ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ויהי בשלח פרעה את העם.."

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשס"ט

"ויהי בשלח פרעה את העם.."


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם א-ל-הים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר וגו'. (י"ג,י"ז),

רבינו חיים בן עטאר ע"ה באוה"ח הקדוש, הקשה, למה אמר לשון צער (ויהי), במקום גילה ורנן, עוד למה כינה הענין בפרעה, ולא באדון המעשים, כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים, וע"ש בדב"ק להבין כל הענין בטוטו"ד. עו"כ פירוש אחר שעם הוא הערב רב, ואמרו ז"ל כי השחתת עם ה', ע"י הערב רב, הם אמרו ניתנה ראש, והם אמרו עשה לנו וגו', וזה צער גדול לשונאיהם של ישראל, בשלח פרעה, לא ה' ב"ה הוציאם וכו', (את הערב רב) אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים. והם מצאו מקום לידבק בישראל, וסיבב בתכליתם צער גדול וכו', וע"ש בדב"ק.

ואפשר עוד לפרש, עפ"י דברי התרגום של יונתן בן עוזיאל ע"ה שכתב, ולא דברינו ה' ארח ארע פלישתאי ארום קרוב הוא, ארום אמר ה', דילמא יתהוון עמא. (מכאן, אתרגם ללשון הקדש) בראותם את אחיהם שמתו במלחמה, מאתיים אלף חיילים משבט אפרים, שהיו מחזיקים מגן וצינה ורמחים וכלי נשק, וירדו לגת לבוז את הפלשתים, ומשום שעברו על דבר ה' ויצאו ממצרים, שלשים שנה קודם הקץ, נמסרו בידי פלישתים והרגו אותם, והם היו העצמות היבשות אשר החיה ה' ע"י יחזקאל הנביא, בבקעת דורא. ואם יראו אותם בני ישראל עלולים לפחד ולשוב למצרים.

וי"ל דע"כ אמר ויהי בשלח פרעה, שהקב"ה רצה שפרעה ישלחם בעל כרחו שלא מרצונו, כנגד מה שאמר, מי ה', לא ידעתי את ה', וגם ישראל לא אשלח, ע"כ הביא עליו כל המכות ההם, עד שהיה צועק ומתחנן אליהם לאמר, קומו צאו מתוך עמי. והנה בזה התקדש שמו ונודעה מלכותו יתברך, אך יחד עם זה היה גם צער, שחלק מעם ישראל חשבו לקרב הקץ בכוח הזרוע ונפלו מהם רבים כהנ"ל, וע"ז אמר לשון ויהי.

והלם ראיתי לרבינו יעקב בעל הטורים ע"ה שכתב, את העם, בגימטריא גם ערב רב.


כי קרוב הוא. (שם).

כתב רבי אברהם ן': עזרא ע"ה, וידוע כי ממצרים עד ירושלים דרך פלישתים, אינו מרחק רב, והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה, אם היה הדבר רחוק מאד, איך היו השבטים באים בחמוריהם עד מצרים, אם היה הדרך רחוק מאד מה מספיק שיאכלו הם וחמוריהם, ובעלותם מביאים שבר לבתיהם. עכ"ל.

והנה מ"ש עשרה ימים, הוא עד ירושלים, אבל בכניסה לארץ ישראל היה הרבה פחות, שגם פלשתים בארץ ישראל הם היו יושבים. וכן ראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות וז"ל, אמר הרב דוד זקנו של רבי משה, שארץ פלשתים מארץ ישראל היתה, ושהרי יצחק לא יצא לחו"ל, ונאמר ויגר יצחק (בארץ פלישתים ימים רבים.) בגרר. והרב משה אמר שהיתה רצועה נכנסת תוך א"י והיא פלשתים, ולא שארץ פלשתים עצמה מארץ ישראל, וע"ש עוד. ונמצא דלארץ ישראל עצמה, היה די בשלשה או ארבעה ימים בלבד, ולא אמר הראב"ע ז"ל עשרה ימים אלא עד ירושלים גופה.

ויסב א-ל-הים וגו', וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים (י"ג, י"ח).

ותירגם אונקלוס ומזרזין סליקו. והיינו מצויידים בכל מה שצריכים וכדפירש"י ז"ל. עו"כ רש"י ז"ל ד"א מחומשים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה. עכ"ל.

ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, וכל חד עם חמשא טפלין, סליקו בני ישראל מארעא דמצרים, ופירש המפרש שם שכל אחד היו לו חמשה טף, הן זכרים הן נקבות. כדפירש"י לעיל פרשת בא.

ואלו ואלו דברי א-ל-הים חיים, שהרשעים מתו באפילה, והראויים להגאל עלו חמושים בכל הראוי להם, וגם עלו הם ובניהם והממעיט היו לו חמשה תינוקות. והרמב"ן ז"ל כתב ויש אומרים שספר הכתוב שיצאו ביד רמה, וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים. עכ"ל. ויש אומרים אלו, הוא מדברי הראב"ע ז"ל. שהוא ז"ל כתב וחמשים, י"א מלאים הון שיש להם כל צרכיהם, והוא הקשה ע"ז שהכתוב אמר, וגם צדה לא עשו להם, ומה טעם להזכיר זה עתה. רק פירושו, חגורי חומש למלחמה, כמו חלוצים תעברו, שפירושו חגורי חלוצים, והעד הנאמן, ואתם תעברו חמושים, ובמקום אחר קראם חלוצים, כי מה טעם להוליך צדה לפני אחיהם, וטעם להזכיר הכתוב וחמושים במקום הזה, כי לפני כן כתב בראותם מלחמה, כי ביד רמה יצאו, בכלי מלחמה, ולא כמו עבדים בורחים. עכ"ל.

ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר, פקד יפקד אלקים אתכם, והעליתם את עצמֹתי מזה אתכם. (י"ג, י"ט).


וחז"ל דרשו על זה, (סוטה י"ד.) חכם לב יקח מצות, שכל ישראל התעסקו בבזה, ומשה לקח עמו עצמות יוסף. כי השבע השביע את בני ישראל, וכתב הספורנו, והנה חיוב הדור, מוטל על נשיאו. עכ"ל.

ויש לומר שלמדנו הלכה, דהטעם שמשה רבינו ע"ה, לקח עצמות יוסף להעלותם, הוא משום שהשביע יוסף על דבר זה, אבל בלא"ה אסור לפנות המת ממקומו, כמ"ש בירושלמי (סוף פ"ב דמועד קטן) וכ"פ הטוש"ע יו"ד (סימן שס"ג) ועיין מ"ש בזה בעוניי בשו"ת שמע שלמה ח"ה (חיו"ד סימן כ'). ואולם בירושלמי שם אמרו שמותר להעבירו לקוברו עם אבותיו, דערב לו לאדם לשכב עם אבותיו, אבל כאן יוסף לא נקבר עם אבותיו, וע"כ ההיתר תלוי רק בצואתו שהשביעם על כך, וזה שרמז, והעליתם את עצמותי מזה אתכם, שלא צוה לקוברו עם אבותיו אלא אתכם, וע"כ ההיתר תלוי בצואתו דוקא, ואעפ"י שבשביל לעלות לא"י שרי גם אם לא ציוה, אפשר דשאני בזה שהיו עדיין שוהים ארבעים שנה במדבר, ואולי לזה צריך לא רק צואה אלא גם שבועה, שנאמר כי השבע השביע וגו', דבצואה יש כדי להתיר העתקתו מקבר לקבר, אך אין בזה לחייב אחרים שישאו אותו ויטלטלוהו ארבעים שנה במדבר ממקום למקום, ע"כ הדגיש הכתוב, כי השבע השביע.


וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחֹתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה, לפני העם, (י"ג, כ"א-כ"ב).

ופירש רשב"ם ז"ל, וה' הולך, מלאך שהיה מוליך לפני ישראל, עמוד האש ועמוד הענן. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל, כתב, וה' הולך, כבר אמרו שכל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו הקב"ה עמהם ביום, ובית דינו בלילה, אם כן פירוש הכתוב, שהשם שוכן בתוך הענן, והוא הולך לפניהם ביום בעמוד הענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם, כטעם כי עין בעין נראה אתה ה', ועננך עומד עליהם, ובעמוד הענן אתה הולך לפניהם יומם, ובעמוד אש לילה. עכ"ל. [וע"ש שהביא דברי המדרש רבה, ופירשו]. ואפשר שלזה כיוון הפסוק, יומם יצוה ה' חסדו, והיינו בחסד גמור (וכבר כתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרושי חג הסוכות, שיומם הוא יום ראשון דסוכות, יום שכולו חסדים גמורים, ונקרא יומם שנתחבר בו החסד האחרון של הפנימיים, שהוא הגדול שבפנימיים, וגם החסד הראשון של המקיפים, שהוא הגדול שבהם. וע"כ נקרא "יומם". וגם דסוכות הם זכר לענני כבוד. ע"ש. ובלילה שמדת הדין שולטה שירה עמי, שהיא מדת הגבורה.)
וגם כאן נאמר ב"פ יומם, וע"כ אמר וה' הוי'ה הולך לפניהם יומם, שהיא מדת חסדו יתברך, ולילה בעמוד אש, שהיא גבורה, והיינו ולילה שירה עמי.
ואולי יש בזה רמז נוסף, שיש להעיר דלמה נרמז החסד בענן שהוא מעט חשוך, והגבורה נרמזה באור האש. והרי אמר כתוב יומם יצוה ה' חסדו וכן כתוב: להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות. ולמה כאן מדת החסד נמשלת לעמוד הענן, שהוא מכסה בעד האור ועוממו, והגבורה היא האש שהיא מאירה וכמ"ש כאן, להאיר להם ללכת יומם ולילה, כלומר שהגם שהלילה חשוך ואין בו אור, עמוד האש מאיר לילה כיום, ויכולים ללכת יומם ולילה. וצ"ל פשר הדבר. והנראה בזה בעה"ו, דהנה על ידי מדת חסדיו יתברך יש אריכות אפים, שכן הקב"ה גם במדת חסדו, אינו מוותר אלא אריך אפיה, כמאמרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו, אלא אריך אפיה וגבי דיליה. ויש טובה גדולה ועצומה, באריכות אפים, דאדהכי יכול לשוב אל ה' וירחמהו, וניחם על הרעה. אך בינתיים היא בבחינת עמוד הענן, שמכסה ומסתיר מזהרירותו של האור, שכאשר רואים את החוטא שהוא ממשיך במריו, ולא נענש, נדמה כהסתרת פנים, והרשעים שאינם מתבוננים בחסדי ה', יחשבו את זה להתעלמות ההשגחה הפרטית ממעשיהם, ואומרים, רם על כל גויים ה', על השמים כבודו, ואין זה מכבודו להתעסק בנעשה על הארץ השפלה הזאת, ויאמרו מי אדון לנו, וממשיכים במעשיהם ומכבידים לבם ומקשים עורפם. אבל מדת הדין יש בה עונשים רח"ל, אך יש בה גם להאיר ולעורר הלבבות, לבל ישגו בתרדמתם, וע"כ היא משולה באש, שהיא שורפת ומסוכנת, אך אם יודעים להשתמש בה נכונה, היא מאירה ומחממת ותועלתה מרובה. וזה שאמר כאן ובעמוד אש לילה להאיר להם. וזו היא הסיבה שהביא להם גם עמוד האש, להאיר להם ולעוררם לתועלתם ולטובתם, אך אם לא יתעוררו ויזהרו, יש בה גם סכנות רח"ל. וע"י זה תפקחנה עיניהם לחפש בדרכיהם, ולחקור בהתנהגותם ולפניו יעבדו ביראה ופחד.

ואפשר יש בזה גם ענין המתאים לדור דעה, שהיו בעלי מדרגות גבוהות, ובעיניהם ראו הנהגת ה' בגילוי, שלא היה עוד כמוהו עלי אדמות, ולא רק במה שראו כל העשר מכות, וכל אשר הפלַה אותם ה' בחסדו לשום להם שארית, והעבירם בתוך הים ביבשה וכו', אלא גם בכל עניניהם במדבר, הנהיגם בהנהגה על טבעית, שלא ידועה עוד תקופה כזאת לא לפניהם ולא לאחריהם, ובמצב זה שהשכינה עמם בגלוי, הרי זה עמוד האש ממש, המאיר ומגלה כל חמירא ומסתרתא, לילה כיום יאיר, וכפי הטובה שיש בזה, כן יש גם סכנות, שהנהגתם תהיה בהקפדה יתירה שלא יוכלו שאת, וע"כ הקב"ה ברחמיו, שיתף גם עמוד הענן, להעיב מעט על האור, ולצמצמו כדי שיוכלו לשאת אותו, וה' בא בעב הענן, שעל ידי זה, יוכלו הם להתקיים ולהחזיק מעמד, ואולי לזה ירמזו מיליו של קדוש ה' הרמב"ן ז"ל, שכתב: שהשם שוכן בתוך הענן, והולך לפניהם ביום בעמוד הענן. עכ"ל. ולמה צריך לומר שהוא יתברך שוכן בתוך הענן, והוא קשה, ולהנ"ל יובן היטב, שאין הענן משמש רק לסימן לדרך, אלא יש בעמוד הענן לצמצם ולעמעם מעט את תוקף אורו הגדול, ולזה צריך שיהיה בתוך הענן ממש, וע"י זה יבא ה' בעב הענן, וגילוי השכינה יתעמעם מעט, כדי שיוכל לקבלו בנחת. ואפשר להסביר הענין במשל לאדם שמחפש דבר מה ונושא עיניו לראות, והשמש היתה זורחת למול עיניו, ולא היה יכול לראות כראוי מפני אור השמש המאיר לתוך עיניו, וע"כ מניח ידו על מצחו, ומסתיר בעד עיניו בידו או בחפץ המתאים לזה, אך אינו מסתיר את עיניו לגמרי, דבזה בודאי לא יראה מאומה אלא ממעט האור ומעמעם את תוקפו וחוזקו, כדי שיוכל לפקוח עיניו, ולראות ע"י האור ההוא עצמו, ויש שמניחים משקפי שמש על עיניהם, שהזכוכיות הצבועות בצבע כהה, מחשיכים מעט מן האור, ויכולים עיניו לסובלו, וזה מה שעשה הענן, לאור השכינה, שהוא חזק ולא יוכלו לסבול אותו, העמיד להם ענן, שיצמצם את האור ההוא ויוכלו לסובלו, והאור נגלה עליהם בעב הענן.

ואולי גם לזה יכוונו דברי אוה"ח הקדוש, שכתב, וה' הולך וגו', אומר לנחותם, פי' להיות להם נח הדרך וכו', ע"ש. וי"ל שע"י הענן שממעט את הגילוי העצום, יהיה להם נחת יותר, שיוכלו להמשיך ולהתקיים בחסד וברחמים.
ואולי יש בזה ענין של שמאל דוחה וימין מקרבת, שעל כן אמר לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה לפני העם, ששניהם צריכים בבחינת, שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני,

והזדמנתי היום (אור לח' סיון ס"ח) בניחום אבלים, ואמרתי חידוש זה, והיה עמנו ידי"נ הגה"צ רבי ציון בוארון שליט"א והוסיף בה נופך מדיליה, דהיינו שאמר הכתוב, טובה תוכחת מגולה, מאהבה מסותרת. שהתוכחה שהיא בחינת דין, תמיד היא מגולה, אבל אהבה שהיא בבחינת וימינו תחבקני, היא מסותרת. וש"י.


וידבר ה' וגו'. דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירֹת, בין מגדֹל ובין הים, לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים (י"ד, א-ב).

ופירש"י ז"ל פי החירות הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות ע"ש שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים. עו"כ רש"י ז"ל, לפני בעל צפון, הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן שיאמרו, קשה יראתן, ועליו פירש איוב (איוב י"ב) משגיא לגוים ויאבדם. עכ"ל.

ויונתן בן עוזיאל ע"ה תירגם, קדם פי חירתא מרביעתא (מרובעות), דאתבריו בגווני בני נשא דכר ונוקבא, ועיינין פתיחן להו (שלא היו מעשי אדם, אלא שני סלעים נבראו דוגמת בני אדם זכר ונקבה, ועיניהם פתוחות. וע"ש בפירוש.) הוא אתרא דטניס, דביני מגדול וביני ימא, קדם טעוַת צפון, דמשתייר מכל טעוון דמצרים, בגין דיימרון מצרים, בחיר הוא בעל צפון מכל טעוותא, דאשתייר ולא לקה, דייתון למסגוד ליה, וישכחון יתכון דאתון שרן לקיבליה על גיף ימא.
ולפי דבריו ז"ל מובן עוד יותר מה שאמר איוב משגיא לגוים, שברא בריאה מיוחדת לפני בעל צפון, וכל זה שרד מכל אלהי מצרים, כדי להטעותם, ופרעה סמך על זה ובא להשתחוות ולהתפלל אליו, שיעזור לו להשיבם.
ועיין בדעת זקנים מבעלי התוס', שכתבו בזה, דפרעה חשב, שבעל צפון מטעה אותם, כדי להסכים על גזרתו לאבדם במים, ואמר אלך ואעבדנו, לכך נאמר ופרעה הקריב, ולא אמר קרוב, ללמד שהקריב קרבן לפניו, ד"א הקריב ישראל לעשות תשובה. נמצא דשתי הטעיות הטעה הקב"ה את פרעה ועמו, כדי שירדפו אחר בני ישראל אל הים, האחת שהרג את אלהיהם, והניח לבעל צפון (שהוא מעכב שלא יוכלו העבדים לברוח ממצרים, עיין פירוש הראב"ע ז"ל). ועוד שאמר למשה דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות וגו' לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים, וזה וזה הן היו דינא דגרמי לפרעה, לטעות ולתלות בגבורתה של אותה עבודה זרה. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם וגו'. וכל זה עדיין לא הספיק אלא לעורר את לבו אל העם לאמר, מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעובדינו, (ועיין פי' כלי יקר בזה.) אך עדיין היה מבוהל ומפוחד מאשר עבר עליו בכל המכות, ובפרט במכת בכורות, ולא היה מסוגל לרדוף אחריהם. אבל עצת ה' היא תקום, להטביעם בים סוף, ועל כן אמר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם וגו'

ואפשר שכל זה נעשה גם בשביל ישראל, לקרבם לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ע"י שיראו, שמצרים רודף אחריהם, כל סוס פרעה רכבו ופרשיו, יכנע לבם לפני ה', וכמ"ש בדעת זקנים הנ"ל. ועוד דרצה הקב"ה, שלא יעבדוהו רק מתוך מה שראו יד ה' החזקה וזרועו הנטויה, שיש בזה כמו שלילת הבחירה. וע"כ אמר להם לשוב, ולחנות מול בעל צפון, שכאשר יראו את זה, יש להם מקום לחשוב מחשבת פיגול, לאמר שיד בעל פעור בענין, ויחלשו באמונתם ויתרופף בטחונם בה', ואולי משום כך אמר, "לפני פי החירות". שיש שם שתי כוחות חזקים (ב' סלעים גבוהים וכו'. עיין רש"י ז"ל) שעומדים זה לעומת זה. והבחירה היא ביד האדם להחליט ולהכריע לאן יטה עצמו, ואולי משום כך נקרא "פי החירות" שע"י שיש בזה ב' כוחות שוים, [והם רומזים לשני היצרים שבלב האדם, יצר הרע ויצר הטוב.] ע"י כן נשארה החירות ביד האדם לבחור הדרך בה ילך. [ויש לציין שגם קבורת משה היתה מול בית פעור ואמרו בספ"ק דסוטה, כדי לכפר על אותו עוון.]

ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, וירדֹף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יצאים ביד רמה. (י"ד, ח).

ותירגם יונתן בן עוזיאל, ובני ישראל נפקין בידא מרממא מתגברין על מצראי. וכן המשמעות של תרגום אונקלוס שתירגם, ובני ישראל נפקין בריש גלי. וגם מרש"י ז"ל נראה שכן מפרש, שכתב, ביד רמה, בגבורה גבוהה ומפורסמת. עכ"ל.
ועיין ברשב"ם ז"ל שכתב ביד רמה, לא היו דואגים כלל, עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז וייראו מאד. עכ"ל, ואפשר שדברי רשב"ם ז"ל משלימים את דברי רש"י ז"ל והתרגומים, שהיו בהרגשה טובה בלי דאגה וידם רמה, אבל משראו שפרעה הקריב נתיראו ונבהלו מאד.
ואולם מדברי יונתן בן עוזיאל נראה קצת אחרת, שכתב בידא מרממא מתגברין על מצראי, ומזה משמע שגם בראותם את המצרים לא נתיראו, אלא היו מתגברין עליהם, וצ"ע אם היה כן רק במחשבתם שחשבו שהם יכולים לגבור עליהם, או שהיו קרבות ביניהם והתגברו עליהם. ורבינו הספורנו ז"ל כתב ביד רמה, כענין ידינו רמה, היו מתאמצים לנצח את המצרים שלא היו רבים במספר כמותם, ובזה הודיע שלא היו יודעים ענין המלחמה, כי אמנם היה ראוי לירא מאותם המעטים מלומדי מלחמה, יותר ממה שיה לירא מכל המון מצרים הנוסע אחריהם אח"כ. וירדפו מצרים אחריהם, אחר היוצאים ביד רמה. עכ"ל. ומשמע שהיו בין עם ישראל אנשים שיצאו להלחם בפועל במצרים, ולא נתיראו מהם, באומרם המצרים כאן מעטים ואנו מרובים, אבל מרש"י ות"א נראה יותר כדברי רשב"ם ז"ל הנ"ל.

והמאור ושמש כתב, שתיבת ביד רמה, בלתי מובן, שמשמע שיצאו בגאוה ובקומה זקופה ח"ו. אמנם יראה שרומז בזה מה שאמרו בזה"ק וז"ל, תא חזי כד נפקו ישראל ממצרים, רוחיהון הוי תביר בגווייהו, והוו שמעי אינון תושבחן ולא יכילו למחדי, ובשעתא דכולהו אוכלוסין ורתיכין נפקי בשכינתא, וכולהו אמרי תושבחן ושרין קמיה דקב"ה, אתער קב"ה רוחיהון דישראל וכו', וקל תושבחן דהוו שמעין הוו חדאן ונייחין ברוחיהון, וזה רמז כאן ובנ"י יוצאים ביד רמה, רמ"ה נוטריקון, רינת מלאכי השרת, שע"י רנתם היתה יציאת בנ"י בשמחה ע"כ. והיא דרך שלישית וצ"ע בדברי הזה"ק בפנים.

ולפי פשוטו של מקרא נראה דהכי קאמר, ויחזק ה' את לב פרעה וגו', ובני ישראל יצאים ביד רמה, כלומר דעד אז היו שלוים ושקטים, ולא היו בורחים ומבוהלים, כי ראו את היד הגדולה בה הוציאם ה' ממצרים, עד שפרעה ושריו ועבדיו מתחננים לפניהם שיצאו, כי נפל פחד ה' עליהם ולא יכלו עוד לעמוד, והייתה יציאתם ביד רמה, מתוך ביטחון בה' שהוא עזרם ומגינם. אבל כשראו שפרעה וחילו רודפים אחריהם, נבהלו מאד כי אימת האדון על עבדו, היא דבר טבעי, והיתה מושרשת עמוק בנפשם, וזה שאמר הכתוב שאחריו, וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם וגו'. ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. וכנראה שלזה כיוון רשב"ם ז"ל באומרו, ביד רמה, שלא היו דואגים כלל, עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם, אז וייראו מאד. עכ"ל [ועיין בדברי אוה"ח הקדוש בפסוק ופרעה הקריב, ותרוה נחת.]

וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חנים על הים, וגו'. ופרעה הקריב וגו'. וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. (י"ד, ט-י').

ופירש"י ז"ל ופרעה הקריב, היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם, עכ"ל. והראב"ע ז"ל פי' הקריב מחנהו. וכ"נ מרבינו ספורנו ז"ל שכתב, הקריב את חיל ההמון של כל רכב מצרים. אבל ר"י בעל הטורים ז"ל כתב, הקריב את קרבנו, כיון שבא לפני בעל צפון הקריב קרבן לו. ע"כ, וכן כתבתי לעיל משם דעת זקנים מבעלי התוספות.

ובאמת כן תירגם יונתן בן עוזיאל ז"ל, שכתב בפסוק ט', חונים על הים, שהיו ישראל כונסים מרגליות ואבנים טובות, שסחף פישון מגן עדן לתוך גיחון, וגיחון הוליכם לים סוף, וים סוף השליכם על שפתו. וע"ש בפירוש יונתן שכתב, שדייקו את זה מדכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, ודרש מזה שגדולה ביזת הים מביזת מצרים, וקשה מהיכן היה למצרים כסף וזהב (שיבזזו ישראל), והא כתיב וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, אלא ודאי כדתירגם כאן, שפישון לקחם מגן עדן וכו'. וע"ש.

ובפסוק י' כתב, ופרעה חמא טעוַת צפון משתזיב, וקריב קדמוי קרבנין. ובפי' יונתן כ' שכן הוא במכילתא, הקריב לזבוח ולקטר, והוי כמו שכתוב להבדיל, נתנאל בן צוער הקריב קרבנו וכו'. ע"ש.
והנה לפי' זה צ"ל הקשר שבין פרעה הקריב קרבנות, ובין יראתם הגדולה של ישראל, וצ"ל שעדיין היתה ההשפעה הרעה של מצרים בלבם של בנ"י, וכשראו שבעל צפון נשאר מכל אלהי מצרים, ועתה רואים שפרעה בעצמו הגיע עד שם והקריב לו קרבנות, חששו שמא זה יעמוד להם וע"כ פחדו וצעקו אל ה', ותירגם יונתן ב"ע ע"ה, ודחילו לחדא וצלו בני ישראל קדם ה'. וכן פירש"י ז"ל, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם. ביצחק לשוח בשדה, ביעקב ויפגע במקום.


ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר וגו', כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. (י"ד, י"א-י"ב).

הנה קשה לומר שדברים כאלה נאמרים ע"י בני ישראל, אל משה רבינו ע"ה, בעודם חיים בצל הנסים והנפלאות אשר עשה ה' במצרים לעיניהם, ואשר הפלה ה' בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל בכל מכה ומכה, עד שראו עין בעין כי ה' משגיח על כל הנעשה בקרב הארץ ובהשגחה פרטית הפלא ופלא.עוד שיש בזה ניסוח של ליצנים באומרם: המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר. היעלה בדעת שבשביל זה לקחם למדבר, ואם לצורך זה עשה כל הנסים והנפלאות, וברגע אחד של פחד, להפר כל ההתפעלות הגדולה. ובאמת ראיתי בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה שכתב: ואמרו רשיעי דרא למשה וכו'. רשעי הדור כמו ליצני הדור שבדורו של יצחק, שהתלוצצו לומר מאבימלך נתעברה שרה, גם כאן היו רשעים מיוחדים שהיו מסוגלים לדבר כך. אלא זאת שקשה, שמסתמות הפסוק נראה, שמדבר על ישראל בכלל, ובע"כ צ"ל דכשלא עמדו למחות בהם מיד על דברי בלע כאלו, נתפסים באותו עוון, ואולי גם יש השפעה רעה מכוח הליצנות הזאת, עד שדיבר הכתוב בלשון סתמית, שאפשר לטעות ולתלות הדבר בכולם ח"ו.
אבל באמת רק רשעי הדור צעקו כן, ובודאי מועטים היו, אך צעקנים היו ונמרצים, וצעקותיהם עשו רושם גדול, עד שהרואה מהצד חושב שכולם צועקים, וכן הדבר עד עצם ימים אלו. וכן ראיתי לרבינו הרמב"ן ז"ל (בפסוק י') שכתב: איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם, יבעטו בישועה שעשה להם שם ויאמרו, כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש שהם כתות (כלומר שהיו כתות שונות בעלי דעות שונות.) והכתוב יספר כל מה שעשו כולם, אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחרת מכחשת בנביאו, ואינה בוחרת בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף, ולכך יחזור הכתוב בני ישראל פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים צעקו אל ה', והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו, לא אמר וייראו ישראל אלא אמר העם, כי בני ישראל שֵם ליחידים, והעם שֵם להמון, וכן וילונו העם, וכך הזכירו רבותינו ויחל העם לזנות, בכל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא. עכ"ל. [ואולי כונתו במ"ש שלכך נאמר, וייראו העם את ה' וגו', שבסוף גם המתלוננים והמכחישים האמינו בה' ובמשה עבדו.]

ותרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה כתב, (בפסוק י"ג) שעם ישראל נחלקו לארבע כתות על חוף ים סוף, כת אחת אמרה נרד לים, ואחת אמרה נשוב למצרים, ואחת אמרה נלחם עם המצרים, ואחת אמרה נצעק לעומתם ונערבב אותם. ומשה השיב לכולם, לכת שאמרה נרד לים סוף אמר אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' שעושה לכם היום. ולכת שאומרת לשוב למצרים, אמר משה, אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם. ולכת האומרת נלחם בהם אמר משה, ה' ילחם לכם. ולכת שאומרת נצעק ונצווח לבלבל אותם אמר משה, ואתם תחרישון ותשבחו לה'. וכעין זה כתוב בירושלמי שם. וכן הוא במדרש. ונמצא שפסוק זה (י"ג) מתחלק לשתי תשובות שהשיב משה לאותם כתות, ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, היא התשובה לכת האומרת נפלה בים. ומה שהוסיף ואמר, כי אשר ראיתם את מצרים וג"ו, היא תשובתו אל האומרים נשובה מצרימה. ופסוק (י"ד) גם הוא מתחלק לשנים, ה' ילחם לכם, כנגד הכת שרצתה לערוך מלחמה עם המצריים, ואתם תחרישון כנגד הכת שרצו לצעוק ולבלבל המצריים.

ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון. (י"ד, י"ג-י"ד).

הנה למעלה כתבתי מדרשי חז"ל בפסוקים אלו, שדיברו עמוק בכתות שנתפלגו על הים, והיו טענותיהם שונות זו מזו, לא הרי זה כהרי זה, ומשה השיב על כל דבריהם אחת אל אחת. ובדרך הפשט, נראה שעם ישראל אחר שפחדו ונבהלו מאד בראותם שפרעה וכל חילו קרב אליהם, עם כל סוסיו ופרשיו ומצויידים במיטב הנשק וכלי מלחמה היותר חזקים שבאותם הימים, והם חלושים ורפויים ולא מאומנים למלחמה, והמצריים הגיעו רק חיילים מלומדים עם קציניהם וראשיהם, בלבוש צבאי, והם קלי המירוץ וערוכים היטב, וגם הרעישו בחצוצרות ושאר קולות של אימה ופחד כנהוג בימים ההם, עם צהלות סוסים וזעקות ונהמות הלוחמים, ועולה על כולם שהם אדוניהם, וטבע הוא בעבד שהוא נכנע ומפחד מפני אדונו. גם אם יהיה חזק ועצום הוא מאדונו, וק"ו בזה שהם בחסרונות רבים ועצומים מן המצרים, וגם מטופלים בצאן ובקר ובילדים רכים, וזקנים וזקנות לרוב, והבלבול היה מושלם, ואין שיעור לייאושם ורוב פחדם, ועד עתה היו רצים ובורחים בכל כוחם, כדכתיב וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים. ועוד שראו את בעל צפון שנותר לבדו מכל אלהי מצרים, ופרעה הקריב שהלך להקריב לו קרבנות ועמו יחד עמו, ונתבלבלו ונתחלחלו מהמצב הזה כולו, ועוד תש כוחם בעצם הדרך הקשה, עם כל העול המוטל על שכמם, טפם ומקניהם וכל אשר להם, ובפרט במנוסתם מתוך בהלה גדולה, בלי תוכנית ובלי ידיעה אנה הם הולכים, רק רצים במנוסה ובהלה בלי חמלה. וכשהגיעו לים, המה ראו כן תמהו נבהלו רעדה אחזתם, בראותם הים רועש וגועש מקולות מים רבים אדירים, משברי ים, יעלו שמים ירדו תהומות, ולא נותר שום זיק של תקוה לעיניהם, והמצרים ופרעה בראשם השיגו אותם חונים על הים. ומזה קמה צעקה ובהלה, אלה צועקים ומתפללים ומעשי אבותיהם בידיהם, ואלה מתריסים כנגד ה' ונגד משיחו, המבלי אין קברים במצרים וגו'. ואלה מתיאשים ואומרים נפלה בים וכאשר אבדנו אבדנו, והאחרים גם הם מתוך יאוש וחוסר אונים אומרים לשוב למצרים, או להלחם בהם.
ומשה רבינו ע"ה הרועה הנאמן, מושיעם ומנהיגם של ישראל עומד עליהם, ואומר להם, אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' וגו', וצריכים להבין מה כונתו ע"ה, באומרו אליהם "התיצבו", וכי יכולים היו ללכת ולאן ילכו, [וכנראה שמכוח קושיא זו דרשו חז"ל שהשיב בזה לאותה כת שאמרו נפלה בים.] ולפי פשטות הדברים נראה שהוא מדבר אל כל ישראל, שכולם פחדו פחד גדול, והיו במצב של יאוש ח"ו, מפני שלא ראו שום תקוה, ואפילו פתח קל לא עמד להם באותה שעה, שהים רועש לפניהם, כשכל גליו ומשבריו מתנפצים למולם בקול רעש גדול וחזק, ומצרים נוסעים אחריהם, והאויב אומר: ארדוף אשיג אחלק שלל, כלומר אינו צריך להלחם עמם כלל, אלא רק ישיגם ויתחיל בחלוקת השלל, וכך היתה גם הרגשתם של בני ישראל, והנה אם היה הדבר הזה בימינו, היתה לפחות תקוה אחת, שהיינו יכולים לצפות אולי יחונן ה' ויקרע לנו את הים, כאשר עשה לאבותינו, אבל בשעה ההיא גם מחשבה זו לא עלתה בלבם, שעדיין לא נקרע הים מעולם, ולא היו יכולים להעלות את זה על דעתם, דמי יכול להעלות על דעתו דבר כזה, אם לא היה לעולמים. ונמצא שכל דרכי ההצלה היו חסומים בפניהם, והיו עומדים בפני יאוש מוחלט. ומתוך היאוש הזה, היו מעלים טענות ומענות ומחשבות שונות ומשונות. ומשה רבינו ע"ה משיב להם באמירה של ביטחון ואמונה, ומחזקם שלא יראו ולא יפחדו, ולא יאבדו עשתונותיהם, אלא יתחזקו בבטחונם בה' ויחזקו את אמונתם, ובזה יזכו לישועת ה' כהרף עין. וזה אומרו: התיצבו וראו את ישועת ה' וגו'. התיצבו באמונתכם, ואל תסירו בטחונכם מה' ברוך הוא, ואל תתבלבלו, ואל תפלו בבור היאוש ח"ו, אלא חזקו ויאמץ לבבכם, ומכוח האמונה בה' ובישועתו, תזכו ותראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. וכן היה אשר ברגע כמימריה נהפוך הוא, והמצרים שהיו צוהלים ושמחים בבוטחם על כוחם ועל בעל צפון, ברגע אחד צללו כעופרת במים אדירים, ובני ישראל שהיו באפס תקוה, הלכו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ושמחת עולם על ראשם, ואז פרצה מפיהם השירה הנצחית, אז ישיר משה ובני ישראל, שירה נצחית שלא פוסקת לעולם ועד.

ואולי זו הסיבה שתיקנו חז"ל לומר את השירה הזאת תוך התפלה בכל יום ויום, ועוד שרבינו האר"י ז"ל אומר שצריך האדם לכוין בשעת אמירת השירה, כאילו הוא עובר עתה בתוך הים ביבשה, ושר את השירה הזאת לה', וצ"ל דע"י השירה הזאת מתחזק האדם באמונתו בה', וגם בטחונו מתחזק כראוי, ובזה יתגבר על כל רפיונותיו, וגם בכל עת צרה וצוקה כללית ופרטית, לא ישבר לבו בקרבו, ולא יפול ביאוש כלל ועיקר, רק יבטח בה', בזוכרו באיזה מצב עמדו ישראל לפני ים סוף, כשכל השערים היו סתומים ואטומים בפניהם, באין אפילו סדק קל לתקוה ועידוד, וע"י התחזקותם באמונתם והתיצבותם בבטחונם בה', יצאו ושמחת עולם על ראשם, א"כ גם בכל מצב של קושי שאליו נקלע האדם, יקום ויתעודד ויחזק לבו באמונת ה' ובטחונו, ותהי לו לישועה. וזה הוא ענין הכונה כאילו הוא עובר תוך הים, וזה מקור לתקוה ומעיין שמחה. וכמו שאמר דוד מלך ישראל: גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי.

ואמר פרעה לבני ישראל, נבוכים הם וגו'. וחזקתי את לב פרעה, ורדף אחריהם, וגו'. וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חנים על הים וגו'. ופרעה הקריב וגו', וייראו מאד ויצעקו וגו'. ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. (י"ד, ג' ד' ט' י' י"ג).

הן בודאי שהכל היה מכוון מאתו יתברך להסב את העם ולהחנותם על פי החירות מול בית פעור, להטעות את פרעה ולחזק את לבו, בטענת מה זאת עשינו כי שלחנו את העם מעָבדנו, ולרדוף אחר בני ישראל, כדי לשלם להם כמעלליהם, אשר אמרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ורצה הקב"ה לשלם להם כמדתם להטביעם בים. שפרעה אמר כבר גזר הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, ולא ידע שהקב"ה לא מביא מבול על כל העולם, אבל על מקום אחד מביא, ועוד שיכול להביאם הם לים ולהטביעם שם, וכדברי חז"ל והובא ברש"י.
[והנה בימינו אלו ראינו שה' מביא מבול על מקום אחד, כאשר היה בשנת התשס"ד בצונמי שהציף הים חלקים ממדינת תאילנד והטביעם וכן חלקים ממדינות אחרות והיו רבבות רבבות של בני אדם שמתו בו, וכן היו עוד סערות ים במקומות אחרים רח"ל.]

וכן היה שהבעיר בלבם אש הקנאה והשנאה, והיו מלאים חרטות על ששלחו את בני ישראל, והיו רוצים להשיבם אליהם ומאידך עדיין היה פחד ה' עליהם, והיו מתלבטים בדבר מצד אחד מפחדים מהקב"ה אחר שכבר ראו את זרועו הנטויה וידו החזקה. ומאידך אש הנקם בערה בלבם, והיו אומרים נרדפם ונשיגם וכו'. וכמו שמצאנו ברש"י ז"ל, (בפי"ד פסוק ח') ויחזק ה' את לב פרעה, שהיה תולה אם לרדוף אם לאו, וחזק את לבו לרדוף. ופרעה הקריב עצמו לפני עמו, והקריב קרבנות לבעל פעור, וכך היו מתחזקים ורודפים, עד שסוס ורוכבו רמה בים וצללו כעופרת וגו'.

