שעוונינו הטו אלה וחטאנו האריכו קיצנו, מ"מ אין זה ממעט מרשעם ומפשעם כלפי עם ה', וגם במצרים מאת ה' היתה זאת לסיבות עמוקות ונסתרות, וה' נקם בהם, ושלם להם כפעלם, וכן אחריתם של כל עושי עולה.


ויקם פרעה לילה הוא ועבדיו וגו'. ותהי צעקה גדולה במצרים, אין בית אשר אין שם מת. ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. (י"ב, ל-ל"א).

וע"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, הגודל של ארץ מצרים, וארץ גושן באמצץ, ובית המלכות בריש ארעא, וכד קרא למשה ולאהרן בליליא דפסחא אשתמע קליה עד ארעא דגֹשן מתחנן היה פרעה בקל עציב, וכן אמר קומו פוקו מגו עמי וכו'.
ואולי למד כן מלשון המקרא: ויקרא למשה ולאהרן, וכבר אמרו חז"ל שאין קריאה אלא לשון חבה, וע"כ פירש הוא ז"ל, שהתחנן בקולו, שזו היתה קריאה של בקשה ותחנון, ולא צעקה של נזיפה.
וכך גזרה חכמתו יתברך, שאחר השלמת התוכנית המיוחדת, שהיתה מיוחדת ללמוד אמונה ב"ה במהלך העשר מכות וכל מה שכרוך היה בהם, הוא הזמן הראוי לצאת בני ישראל ממצרים, והיה די בכך שיסכים על יציאתם, אלא כיון שדיבר בחוצפה כלפי מעלה ואמר מי ה', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח, ע"כ הביאו הקב"ה, למצב שהוא מבקש ומתחנן להם שיצאו בכל מחיר ובכל תנאי. כי כן דרכו יתברך לנהוג במתחכמים על דבריו להפרם, שלא די שאינם יכולים להפר דבר ה', שהוא דבר פשוט וברור, אלא גם זאת עושה להם שהם עצמם יקיימו דבר ה' ויבצעוהו, ויתחננו וישתדלו על קיומו, והדוגמאות לזה רבו, וזו אחת מהן.
וע"כ אומר להם: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בנ"י, גם צאנכם גם בקרכם וגו', ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו', וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'.


ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתה כשש מאות אלף רגלִי הגברים לבד מִטָף, וגם ערב רב עלה אתם, וצאן ובקר מקנה כבד מאד. (י"ב, ל"ז ל"ח).


ויונתן בן עוזיאל בתרגומו, תרגם, ונטלו בני ישראל מן פילוסין לסוכות מאה ותלתין מילין, תמן אתחפיאו שבעת ענני יקרא, ארבעה מארבע סיטריהון, וחד מעילויהון, דלא יחות עליהון מטרא וברדא, ולא יחרכון בשרבי שמשא, וחד מלרע להון, דלא יהנזקון להון רובין, ולא חיוין ועקרבים, וחד מט"ל קומיהון לאשואה עומקייא, ולמימך טוריא, ולאתקנא לו בית משרוי. וכו'.
נמצא דמיד בצאתם הקיפם ה' ועיטרם בשבעה ענני יקר כהנ"ל. ואולי למדו זה מתיבת "סכתה", שהן הם הסוכות בהם הושיבנו בצאתנו ממצרים. והוא כמ"ד שהסוכות הם זכר לענני כבוד בהם הקיפנו בהוציאו אותנו ממצרים.
וגם ערב רב עלה וגו'. כנראה שכשבא השפע הטוב, הגם שאינו בא אלא בשביל עם ישראל בלבד, מ"מ כוחות הט ומאה, אשר תמיד הולכים סביב הקדושה, לשבות כל ניצוץ וכל שיריים כי יפול הנופל ממנו, וישב ממנו שבי, כי בזה הם מתקיימים בעונותינו הרבים, וכאשר השפע גודל ומתעצם, הם מתאמצים ביתר עוז לחטוף ולאכול, וכמעט בלתי אפשרי למנוע מהם לגמרי, שכן בורא עולם אשר יצא את האור, הוא ברא גם חשך עשה שלום ולעומתו וברא לעומתו את הרע, ויש בהם צורך תיקון העולם ולא נתכנו עלילות, וע"כ בבא ישועת ישראל יהיה שפע גדול של חרות אשר ניתן מאת ה' בעין יפה ונדיבה, גם ערב רב עלה עמם, ונוסף גם הוא על היוצאים, ובודאי שחלק מהם כבר היו כרוכים וקשורים בשיפולי העם, בקשר של שקר ותעתועים, וזה מקל עליהם הדרך לעלות עמם, כאשר מקבלים סיוע שיש בו ממש, לקרבם ולהגן בעדם מפני החכמים, שינסו לדחותם שלא יתערב בעם ישראל, ובודאי שימצאו גם חלושי דעה, המתעטפים בעטיפה של מוסר ואהבת הבריות, כדי לטהר השרך בק"נ טעמים, ובודאי יקיימו קול זעקה נגד מי שיעז לומר האמת הפשוטה והברורה, וגם ימשכו בקשת ובקסת, וישחיזו קולמוסם כחץ שנון, לכתוב כתבי שטנה נגד המדקדקים והעומדים על האמת, ובסופו של דבר גם ערב רב עלה עמם, וידוע ומפורסם כמה תלאות היו לעם ישראל מהערב רב, ובראש כל צרותיהם הן המה היו אלה שעשו העגל, ורוב הצרות היו מהם. ועיי"ל (פסוק מ"א) ויהי מקץ וגו', ויהי בעצם היום הזה. וכתב האוה"ח הקדוש שתיבת ויהי רמז לצער של יציאת היוצאים עמהם, שמהם סבבו רעות, ע"ש. והן בעוונותינו כן עלתה בימינו בהפתח שערי עליה בחסדי ה' וברחמיו, הן עלו מן אלה שהתבוללו והתגוללו על ישראל בהיותם שם וה' הטוב יחון עמו ונחלתו, ויבא תשבי ובשורתו כשמש בזריחתו, וישב כמצרף כסף, כי לא ידח ממנו נדח, ולא ישחיתו ולא יתעיבו בנחלת ה', ושומר ישראל ישמור שארית ישראל מכל האויבים פנימיים וחיצוניים, וישיב שבות עמו בשובה ונחת בבא גואל במהרה בשמחה.


ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, עוגות מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם. (י"ב, ל"ט).


ומה יקרו דברי התרגום של יונתן בן עוזיאל, וז"ל והוו קטעין מן לישא דאפיקו ממצרים, וסדרין על רישיהון, ומתאפי להון מחומתא דשֵמשא, חרירן פטירן, ארום לא חמיע, ארום אִתריכו ממצרים, ולא יכילו למשהי, וספקא להון למיכל עד חמיסר יומין לירחא דאייר, מטול דזוודין לא עבדו להון.
[וגם מזה יש מעט הוכחה למה שכתבתי לעיל, דהמצות היו קבועים מראש ומעיקרא, ולא נוצרו בעקבות אירוע זה או אחר, שהם אכלו מצה חדש ימים מט"ו ניסן עד ט"ו אייר, והתורה ציותה, שבעת ימים מצות תאכלו. וכבר כתבתי שרשב"י ע"ה אמר לר"א בנו, שאותם שבעת ימים מתקנים כל השנה כולה והסביר לו בדברים, נמצא דהגם שקישר הקב"ה את המצות הללו, עם מה שאירע לאבותינו, מ"מ למצוה יש שרשים וטעמים פנימיים עמוק עמוק מי ימצאנו.]
וענין ולא יכלו להתמהמה, הוא מגזרתו יתברך שהוא משנה עתים ומחליף הזמנים, ונתן קצבה לכל דבר וענין, וכשם שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, כן הדבר הזה, שבבא עת דודי לא יכלו להתמהמה אפילו לשיעור החמץ. ואולי גם זה נכלל במאמר הכתוב, ישועת ה' כהרף עין.
ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלשים שנה וארבע מאות שנה.
וכתב רש"י ז"ל, בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו, היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים, כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק. וע"ש שמוכיח כן:
והולך לשון תרגום יונתן בן עוזיאל, ויומיא דיתיבו בני ישראל במצרים, תלתין שמיטון דשנין, דסכימהון מאתן ועשר שנין, ומנין ארבע מאה ותלתין שנין, מן דמליל ה' לאברהם, מן שעתא דמליל עמה בחמיסר בניסן ביני פסיגייא (בין הבתרים), עד יומא דנפקו ממצרים.
וצ"ל לשון הפסוק: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים", והם לא ישבו שם כל אותם השנים, רק מאתים ועשר כמנין רד"ו שמה. ועיין להראב"ע ז"ל והספורנו ז"ל, ועדיין צריך להבין הענין.
וצ"ל דהכי קאמר ומושבתי ישראל אשר ישבו במצרים, ואין הכונה רק לשנים שבהם ישבו בארץ מצרים, אלא מונה כל השנים מאז הבטיח ה' לאברהם שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, ובינתיים עברו עליהם כמה הרפתקי, ועד אחרון הגדיל הוא ישיבתם בארץ מצרים, ובין הכל היה ת"ל שנים, כולל השנים אשר ישבו בארץ מצרים. סך כל השנים מיום ההבטחה ועד שהגיע עת הקיום שבו יצאו צבאות ה' מארץ מצרים, ומיד נאמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'.
וכ"נ מלשון רשב"ם ז"ל, שכתב: ויהי מקץ שלשים שנה, של ברית בין הבתרים וארבע מאות שנה, של לידת יצחק, ויהי בעצם היום הזה וגו', ומ"מ המצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר שנים של סוף ארבע מאות ושלשים. עכ"ל. ועיין עוד כדברי הרמב"ן ז"ל.



