ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מוסר המלחמה היהודי ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
בא תשס"ט

מוסר המלחמה היהודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מצוות המלחמה
מצווה על עם ישראל לכבוש את ארץ ישראל וליישב אותה, שנאמר (במדבר לג, נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". ומצווה נוהגת בכל הדורות (רמב"ן מצוות עשה ד). ואמנם היו תקופות שבהן מחמת אונס הגלות לא יכולנו לכבוש את הארץ, ובחסדי ה' בדורות האחרונים נתן ה' לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישבה, וממילא חובה עלינו לקיים את מצוות יישוב הארץ.
ובזה מיוחדים אנו מכל עם ולשון, שכל עם שבעולם, אם היה יכול, היה כובש לעצמו כמה שיותר ארצות. ואילו לנו אין חפץ לכבוש ארצות שונות, אלא רק את הארץ שנצטווינו לגור בה. אמנם אם יקום כנגדנו עם שיאיים על קיומינו, מצווה עלינו להקדים ולהכותו.

המצווה לקרוא לשלום
מלחמה היא דבר נורא, ורק מפני יצר לב האדם הרע מנעוריו ישנן מלחמות בעולם. ולכן אף שבפועל עלינו להסתדר בעולם וללחום על קיומינו, מכל מקום לכתחילה עדיף לפתור את הסכסוכים הבינלאומיים בדרכי שלום, כדי למעט עד כמה שאפשר את הפגיעה בחיי אדם. ולכן כאשר נצרכים ישראל לפתוח במלחמה, ציוותה התורה לקרוא תחילה לשלום, שנאמר (דברים כ, י): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, וכמו שנאמר (שם כ, יא): "והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך". משמעות המילים "יהיו לך למס ועבדוך" היא קבלת מלאה של שלטון ישראל, ותשלום מיסים כמקובל. ובנוסף לכך, קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל עולמיים, שהם שבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ו, א).
וכאשר יש חשש שהאויב ינצל את הקריאה לשלום כדי לתקוף אותנו בהפתעה, ונסבול מכך אבדות, אין לקרוא לו לשלום (הנצי"ב).

קריאתו של יהושע לשלום
וכך עשה יהושע בן נון. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה מכתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח - יברח. ובשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום - ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה - נילחם בו. ואמנם עם הגִרגשים החליטו לברוח, והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב (ירושלמי שביעית פ"ו מ"א, דברים רבה ה, יג).

מלחמת חורמה בימי קדם

כאשר הצעת השלום נדחית, פותחים במלחמה. והמלחמה אכזרית, ובתוכה נצטווינו להרוג כל זכר (דברים כ, יב-טז). ולכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים להרוג את כל הזכרים? שתי סיבות עיקריות לכך: א) במלחמה צריך לנצח באופן מוחלט, שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. ולא זו בלבד, אלא שאם הניצחון לא יהיה מוחלט לא נרתיע אויבים אחרים מלסכן את קיומנו. והכול תלוי במנהג העולם. באותם הזמנים כך נהגו המנצחים, ואם ישראל לא היו נוהגים כמקובל, היו כל העמים שסביבנו יודעים שכדאי להילחם בישראל, שאם ינצחו - מה טוב, ואם יפסידו - לא נורא (ע' אגרות ראיה ח"א עמוד ק'). ב) מצד הצדק, יש להעניש את הרשעים שונאי ישראל במידה כנגד מידה, ומה שהם זממו לעשות לנו יש לעשות להם. וכן עשינו בימי המן הרשע.
ואם ישאלו, אם ננהג כך מה יהיה ההבדל בין ישראל לעמים? ההבדל הוא כפול: ראשית, אנו פותחים בשלום. שנית, גם לאחר שאנו מנצחים, אנו פוגעים רק כפי הצורך והצדק ולא יותר.

מלחמת חורמה בימינו
גם בימינו עלינו לשאוף לניצחון מוחלט, עד כניעתם הגמורה של אויבינו, כדי להרתיע וכדי להעניש. אמנם ברוך ה' היום כבר לא מקובל במלחמות להרוג כל זכר, וממילא אין לנו צורך לעשות כך באויבינו. וכיוון שאין בזה צורך, זה נהיה גם לא מוסרי. אבל צריך שהניצחון יהיה חזק וכואב באופן שירתיע את אויבינו, וגם שיהיה בו עונש צודק של מידה כנגד מידה, מה שהם זממו לעשות לנו נעשה להם. אולם מעבר לזה אין לעשות.

היחס לאוכלוסיה אזרחית
גם באוכלוסייה האזרחית מותר לפגוע תוך המלחמה, שנאמר (דברים כ, כ): "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה". ובעת המצור כל התושבים סובלים ומסתכנים, וכפי שלמדו חז"ל בספרי (שם קכ, לדברים כ, יב-יג): "וצרתה עליה - אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלוקיך בידך - אם עשית את כל האמור בעניין, סוף שה' אלוהיך נותנה בידך".