ועוד מטרה נשגבה היתה בזה מאשר ייעד ה', לעשות למען עם ישראל, אשר עד עתה השריש בהם אמונה מכוח הנסים והנפלאות, שהראה להם שמלכותו בכל משלה, והוא משגיח בהשגחה פרטית בקרב הארץ. ועתה מטיל עליהם יראה ופחד כדי שיבקשו קרבת ה', ויזעקו אליו מקירוב לבם, ויושיעם, וסגר עליהם כל הדרכים של ההצלה, שידעו ויכירו שאין להם על מי להשען אלא על ה' לבדו, ומבלעדיו אין לנו מלך גואל ומושיע, ואפס זולתו. וגם יראו עין בעין שכשבוטחים בו ומאמינים בו בכל לבנו, ממהר לגאלנו, ואין מעצור לפניו מהושיע, גם כשאין רואים שום אפשרות של הצלה כלל, הוא רב להושיע וממציא יש מאין, וישועת ה' כהרף עין. ונתן בים דרך, ובמים עזים פתח להם נתיבים, והלכו בהם כמו בין כרמים וגפנים ברוגע ושלוה, בלי חפזון ומנוסה, רק קדמו שָרים אחר נוגנים בתופים ובמחולות, בנחת ושובה, ובהתרוממות רוחנית נשגבה, עד שהיו מורים באצבע ואומרים זה א-לי ואנוהו, א-ל-הי אבי וארוממנהו. והוא לימוד גדול להם ולדורותיהם עד עולם, לדעת שאין על מי לסמוך ואין על מה להסמך, וכל מחשבות האדם להבטיח עצמו, ולשמור משפחתו וממונו, מתברר שהוא משענת קנה רצוץ שאין בהם ממש, לא יצילו ולא יועילו, אם יבטח בממונו, התעיף עינך בו ואיננו, ואם על חכמתו ישען, אל יתהלל חכם בחכמתו, כי הוא משיב חכמים אחור וחכמתם יסכל רח"ל, ואם אל גבורתו יסמוך, לא לגבורים מלחמה ולא לקלים המירוץ, ולא לחכמים לחם, וברגע כמימריה נשתה גבורתם והיתה כלא היתה, ואם יחשוב לסמוך על ידידיו וחבריו, ועל שועי העם והרחמנים, ערבך ערבא צריך, והם עצמם זקוקים לסמיכתו ומשענתו של הקב"ה, ורק בהסירו מבטחו מכל דבר ודבר, ומחזק לבו ונפשו לדעת בבירור גמור, שאין לנו על מי לבטוח, רק בו לבדו ישתבח שמו, וגדול אדוננו ורב כוח, ואין לו גבולות ומגבלות, ונושא אליו את עיניו ואת לבו, מיד קרבה ישועתו ואין זולתו לגאול, והוא פודה וסומך ועוזר, בכל עת ערב בקר וצהרים, כי לא כלו רחמיו ולא תמו חסדיו, לגאול ידידיו, הקוראים לו בכל לבם.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. (י"ד,ט"ו).

ותירגם יונתן, למה את קאי ומצלי קדמי, הא צלותהון דעמי קדמת לדידך, מליל עם בני ישראל ויטילון. ובירושלמי כתוב, עד אימת את קאים ומצלי קדמי, שמיעא היא צלותך קדמי, ברם צלותהון דעמי קדמת לדידך, וכו'.
ובפירוש יונתן כתב דהכי איתא במכילתא, רבי יהודה אומר, מה תצעק אלי, כבר קדמה צעקתם לצעקתך. ומתרגום אונקלוס משמע כהירושלמי, שתירגם: ואמר ה' למשה, קבלית צלותך, מליל עם בני ישראל ויטלון. ע"כ. ורש"י ז"ל פירש, למדנו שמשה היה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונים בצרה. ד"א מה תצעק אלי, עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר (ישעיה מ"ה) על בני ועל פועל ידי תצוני. ע"כ. ועיין בפירוש הראב"ע ז"ל ומ"ש בזה הרמב"ן ז"ל.

ובאוה"ח הקדוש כתב, מה תצעק אלי, קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' א-ל-הים, ובפרט בעת צרה, דכתיב קראת מצרה לי, מן המצר קראתי י-ה, ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפלה, עוד אני רואה שנתקבלה תפלתו, ואמר לו הרם את מטך וגו'. א"כ למה א"ל מה תצעק אלי. עוד קשה אומרו, דבר אל בנ"י ויסעו, להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, וכו'. אכן יתבאר ע"פ מאמרם ז"ל, שישראל היו נתונים בדין מה אלו וכו', ודבר ידוע כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים, ולהיפך ב"מ ימעיטו הכח ההוא, והוא אומרו, צור ילדך תשי, וכו'. וע"ש שכתב שכיון שהיה קטרוג על עם ישראל, וה' חפץ לצדקם, ע"כ אמר למשה מה תצעק אלי, שאין הדבר תלוי בידי, אם אינם ראוים מצד מדת הדין, וע"כ העצה היא: דבר אל בנ"י ויסעו, שיתעצמו באמונה ויבטחו בה' ויכנסו אל הים קודם שיחלק, מתוך שבוטחים בו שיעשה להם נס, ואח"כ, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, שבאמצעות הבטחון הזה תגבר מדת הרחמים, ויעשה להם נס, וכתב בזוה"ל: כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון היה נחשון בן עמינדב, ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר, כי באו מים עד נפש. כמאמרם ז"ל, ובזה נתישבו כתובים על נכון. וכו'. עכ"ל.

והנה חז"ל אמרו שהקב"ה קיבל תפלתו של משה, ואמר לו, שכבר קדמה אליו תפלתם של עם ישראל, וגם האוה"ח כתב כן: שאני רואה שנתקבלה תפלתו ואמר לו ה', הרם את מטך וגו'. וצ"ל מאחר ונתקבלה תפלתו של משה וגם תפלתם של ישראל, למה היו צריכים עוד מסירות נפש מתוך ביטחון בה', כדי לעורר רחמים העליונים, וכתב האוה"ח דמשום שיש קטרוג, צריכים להתעצמות במדת הבטחון, כדי שה' יעשה להם נס, וכנ"ל. וצריכים לומר שגם אחר שהתפלה התקבלה, יש כוח ביד המקטרג לעכב ההצלה רח"ל, אשר על כן אמר ה' למשה, מה תצעק אלי, כבר קבלתי תפלתך, אך יש קטרוג שמעכב, ועל כן, דבר אל בנ"י ויסעו אל הים, למסור נפשם מתוך בטחון בה', ואז יתעוררו הרחמים ויתבטל הקטרוג, ואז, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, ויבאו בנ"י בתוך היום ביבשה.

ואולי זה פירוש הפסוק שאמר ירמיהו הנביא ע"ה, סכות בענן לך מעבור תפלה, הענן הזה, הוא הקטרוג הנוצר מעונותיהם, והוא מסוכך וחוסם בעד התפלה, מעבור אל הקב"ה. ואעפ"י שהכל גלוי לפניו יתברך ואין מי יעצור בעדו, ומי יאמר לו מה תעשה וגו', עכ"פ אפילו שהוא שומע התפלה עדיין ענן הקטרוג מעכב בעד השפע הטוב שלא יוכל לקבלו המתפלל, ואעפ"י שתפלתו כבר התקבלה. ומזה נלמד חשיבות המעשים, מעשה צדקה וחסד, ומסירות על דבר ה' ברוך הוא, שהם המפתחות לפתוח שערי רחמים, ולסלק כל המעכבים וכל המפריעים.

ואני הנני מחזק את לב מצרים, ויבאו אחריהם וגו'. וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. (י"ד, י"ז-י"ח).

לכאורה זה כפול, שכבר אמר לעיל (פסוק ח') ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. ולא ראיתי שעמדו על זה, ולענ"ד שתי הכבדות הן, בראשונה חיזק ה' את לב פרעה ולב עבדיו ועמו, לצאת ממצרים ולרדוף אחר בני ישראל במדבר. כי מצד עצמם אמנם רצו ללוכדם ולהשיבם, כאומרם, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, אך לא יכלו להתגבר על פחדם הגדול, אחר כל התלאות שעברו עליהם, בעשרת המכות, וה' חיזק את ליבם ונתן בהם אומץ ועוז רוח, לבצע מה שלבם חפץ באמת, כדי לשלם להם כפעלם הרע.

ועתה שהגיעו אל הים, היו צריכים חיזוק נוסף, שכשיסורו העננים המפרידים ביניהם, באשמורת הבקר, ויראו שבני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, הרי בודאי גמור שהבינו שה' מוליך את עמו בדרך לא טבעית, וכבר למדו היטב, אשר יפליא ה' בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים, ואיך יעלו בדעתם לרדוף אחריהם בתוך הים, לזה אמר הכתוב כאן: ואני הנני מחזק את לב מצרים, ויבאו אחריהם וגו'. היו צריכים חיזוק מיוחד לזה, ואפשר שכאן לא היה להם רצון למצריים לרדת לים אחרי בנ"י, אלא הגיע עת פקידתם, וה' יתברך משלם להם כגמולם, במדה שמדדו לבנ"י, באומרם כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, ועתה השליכם הוא יתב' במעמקי הים, וצללו כעופרת במים אדירים, ובגדול זרועו הדימם כאבן, עד יעבור עם ה', ויצאו משם, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. (י"ד,י"ח).

וצ"ל מה מוסיפה ידיעה זו, יותר מכל אשר ידעו וראו בעיניהם עד הלֹם, והלא ראו יד ה' בגלוי ממש, בכל מכה ומכה שהקב"ה הביא על המצריים במצרים, ועוד מה תוסיף להם ידיעה, אחר שיראו ויטבעו ויאבדו מן העולם. ועל הקושיא האחרונה השיב רבינו עובדיה ספורנו ז"ל בזו הלשון. וידע מצרים, הנשארים במצרים וישובו אלי, כי לא אחפוץ במות המת. עכ"ל.

וכבר קדמו רבינו הראב"ע ז"ל שכתב: וידעו מצרים הנשארים. בהכבדי בפרעה, שהוא בעצמו יטבע עם רכבו ופרשיו. עכ"ל. ואולי בא להוסיף שיש מיוחדות בזה שגם פרעה עצמו נפגע וטבע, מה שלא היה ביתר המכות, ובפרט לפי מה שהיה אומר להמוניו, שהוא אלוה, ואמר לי יאורי, ואני עשיתיני, ע"כ חשוב שידעו אלו הנשארים במצרים, שגם פרעה עצמו קבל עונשו מאת ה', שטיבע אותו בים, עם כל חילו. ולזה אמר הכתוב בהכבדי בפרעה וגו'. ואפשר שיש במכה זו, של השלכת אויבי ישראל במצולות, סוס ורוכבו רמה בים, גם פרעה וכל חילו טובעו בים סוף, דבר שונה מאשר היה במכות שהכה ה' את המצריים במצרים. שבכל העשר מכות, לא היתה נקמה וגם לא גמול על מעשיהם הרעים, אלא דרישה חזקה מאתו יתברך לאמר לפרעה, שלח את עמי ויעבדוני, ואם אינך משלח יקרה לך כו"כ, בכל מכה לפי ענינה. ופרעה היה מבטיח וחוזר בו, וחוזר חלילה. עד למכת בכורות, שאז צעק הוא וכל עבדיו לעם ישראל, קומו צאו מתוך עמי, כי נפל פחד ה' עליהם, ולא נותרה עוד רוח בהם. ואז שלחו אותם, והיו מתחננים להם שיצאו לחפשי. ואולם מיסודות הנהגת ה' את עולמו, הוא הגמול שהקב"ה משלם לכל בריה עפ"י מעשיה, משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש לעוברי רצונו, והוא דיין אמת ושופט בצדק ואמת, ומדותיו הם מדה כנגד מדה, והמצריים עדיין לא קיבלו עונשם, ועדיין לא הושלמה ידיעת ה' והנהגתו, כי עד עתה ידעו ולמדו על בשרם, שאין שום אפשרות לברוח מפני ה', ולהתחמק מלקיים דרישותיו, שידו גדולה וחזקה, ואין שום דרך לברוח מפניו, שכבר התחכם פרעה וחכמיו, ובסוף קיימו הם בעצמם כל אשר אמר ה', דבר אחד לא נפל מדברו ארצה.

אבל עדיין יכולים הם וכן כל שומעי הענין הזה, לחשוב שהם יכולים לעשות כל אשר יעלה על לבם, ואין מי שישלם להם כפעלם, אלא לכל היותר, ישלח להם הקב"ה שליח שיזהירם ויפסיקו מעשיהם, ותו לא מידי. שלא יהיה להם ע"ז לא שכר ולא עונש. ונמצא שעדיין הם חסרים מאד בהשגת הנהגת ה' ברוך הוא. לזה אמר: ואני הנני מחזק את לב מצרים וגו'. וידעו מצרים כי אני ה'. שעתה שיראו הנשארים במצרים שמלכם ושריהם, עם סוסיהם ופרשיהם טובעו במים עזים, ושאלו על מה עשה ה' ככה, ואמרו, הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, והוא שפט אותם בצדק ואמת, כי הם השליכו ילדי ישראל תוך היאור והמיתום במים, וע"כ הקב"ה חיזק את לבם לרדוף אחר בני ישראל, ועוד הוסיף לחזק את לבם חזוק נוסף, לרדוף אחריהם גם בתוך הים, כדי לבא בעצמם על עונשם מדה כנגד מדה. שבמדה שבה נהגו בהם בה הם מצאו מותם, וידעו מצרים כי אני ה', נאמן לקיים הנהגתו ולשלם לכל אחד כפעלו, גומל לאיש חסיד כמפעלו, ומשלם לרשע רע כרשעתו, א-ל אמונה ואין עול. ונשגב שם ה' לבדו, וידעו את מדת הנהגתו.

ויסע מלאך ה-א-ל-הים ההלך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וגו', ולא קרב זה אל זה כל הלילה. (י"ד, י"ט-כ').

ופירשב"ם ז"ל, ויסע מלאך הא-ל-הים, המוליך את עמוד הענן לפני מחנה ישראל. וילך, המלאך מאחריהם, ומתוך כך ויסע העמוד מפניהם ויעמוד מאחריהם, כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, וישם מאפל ביניהם, כדכתיב ביהושע, שלא יוכלו לקרב זא"ז כל הלילה. עכ"ל.

והוא ז"ל אזיל לשיטתו שפירש לעיל על הפסוק (י"ג כ"א) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד הענן, הוא המלאך שהיה מוליך לפני ישראל, עמוד האש ועמוד הענן. ע"ש. וכאן יש ראיה ברורה לדבריו ז"ל, דכתיב ויסע מלאך וגו' וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. והוא כמפורש להדיא שהמלאך הוא המסיע את הענן, ועל כן בנסוע המלאך מלפניהם לאחריהם, גם עמוד הענן עשה כן. והן הם דברי רשב"ם כאן ג"כ. וכעי"ז פירש הראב"ע ז"ל כאן, וז"ל: מלאך הא-ל-הים הוא השר הגדול ההולך בענן, והוא הכתוב עליו, וה' הולך לפניהם יומם, וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, נסע עמוד הענן עמו. והאומר כי מלאך א-ל-הים הוא הענן, יראה לנו אנה מצאנו עמוד ענן נקרא מלאך הא-ל-הים. ואם המלאך הוא העמוד, למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם, ואם השיב לנו הטעם כפול, אין משפט לשון הקודש לכפול רק הנבואות והתוכחות, רק מסַפֵר כי כן היה המעשה, אין ראוי לכפול. עכ"ל. והרי כל דבריו ודברי רשב"ם ז"ל ענין אחד, ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד.

והנה למעלה בפסוק וה' נוסע לפניהם יומם וגו', הבאתי דברי רבינו הרמב"ן ז"ל בזה. וע"ש מה שביארתי בהבנת דב"ק. וגם כאן הולך הרמב"ן ז"ל לשיטתו, ואחר שהביא דברי הראב"ע ז"ל. כתב: ועל דעתי זה שאמר הכתוב, ויסע מלאך הא-ל-הים, היה בתחילת הלילה, ומלאך הא-ל-הים ההולך לפני מחנה ישראל, רמז לבית דינו של הקב"ה, שנקראת מדת הדין במקומות מן הכתוב, והוא השוכן בעמוד האש והולך לפניהם לילה, להאיר להם, וכן הזכיר הא-ל-הים, ויתכן שאינו נסמך אבל הוא ביאור. וראיתי במכילתא דרשב"י, שאל רבי יונתן בן יוחאי את רשב"י מפני מה בכל מקום כתיב מלאך ה', וכאן מלאך הא-ל-הים, אמר לו, אין א-ל-הים בכל מקום אלא דין וכו', רמזו למה שאמרנו. והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך באחריהם, ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. והנה שני העמודים מאחריהם וכו'. עכ"ל.

נמצא דהרמב"ן ז"ל ממשיך לשיטתו שעמוד הענן הוא רחמים, והוא ה' ב"ה השוכן בתוך עמוד הענן, כמ"ש שם, ומה שכתב כאן ויסע מלאך הא-ל-הים, הוא עמוד האש, שהוא מדת הגבורה, והוא עמד מאחריהם, ואח"כ כתב הפסוק, ויסע עמוד הענן וגו', והוא ה' ברוך הוא מדת הרחמים, שגם עמוד הענן עמד מאחריהם.

ונמצא דבשתים חולק הרמב"ן ז"ל על הראב"ע ורשב"ם ז"ל, הראשונה בפירוש המושג מלאך הא-ל-הים, שהם פירשו, שהוא המלאך המוליך את הענן, והרמב"ן פירש שהוא בית דינו של הקב"ה. (וה' הולך וגו', ה' ובית דינו) ועוד חולק עליהם בזה שהם פירשו, שמלאך הא-ל-הים ועמוד הענן הוא ענין אחד, שהמלאך מסיע את ענן, וכשעבר המלאך לאחריהם עבר גם עמוד הענן לאחריהם, ואעפ"י שכתב שתי פעמים ויסע הכל אחד הוא, שהמלאך נסע וגם הענן נסע לאחריהם, כי אותו המלאך הוא המוליך את הענן, אבל הרמב"ן ז"ל רוח אחרת עמו בזה, שהמלאך הזה הוא בית דינו של הקב"ה, וע"כ נקרא מלאך הא-ל-הים, והוא הוא עמוד האש. ומה שכתב בהמשך הפסוק, ויסע עמוד הענן, הוא ענין אחר לגמרי שהוא בחינת הרחמים והוא השם עצמו. ונמצא לשיטתו שגם עמוד האש וגם עמוד הענן שניהם עברו וחנו אחרי מחנה ישראל.