ליל שמורים הוא לה', להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה', שמֻרים לכל בני ישראל לדורותם. (י"ב, מ"ב).

ופירש"י ז"ל ליל שמורים, שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים. הוא הלילה הזה לה', הוא הלילה שאמר לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך.
ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, ארבעה לילוון כתיבין בספר דוכרנייא קדם רבון עלמא, ליליא קדמאה כד אתגלי למברי עלמא, תנינא כד אתגלי על אברהם, תליתאה כד אתגלי במצרים והות ידיה מקטלא כל בוכרא דמצרים וימינה משזבא בכוריהן דישראל, רביעאה כד אתגלי למפרוק עמא בית ישראל מבני עממיא, וכולהון קרא לילי נטיר בגין כן פריש משה ואמר ליל נטיר לפורקן הוא מן קדם ה' למפקא ית עמא בני ישראל מארעא דמצרים, הוא ליליא הדין נטיר ממלאכא מחבלא לכל בני ישראל דבמצרים, וכן למפרקהון מגלוותהון לדריהון. וכעין זה כתבו בירושלמי שם, עם שינויים מעט. וע"ש.
שכתבו: ליליא רביעאה כד ישלים עלמא קיציה, למִתפרקא, חבלי רשעא ישתיצון וגירי פרזלא יתקרון, משה יפוק מן גן מדברא, ומלכא משיחא מן גו רומא, דין ידבר בריש עננא, ודין ידבר בריש עננא, ומימרא ד"ה מדבר בין תרויהון, ואינון מהלכין כחדא, הוא ליל פסחא קדם ה' נטיר ומזמין לכל ישראל לדריהון. ע"כ.
והספורנו כתב ליל שמורים הוא לה', שהיה מצפה להוציאם וכו', אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראויים לגאולה עד אותה הלילה, ואיתה היה משמר ומצפה כי חפץ חסד הוא, כאמרם ז"ל שהקב"ה מחשב את הקץ לכל בני ישראל לדורותם, כאמרם בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. עכ"ל.
ועיין באוה"ח הקדוש שגם הוא דיבר בזה בשינוי מעט.

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. (י"ב, מ"א).

ועיין באוה"ח הק' מה שפירש בעניני הצער שהיה בכל זה.
וכפשוטו בא לומר דבבא הקץ לא נתעכבו אפילו זמן קצר, אלא מיד בבא הקץ בעצם היום הזה ממש, ובלא שום עיכוב כלל, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ולא נותר אחד מהם שמה, ולמרות שרבים היו, ובודאי היו פזורים במקומות שונים, והיציאה היתה בבהילות ובחיפזון גדול, מ"מ הקב"ה הוציאם כולם, בעצם היום הזה.
עוד נאמר להלן (פסוק נ"א) ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. וכתב רשב"ם ז"ל, אעפ"י שכבר נאמר זה למעלה, חוזר וכופלו עתה לומר לך שביום
שיצאו, אמר הקב"ה למשה, קדש לי כל בכור. עכ"ל.
וכבר קדמו בזה הראב"ע ז"ל, שכתב, שזה קשור עם הפסוק הבא אחריו שדבר ה' למשה לקדש הבכורים, ובחצי הלילה היתה מכת בכורות, ובצאת ישראל ביום צוה ה' מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם. עכ"ל.
ורבינו בעל אוה"ח הק' זיע"א, כתב: הודיע הדבר בסמוך לעשות (אולי צ"ל לעשיית) פסח, לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצות לצאת, כאמרם ז"ל בפסוק ואעבור עליך וגו' עכ"ל.
ואולי יש לחזק דברות קדשו, מהדקדוק שבמקרא, שבפסוק הראשון כתוב, ויהי בעצם היום הזה, יצאו וגו'. ובשני כתוב, הוציא ה' את בני ישראל וגו'. דבראשון מדבר על עצם הענין שעם ישראל יצאו ממצרים, וכאן מדבר באיזה זכות הוציא ה' את בנ"י ממצרים, ומדהסמיך פסוק זה לעשיית הפסח, נלמד שזו היתה הזכות שבשבילה הוציא ה' את בני ישראל.



והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו', ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. (י"ג, ה').


וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, שבעת ימים, זאת היא העבדה. עכ"ל. וקשה לומר שמתכוין לאכילת מצה שבעת ימים, שעבודה בכֹל מקום היא עבודת הקרבנות, ואכילת מצוה לא מתקרא עבודה. ומה שאמר הפסוק (ו'), שבעת ימים תאכל מצות וגו', הוא המשך מצות חג הפסח, אך העבדה היא קרבן הפסח, שהיא עבודה. וכמו שכתוב למעלה (י"ב, כ"ה) והיה כי תבאו אל הארץ וגו', ושמרתם את העבדה הזאת ובאמת כן הוא בפסחים (צ"ו) והובא ברש"י ז"ל כאן, שהעבודה הזאת של פסח, והלא כבר נאמר למעלה, כי תבואו אל הארץ וגו', ולמה חזר ושנאה, בשביל דבר שנתחדש בה. וכו'. ע"ש שכתב דשם מדובר בבן רשע, וכאן בשאינו יודע לשאול.
והראב"ע ז"ל מפרש פשוטו של מקרא, שכאן בפרשת קדש לי כל בכור (עדיין) לא הזכיר קרבן הפסח, ובפסוק ד' נאמר, ולא יאכל חמץ, ובפסוק ו' וז' ג"כ מדבר על מצות ואיסור חמץ, ובאמצע (פסוק ה') אמר ועבדת את העבדה הזאת, מהיכי תיתי שנאמר דעבודה הזאת היא קרבן פסח שלא נזכר לא לפניה ולא לאחריה, ע"כ פירש הוא ז"ל שבעבודה הזאת היא, שבעת ימים תאכל מצות.
אך קשה ע"ז דאם על המצות קאי, למה תלה את זה בביאת הארץ דוקא, והרי חמץ אסור בכל מקום, אבל לדברי חז"ל דקאי על הקרבן פסח אתי שפיר.
וכן כתב רש"י ז"ל לעיל (י"ב, כ"ה) והיה כי תבואו תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור. עכ"ל.


ושמרת את החקה הזאת למועדה, מימים ימימה. (י"ג – י').


ופירשב"ם ז"ל, החוקה, חוקת הפסח. עכ"ל. ונעלמו מעיני קדשו דברי תרגום יונתן בן עוזיאל, שכתב: ותנטור ית קימא הדא בתפילי, לזימנא דחזי לה ביומי עובדא. דהרשב"ח ז"ל פי' דבאי אפסח שרק הוא בא משנה לשנה והוא מהגמרא דמנחות (ל"ו), דזה בודאי אי אפשר להעמידו במצות תפילין, אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל פירשו בתפילין, ופירש מימים ימימה בימות החול שהם ימות העבודה. ומפירושו של ר"י בעל הטורים וראה דקאי נמי אתפילין ואזיל בשיטת יונתן בן עוזיאל ע"ה, שכן כתב וז"ל, למועדה מלא ויו' לומר לך ששה ימים בשבוע חייב בתפילין, ויש ששה ימים מועד שאין בהם תפילין, והן פסח עצרת ר"ה ויוה"כ, סוכות ושמיני עצרת, ע"כ, (ולא הזכיר חוה"מ כלל כנראה דבוא מכת המחייבים תפילין בחול המועד.) ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה, על כן וגו'. (י"ג" ט"ו).
וקשה דבתחילת הפרשה נאמר: בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, וכאן אומר כי הקשה פרעה לשלחנו. וראיתי בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב: והוה כד אקשי מימרא דה' ית לבא דפרעה למפטרנא, וקטל ה' כל בוכרא וגו'. ולא קשה למה הרג בכוריהם אחר שהוא הקשה את לבם, דכבר הארכתי לעיל בשם הראשונים ז"ל לבאר ענין זה ע"ש.
ואונקלוס תרגמו כלשון המקרא, והיה כד אקשי פרעה לשלחותנא וכו'. ואולי שניהם כיוונו לדבר אחד.דמאחר שלא שבו בתשובה, רק כשל כוחם מלעמוד עוד ביסורי המכות שהכה אותם ה', וע"כ הכביד את לבם, עדיין נחשב לו שהוא הקשה לבו לשלחם.
ואולי י"ל עוד דכל מה שפרעה היה נוטה להסכים בעת הצרה, שלא היה לו עוד כח לסבול, הוא רק לשלחם לזבוח ולשוב למצרים אחר יומים או שלשה, וגם ע"ז היה מתחרט ומשנה דעתו ובזה הכביד ה' את לבו, אבל לקיים דבר ה' הראשון שאמר לו שלח את עמי, לזה לא הסכים מעולם. וע"כ אמר כאן: "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו דלענין לשלחנו, זו היתה קשיות הלב שלו ושל עמו בלבד. וע"כ ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים.


והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך, כי בחוזק יד, הוציאנו ה' ממצרים. (י"ג, ט"ז).


וכתב הרמב"ן ז"ל. ולטוטפת, אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון, והטף אל דרום, ועלימו תטוף מלתי ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס, יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות, ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו, אבל רבותינו יקראו דבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו לא בטוטפות ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו איזוהי טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו ואמר טוטפות ולא טוטפת, בעבור שהם בתים רבים, כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו. וכו' עכ"ל.
ועיין להראב"ע ז"ל שכתב טוטפות כמו זכרון. וע"ש.
ורש"י ז"ל בתחילה הביא דברי רבותינו ז"ל בגמרא סנהדרין (ד) שהוא התפילין שיש בהם ארבעה בתים וקרויים טוטפות, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. (ועיין שפתי חכמים אות ק' דכתפי ואפריקי שמות של מקומות וע"ש). עו"כ רש"י ז"ל ומנחם חברו עם (יחזקאל כ"א) והטיף אל דרום, (מיכה ב) אל תטיפו, לשון דבור, כמו ולזכרון בין עיניך האמורה בפרשה ראשונה, שהרואה שלו תם קשורים בין העינים, יזכור הנס וידבר בו . עכ"ל.
ור"ל בעל הטורים ז"ל כתב, ולטוטפת בין עיניך, בגימטריא, אלו ארבעה בתים. עכ"ל.
וצריכים להבין פשר הענין שהתורה משתמשת כאן במלה חדשה ומיוחדת, אחר שכבר כתבה לעיל מינה, (פסוק ט') והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, שהוא לשון ברור וצח, ולמה שינה הכתוב טעמו, להביא ממרחק לחמו, עד שלא מצאו המפרשים די בא"ר, וחז"ל הוצרכו להרחיק הענין ולהרכיב תבה זו אחרי רכשי צאתו משני מקומות. שונים ומשונים, אחד מכתפי ואחד מאפריקי, וגם אם היתה התורה מביאה מלה אחת. מאחת מאלה היינו צריכים לבאר ולחפש טעם לדבר, ועתה אשר הביא כל חצי תיבה ממקום אחר, רחוק רחוק מי ימצאנו, ודאי ופשוט שיש בזה ענין שראוי לשים ליבנו אליו.
והנה ידועים הם דברי הזהר הקדוש, שנאמר שבכל פקודא ופקודא דאורייתא, יש בה שני ענינים, הראשון היא המצוה וההוראה אשר ציוה ה' לעשותו, והשני שהאותיות שבהם בחר ה' לכתוב אותה מצוה יש בהם צירופי שמות קדושים, שמהם ניתנת סייעתא דשמיא, שיוכל האדם לקיים אותה המצוה. שכבר אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו והעזרה שהקב"ה נותן טמונה ברמ"ז באותיות שבהם כתב המצוה ההיא. ובזה פירש הרב קרית ארבע ע"ה את הפסוק: אחת דבר א-ל-ה-י-ם שתים זו שמעתי וגו', ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והקשו המפרשים, אם משלם לו כמעשהו, למה קורא לזה חסד. וע"ש מה שפירש בשם החיד"א ז"ל, ועוד הוסיף, דהיה מקום לומר, מי הקדימני ואשלם, מי מל את בנו אלמלא שה' נתן לו בן, ומי קיים מצות מזוזה לפני שה' נתן לו בית, וכו', וכן תמצא בכל מצוה שה' ברוך הוא נותן הממון, וגם נותן ליעף כח שיוכל לקיים המצוה, ומה שנשאר בידי האדם הוא הרצון לבחור בטוב, ועתה שגם בזה אינו יכול, ורק הוא יתברך שולח לו עזרו מקדש, ובתוך המצוה עצמה הניח השפע הראוי לקיומה של אותה מצוה, א"כ אם יבא ה' לעשות חשבונות עם בני אדם, מה ישאר מהמצוה לחלקו של האדם, והוא