ההלכה כיום
באמנת ז'נבה הרביעית (1949) הסכימו אומות העולם שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית. אלא שאם הלוחמים מסתתרים בין אזרחים, ואין אפשרות לפגוע בהם בלי לפגוע באוכלוסיה שסביבם, גם לפי החוק הבינלאומי מותר לפגוע בהם. וכפי שלמדנו, גם מבחינה תורנית צריך להתחשב בנורמות המוסריות הקיימות בעולם. ואכן, גם מצוות התורה אינה מחייבת לפגוע באוכלוסיה האזרחית, ואם אפשר להשיג ניצחון והרתעה ללא פגיעה באוכלוסיה - עדיף.
אמנם יש הבדל מסוים בין הגדרתו הפורמאלית של החוק הבינלאומי לבין ההלכה. לפי ההלכה, אם האויב מסתתר בעיר שאוכלוסייתה תומכת בצבא האויב, צריך לצור על העיר ולהפציץ את הלוחמים עם האזרחים שסביבם, עד שייכנעו. ואילו לפי החוק הבינלאומי יש מבוכה. מצד אחד ברור שאם האויב מתחבא בין אזרחים מותר להמשיך לתוקפו, ומאידך ישנן הוראות לעשות כל מאמץ שלא לפגוע באזרחים. ה'מידתיות' אמורה מבחינה משפטית ליישב את המבוכה, אלא שבפועל המבוכה נותרת במקומה, וכל משפטן קובע את עמדתו לפי השקפת עולמו.
למעשה, כאשר יש לנו כוח, עלינו לנהוג כפי מצוות התורה, שלפי חלק מן הפרשנויות היא אף תואמת את אמנת ז'נבה. השאלה האם נוכל לעמוד בזה מבחינה בינלאומית, או שמא המחיר שמדינת ישראל תשלם על כך יהיה גבוה מתועלת הניצחון, ויגרום לפגיעה קשה יותר בביטחונה של מדינת ישראל.

הנוהג בין האומות
בפועל, אין בעולם מדינה חזקה שמוותרת על ניצחונה בגלל המחסום של פגיעה באזרחים. כך נוהגת ארה"ב בעיראק ואפגניסטן, שאלפי אזרחים נהרגו בהפצצותיה שם. כך נהגה גם רוסיה בגרוזיה ובצ'צ'ניה, וכך סין בטיבט. וכך נהגו גם כוחות נאט"ו, כאשר לחמו בחבל קוסבו כנגד הסרבים ולמען המוסלמים (1995). תוך כדי פגיעה בפחות ממאתים חיילים סרביים, הם פגעו בבתי חולים, רכבות ובתי אבות, והרגו לכל הפחות חמש מאות אזרחים, ויש טוענים שהרגו אלף חמש מאות אזרחים.
רק כלפי מדינות חלשות מפעילים את החוק הבינלאומי, וגם זה רק בתנאי שהדבר תואם את האינטרסים של המדינות החזקות החברות במועצת הביטחון.
כלומר, אם מדינת ישראל רוצה להכריע את אויביה היא צריכה לעשות זאת בכוח רב ובזמן קצר. במקום לגרור את המבצע שלושה שבועות, יש להכות מן האוויר במשך ימים ספורים בכל הכוח, ומיד אח"כ להיכנס בכוחות קרקעיים, ותוך ימים ספורים לכבוש את כל הרצועה. כך מתנהגת מדינה חזקה, אותה "מבינים" ו"מצדיקים", גם אם תוך כך נהרגים לא פחות אזרחים.

העמדה המוסרית
אבל ראוי לנו שלא להסתפק בכוח, אלא גם להסביר את עמדתנו המוסרית. כי אמנם האינטרסים הם המניע העיקרי לעמדתן של אומות העולם, אולם בזכות ההשפעה ההיסטורית של עם ישראל ותורתו העולם התפתח מעט, והשיקול המוסרי הפך להיות בעל משקל. עובדה שאפילו אומות חזקות מתאמצות להסביר את הצדק שבמעשיהן. למשל, הנימוק להתקפה האמריקנית על עיראק היה מפני שהעיראקים פלשו לכווית, ואח"כ איימו בנשק מסוכן על שכניהם, ולא בגלל שהעולם המערבי תלוי במאגרי הנפט העצומים שבעיראק, סעודיה וכווית... וכן הרוסים שתקפו את גרוזיה לא טענו שהם מעוניינים לסכל את העברת הנפט והגז מאזרבייג'אן וטורקמניסטן דרך גרוזיה ישירות למערב, אלא טענו שהם באו להציל את המיעוט הרוסי המדוכא בגרוזיה...

זכות הארץ והמלחמה ברשע
לנו יש טיעונים מוסריים אמיתיים, שאינם כיסוי לאינטרסים אחרים, אלא בראש ובראשונה קיום מצוות הבורא שציוונו לנחול את הארץ. לא נותרנו יהודים כי היה נוח לנו בכך, אלא מפני שזו השליחות האלוקית שהוטלה עלינו.
ולנו גם הזכות ההיסטורית על הארץ, שכן נתקיים דבר התורה (ויקרא כו, לב): "ושממו עליה אויבכם היושבים בה", ושום אומה לא הצליחה להקים לעצמה מדינה בארץ ישראל.
וכך הצדק הטבעי מחייב, כי לאחר שאויבינו תקפו אותנו שוב ושוב, מן הדין שנכבוש את השטח שממנו תקפו אותנו. ואפילו הדין הבינלאומי מסכים לכך.
ואף המוסר מחייב להכרית אנשים שהחרב והטרור הם דגלם.
אולם כדי שמדינת ישראל תוכל להשמיע את קולה ברמה, מנהיגיה צריכים להאמין כי אכן הארץ שייכת לנו, ולהורות לכל השגרירים והקונסולים לפתוח במערכת הסברה על זכותנו על ארץ ישראל. אבל כאשר נציגים מתוכנו טוענים שצריך להקים מדינה עבור הפלשתינים, כל הטענות שלנו מסתתמות.
ועלינו להודות לה' שלמרות טפשות המנהיגות, הטיית המשפט ועוולות התקשורת, נתן ה' בידינו כוח לעמוד כנגד אויבינו. ויהי רצון שנזכה כולנו להתחזק באמונה ותורה ויישוב הארץ, ומתוך כך נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il