והנה לפי הרמב"ן ז"ל מה שאמר הפסוק הבא (י"ד, כ') ויבא בין מחנה וגו', ויהי הענן והחשך, ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. הכי פירושו, שתחילה עמד עמוד האש אחרי מחנה ישראל, ואחרי כן בא עמוד הענן גם הוא מאחריהם, ועמד אחרי עמוד האש, ועל עמוד האש שהיה קרוב יותר לישראל נאמר, ויאֶר את הלילה. ר"ל האיר לישראל, ולא למצריים כי עמוד הענן החשיך בעדם, כדכתיב ויהי הענן והחשך. וכן מפורש בהמשך דברי הרמב"ן ז"ל כאן. והוסיף שם, דאור זה לא כשאר הלילות לנחותם הדרך, כי לא היה הולך לפניהם, שאילו היה הולך לפניהם, היו ישראל ממהרים ללכת והמצריים לא יראו אותם, ולא יבואו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם, והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן, והולכים אחריהם כי יראו האש מתוך הענן, אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם, מפני הפסק שני העמודים, וזה טעם ולא קרב וגו'. עכ"ל. אלא שקשה לי לפי דברי הרמב"ן ז"ל ששני העמודים עברו אחרי מחנה ישראל ושניהם הפרידו בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים, א"כ למה אמר בפסוק (כ') ויבא בין מחנה וכו', והיה לו לומר ויבואו, בלשון רבים. ובשלמא בפסוק (י"ט) אע"פ שכתב ויסע בלשון יחיד, מ"מ חילקם לשני מסעות עדר עדר לבדו, ויסע מלאך וגו', ויסע עמוד הענן וגו'. ואתי שפיר שכתב לשון יחיד. אבל כאן שכללם בחדא מתתא, הו"ל לכתוב ויבואו. וי"ל דתיבת ויבא קאי אעמוד הענן שבו שוכן הקב"ה כמ"ש הרמב"ן ז"ל לעיל, וכיון שהזכיר אותו, הרי בית דינו שהוא בעמוד האש תפל אליו וע"כ אמר ויבא ותו לו, וגם לעיל כתב וה' נוסע לפניהם וגו' בלשון יחיד, ואמרו חז"ל כל מקום שנאמר וה', זה ה' ובית דינו. ונקטם בלשון אחד. שבית דינו הם משרתיו ותפלים אליו. ואפילו בבני אדם אמרו במסכת גיטין (ה' ע"ב) במעשה דרבי שמעון בר אבא אייתי גיטא לקמיה דרבי יהושע בן לוי, ואמר לו האם אני צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או לא, וע"ש שבסוף הסיקו, אלא ר"ש בר אבא איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב ליה, משום כבודו דר"ש. ואם בבני אדם כך, בקב"ה ובית דינו על אחת כמה שהכל אחד הוא.

וגם רבינו עובדיה ספורנו ז"ל אזיל בפירושו, כדברי הרמב"ן ז"ל לענין זה ששני העמודים היו מאחריהם, שפירש, ויסע מלאך הא-ל-הים ההלך לפני מחנה ישראל, בעמוד האש. (וע"ש שנתן טעם להולכת עמוד האש מאחריהם, להתיך התהומות שקפאו בלב ים לפני ישראל, כדי להפוך הקרקע טיט כשיעברו המצריים). ויעמוד מאחריהם, מאחרי ישראל ומאחרי עמוד האש. עכ"ל, הרי שבזה פירושו עולה עם פי' הרמב"ן, אמנם הוא לא חילק בין ה' ובין בית דינו, ואדרבה מפירושו לפסוק כ', נראה דאזיל כהראב"ע והרשב"ם ז"ל, שכתב ויבא, המלאך בין מחנה מצרים, להנהיג את שני העמודים, עו"כ ויהי הענן והחשך, חשך הלילה היה יחדיו עם הענן מאחריהם של ישראל ושל עמוד האש. ויאר את הלילה, המלאך בעמוד האש וכו'. עכ"ל.

והנה מצד אחד מפרש שהכל הולך ע"י אותו המלאך, גם עמוד האש וגם עמוד הענן, ומאידך פירש ששני העמודים עמדו יחד בן המחנות, עמוד האש קרוב למחנה ישראל להאיר להם, ועמוד ענן מאחרי עמוד האש, סמוך למחנה מצרים. ומהשתא י"ל שגם הראב"ע והרשב"ם ז"ל לא חולקים בפרט זה על הרמב"ן, דשני העמודים יחד עמדו מאחרי מחנה ישראל, עפ"י הסדר האמור, שעמוד האש מאחריהם, ועמוד הענן אחרי עמוד האש, וכל הזמן דברו על המלאך בלבד, כי אותו המלאך מוליך את שני העמודים. ואין כאן שני מוליכים, אלא מלאך א' מוליך את שני העמודים של האש ושל הענן.

וראוי לציין בזה דברי תרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק כ'), ואעיל בין משיריתא דישראל בין משיריתא דמצראי, והוה עננא פלגיה נהורא, ופלגיה חשוכא, מסיטריה חד מחשך על מצראי, ומסטריה חד אנהר על ישראל כל ליליא, ולא קרבא וגו'. נמצא דהוא מפרש, שענן אחד היה שחציו שלצד המצרים היה חשך ואפלה, וחציו שלצד ישראל כולו אורה. וכ"כ בפירוש יונתן שם, וז"ל: ר"ל הענן על ישראל והחשך על מצרים, מגיד הכתוב שהיה אפילה על מצרים, וליהודים היתה אורה. עכ"ל.

ואפשר שגם הראב"ע ז"ל מכוין לדבר זה, שכן כתב בפסוק כ', ויבא, המלאך ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה. ויאר את הלילה, כמשפט כל הלילות. ואולי גם רשב"ם ז"ל התכוין לזה שכתב בפסוק (י"ט) כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה וכו', וישם מאפל ביניהם וכו'. ואולי כונתו שעמוד אחד שם מאפל למצרים, יאור לישראל, וכדבר יונתן בן עוזיאל ע"ה. ובפסוק (כ') כתב ויהי הענן והחשך למצרים. ויאר, עמוד האש לישראל כל הלילה. עכ"ל. ועדיין צריך להתיישב בדבר כראוי.

ויש להוסיף ע"ד הרמב"ן ז"ל, שיסודם מצא במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי הנ"ל. דאמנם מלאך הא-ל-הים מורה על מדת הדין, שבכל מקום כתוב מלאך ה', אך מעצם הענין שכתב הא-ל-הים בה'א הידיעה, זה מורה שאעפ"י שהיא מדת הדין מ"מ היתה ממותקת בחסד, וכבר כתבתי בשם רבינו האר"י ז"ל שכל מקום שכתוב הא-ל-הים, מורה על דינים ממותקים, שכן שם זה עולה בגימטריא צ"א, כמו החשבון של הוי'ה אדנו'ת, שמורה על התמתקות הדין, ע"י שילוב שם הוי'ה שהוא רחמים, ואפשר שהאות ה'א הנוספת מורה על ה' חסדים, שהם ממתקים ה' אותיות א-ל-הים, וכבר פירשתי בזה כמה ענינים חשובים מאד.

ואפשר שזה רמוז ג"כ במ"ש הרמב"ן ז"ל לעיל על הפסוק וה' הולך לפניהם יומם וגו', שכל מקום שכתוב וה', זה ה' ובית דינו, ומאחר ובית דינו לא באו כאן בשם נפרד, אלא נכללו בכלל שם הוי'ה, ש"מ שגם הבית דין ממותק בחסד וברחמים, וע"כ כשפירט כאן וקרא לב"ד בשם "מלאך" לא כתב מלאך ה', מפני שזה בית דין שיסודו הוא דין ולא רחמים, אבל גם לא כתב מלאך א-ל-הים, אלא "הא-ל-הים", לרמוז שאכן דין הוא, אבל הוא ממותק ברחמים. ואשר ע"כ האש שלו אינה צורבת ושורפת, אלא להאיר הלילה, ואפשר להוסיף בזה בהקדמת דברי חז"ל, שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, והרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין החזק והקשה, והנה את זה רואים כאן, דעמוד האש שהוא מדת הדין היה סמוך למחנה ישראל, והאיר להם בחסד וברחמים, ולא היה להם שום נזק ח"ו, וע"כ נקרא בשם מלאך הא-ל-הים, המורה על דין ממותק כהנ"ל. ועמוד הענן שמורה על הרחמים שהוא בחינת שם הוי'ה וכדברי הרמב"ן לעיל, שה' שוכן תוך עמוד ענן. היה סמוך יותר למחנה מצרים, והחשיך עליהם בחשך ואפלה כל הלילה, עד שהשליכם במצולות כאבן ועופרת. שרשעים אלו מלאה סאתם ובא עת פקודתם, לשלם להם כל אשר הרשיעו באכזריות, ושפכו דם נקיים ברשע להתעולל, וע"כ מדת הרחמים נהפכה עליהם לדין, והיתה להם לרועץ. רח"ל.

ויסע מלאך וגו'. ויבא בין מחנה וגו'. ויט משה את ידו וגו'. (י"ד, י"ט – כ'- כ"א).

ורבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כתב, ויסע וגו', ובעבור שאלֶה השלשה פסוקים דבוקים זה עם זה, וכל אחד יש בו ע"ב אותיות, ע"כ מצאנו בספרים כתוב, סימן סוד השם המפורש. ולפי דעתי בעבור כי מספר השם הנכבד יעלה לע"ב אותיות, כאשר אפרש בפרשת כי תשא, על כן כתוב ככה. ובספר רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום יקרא בתחלת הלילה פסוק, ויהי בשלשים שנה, כי הוא ע"ב אותיות עכ"ל.

וידוע דדברים אלו מבוארים בזהר הקדוש על ג' פסוקים אלו, וכנראה שספר הזהר הקדוש היה פתוח לפני הראב"ע ז"ל. שהוא גדול הפשטנים, ונהירין ליה רזין עלאין, והמעיין בפירושי הראב"ע ז"ל לספר איוב, בעיניו יראה כמה וכמה סודות כותב וגם רומז שם. [וידוע דע"י זה מתעוררים הרחמים, דשלש פעמים ע"ב גמיטריא רי"ו כמספר גבור'ה, שהגבורות מתמתקות ע"י ג"פ ע"ב, וזהו ויעבו'ר ע"ב-רי"ו. וג"פ רי"ו גימטריא תרח"ם, וכמ"ש בשער הכונות בברכת רפאנו, שר"ת רפאנו ה' ונרפא, הם רי"ו, ואח"כ הושיענו וניושעה כי תהלתינו אתה, ר"ת הוכת"א גמט' ב"פ רי"ו, ועם רי"ו הראשון הם ג' רי"ו, בגימט' תרח"ם.] ועיין במאור ושמש ד"ה ויסע שהזכיר דברי הזה"ק, וע"ש מה שמבאר בפסוקים אלו. ואולי י"ל דג' הפסוקים, ויסע, ויבא, ויט, הם ג' חסדים טובים, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, ע"ב גמטריא חסד, שזכו בני ישראל באותה עת לג' חסדים, בזכות ג' ע"ב.

החסד הראשון מבואר בפסוק ויסע שענן ה' נסע מלפניהם ובא מאחריהם, להבדיל בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולקבל החצים ובליסטראות של מצרים, כלשון רש"י ז"ל (בפסוק י"ט). וכתב שפתי חכמים (אות ל') בשם הרא"ם ז"ל, שמיד שבאו מצרים עליהם, להבדיל בין המחנות וקבל חצים וכו', וע"ש, והחסד השני מבואר בפסוק ויבא בין מחנה מצרים, וגו'. שהחשיך למצרים ולישראל היתה אורה ושמחה, כדי להרגיעם ולהניח להם מכל פחד, ובאשמורת הבקר ירדו אל הים באורה וגם שמחה. וגם שכל הלילה לא קרב זה אל זה, רק ישבו המצרים בחשך ואפלה, והתקיים בהם ורשעים בחשך ידמו. ועוד בה תועלת רבה, שבבקר ראו את ישראל הולכים תוך הים ביבשה ורדפו אחריהם, ושם צללו כעופרת במים אדירים. והחסד השלישי, נאמר בפסוק, ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים וגו', וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, שהוא עצם הנס של קריעת ים סוף, שאחר שהיו בתכלית היאוש, בלי שנראה שום זיק של תקוה כלל ועיקר, נהפכה צרתם לישועה גדולה, ובעיניהם ראו מה שלא ציפה אדם מעולם, ועלו ונתעלו בהשגה רוחנית גבוהה ביותר כידוע.

וכל זה היה להם בזכות מדת הביטחון בה', שבטחו בו בכל לבם, למרות שלא היה נראה לעין אנוש שום דרך של הצלה, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה בתהילים, בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו. (וכבר כתב רבינו יוסף חיים ע"ה וזיע"א בספרו עוד יוסף חי, דשלש פעמים נאמר כאן ביטחון, ופירש דקאי על ג' מדרגות של ביטחון, והביא ע"ז מעשיות מהגמרא ועוד, להגדיר שלש המדרגות שאחת גבוהה מחברתה. ולא עת האסף.

וי"ל דנגד ג' החסדים הנזכרים בג' פסוקים אלו, נאמרו שלש פעמים בך בטחו, שבכל פעם חידשו וחיזקו את ביטחונם בה' יותר ויותר, ובזכות זה הפכו את מדת הדין למדת הרחמים. שאמרו חז"ל שבשעה שעמדו על הים, היו נתונים בדין, וכמ"ש רש"י ז"ל שם (פסוק י"ט) וז"ל, בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך הא-ל-הים, אין א-ל-הים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל, אם להאבד עם מצרים. עכ"ל. והוא שאמרו שהיה קטרוג ואמרו מה אלו גם אלו כידוע. וע"כ היו צריכים לעורר הרחמים העליונים ע"י בטחונם בה', וכמ"ש לעיל על הפסוק דבר אל בנ"י ויסעו, משם האוה"ח הקדוש זיע"א. וע"י הביטחון כל הדינים התמתקו והיו לרחמים גדולים, וזה מה שמרמז השם ע"ב שממתק הדינים, וכאמור ג"פ ע"ב הם גבור'ה שבשמות אלו מתמתקים הגבורות, והיו מחזקים עצמם בבטחונם בה' ובטחו בו, והוא מרבה חסדיו עמם, עד שכנגד ג' בטחונות הנ"ל, עשה עמם שלשה חסדים נפלאים. והם הם הפסוקים של ג' ע"ב כאמור.

ואתה הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו, וגו'. (י"ד , ט"ז).

זכורני שמהר"ם אלשיך זיע"א כתב, דהכי פירושו, ואתה הרם את מטך, ונטה את ידך בלי מטה, שידעו שלא המטה הוא שעושה את האותות אלא הקב"ה. (ואינו עמי עתה.) וכעת ראיתי להכלי יקר שפירש כן בשם המדרש, שלפי שהיו אומרים המצריים, לולי המטה לא היה יכול לעשות את כל הנסים, ע"כ אמר הקב"ה, סלק את המטה ונטה את ידך, כי הרם הוא לשון סילוק. וע"ש, שנתן טעם למה רק על הים אמר לו לסלק את מטהו, דכל העשר מכות היו באצבע אלקים, והמטה דומה לאצבע, אבל בים לקו בכל היד, שנא' וירא ישראל את היד הגדולה, ע"כ א"ל סלק את מטך ונטה את ידך על הים. ואז הבינו שלא ע"י המטה נעשו הנסים, ומשה הטה ידו כדוגמת היד החזקה של מעלה, וע"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וע"ש. [ואולי יובן בזה מה שנהגנו לפתוח ידינו כלפי מעלה, בפותח את ידך וגו'. ופורשים כפינו כמו שרוצים לקבל דבר מה מלמעלה. ואמרו שזה לקבלת השפע. וקשה דפותח את ידיך אמרינן, והם ידיו של הקב"ה כביכול, ולמה אנו פורשים כפינו שלנו. ולפי מ"ש כאן: ומשה הטה ידו כדוגמת היד החזקה של מעלה, שעליה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה. אתי שפיר שגם אנו פותחים ידינו, כנגד פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. וה' יאר עינינו.]

ואולם מתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה לא משמע כן, שתירגם: ואנת ארום ית חוטרך וארכין ית ידך ביה על ימא ובזעיה. הרי מפורש וארכין ית ידך ביה, ביה כלומר במטה שבידך, אותו תטה על הים ובקעהו. ואולם בירושלמי שם כתב וארכין ית ידך. ולא אמר ביה, ובאונקלוס אין הכרע שכתב: טול ית חוטרך וארים ית ידך על ימא וכו'.

ופירוש יונתן כתב, וארכין ית ידך ביה על ימא. ר"ל השפל את ידך עם המטה ובקע את הים, לאפוקי ממ"ד שנטה את ידך הוא יד שמאל, כי ביד הימין נטה המטה ובקע הים בו, ובשמאל החזיר הים לאיתנו על פרעה ועמו, וכן הוא בהדיא בזהר ודו"ק. עכ"ל. והוא ז"ל מפרש בדבריו דבא לאפוקי ממ"ד שביד שמאל נטה, אלא בימין הטה את מטהו לבקוע הים, ובשמאל החזיר הים על המצריים, ודקדק בלשונו של התרגום שכתב וארכין ידך ביה, דמשמע דרק ביד שבו המטה, ועדיין צ"ע בזה.

ועל כל פנים למדנו מזה שגם דעת הזהר הקדוש בזה כדעתו יונתן בן עוזיאל ע"ה שאכן הטה את מטהו על הים.וצ"ל לפי שיטתם אמאי לא חשש שיאמרו שהמטה הוא שעושה את הנסים, וכמ"ש הכלי יקר בשם המדרש. וי"ל דכיון דהמטה הזה הוא בריאה מיוחדת מאת ה' ברוך הוא, וכמו שאמרו חז"ל, שנברא ערב שבת בין השמשות. ושמותיו של הקב"ה חקוקים בו מעצם בריאתו, וכמ"ש במס' אבות.

וכ"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל, לעיל (ב', כ"א) וכד חכים רעואל וכו', ואסתכיית (וראה) חוטרא דאתבריאת ביני שמשתא, וחקיין ומפרש עלה שמא רבא ויקירא, דביה עתיד למעבד ית תמהיא במצרים, וביה עתיד למבזע ית ימא דסוף, ולהנפקא מוי מן כיפא, והוה דעייף בגו גינוניתא, ומן יד אושיט ידיה ונסביה וכו'. עכ"ל. הנה מבואר להדיא, דבמטה עתיד לבקוע את ים סוף, והן הן הדברים שכתב כאן בפסוק ט"ז.

עוד כתב להלן (פסוק כ"א) וארכין משה ית ידיה על ימא, בחוטרא רבא ויקירא, דאתברי מן שירויָא (פי' שנברא בערב שבת בן השמשות) וביה חקיק ומפרש שמא רבא ויקירא, ועישרתי אתוותא די מחא ית מצראי, ותלת אבהן עלמא ושית אמהתא, ותריסר שבטוי דיעקב וגו'. עכ"ל.



ומאחר שכבר היה מפורסם, שמאת ה' היה לו מטה זה, וכי חקוק בו שם ה' הגדול והנורא, וממילא אין בכך כלום אם יחשבו שע"י המטה הזה נבקע הים, שכן תולים בשמות הקדש החקוקים בו, ובעצם בריאתו בקדושה לתכלית זו. ובפירוש יונתן כתב: שגם בפרקי דרבי אליעזר כתוב, שהמטה של ספירינון היה, ועשר מכות חקוקות בו.

ויט משה את ידו על הים, ויולך ה' את הים, ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים. (י"ד, כ"א).

ותרגום יונתן ב"ע כתב, ואתבזעו מיא לתריסר בזיען, כל קביל תריסר שבטוי דיעקב. ופי' יונתן כתב, לשנים עשר קרעים נגד י"ב שבטים. וצריכים להבין למה קרע ה' את הים לשנים עשר שבילים, והלא די בשביל אחד, וכולם יבואו בו. ונראה שרצה הקב"ה להטיב להם לישראל, שילכו בשובה ונחת, ובשעה גדולה זו מלאה רגש, ופחד ושמחה משמשים זה עם זה, בערבוביא, והם עם גדול ורב, עם בניהם וטפם ומקניהם, גם זקניהם ומקניהם הכל באשר לכל, אם יצטרכו לעבור תוך שביל אחד, תהיה מהומה גדולה, ועלולים לבא גם לסכנה ח"ו, והקב"ה חפץ להשלים טובתו עם עמו, ולהושיעם בשמחה וששון, וע"כ פתח את הים לי"ב שבילין ויעברו בשמחה ונחת שבט שבט לבדו, איש על דגלו ואיש על מחנהו, והיא ממדת טובו יתברך שמו, ומאהבתו הגדולה לעמו.