יתברך לא מחשב ולא מחסר, אלא, ולך ה' חסד כי תשלם לאיש כמעשהו, כאילו כל המעשה שלו מתחלתו ועד סופו, ומשלם שכרו מושלם. ומתי יעמוד בסוד ה', להבין אמרי א-ל, ואולי לצורך מצות תפילין היו צריכים אותיות אלו שבתיבת ולטוטפת, כדי להשלים השמות הראויים לזה, וע"כ גם ממרחק הביאם ישתבח שמו, כדי לסייע לעושי רצונו החפצים במצותיו, כדי שיוכלו לעמוד נגד יצרם ולא יבושו. והקדים וכתב ולזכרון בין עיניך שנבין הדבר, ואח"כ שב וכתב ולטוטפת להשלים פנימיותה של המצוה כאמור. והשגנו הבנת מאמר ה' ומצותו , וגם השגנו השפעת הכח המסייע בידינו בעת קיומה של המצוה, ולה' הישועה. והיה לאות על ידכה, שם.
ותירגם יונתן בן עוזיאל ע"ה, ויהא לאת חקיק ומפרש על יד שמאלך, ולתפילין בין ריסי עינך וכו'. וכך דרשו ידכה יד כהה, שהוא יד שמאל שהוא חלש. והאוה"ח הקדוש כתב, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה, כי הוא המשובח, ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל. ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם, כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר, במ"ש כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ב"ה, יש במדותיו שתי בחינות, האחת תקרא היד הגדולה, והאחת תקרא היד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה יד ה' החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד, ונכון. והגם שמצאנו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה, זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין, אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה. עכ"ל. וראויים הדברים למי שאמרם. ואמרתי לאחוז בשיפולי אמרי קדוש ונורא, ואוסיף, שרצה הקב"ה להכניע סטרא בשמאלא היא הסטרא אחרא, ע"י שקושרים עליה שמותיו הקדושים שבתוך התפילין, ודומה להסבה על צד שמאל דוקא, כדי להגביר הימין ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. ויד כהה רומזת לעניני העולם הזה, דהאדם עוסק בעוה"ז בשני ענינים שהם הפכיים זה מזה מצד אחד הוא עסוק על המחיה והכלכלה, יצא אדם לפעלו ולעבודתו ומאידך מצווה ועומד על עבודת ה' וקיום מצוותיו. ויד שמאל תרמוז לעשייה של החולין שהיא יד כהה, וציותה עלינו התורה לקשור על היד הזאת את שמות הקב"ה בפרשיות התפילין, כדי לרומם החולין ולקדשו להעלותו לדרגא של עבודת ה', ולא יפול הנופל ממנו, להיותו דבר בטל ואבד ח"ו, אלא להוסיף מהקדש על החולין לקדשם ולבררם ולצרפם ולהעלותם במעלה גדולה, והוא בבחינת ויחבוש את חמורו, לקשור ולהכניע החומר, כן ציותה תורה לקושרם על יד כהה, לכפותה ולהכניעה תחת מצוות ה' לקדשה ולרוממה.
ועיין בזה בכלי יקר, דברים יקרים מאד לחזק הלב והנפש.
ועיין בדברי קדוש אדוננו הרמב"ן ז"ל כאן שכתב: והנה שרש המצוה הזאת, שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה, וכו' ע"ש ותרוה נחת דקדושה להאיר העינים בהבנת קיומה של מצוה זו. ובחיזוק האמונה בהשגת ה' הפרטית על כל הנעשה גדול וקטון הוא יתברך עשאו והכל מידו. וסיים בזו הלשון וכונת כל המצות שנאמין בא-ל הינו ונודה אליו שהוא בראנו וכו' מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים ביחיד, וכו'. ע"ש ואל ילוזו מבין עיניך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il