ועוד י"ל שרצה הקב"ה להראות כבוד שכינתו לעמו, ולכל באי עולם, ואקדים דברי קדוש באוה"ח על פסוק ויט משה, ששם דורש וחוקר אימתי נטה משה את ידו, אם בתחילת הלילה או בסופו, ומפשטות הכתוב נראה שזה היה קודם הבֹקר, וקשה דא"כ אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה ע"י משה, וע"ש שפירש שתחילה ה' שם הים לחרבה ע"י הרוח קדים, ותיכף לכניסת ישראל לים, נטה משה את ידו ובקעו, וכתב שכן הוא במ"ר, וע"ש עוד. ואפ"ל דבאמת ה' א"ל נטה את ידך, וע"י נטיית ידו של משה על הים, הוליך ה' את הים ברוח קדים עזה, וכפשט הכתוב: ויט משה את ידו על הים, ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ואע"ג דכל זה עשה ה' ע"י רוחו העזה ששלח בים, מ"מ לא החל הרוח עד שמשה נטה את ידו, וא"ל דהרבה פעמים נושבת הרוח ובמה יִוַדָע איפא שאכן זה היה מידו, ותשובת דבר זה פשוטה לפניה, שלא החל הרוח עד שנטה משה את ידו על הים, ומיד ראו רוח עזה ולא מצויה כלל, שהחלה להוליך את הים וליבשו עד שהיה לחרבה, וכל רואה מבין שזה דבר מיוחד מאד שנוצר אותו הרגע, הן מעזות הרוח והן מצד הולכת הים וייבושו, ויש להוסיף דעל כן קרע השם ב"ה את הים לשנים עשר נתיבים, שידעו ויכירו כל העולם שמה' היה הדבר על ידי משה עבדו, להוליך את עמו בים, שבט שבט לבדו, וזה בודאי שאין בכוחו של הרוח לעשות כן, רק מאת ה' היתה זאת, וע"כ אחר שאמר שהרוח העזה הוליכה את הים כל הלילה, ושמה אותו לחרבה, נאמר ויבקעו המים. ובזה כתב בתרגום יונתן ב"ע, ואתבזעו מיא לתריסר בזיען, כל קביל תריסר שבטוי דיעקב. וכמו שאומר, שה' מוליך לימין משה, ועל ידי הטית ידו הוליך ה' את הים וייבשו, ועוד זאת עשה שבקעו לשנים עשר נתיבים, ובזה נודע ה' לבדו, בעשותו נפלאותיו ע"י משה עבדו נאמן ביתו.

והרמב"ן ז"ל כתב, ויט משה וגו'. היה רצון לפניו יתברך לבקוע הים ברוח קדים מיבשת, שיראה כאילו הרוח היא המחרבת ים, וכו', השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו, אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אעפ"י שאין הרוח בוקעת הים לגזרים, לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, שחזק לבם, אמר אויב ארדוף אשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים. עכ"ל.

והנה לפנינו שהרמב"ן ז"ל קדם והשיב, דמאת ה' היתה זאת, להראות כאילו הרוח היא המיבשת ולא מה' היה הנס, וזאת כדי להטעות פרעה וחילו, שיבואו בתוך הים ולשלם להם כגמולם הרע. ואעפ"י שאין דרך הרוח לבקוע ים לגזרים. והיה להם מיד להבין חסדי ה' ונפלאותיו על עמו ישראל, כותב הרמב"ן ז"ל שלא שמו לבם לזה.

ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין ה' חפץ לשנות מנהג העולם שהוא ברא יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר, למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם א-ל-הים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע נתן בידו במדה ומשקל שוים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר. וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריוח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ. וע"כ בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות, אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת א-ל-הים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה', ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו, (ועיין מ"ש בבראשית על הפסוק ויאמר א-ל-הים נעשה אדם.) ויסוד זה מונח בדברי הרמב"ן ז"ל הללו, שכתב שה' ייבש הים ע"י הרוח להשגיא למצרים, שיתלו בטבעיות ויבואו לתוך הים, אך למתבוננים בקל יראו יד ה', שנבקע לי"ב שבילים, ואין שום שייכות לזה עם רוח הקדים, אלא שהמצרים לא שמו לבם ולא רצו להתבונן בחסדי ה', אבל החכם עיניו בראשו להתבונן בדרכי ה', ולגלות השגחת ה' בפרטות על כל צעד ושעל.

ויהי באשמרות הבקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים, בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים. (י"ד, כ"ד).

ותירגם יונתן ב"ע ע"ה: והוה במטרת צפרא, בעידנא דאתיין חיילי מְרוֹמא לשבחא, ואוריק ה' ברגוז, עלוי משריתהון דמצראי בעמודא דאישתא, למרמי עליהון גומרין דאשא, ובעמודא דעננא למרמא עליהון ברדין, ושעמם ית משרית מצראי.
ובירושלמי שם כתוב ורמא עליהו נפטא ואישתא ואבני ברדא. ובפירוש יונתן שם כתב שבמכילתא, אמרו שמלאכי השרת זורקים עליהם חצים ואבני אלגביש וכו'. ובפקי דר"א אמרו, כל מקום שנאמר מהומה (ויהם), הרעשת קול הוא . ע"ש.

ועיין ברש"י ז"ל שכתב באשמורת הבקר, (ברכות ג) שלשת חלקי הלילה קרויין אשמורת וכו'. ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אונקלוס מטרת. עכ"ל. ומ"ש רש"י ז"ל ואומר אני, לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת וכו', הנה זה עלה במכוון, לדברי תרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה. ור"י בעל הטורים ע"ה כתב, באשמורת הבקר, ב' (במסורה) הכא, ואידך ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבקר, גבי שאול בהלחמו עם אנשי יבש גלעד, שהוא עת רצון שהקב"ה עושה בה נס לצדיקים. עכ"ל.

ומאידך ראיתי באוה"ח הקדוש שהקשה בהיפך מהנ"ל, דלמה עשה ה' המשפט הגדול הזה, בבקר ולא בלילה שהוא זמן התגברות הדינים, וראיתי שאמרו שגבריאל טען טענה זו לפני ה', והשיבו א-ל עליון, המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי, שנאמר וישכם אברהם בבקר. פירוש תשובת ה', כי הגם שאינו זמן הנקמה, אני מהפך הסדר לבני אברהם, כשם שהפך אביהם טבעו הרחמן, ומה גם על בנו ידידו, ואעשה כן גם אני אהפוך הזמן לאשר אחפוץ, ויש בזה זכות לישראל, שיעמוד זכות העת. וכו'. עכ"ל.

ולפי רבינו יעקב בעה"ט ואשר כן נראה גם מרש"י ז"ל הנ"ל, ומקורם ברוך בתרגום יונתן ב"ע ע"ה, י"ל דבחר ה' בעת שמלאכי השרת אומרים שירה, שהוא שעת רחמים, שתהיה זכות להושיע את ישראל, בשעה שהללו טובעים, ויסתם פי שטן האומר, מה אלו וכו'. שעיקר הענין הוא הצלת ישראל, אבל בשביל להעניש את המצריים, לא היה צריך לכוין דוקא בעת התגברות הדינים, דכבר מלאה סאתם, וגם מדת הרחמים הסכימה, לעשות בהם נקמה, על אחת כמה וכמה, וכמו שכתוב בפסוק זה: וישקף הוי'ה אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו'. נמצא שגם שם הוי'ה הסכים על עונשם ותהי ידו בהם ראשונה, ולא היה עוד נפקא מינה באיזה עת יכה אותם, אך לישועת ישראל היו עדיין זקוקים לרחמי ה', שכן מדת הדין היתה מקטרגת, מה אלו וכו', וע"כ בחר ה' בשעת רצון ורחמים לקרב ישועתם ברחמים. בזכות אביהם אברהם רחימא, שהשכים בבקר לכבוש רחמיו, ולהעלות בנו לעולה על מזבח רצון ה'.

אלא שקדוש ה' האוה"ח ע"ה, למד מהפסוק, שעיקר הדבר עתה היה, בהכותו את מחנה מצרים, דכתיב, ויהי באשמורת הבקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, ויהם את מחנה מצרים. הרי שכל המדובר הוא במחנה מצרים, וע"כ הוקשה לו, למה לא הכה אותם בלילה שהוא העת הראוי למכתם. והביא דברי חז"ל, שה' רצה להכותם בזמן שאברהם אבינו פעל עמו. וכנ"ל. והראשונים הנ"ל, גם הם ידעו שבזה דיבר הפסוק ועם כל זה, פירשו שהוא עת רצון להצלת ישראל, כי כיון שניתנה רשות למשחית להכות במצרים, היה השטן עומד וצועק מה אלו גם אלו, וע"כ בחר ה' בעת ההיא כדי לרחם על עם סגולתו.

ויסר את אופן מרכבותיו, וינהגהו בכבדות וגו'. (י"ד, כ"ה).

ופירש"י וינהגהו בכבדות, בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם, במדה שמדדו, ויכבד לבו הוא ועבדיו, גם כאן וינהגהו בכבדות. ור"י בעה"ט ז"ל כתב, וינהגהו בכבדות, על שאמר תכבד העבודה על העם. ורואים מיצוי הדין רח"ל, שגם בעונש חמור וגדול כזה שממית בו רבים במיתות כל כך קשות, עדיין מדקדק שיהיה בו מדה כנגד מדה, וגם בפרטים מפרטים שונים ממה שעוללו ברשעתם לעם ישראל, אחת מהנה לא נעדרה, ולמרות שכל מיתתם בים וטביעתם במצולות הים, הוא כנגד מדתם, שאמרו כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, עדיין יש עוד פרטים מפורטים בדרכי ענישתם עד הגיעם לקיצם, כדי לשלם להם על כל רעתם אחת אל אחת. וכמו שאמר הנביא ירמיה ע"ה באיכה, תבא אליהם כל רעתם, ולא מסתפק ה' רק בהענשה כללית, אלא משלם לאויביו כל רעתם במושלם.

וכן מצאנו שגם בטביעתם בים היו דרגות שונות, וכמו שאמר הכתוב בשירה (ט"ו, ה') ירדו במצולֹת כמו אבן. וכתב רש"י ז"ל שם, כמו אבן, ובמקום אחר אמר, צללו כעופרת, ובמקום אחר, יאכלמו כקש. הרשעים כקש הולכים ומטרפים עולים ויורדים, בינוניים כאבן, והכשרים כעופרת שנחו מיד. עכ"ל. נמצא דגם מיתתם הגם שהיתה שוה לשלם להם כרעתם, ולהמיתם במים, עכ"פ לא הרי זה כהרי זה, וגם ברשעים כמותם יש בחינת כשרים ובינוניים, והיו דרגות שונות בחומרת מיתתם רח"ל. משפטיך תהום רבה. גם בתוך התהומות, המשפט נוחת ויורד עמוק מתהום, ואין קץ לצדקתו, ואין מדה לאמיתתו.

ויאמר ה' אל משה, נטה את ידך על הים, וישֻבו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו. ויט משה את ידו על הים, וישב הים לפנות בקר לאיתנו, וגו'. (י"ד, כ"ו-כ"ז).

ובאוה"ח הקדוש, תמה, לאיזה ענין הוצרך לנטות ידו על השבת המים, הלא הם מעצמם לא יתמידו לעשות כך, ובגמר עליית ישראל, שהוא ג"כ גמר ירידת אחרון של המצריים, מעצמו ישוב הים. וע"ש מה שהמתיק בזה. וחשבתי שבא לסלק בזה דעות המשתטים לברוח מן האמת המפורסמת גם אצל אומות העולם, שעליה נאמר שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום וגו', ואין בעולם מי שלא שמע וידע את הנס הגדול, כי הוביש ה' את מי ים סוף לפני עמו להושיעם, בידו הגדולה וזרועו הנטויה, ובו בפרק הטביע בו את כל רודפיהם, לא נשאר בהם אחד, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וגם בנס זה מצא היצה"ר מקום להטעות בו, את הרוצים לטעות, ומוכנים להמציא דברי שטות והבל דדחיק ואתי מרחיק, לא שרירין ולא קיימין, סברות ריקות ושדופות, אשר מהבל ימעטו, והיצר של השנאה העצמית מתגבר על אותו אדם להשפילו ולהרחיקו ממקור חיים, ומנתיבות האמונה והתמימות, ויחשבה לו לחכמה עמוקה, ופילוסופיה דקה מן הדקה, והיא ריקה ומבולקה, וכדי לסלק כל טעות אמר לו הקב"ה למשה נטה את ידך על הים ובקעהו, ושב ואמר לו אחר עבור בני ישראל, נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו. שידעו ישראל וידע כל העולם, כי מה' היתה זאת לישועתם של ישראל. וגם עם כל זה לא חדלו פורצי פרצות בחומת האמת, וליצני הדורות ממציאים רעיונות של הבל, כדי לשלול את הנס הגדול הזה, ותולים את המעשה הגדול הזה בבוקי סרוקי, וקוראים לזה מחקרים מדעיים, והם בנויים על תוהו ואבני בוהו, וכבר שמעתי שגוי אחד חכם בעיניו, חיבור חיבור שלם לפרש את קריעת ים סוף בדרך טבעית, באומרם שאחת בכמה אלפי שנים יש נסיגת מים בלב ים ומתגלה היבשה, ואחר איזה זמן שב הים לאיתנו, ומשה חכם היה וידע לכוין השעה הזאת במדוייק. עפרא לפומייהו. ולא ידעו שוטים אלו שלא חידשו דבר בהבליהם, וכבר עמדו שוטים כמותם לפני קרוב לאלף שנה ואמרו אותם דברים, והיו לחוכא ואיטלולא, ואבד זכרם ונשכח סברם. שכבר עמד האדם הגדול בענקים והביא דבריהם ודחה אותם בחכמתו הנפלאה, וגילה קלונם ושגעונם במלים אחדות, שבהם סתר ופרך כל בניינם.

והוא רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה (בפסוק כ"ז) וז"ל: ישתחקו עצמות חוי הכלבי, שאמר כי משה ידע עת מיעוט הים ברדתו, ועת רבותו בעלותו בהמשכו, והוא העביר עַמוֹ במיעוט המים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים, על כן טבע. ואלה דברי שגעון, כי מנהג הים ברדתו לא ייבש מקום, וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו, כי הכל ייבש, ועוד כי לא יתברר סוף רדת הים ותחלת עלותו רק אחר שעות, ועוד לא השלימו ישראל לרדת עד שטבע פרעה וחילו. עכ"ל הטהור.

והשם לבו בעיניו יראה שבמילים קצרות כלל כל טענות החוקרים המשקרים, תלמידי חוי הכלבי ועדתו, וכל מה שכתבו בכתביהם וטענו בפיהם, הוא רבוי דברים בעלמא, כי הכל כלול בשורותיים של הראב"ע ז"ל הנזכרים. והראב"ע ז"ל שהיה מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות ואפילו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל ציוה בצואתו לבנו רבי אברהם הנגיד ז"ל, שירבה ללמוד בספרי החכם אבן עזרא שכל דבריו חריפים ושנונים ומחדדים את השכל. ובמקום אחר כתב עליו, ולבו של החכם רבי אברהם, כלבו של אברהם אבינו ע"ה (איני זוכר מקורו), ובהלכות יסודי התורה כתב, שלבו של אברהם אבינו ע"ה רחב לו כאולם, ואעפ"י שמה שכתב כלבו של אאע"ה, הוא בודאי בדרך גוזמא, מ"מ דברים כאלו לא נאמרו על שום חכם.

וגם בעיני חכמי אומות העולם, גדול כבודו של רבינו אברהם ן' עזרא מאד מאד, ודי להזכיר שבספרי האסטרונומיה של העמים, בדברם על הירח ומובאיו, קראו לעמק הגדול שבירח בשם: עמק אבן עזרא, על שם הראב"ע ז"ל, כאות הוקרה על מחקריו וקידום החכמה הזאת בצעדים גדולים. וכן היה גדול ומופלג בכל מכמני החכמה, לא הניח דבר גדול וקטן שלא חקרו עד תכליתו, וכל שיש לו טעם בחכו ומתבונן בשיריו הרבים של הראב"ע ז"ל יראה את גודל חכמתו ורוב שנינותו, ושאין מי שיעמוד על דעתו, כי בדעתו תהומות נבקעו, עמוק עמוק מי ימצאנו, ולא עת האסף. והחכם הגדול והנפלא הזה עיין במחקריו של חוי הכלבי, והעמיק והסיק: שהם דברי שגעון. ומי יבא אחר המלך. ולא הסתפק בזה אלא גם קילל אותו קללה נמצרת, כי לרשע גדול יחשבנו, ומחשבה כזאת היא דברי אפיקורסות ממש. ועוד הוסיף לדחות דבריו בשתי שיטות שונות. בראשונה סתר ופרק במלים אחדות את כל התיאוריה הזו, במלים קצרות וברורות, כי כשמתיבש איזה מקום במיעוט הים ורדתו, מתיבש אותו מקום כולו, ולא יבש רק חלק, ובודאי לא ישארו ממנו חומות נצבות מימין ומשמאל, ותדע שאינה דחייה בעלמא, אלא מתוך חכמה עמוקה, וידיעה נשגבה, אמר דבר זה. [וכבר כתבתי לעיל מה שכתב בפירושו פרק........ פסוק........ דהוא היה הולך ומפליג בימים והגיע למקומות רחוקים, וחקר ודרש בכוח מבינתו, ודבריו מבוססים על אדני החכמה הצרופה והסברא הטהורה, וכל מי שרגיל בספריו, יודע היטב שכל מלה שלו שקולה במשקל הזהב ברורה וצרופה מכל סיג, ומכל דבר שאינו ברור עד תומו.

ועוד הוסיף בזה טענה חזקה מאד, שהיא עוקרת כל הטענות הללו מיסודם, וכאילו אומר, גם לו יהבינן ליה כל דיליה, לא הועיל מאומה בהבליו, דאם כדבריהם שזה לא היה נס, אלא דבר ההוה אחת בכמה אלפי שנים, ומשה ידע לכוין השעה, ולעשות כל העשר מכות במצרים, וכל המשא ומתן הארוך עם פרעה וכל אנשיו, ובסופו של דבר להוציא עם שלם, שרק צבאו מנה שש מאות אלף רגלי, ועליהם יש טף ונשים וזקנים וזקנות שמגיע למספר עצום ורב, ועם המקנה והרכוש, ולהוליך את כל המחנה הגדול והעצום הזה מהלך של שבעה ימים, וביום השביעי יגיעו בדיוק בשעה היעודה, וידע לכוין כל זה לאותה שעה, וגם שברגע שהם יעלו, ישובו המים ויטביעו את המצריים וכל אשר להם, א"כ זה הדבר הוא גדול ורחוק יותר מאשר לקרוע הים ולהעבירם ביבשה. וזה מה שרמז במלים קצרות באומרו, ועוד כי לא יתברר וכו', ועוד לא השלימו ישראל לרדת עד שטבע פרעה וחילו.

והארכתי בזה מעט, להראות שאין חדש תחת השמש, ולא יחשבו החכמים בעיניהם, שהביאו עמם מחקרים חדשים, לא שערום אבותינו, ותגליות מפתיעות הראויות לשימת לב מיוחדת ולמחשבה מחודשת, כי כל הדברים האלו כבר היו לעולמים, וכבר חקרום חכמי האמת, במחקר אמיתי באמת וצדק, והוכיחו את השטות והריקנות שבדבריהם, ודבר א-ל-הינו יקום לעולם, ותורתנו לא תשתנה ולא תתחלף לעולמים, והיא חכמתינו ובינתינו לעיני כל העמים.

והעובדא שהים נבקע לי"ב שבילין, ושהמים לא החלו לסור ולהתיבש עד שנטה משה את ידו, וכן נמי לא שבו לאיתנם עד שנטה ידו עליהם שנית, כל אלו ועוד רבים שהתלוו לנס הגדול הזה, הן ידים מוכיחות, ליד ה' הנפלאה, והיו הדברים ברורים לעיני כל ישראל, ונודעו הדברים בכל העולם לכל פרטיהם, המה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו רעדה אחזתם, ונודע שם ה' בכל העולם.

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם ומשמואלם. (י"ד, כ"ט).

וכתבו דעת זקנים מבעלי התוספות, חמה חסר כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה עליהם, עד שבא גבריאל ושמם כחומה בתוך הים, והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם, הזהרו בישראל שעתידים לקבל תורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר מימינו אשדת למו, ואמר לים שבשמאלם, הזהרו בישראל שעתידים להניח תפילין בשמאל, חזר ואמר למים שמאחריהם, הזהרו בישראל שעתידים להתעטף בציצית מאחריהם, והמצרים [אולי צ"ל "והמים", במקום והמצרים] שומעים דבריו ועומדים חומות, ונחלק להם הים לי"ב חלקים, שיהא לכל שבט ושבט שביל לבדו, ובחומות הים שבין כל אחד ואחד היו חלונות, ומספרים זה עם זה כדי לישב דעתם, הה"ד והמים להם חומה. ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציציות מאחריו, וכו' ע"ש עכ"ל.

ור"י בעה"ט ע"ה כתב, חמה כתיב חסר, הקב"ה נתמלא עליהם חמה, על פסל מיכה שעבר עמהם בים, והיינו דכתיב, ועבר בים צרה, ס"ת רמה', שהוא בגימטריא פסל מיכה, עכ"ל. ואפשר שזו הסיבה, שגם הים נתמלא עליהם חמה, כדברי המדרש שבדעת זקנים הנ"ל, משום שהעבירו בו פסל מיכה. ולעיל בפסוק (כ"ב) כתיב חומה מלא וי'ו.

ויושע ה' ביום ההוא, את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת, על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו. (י"ד, ל'-ל"א).

[אכתוב בזה מה שנתחדש לי הלילה בס"ד,] צ"ל אומרו ביום ההוא, והלא כבר נושעו ישראל ממצרים ביום ט"ו ניסן שהוא א' דפסח, והיום שבו נקרע ים סוף הוא שביעי של פסח, ואיך אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. ואעפ"י שאפשר לומר, שלא על הישועה הכללית שיצאו מארץ מצרים מדבר, אלא על הישועה שנושעו מיד המצריים ברודפם אחריהם, והשיגום חונים על שפת הים, אך עדיין קשה אומרו, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וכי עד עתה לא ראו. וכן מה שסיים וייראו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וכי רק עתה השיגו יראתו וגם אמונתו, וכל מה שהיה במצרים לא הועיל ח"ו.

ומתוך התבוננות בדברים אלו, נלע"ד לבאר הענין, בהקדם נקודה אחת יסודית, שחייבים להביאה בחשבון, טרם נבא להבנת הענין. והיא שיש הבדל יסודי בינינו, ובין העם היוצא ממצרים. בזה דאנו מסתכלים על כל הענין, מהסוף להתחלה, דאנו נמצאים אחר כל המאורעות שעברו עלינו, וגם אחר מתן תורה, ומתבוננים על הכל, גם על תחילת שליחותו של משה, אל פרעה ואל עם ישראל, אך את הכל אנו רואים וחושבים אחר שכבר ברור וגלוי, כל הנעשה וכל התוצאות עד לאחת. ואנו גם דנים על אבותינו, ותמהים ומקשים עליהם וגם מתרצים אותם, וכל זה כאשר התוצאות כבר גלויות ידועות, והוא דבר לא נכון, דצריכים אנו לדון בענינם ובהשגתם עפ"י הסדר הנכון, וכל זמן שהיו במצרים עדיין לא ראו את התוצאות, ולא יכלו לחוש את העתיד, ומה שעיניהם ראו באותו זמן, הוא רק ההוה שנעשה כעת לעיניהם, ומאחר ורק ההוה היה לפניהם, היו להם תמיהות רבות מחוסר השגה וחוסר הבנה בכל מה שנתהוה לעיניהם ממש. שכן בא משה ואהרן וכל זקני ישראל, ואומרים ומבשרים לעם ישראל בשורת הגאולה, ומזכירים להם, את הלשון המיוחד המסור להם מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב וגם מיוסף, והוא "פקד יפקוד אתכם א-ל-הים". ויאמן העם, ושמחתם עלתה למעלה ראש, ונדרכו בציפייתם לישועת ה', ויקדו וישתחוו, והודו לא-ל עליון גואלם. ומיד אחרי זה נתמלאו באכזבה מרה, שבמקום שְיָחֵלו פעמי הגאולה להראות, הכביד פרעה את עולו עליהם, והפלא בצערם, והעבידם בפרך וגם תבן לא ניתן להם, והם מוכים ומושפלים ומעונים, הרבה יותר מאשר ידעו עד היום ההוא. וצעקו על משה ואהרן, יראה ה' וישפוט וגו', אשר הבאשתם את ריחינו, ומשה שראה את צערם צעק לפני ה', למה זה שילחתני וגו'.

והדבר הזה היה חוזר על עצמו, בכל מכה ומכה שה' הכה את המצריים במצרים, והיה פרעה מבטיח לשלחם, מתעוררת תקותם מחדש, וכמיהתם מתחדדת, ושוב מתאכזבים, וכן חוזר בכל מכה ומכה, יעלו שמים בתקותם וציפייתם, ואח"כ ירדו תהומות היאוש והאכזבה המרה, והיו נבוכים ומבולבלים ולא הבינו הנהגת ה', מצד אחד רואים נסים ונפלאות עד אין חקר, ומאידך הם עדיין שקועים שם עד צואר, וגם בהגיע העת ויצאו ממצרים ביד רמה ומרוממה, שעתה בודאי הושלמה גאולתם ויצאה לאור עולם, והיו שלוים ושקטים ושמחת עולם על ראשם. והנה ה' מסב אותם דרך המדבר, וחנו על פי החירות, לפני בעל צפון, שנשאר לבדו מכל אלהי מצרים ופסיליהם, ושוב רואים את מצרים נוסע אחריהם, ונתיראו מאד, עד שאמרו, המבלי אין קברים במצרים וגו', ונחלקו לארבע כתות אלה אומרים ניפול בים לרוב יאושם, ואלה אומרים נשובה מצרימה וכו', לא הרי כת זו כהרי זו, והצד השוה שכולם נפלו ביאוש נורא, מרוב פחד ורוב מורא, ובינתים פרעה הקריב, ועמו כל חילו ופרשיו, והם נתיראו עוד ועוד, ומשה מחזקם באמונת ה' ובטחונם בו יתברך, כי הוא רב להושיע. עד שנבקע הים ובאו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, וישועת ה' על ראשם, בגילוי גדול ועצום.

ובשעה שנטה משה את ידו שנית על הים, להשיב המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, ומצרים נסים לקראתו, וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים, לכל חיל פרעה, הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד, אז הבינו והכירו בבטחה שאכן ה' הושיע אותם, וע"כ נאמר: ויושע ה' ביום ההוא. רק ביום ההוא שכבר ראו בעיניהם שכולם טבעו במצולות ים, ובאו על עונשם, כדכתיב, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. אז הבינו שישועתם הושלמה, ויושע ה' ביום ההוא דוקא, והטעם למה דוקא ביום ההוא נעוץ בסוף הפסוק: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שעכשיו שהם רואים מצרים מת, כבר יצאו הספקות מליבם, והכירו בישועתו יתברך, וזה רק ביום ההוא ממש.

ומה שאמר הכתוב, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לפי פשוטו מדבר על היד הגדולה שעשה ה' במצריים על הים, שירדו במצולות וצללו כעופרת. אלא שקורא למצריים מצרים בכל הפסוקים האלו, וכמו שכתוב, ומצרים נסים לקראתו, וישובו המים על מצרים על רכבו וגו', ויאמר מצרים אנוסה וגו', ועוד כהנה רבות, וגם כאן מתכוין למצריים שטיבעם בים. ואפשר להוסיף על פי מה שכתבתי, שעתה במעמד זה בראותם את סופם המר של המצריים, אז ראו והבינו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ממש, כי כל זמן שהיו שם, עוד לא ראו ולא ירדו לעומק הנהגת ה' בהצלת עמו במצרים, ולא הבינו את מה שעושה למצרים בעודם בארצם, אבל עתה ברגע אחד, הובהר להם הכל, וראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, והבינו שלא רק שינוי הטבע הוא הנס, אלא כֹל מה שנעשה, בכל מכל כל, הוא נסי ה' והנהגתו הפרטית את עולמו, עתה הבינו שה' הוא שחיזק והכביד את לבם להרבות אותותיו בהם, כדי שישראל יכירו הנהגת ה' והשגחתו הפרטית על כל הנעשה, באין יוצא מכללא, וסיבב כל הסיבות עד שהביא את פרעה וכל חילו ללב הים, כדי לשלם להם כמדתם. וירא ישראל את היד הגדולה, שעד עתה היו מבולבלים בספקות וספיקי ספקות, ועתה סרו מהם כל הבלבולים, ואורו עיניהם באור מופלא, והבינו להנהגתו, וראו את ידו הגדולה, לא רק במה שעשה להם על הים אלא אשר עשה ה' במצרים, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ושאלנו, וכי רק עתה והלא מהפעם הראשונה שאמר להם כה אמר ה', פקד פקדתי אתכם, נאמר ויאמן העם, ומה נתחדש להם עתה. אלא שצ"ל שבודאי האמינו בו גם מאז וגם מקודם, אלא שהיתה אמונתם עדיין חסרה, האמינו בנסים ובאופן כללי, אבל עדיין הספקות והיאוש היו מכרסמים בלבם, והיו רופפים בזה, וכבר כתב הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בא) וז"ל: מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, וכו' ע"ש בדב"ק.

ושם האמינו אך לא הגיעו עדיין לשלמות האמונה, אבל עתה שכל הדברים הושלמו ועיניהם רואות בגילה ורינה, ואז ראו היד הגדולה, והשיגו בהבנת ה' עד שהכל הובהר להם כראוי, וראו בעיניהם שגם מה שהיה נראה לרעתם הוא טובתם, ומה שהאריך ה' והכביד לב המצריים ומלכם, הכל היה מתוקן ומסודר וטוב יפה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, עתה הגיעו לאמונה המושלמת, שהכל באשר לכל הוא נס ומעשה ה' ברוך הוא, וכל דברי הנביאים אמת אין לסור מאשר יאמרו לנו, שזהו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ומתוך האמונה הגדולה והמושלמת הזאת, פצחו בשירה הנצחית לדורות עולם; אז ישיר משה ובני ישראל.
ושוב מצאתי תנא דמסייע לי בפרט זה, הוא הרב כלי יקר ע"ה שכתב אז ישיר משה, מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה, שעדיין בנ"י מפקפקין באמונה, עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר וכו'. עכ"ל. ושמחתי על זה.

אז ישיר משה ובני ישראל, את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר. (ט"ו, א').



כתב ר"י בעל הטורים ז"ל, ישיר, יו'ד שיר, שעשר שירות הן, ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד. עכ"ל.
וכתב רש"י ז"ל אז ישיר משה, אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכו'. אבל מדרשו, ארז"ל מכאן לתחיית המתים מן התורה. ע"ש שאמרו שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה, שאז יעמוד משה ובני ישראל וישירו השירה הזאת לה'.
נמצא שזאת השירה הנצחית, שבכל יום ויום שרים אותה בני ישראל בתפלה, וגם בתחיית המתים היא השירה שנשיר יחד עם משה רבינו בראשינו, כי היא כוללת את הכל הוה עבר ועתיד.
וצ"ל למה התעורר כאן על תחיית המתים, והנראה בזה בס"ד, דהאדם הרגיל חושב במחשבתו שתחיית המתים הוא כדבר בלתי אפשרי, כי יראה חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו, והלכו ולא שבו, ואומר בלבו איך ישוב וחי, וכבר כלה בשרו ויבשו עצמותיו מאד מאד, התחיינה העצמות היבשות האלה, היש להם תקוה. והנה גם בני ישראל עמדו באפס תקוה, כשהים לפניהם ומצרים מאחריהם, ואנא ילכו ולאן יברחו, וברגע כמימריה עלו מושיעים מעומק הים, ושמחת עולם על ראשם. ואדוניהם המצריים הגבורים והמאומנים, מתו לא נשאר מהם עד אחד, אז הושלמה אמונתם לעילא לעילא, וכששיבחו לא-ל עליון גואלם בשיר ושבחה, שרו והודו גם על תחיית המתים שעתה ראו בעיניהם, כי גדול אדוננו ורב כח, ואין קץ לגבורתו, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, וכל אשר יחפוץ יעשה. ושיבחו גם על כל הנפלאות שיהיו בכל הדורות, עד תחיית המתים עד ועד בכלל.


אז ישיר משה ובני ישראל וגו', סוס ורוכבו רמה בים. (ט"ו, א').

נתעוררתי כעת לשאול בדבר קשה מאד לכאורה, שהיה צריך להתחיל השירה בקריעת ים סוף, שהוא עיקרו של הנס, אשר הרעיש את כל העולם לְעולם, וגם לפי סדר הענין קריעת הים קדמה, לטביעת פרעה ועמו וחילו ופרשיו. ובפרט שהלכו שבט שבט לבדו בנתיבו המיוחד לו, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ועוד כמה וכמה נסים היו בים, ומה ראו על ככה, להעמיד עיקרה של השירה על מפלת המִצְרִים וטביעתם בים. עד שאמר: אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. וגם בנשים נאמר, ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה, סוסו ורוכבו רמה בים. (ט"ו, כ"א). ושם בשירת מרים לא נזכר כלל קריעת ים סוף. ועוד שגם בשירת משה ובני ישראל, כל השירה מדברת רק העונש של המצריים בים, אבל לקריעת ים סוף, הקדישו רק פסוק אחד בלבד, והוא (ט"ו, ח') וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים, ותו לא מידי. וכל שאר הפוסקים מדברים בעונש של האויב ומפלתו, וחזר באמצע ואמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וגם בסוף חזר ואמר, כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, וישב ה' עליהם את מי הים. וכל זה מתמיה מאד. דטביעת מצרים בים עם סוסיהם ופרשיהם, הוא דבר טבעי ופשוט, דמי הם החילים והסוסים לפני הים הרועש וגועש בהמון גליו, בכוחות עצומים, ומי יוכל לעמוד לפניהם, וע"כ טביעתם של המצריים אין בה שום חידוש כלל. ועיקר הנס, היה הצלת עם ישראל, ע"י שנקרע הים, ליבשה, והיו בו שנים עשר שבילים, והמים שהיו רועשים וגועשים, נצבו כמו נד, והיו להם לחומה מימינם ומשמאלם, ועוד נסים ונפלאות רבות שהיו על הים, ולמה הניחו כל זה, ועמדו בעיקר על סוס ורוכבו רמה בים. ולא ראיתי כעת שהעירו בזה.

והנראה בס"ד, לומר בזה, דקריעת ים סוף היתה אמצעי ולא תכלית הענין ומטרתו, אלא תכלית הענין, הוא רצון ה' ברוך הוא, להראות לעמו, שהוא מנהיג את העולם וכל אשר בו, בהשגחה פרטית ומדוקדקת, ואין דבר הנעשה בלי שהקב"ה אמר לעשותו. ובחר ה' בפרעה ועמו שעל ידם תתקיים מטרת ה' בזה, שהוא מלך קשה ועמו עם קשה, אשר חרתו על דגלם, שאין דין ואין דיין, והכל תלוי בכוחם וממונם, ומלכותם היא הקובעת, ובכל נודעת. ולקח לו עם חכם ונבון, בני מלכים וגדולי החכמים, ורמסם תחת רגלו רגל גאוה, ושיעבדם יותר מכל עבד בעולם, ודיכא את נפשם ורוחם, ובכל פעם שהיה רואה, שמתעורר בהם זיק של התעוררות לחירות ועצמאות, היה מכביד עולו יותר ויותר, והרג בהם ובילדיהם, ושפך דם נקיים וצדיקים במרד ובמעל, ולא עמד לפניו לא צדק ולא דין, ובודאי שהיה רחוק מהרחמים עד קצה גבול יכולתו, וסיסמתו של הרשע הזה היא: לי יאורי ואני עשיתיני. ועשה עצמו אלוה, וכשבא אליו משה בשם ה', לומר, שלח את עמי. צעק בגאותו, מי ה', לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח. וכל רואה מעשיו הרעים, היה יכול לחשוב, שהרשע הזה יש לו כוח עצמאי וכל אשר יחפוץ הוא עושה ח"ו. ומיסודות האמונה ושורשה, הוא שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש את עוברי רצונו, ויש דין ויש דיין, והכל יביא האלקים בחשבון, אחת מהנה לא נסתרה, ואינו מותר על כלום, רק נוהג באריכות אפים, אפילו עם עוברי רצונו. ופרעה כפר בדבר זה והיה מתריס בדעותיו הרעות לעיני כל בשר.

והקב"ה רוצה ללמד דרכיו לעמו עם סגולתו, ותחלה לימדם שמלכותו בכל משלה, והוא שליט בכל הכוחות הטבע בלי יוצא מן הכלל. וזאת לימדנו ע"י עשר המכות, שהם כוללים כל הכוחות שבעולם, ועדיין היה רוצה ללמדנו שהוא שופט בצדק ואמת, וגאלנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולא הוציאנו עד שפרעה וכל שריו ועבדיו היו מתחננים לפנינו לאמר, קומו צאו מתוך עמי.
ועדיין מצרים ומלכם לא באו על עונשם, ואעפ"י שישראל קיבלו שכר עבודתם, בצאת ברכוש גדול, אשר הציל ה' ממצרים, על כל פנים זה יכול להיות שכר שכיר, אך הצער והמכות, ובפרט דם נקיים ששפכו ברשעותם, וטבעו ילדיהם ביאור, ועדיין לא נענשו, ועתה שישראל יצאו והלכו לדרכם, היה נראה שהענין נגמר ונשלם והם לא נענשו, אבל הקב"ה ישתבח שמו, אריך אפיה וגבי דיליה, ודינו אמת ומשפטו אמת, ואין מי שיברח מפניו ואין לאן לברוח.
והוא שחיזק את לב פרעה ועבדיו לרדוף אחר בני ישראל, ובנ"י פחדו, ומשה אומר להם, אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה'. ועמדו על שפת הים בחוסר אונים ובאפס תקוה, ומצרים רודף אחריהם בשמחה וצהלה, אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל וגו'. כלומר אינם צריכים אלא להגיע אליהם, ומיד להתחיל בחלוקת השלל, ואינם צריכים להלחם בהם כלל.
ומאת ה' היתה זאת לשלם למצרים כמדתם הרעה, שאמרו כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, והם ניצלו את חולשתם של ישראל שאותם הפכו לעבדים נרצעים שלהם, ושלטו בתינוקים וחלשים, והקב"ה שם בלבם לצאת אלי קרב, ויקח שש מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים, ושלישים על כולו. מיטב הקצינים המובחרים ביותר, וכל שאר הצבא ושאר רכב מצרים נוסעים עמם ופרעה ושריו בראשם, עם מיטב הנשק החדיש ביותר והצבא המאומן ביותר באותה עת, כל אלו רודפים אחר בני ישראל, והשיגום חונים על שפת הים.
ובני ישראל צועקים ביאוש וברוב פחד; ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו', ואני הנני מחזק אל לב מצרים, ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה, ובכל חילו ברכבו בפרשיו. ואכבדה, שיתכבד שמו על בוראיו, שלא הענישם בעת חולשתם, אלא בזמן שהיו בכל כוחם ותפארתם, ובוטחים על חילם ועל כוחם, אז חיזקם לרדוף אחר בנ"י בתוך הים.
ובני ישראל היו חייבים לרדת לים, כדי שגם המצריים יבואו אחריהם, וכדי להציל את עמו ישראל, קרע להם את הים, והעבירם בתוכו ברינה ושמחת עולם על ראשם, ומצרים וחילם וכל גאותם שהיא הכוח והגבורה, שזה הוא סוס ורוכבו, שזה הוא הסמל של גבורה ושל מלחמה, וכמ"ש שלמה המלך ע"ה סוס מוכן למלחמה וגו'. "סוס ורוכבו", שעל זה היתה תפארתם, והיא היתה גאותם, ועתה הכל התנפץ לעיניהם הפקוחות של בני ישראל, ומעתה ידעו, שלא מלך ולא שרים, ולא אומה גדולה ולא אומה קטנה, ולא ממלכה ולא שום כוח שבעולם, יכול להתנהל בפני עצמו, ובודאי שלא יכול לנהל לא עם ולא אדם פרטי, אלא הכל מנוהל בהשגחה פרטית ע"י בורא העולם ומנהיגו, ואפס זולתו.
וע"כ מיד פצחו בשירה חדשה, וענו ואמרו אשירה לה' כי גאה גאה, שגאה על הגאים והשפילם, והראה לעיני כל העולם את אפסיותם, ומעתה ידעו ויכירו, כי גדול אדונינו ורוב כוח, ולו הישועה, וכמ"ש שלמה המלך ע"ה: סוס מוכן למלחמה, ולה' הישועה, וזה הוא שאמרו וקבעו לעיקר: "סוס ורוכבו רמה בים".

עזי וזמרת יה, ויהי לי לישועה, זה א-לי ואנוהו, א-ל-הי אבי וארוממנהו. (ט"ו, ב').

ותרגם אונקלוס, תוקפי ותושבחתי דחילא ה', אמר במימריה והוה לי לפריק. ר"ל שהעוז שלי והזמרה שלי, הם יראת ה', והוא במאמרו היה לי לישועה. ואולם קשה ליישב מקרא זה על פשוטו הנכון. ורש"י ז"ל התקשה בפירוש מלים אלה על נכון, ועיין גם בדברי רבינו האבן עזרא, והרשב"ם ז"ל ועוד. וקשה להגיע לישוב לשון המקרא בזה.
והרמב"ן ז"ל, בחר בפשטו של הראב"ע ז"ל בזה, וז"ל, פי' ר"א כי מלת עזי מושכת אחריה עזי וזמרת עזי י-ה, והטעם הודה כי עוז ותוקפו אשר יזמר בו, הוא השם והוא היה ישועתי. זה א-לי ואנוהו אושיבנו בנוה. וכו', זה ודאי פשוטו של מקרא, אבל לא הזכיר השם שלם והזכיר ממנו ב' אותיות, ודרך משה רבינו בכל התורה להזכיר השם הגדול כולו לכל אשר אמר לו, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. וכו'. ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים היתה כולה ע"י מלאך הא-ל-הים, הוא שכתוב עליו, כי שמי בקרבו, וכמו שכתוב וירא ישראל את היד הגדולה, כי היד ירמוז למדת הדין, אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים. וכו', בעבור כן אמר כי עז וזמרת ה' הזה, כי בי-ה ה' צור עולמים, וכן ביאר מה לך הים כי תנוס, מלפני א-ל-הי יעקב. וכן אמרו במכילתא ירדו לים שכינה עמהם, שנא' ויסע מלאך הא-ל-הים, ובאלה שמות רבה אמר אין עוז אלא דין, שנא' ועוז מלך משפט אהב. עכ"ל.
ועדיין הלשון קשה דעזי בפשוטו נראה עוז שלי, וזמרת סמוך לי-ה, כלומר זמרה של הקב"ה. ובזה התקשו, ופירשו באופנים שונים ודחוקים. ואולי י"ל דה"ק, עזי העוז של עם ישראל שהיא התוה"ק ככתוב, ה' עוז לעמו יתן, שהתורה היא עוז ודין, כה דברי כאש נאם ה'. והאש של התורה שורפת כל אש אחרת, וע"כ היא ממתקת את הדינים, והיא היא התבלין של היצה"ר שהוא מאש, ואין בנו כוח להכניעו ולבטלו אלא ע"י אש התורה, כל אשר יבא באש, תעבירו באש וטהר, ואפשר שהעוז הזה בא להם מהתורה שעתידים לקבל, ולקראתה הם הולכים בטח. או מפרשה אחת של תורה שלמדם משה במצרים ערב צאתם, והיא פרשת קרבן הפסח. ומזה היה להם לישראל עוז, ובעוז שלהם הם עוררו מדת הדין למעלה לנקום מכל אויביהם, והיא הנקראת "זמרת י-ה", דידוע שי-ה הוא דין, שהוי'ה שלם הוא רחמים, וכשממעט מן השם הוה ליה דין, כידוע. (מן המצר קראתי י-ה וגו'.) וזמרת שמדת דינו מזמרת עריצים, ומכריתה האויבים, ומכלה קוצים מן הכרם, וזה שאמר הכתוב, תנו עוז לא-ל-הים, ע"י נתינת עוז כהנ"ל, מגביר כוח א-ל-הים שהיא מדה"ד. וכונת הענין הוא, עזי שהיא נתינת כוח הדין, ע"י התורה שזה חלקנו (העלאת מ"נ), הביא לזמרת י-ה שתגבר, והכריתה את המצרים וכל אשר להם. וזהו ויהי לי לישועה, לי, לעם ישראל שממתקים הדין בתורה ועבודת ה', וזאת היתה לישועה, אבל להם למצרים היתה להכריתן. ועיין בכלי יקר בזה.
ובזה יובן ההמשך: זה א-לי ואנוהו. הנה הכתוב אומר, חסד א-ל כל היום, שהוא חסד, ועכ"ז הוא גם בחינת דין, שכן כתב רש"י ז"ל בכמה מקומות, שהוא מלשון תוקף, כמו אלי הארץ. וכאן אמר גם הגבורות שהם בחינת א-ל, אנחנו ממתיקים אותם ע"י התורה ועבודת ה', זה א-לי, שיש בו בחינת גבורות, ואנוהו אנאה אותו ואמתק אותו בחסד וברחמים, א-ל-הי אבי, וארוממנהו, גם בחינת א-ל-הי שהיא דין, אנו נמתיק ונרומם אותו, והכל נהפך לנו לרחמים, שזה שהקדים ואמר, ויהי לי לישועה. אבל להם למצריים נשאר הכל דינא קשיא, לשלם להם כפעלם וכמעשי ידיהם יתן להם, וברוב רשעם מהפכים גם מדת הרחמים לדין, וזה שאמר, הוי'ה איש מלחמה, שאפי' השם של רחמים גמורים, להם הוא איש מלחמה, שאפי' השם של רחמים גמורים, להם הוא איש מלחמה, להשבית אויב ומתנקם, אך הוי'ה שמו, לראויים לרחמיו נשאר שמו רחמים גמורים.
וכעת ראיתי באוה"ח הקדוש שפירש וז"ל: ה' איש מלחמה, פירוש גם במדת הרחמים עשה מלחמה, לא שישתנה מפני זה ח"ו, אלא ה' שמו, ע"ד אני ה' לא שניתי. או ירצה בזמן עצמו שעשה מלחמה עם המצריים, באותו זמן עצמו היה מתנהג במדת הרחמים עם ישראל, וכמו שפירש במאמרו יתברך, וידבר א-ל-הים אל משה וגו', אני ה'. עכל"ה. ושמחתי בדבריו הקדושים, שמחזקים את מה שהעליתי בדלותי.

ה' איש מלחמה, ה' שמו. (ט"ו, ג).

ופירש"י ז"ל ה' שמו, מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד (שמואל א', י"ז) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות. ד"א ה' שמו, גם בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי האדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זה וזה.
ועפי"ז יש לפרש דמה שאומרים בברכת יוצר, לא-ל ברוך נעימות יתנו למלך א-ל חי וקיים, זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו, כי הוא לבדו מרום וקדוש, פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות וכו', דבפשטות נראה שמונה שבחיו של מקום אחת אל אחת שהוא פועל גבורות ועושה חדשות וכו'.
ועפ"י רש"י הנז', צ"ל דהכי קאמר, כי הוא לבדו מרום וקדוש, ושבחיו הם שעושה הכל ביחד ובכל עת, ואפילו שהדברים נראים כסותרים זה את זה, הכל מסודר לפניו יתברך, ובה בשעה שעושה גבורות ובעל מלחמות במקום אחד, באותה שעה הוא זורע צדקות לראוי להם, ומצמיח ישועות לאשר ישר בעיניו, ובורא רפואות וכו', כי ידו לא תקצר ישתבח שמו לעד. ואולי בשביל זה הקדים ואמר, זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו, זמירות הן גבורות, ותשבחות הן חסדיו של המקום, שהכל משמש לפניו ביחד, והוא יחיד בזה, כי הוא לבדו מרום וקדוש.

ה' איש מלחמה ה' שמו. מרכבות פרעה וחילו, ירה בים, ומבחר שלישיו טובעו בים סוף. ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. (ט"ו, ג'-ו')

וכתב רשב"ם ז"ל, ה' שמו, נודע ה' משפט עשה. וכ"נ גם מדברי הראב"ע ז"ל, ה' שמו, עתה יודע שמו, כמו הקורא למי הים ה' שמו, (עמוס ה,ח) לבדו העושה ככה. ובאמת כן נראה מתרגום יונתן בן עוזיאל, אמרין בני ישראל, ה' גברא עביד קרבין בכל דר ודר מינדע גבורתיה לעמיה בית ישראל, ה' שמיה, כשמיה כן גבורתיה, יהא שמיה מברך לעלמי עלמין.
והוא הדבר שכתבתי בפסוק הראשון של השירה שהכותרת שלה, היא: סוס ורוכבו רמה בים, כי זה עיקר ותכלית רצון ה', להשפיל גאון זדים ולהענישם כראוי להם, וע"י זה מתקלס כבודו יתברך, שלזה אמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו, "וסוס ורוכבו" הוא הסמל של הגבורה והמלחמה, ועל זה היתה גאות פרעה, וה' גאה על גאים והשפילם, וזהו סוס ורוכבו רמה בים, ואילו קריעת הים לפני ישראל היא רק אמצעי, כי כניסת ישראל לים לא היה לה שום צורך, אלא כדי שהמצריים יבואו אחריהם בתוך הים, ושם יבואו על עונשם מדה כנגד מדה, ואחר שישראל נכנסו אל הים, עשה להם נס וקרע את הים לפניהם, להוציאם לחיים ולשלום, אבל המטרה היתה, להעניש את מצרים. ותו לא מיד.
וזה מה שממשיך ואומר ה' איש מלחמה ה' שמו, שע"י שעושה מלחמה ומשלם לאויביו כפעלם, בזה נודע ונכבד שמו בעולמו, כי בעצם תשלום שכר טוב לטובים, ולשלם לרעים כרעתם, בזאת מתגלה כבוד ה', שהוא בקרב הארץ, והוא מנהל עולמו בצדק ובמשפט, ואין לפניו שכחה ולא משא פנים, ואין מי שיברח מפני ידו הגדולה. ואשר ע"כ סמך לזה, מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. שזו המלחמה והגמול שה' שילם למצרים, ונודע ה' משפט עשה. וזה שהמשיך לומר תהומות יכסיומו וגו'. ועוד אמר ימינך ה' נאדרי בכֹח, ימינך ה' תרעץ אויב. כלומר מתי מתגלה שימינו של הקב"ה נאדרי בכֹח, בעת שימינו משברת מלתעות רשע, ופורעת פרעות באויביו ובאויבי עמו ישראל.
וכן המשיך הכתוב, וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלימו כקש, ובאמת רובה של השירה עומדת על הענין הזה, שהקב"ה גאה על גאים ושיבר את גאונם.

ואפשר עוד לומר שלכך אמר "ה' שמו", שהרי פרעה כפר בהנהגת ה' את עולמנו זה, ואמר מי ה', לא ידעתי את ה', לזה אמר הכתוב, ה' איש מלחמה, שעתה שהשיב להם כגמולם הרע, אז נודע שמו, ואינו יכול לומר עוד, מי ה' ולא ידעתי את ה'. על כן אמר, "ה' שמו". והמשיך לבאר בפסוקים הבאים, את כל הפרטים, במה שעשה להם, ושבזה גדול ונאדר שמו.

וברוח אפיך נערמי מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים: אמר אויב ארדוף אשיג וגו', אריק חרבי וגו' (ט"ו, ח-ט).

כבר כתבתי לעיל (פסוק א') שכל השירה היא שבח והודאה לה', שהוא משיב נקם לצריו, ומשבר אויביו, ומכניעם ומשמידם, ופסוק זה הוא היחידי שמדבר על קריעת הים, ופירשתי שם שזו היתה המטרה האמיתית של ירידת ישראל לתוך הים, כדי שהמצריים יבואו אחריהם לתוך הים, כדי לשלם להם כפעלם הרע, באותה מדה שמדדו לישראל. ואילו קריעת הים לגזרים, אינה מטרה ותכלית הענין, אלא כניסת ישראל לים היא בשביל המצרים כאמור, אבל כיון שנכנסו והקב"ה חפץ להצילם, ע"כ הפך את הים ליבשה.

וכעת אני רואה שהוא כמו מפורש במקרא, שמיד אחר הפסוק הזה שמדבר על קריעת ים סוף, כתב בסמוך לו, אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי.
ור"ל דמיד שהאויב ראה שבני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימנם ומשמאלם, והם הולכים בשמחה וביד רמה, אמר אויב ארדוף אשיג וגו', שהרי המקום בטוח ואין בו סכנה, וזה המקום הטוב ביותר לשלוט בכולם ברגע כמימריה ולחלק שלל. וגם ינקום בהם בחרבו.
ודבר זה הוא חלק מהחיזוק שאמר ה', ואתה הרם את מטך וגו', ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו, ברכבו ובפרשיו. (י"ד, ט"ז-י"ז), שבזה שהראה למצרים, את עם ישראל הולכים בבטחה תוך הים, אמר אויב ארדוף אשיג, וכן עשו שנכנסו אחריהם לתוך הים, ואז אמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה, ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים, וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו. (י"ד, כ"ו). וזה שממשיך כאן בשירה (בפסוק י') נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים. שזו המטרה של כל הענין מאז הסב ה' את ישראל דרך המדבר ים סוף (י"ג, י"ח) ואמר להם לחנות לפני בעל צפון (י"ד,ב) שהוא האלוה היחידי שלא לקה, כדי להטעות את המצרים, ואח"כ חיזק את פרעה ומצרים לרדוף אחריהם (כמ"ש בפסוק י"ד, ד'), וכך הוה כמ"ש ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, וירדוף אחר בני ישראל וגו'. וירדפו מצרים אחריהם, וישיגו אותם חונים על הים וגו'. (י"ד, ח-ט). ואז השליח בהם ה' את חמתו גם כילה בם חרון אפו, וזה שאמר בשירה נשפת ברוחך כיסמו ים, צללו כעופרת וגו'.
ומשבחים ואומרים: מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקדש, נורא תהלות עושה פלא. שלא רק שהוציא את ישראל, אלא הפך את פרעה וכל עמו לבית ספר של אמונה וביטחון בה', ובמקום שרצה אותו רשע להשריש בהם כפירה, בנוסח, מי ה', ולא ידעתי את ה', נהפך הוא וכל אשר לו, לאמצעי שעל ידם למדו ישראל שה' מושל בעולמו ומנהיגו בלי גבול, ומלכותו בכל משלה, והביאם למצב שהם שעשו את כל החכמות האפשריות, וכמו שאמר פרעה לעמו, הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה וגו' ועלה מן הארץ. (א', י'). הרי שתחילת השעבוד והרדיפות היה, כדי למנוע מהם שלא יברחו מן הארץ, והקב"ה ניהלם במכה אחר מכה, עד שהם התחננו ואמרו לבני ישראל, קומו צאו וכו'.
ואחר שיצאו, הפך ה' את לבם לרדוף אחריהם, עד הים, ועוד הוסיף וחזקם לרודפם לתוך הים, ושם עמד עליהם וטיבעם, וגם הראה לישראל שהם מתים, כדכתיב, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. ואמרו כולם: מי כמוך באלים ה' וגו'. נורא תהלות עושה פלא.

נטית ימינך תבלעמו ארץ. נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך, אל נוה קדשך. (ט"ו, י"ב- י"ג).


ופירש"י ז"ל, כשהקב"ה נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים לפי שהכל בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר (ישעיה ל"א) וה' יטה ידו, וכשל עזור ונפל עוזר. משל לכלי זכוכית הנתונה ביד אדם, מטה ידו מעט נופלים ונשברים, עכ"ל.

ותרגום יונתן בן עוזיאל כתב: שהים והיבשה היו מתוכחים יחד זה עם זה, הים אמר ליבשה תקבלי את בניך (המצריים), והיבשה אמרה לים קבל את הרוגיך, לא הים רצה לבולעם ולא האדמה רצתה לטומנם, אדמה יראה לקבלם, שמא יתבעוה ביום הדין הגדול כמו שתבע ממנה הדם של הבל, ואז הקב"ה נטה יד ימינו ונשבע לה שלא יתבע ממנה לעולם הבא, אז פתחה האדמה את פיה ובלעה אותם, ע"כ. וכן הוא בירושלמי ג"כ. ובזה מפרש נטית ימינך (שנטה ימינו ונשבע לה שלא יתבעוה על זה) תבלעמו ארץ, שאז הסכימה ובלעה אותם. ונמצא לפי זה דנטיית זו, אינה כנטיית ידו של משה, שנטיית יד משה היתה, כדי שישובו המים על המצריים ויטביעום, אבל זו נטיית ימינו של הקב"ה ושבועה היא שנשבע ה' בימינו לאדמה שלא יתבע אותה, ואז, תבלעמו ארץ. ולפירש"י ז"ל אפשר שגם זו מכוונת להטיית ידו של משה שה' ציוה לו לאמר, ואתה נטה את ידך וגו'. ומלמדנו שלא הטיית ידו של משה היא שעשתה כן, אלא בהטות משה את ידו, גם ה' ברוך הוא היה נוטה את ידו, ואז תבלעמו ארץ.

נחית בחסדך עם זו גאלתה, נהלת בעזך אל נוה קדשך. (ט"ו, י"ג).

נראה שיש כאן הנהגה של ימין מקרבת ושמאל דוחה, (גבי בני אדם נאמר, שמאל דוחה וימין מקרבת, אבל אצל הקב"ה הימין קודמת, כמו שכתוב נשבע ה' בימינו ובזרוע קדשו) וכן נאמר לעיל, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן שהוא החסד, ואח"כ ובעמוד אש לילה, (ועיין לעיל מה שפירשתי בזה בס"ד עפ"י הרמב"ן ז"ל.) וזה שאמר כאן נחית בחסדך עם זו גאלת, בחסד וברחמים, ימין ה' רוממה, ואח"כ אמר, נהלת בעזך, שהוא סטרא דשמאלא, שעוז הוא גבורה כידוע.
ועוד י"ל נחית בחסדך, בזמן שהיו בחו"ל, שזה אמרו עם זו גאלת. אבל בא"י הדרישה גבוה יותר והיא קרובה לדין, וכדברי הרמב"ן ז"ל גבי העונש של סדום ועמורה, שמפני שזה היה בא"י ההקפדה חמורה יותר, וזה שאמר, נהלת בעזך אל נוה קדשך, שהוא בית המקדש.


שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו וגו', נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד וגו'. עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. (ט"ו, י"ד – ט"ז).

לענ"ד הפסוק מבאר כאן מה שאמר, ה' איש מלחמה ה' שמו, שע"י שעושה מלחמות בשונאיו ונוקם בהם, מתגדל שמו ונודע בגויים ופחד ה' נופל עליהם. וזה מה שאמר כאן, שמעו עמים וגו'. שכל עמי העולם שמעו שמועות אלו, המה שמעו ותמהו, נבהלו נחפזו, נודע ה' משפט עשה.
והוסיף תפלה על שבח המקום, ואמר: תפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן. עד יעבור עמך ה', שהרי עם ישראל, הוא העם אשר בחרת מכל העמים, ובחרת בם לשמך, וזהו עמך ה'.וע"כ ע"י האימה והפחד שתפיל עליהם עד יעבור עמך ה', יתקדש שמך בעולם, עד יעבור עם זו קנית, וכתב הראב"ע ז"ל, שהרי היו עבדים לפרעה ומצרים, ואתה קנית אותם להיותם לך לעבדים.

והאוה"ח הקדוש ע"ה, כתב: אז נבהלו וגו', אומר אז, לומר כי אינו בזמן שדבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ, אלא על זמן ביאת גואלנו, ולזה אמר, אז נבהלו אלופי אדום וכו'. עכ"ל. ור"ל דבהגיע זמנם סר צילם מעליהם, הוא השר שלהם שיודע ונכנע, ואז יחושו בבהלה ובפחד גדול, וכמו שהשטן מתבהל ומתבלבל בתקיעת שופר של ראש השנה, וכמ"ש במסכת ר"ה (י"ז ע"א) וכתבו התוספות שם, שמתבלבל מפני שהוא חושש וחושב שזה הוא קול השופר הגדול, שבו בלע המות לנצח, וק"ו בבא קול שופרו של משיח באמת, קל וחומר לבני אדום ואלופיהם, חיל ורעדה יאחזון הם וכל אויבי ה'. בבא עת פקידתם בב"א.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. (ט"ו, י"ז).

ופירש"י ז"ל תביאמו, נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא אמר תביאנו. וע"ש. ומה שאמר ותטעמו, פירש הראב"ע ז"ל, תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו. כדרך, בהר מרום ישראל אשתלנו. וכנראה שעפ"י הפסוק הזה תיקנו חז"ל בתפלת המוספים: יה"ר מלפניך ה' או"א שתעלינו בשמחה לארצנו, ותטענו בגבולנו. ואפשר להוסיף עוד שהתפלל משה רבינו ע"ה, שלא יהיו שם רופפים ותלושים, והעמים מלאים בטענות ובתביעות לאמר, לנו הארץ. ומקנטרים אותם ונלחמים בם, אלא ותטעמו, כעץ שתול על פלגי מים, שקטים ושלוים על מי מנוחות.
ועיין באוה"ח הקדוש ז"ל בפסוק תפול עליהם, שכתב: פסוק זה, שלאחריו, ידבר כל אחד, על שתי הכנסות לארץ, אחת בימי משה (אולי צ"ל בימי יהושע. וצ"ע הכותב.) ואחת בימי המשיח, ולזה אמר הענינים כפולים. עכ"ל. ורבינו יוסף חיים ז"ל בספרו הקדוש בן איש חי פרשת ויצא, על הברכות שבירך יצחק ליעקב, דקדק שהברכה הראשונה מתחילה באות וי'ו, וא-ל שדי וגו', ומסיימת באות מ'ם, והשניה גם היא פותחת באות וי'ו, ומסיימת באות כ'ף, וא"כ השניה רומזת לשם הוי'ה שעולה כ"ו, והראשונה להויה ועוד ב' יודין (נדמה לי שמוסיפין יו'ד לכל ה' וזה עולה מ"ו או שרומזת למילוי של שם ע"ב, שגם היא עולה מ"ו.) ופירש דזה רמוז בפסוק זה תביאמ'ו ותטעמ'ו, בשניהם אמר מ"ו רמז לברכה הראשונה שמתחילה באות וי'ו ומסיימת באות מ'ם, וכאילו אמר תביא עליהם מ"ו ותטע בהם מ"ו, שהיא הברכה הראשונה, בהר נחלתך, שזה לעתיד לבא. ואח"כ אמר מכון לשבתך פעלת ה', כלומר שזה בזמן הזה שאז יושפעו ע"י הברכה השניה הרומזת לשם הוי'ה, וזה שאמר מכון לשבתך, פעלת ה'. שהוא שם הוי'ה הרמוז בברכה השניה, שבירך יצחק אע"ה ליעקב אע"ה.


ה' ימלוך לעולם ועד. (ט"ו י"ח).

ותרגם אונקלוס: ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא. והנה חז"ל תקנו לומר שירת הים בכל יום, אחרי פסוקי דזמרה. ואומרים פסוק ה' ימלוך לעולם ועד עם התרגום שלו, וצריכים להבין טעם הדבר.
ואפשר דמתרגמינן ליה, משום שבתרגום כתוב, לעלם ולעלמי עלמיא, לעולם ולעלמי עולמים. ועיין להראב"ע ז"ל שכתב, וטעם לעולם ועד, על דרך קצרה כי הוא לעולם ועד עולם. וע"ש בזה. הרי שכתב הוא ז"ל, שהמקרא קיצר בזה וצריך לפרשו כאילו כתוב לעולם ועד עולם, ובגמ' ברכות אמרו, משקלקלו המינים חזרו לומר מהעולם ועד העולם, וי"ל דמשום כך תיקנו לומר גם התרגום של הפסוק הזה, שמפרש להדיא לעלם ולעלמי עלמיא. כדי לסתום פי המינים.

וי"ל עפ"י הרמב"ן ז"ל שכתב, ה' ימלוך לעולם ועד, יאמר כי הראה עתה כי הוא מלך ושלטון על הכל, שהושיע את עבדיו ואבד את מורדיו, כן יהי רצון מלפניו לעשות בכל הדורות, לעולם לא יגרע מצדיק עינו, ולא יעלימהו מן הרשעים המריעים. ובאו בזה פסוקים רבים, כגון ימלוך ה' לעולם, א-ל-היך ציון לדור ודור הללויה, יהי שם ה' מבורך, מעתה ועד עולם, והיה ה' למלך על כל הארץ. ואונקלוס נתיירא מזה בעבור שהמלכות לאל-הים היא ולעולמי עד, ולפיכך עשאו לשון הוה: ה' מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא. כדרך, מלכותך מלכות כל עולמים. ולא הבינותי דעתו בזה, שהרי כתוב יהי כבוד ה' לעולם, וימלא כבודו את כל הארץ, יתגדל ויתקדש יאמץ ויגדל שמך, ויתכן שטעמם בסוד הברכות, עכ"ל.
ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל מבארו בטוב טעם, מ"מ היה מקום לקושיא במה שאמר ימלוך לשון עתיד, שיש הרוצים לטעות שיפרשוהו על העתיד דוקא, ויכונו לשלול את ההוה ח"ו, לזה אומרים גם התרגום, לסלק כל לזות שפתים, שמבארו בבירור ה' מלכותיה שישנה עתה קאים לעלם ולעלמי עלמיא, ואולי משום זה אומרים להדיא, ה' מלך, ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד.
ושמעתי לפני שנים רבות (בשנת התשכ"ה) מפה קדוש של הגה"ק ח"ק סבא דמשפטים רבינו רפאל ברוך טלידאנו זצ"ל, שהקשה למה מתחילים בהוה, והיה ראוי להתחיל בעבר, ה' מלך בפתח ואח"כ ההוה, ואח"כ העתיד. ופירש הוא ז"ל שע"י התבוננות בהוה מתגלה לעינינו כבוד מלכותו יתברך, ומזה אנו מאמינים שכן היה גם בעבר, וכן יהיה לעולם ועד. ובאומרנו פסוק זה בלשון המקרא וגם התרגום, הרי יש פה גם ההוה וגם העתיד, והעבר כלול בו, שכן אנו משננים בפינו את מה שאמרו משה ובני ישראל.
ותרגום יונתן בן עוזיאל כתב על פסוק זה, כאשר ראו עם בני ישראל את הנסים ואת הנפלאות, שעשה להם הקדוש ב"ה ישתבח שמו, על ים סוף, בני גלליא (פי' המפרש, בני הגולה שהם בני ישראל שהיו בני גלות וע"ש). ענו ואמרו אלה לאלה, בואו וניתן כליל תפארת וכתר יקר בראש הגואל הוא הקב"ה, שמעביר אחרים והוא קיים, מחליף אחרים והוא לא מתחלף, ושלו הוא כתר מלכות, והוא מלך המלכים בעולם הזה, והמלכות שלו היא בעולם הבא, ושלו היא וְהַוְיָא לעלמי עלמין. ע"כ. והשם לב לדבריו יראה בבירור שגם שם מדבר על הוה עבר ועתיד, ישתבח שמו לעד.

כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, וישב ה' עליהם את מי הים, ובני ישראל ביבשה בתוך הים. (ט"ו, י"ט).

וכתב הראב"ע ז"ל. לפי דעתי גם זה הפסוק מהשיר, להזכיר הפלא שעשה בתוך הפלא כאשר פירשתי. וכו' עכ"ל, והרמב"ן ז"ל הביא דברי הראב"ע ז"ל, וכתב שהיו ישראל משוררים ואומרים, כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, וישב ה' עליהם את מי הים, בעוד ישראל הולכים ביבשה בתוך הים, והוא נס תוך נס, וע"ש מה שכתב בזה.

אלא שלשון ובני ישראל הלכו ביבשה, לא משמע כל כך שבעודם הולכים, היו שרים ואומרים: כי בא סוס פרעה וגו', שא"כ היה לו לומר ובני ישראל הולכים ביבשה, ולא הלכו שהוא לשון עבר שכבר הלכו. ובפשוטו י"ל שחזר במה שפתח את השירה, שקבע את העיקר של השיר והשבח הזה, במה שאמר אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים, וגם בסיום חזר על זה באומרו, כי בא סוס פרעה וגו'. ודומה להלכה הידועה שמסיימים את השטר בכעין הפתיחה, ה"נ סיים במה שפתח, ולהדגיש שהוא עיקרה של השירה הזאת. ולפי מה שפירשתי בזה בתחילת השירה יובן היטב.


ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאנה וגו'. ותען לה מרים שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים. (ט"ו, כ'-כ"א).

עיין ברש"י ז"ל שכתב, שנתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו'. ד"א אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו. ועיין רשב"ם ז"ל מה שכתב בזה.

ובעניני הסדרה כתב, רבים מקשים מדוע יחסה הכתוב לאהרן, והרב בעל מ"ה כתב, שעד קריעת ים סוף היו חושבים שאהרן ומרים שוים למשה, ועתה התברר להם שמשה לבדו עבד ה', ומרים משתוה לאהרן ולא למשה. וע"ש. וצריך עוד יישוב.
והרמב"ן ז"ל כתב כי מפני שנזכרו בשירה משה ומרים, רצה הכתוב להזכיר גם את אהרן. ע"ש. ואולי רצה הכתוב לומר שאעפ"י שהיתה נביאה, כאן לא חידשה דבר מעצמה כלל וכלל, רק כל פעולתה היא לארגן הנשים שישבחו גם הן לה', וישוררו לשמו הגדול על הנסים והנפלאות, וידעה שלא תוכלנה הנשים לשיר עם האנשים, וע"כ הוציאה כל הנשים אחריה במקום נפרד, ויצאו בתופים ובמחולות להרבות בשמחה וגילה, ואז תהיה ההודאה לה' בשלמות לב ונפש. ומה שרה איתן, אותם המלים ששר משה עם בני ישראל; שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. משה אמר אשירה לה', כי הוא הוריד השירה הזאת לעולם, וכמו שאמרה דבורה הנביאה, אנכי לה' אנכי אשירה, אבל מרים אעפ"י שהיא נביאה, חזרה על השירה של משה, ואמרה להם, שירו לה' וגו'.


ויסע משה את ישראל מים סוף, וגו'. (ט"ו, כ"ב).

ופירש"י ז"ל, הסיען בעל כרחן, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם, עכ"ל. וצ"ל דברי חכמינו ע"ה, וכי מה איכפת לו למשה, שמצאו להם אוצרות זהב וכסף ואבנים טובות, ומלקטים אותם בשמחה ובששון, ולא יהיה זה אלא כנגד העבודה הגדולה שעבדו במצרים בחנם, וגם העושר ברכה הוא מאת ה', כדכתיב ברכת ה' היא תעשיר, וכאן ה' שלח להם ברכה כמתת ידו הטובה, ולמה צריך להסיען משם בעל כרחם.
ואולי חשש משה רבינו ע"ה שישקעו בתאות הממון, שהוא מושך לבו של אדם, ולא יתבוננו עוד בחסדי ה' ונפלאותיו, ובמקום להתבונן ולקנות עליה בעבודת ה' ובדבקות בו יתברך, מתוך ההתפעלות של הנסים הנוראים שראו בעיניהם, ואשר מאת ה' היתה זאת להם שיראו השגחת ה' הפרטית בכל הנעשה עלי אדמות, ותושרש האמונה הזאת בלבם, למען יעמדו ימים רבים. ובמקום זה היו עלולים לשקוע ברדיפת הממון ותאוותיו, ואיידי דטרידי למבלע תאוות אלו, לא יוכלו להפיק הלקחים הראויים להם, ואפשר שמשה ראה בממון הזה שהוא נסיון להם, בעצת היצה"ר, וע"כ היה מזרזם ומסיעם בעל כרחם טרם ישקעו בתאוה ההיא ויפסידו כל מה שהשיגו, עד שהראו באצבע ואמרו זה א-לי ואנוהו.

וראיתי באוה"ח הק' שכתב, ויסע משה וגו', פירוש נסיעה זו ע"פ משה נסעוה, ומכאן ואילך ע"פ ה' . עכ"ל. ואפשר דהכי קאמר שנסיעה זו שונה מכל המסעות שהיו עפ"י ה', לצורך גבוה שבכל מסע ומסע היה בירור ותיקון מיוחד, אבל זאת עפ"י משה להרחיקם מתאות הממון ולא סיבה אחרת. וראיתי להרב כלי יקר שהביא דברי רש"י ז"ל שהסיעם בעל כרחם, וכתב, שהיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח, כי רוב זהב שהושפע להם היה סיבת עשייתו ע"כ הסיעם בעל כרחם. ועוד חשב משה כי רבוי העושר יגרום שלא יהיו ראויים לקבל תורה, כי התורה והעושר בורחים זמ"ז והם כצרות זל"ז, כמ"ש טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך, ע"כ הסיעם בע"כ. עכ"ל.

ואפשר לומר עוד בדרך רמז עפ"י מה שכבר כתבתי, את המשך הפסוק, ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. והוא אשר חשש משה עליהם, שהרי אמרו בגמ' (ב"ק שלא למדו תורה שלשה ימים, שאין מים אלא תורה, וע"כ תיקן להם משה לישראל שיהיו קוראים בתורה בשבת ובימי ב' וה', שלא ישארו שלשת ימים בלי תורה, וע"ש היטב,) וזה מה שחשש משה עד שהסיעם בעל כרחם, אבל גם מה שכבר לקחו מהממון הזיק להם, וקירב אותם ............., ושלא למדו תורה שלשת ימים באו מרתה, שהיו מתמרמרים על משה שהסיעם והפסידם מהרבות הונם ועושרם, וע"כ לא יכלו לשתות מים ממרה, כלומר מפני המרירות הזאת לא יכלו ללמוד תורה שהוא שתיית המים, כי מרים הם, אחר שטעמו טעם הממון ותאותו, היו ד"ת כמרים להם, ונאמר אחריו, וילנו העם על משה, לאמר מה נשתה, על משה דוקא, שהוא שהסיעם ומדעתו הסיעם, ע"כ עליו היתה תלונתם, ואומרים מה נשתה הרי זה מר. ואז נאמר ויצעק אל ה', שגם בזה צריך תפלה, ואם התאמץ האדם ולא עלתה בידו, יצעק אל ה' שיפתח לבו ויורהו דרך האמת, להשיג רצון מלפניו שיוכל ללמוד תורה.

ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים. כלומר התקבלה תפלתו, וידוע מאמר חז"ל, שהראה לו עץ מר, ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה שתירגם, ואחויה ה' אילן מריר דארדפני, וכתב עלוי שמא רבא ויקירא, וטלק לגו מיא, ע"ש. ואפשר לומר שהראהו עץ מר, ואמר לו להשליכו לתוך המים ומתקו, כלומר שאותה מרירות שהרגישו מתוך שהסיעם מן הביזה, והיא שמיררה את פיהם ואת ליבם, עד שלא יכלו לשתות מים, מכוח אותה מרה, א"ל צריך מרה כנגד מרה, דהבלא מפיק הבלא, שנגד המרירות שהם חושבים שהפסידו ממון, יחשבו עתה על מרירות אחרת קשה מהראשונה, שהוא העונש למבטלי תורה רח"ל, וזה העונש רמוז במלה "עץ", שמכים בו, וזה שאמרו שהעץ מר, שהוא המקל של ביטול תורה, וכשישים מקל מר זה לנגד עיניו, ימתקו המים תמתק לו התורה, וידועים דברי קדוש באוה"ח פרשת ויחי, על הפסוק, כיבס ביין לבושו, ובדם ענבים סותה, שהכיבוס והתיקון צריך להיות ביין שהוא תורה, יינה של תורה, ואם ח"ו לא לומדים תורה, יצטרכו לתקן בדם, שהוא שפיכות דמים רח"ל, ומקורו ברוך מן הזהר הקדוש בפרש בשלח, שבכה רשב"י ע"ה ואמר על הדור האחרון שיהיה שפיכות דמים רח"ל, ושאלוהו, ומה התיקון לזה, וא"ל שרק ע"י לימוד התורה ינצלו משפיכות דמים, וזה הוא "העץ המר" שהראה ה' את משה, וא"ל שמי שישים לבו למרירות זו, תצא ממנו מרירות התורה, וימתקו לו המים.


ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. (ט"ו, כ"ג).

יש לפרש עוד בדרך רמז, דבא לתאר ולבאר באותם אנשים שקשה עליהם ללמוד תורה, וטוענים לאמר זה מר וקשה עליהם, ומוכנים לעסוק בכל עסק, רק לא עסק התורה. ממה זה נובע, לזה אמר ויבואו מרתה, האדם עצמו מביא את זה לעצמו, וזה שאמר: ויבואו מרתה הם הביאו עצמם למרירות, בהעמידם מול עיניהם תאוות ההבל שבעולם, מקנאין בבעלי הנאות ורוצים להשיגם, וכל כך משקיעים עצמם בזה. עד שמאבדים טעמה של תורה, והיה להם למרה, רח"ל. וזה אומרו ויבואו מרתה שהם באו למדה זו ברצונם ובהכרתם, וע"כ לא יכלו לשתות מים ממרה, אבל לא תולים את זה בעצמם, אלא , ויאמרו אל משה מה נשתה, אתה צריך לפתור לנו את הבעיה שנוכל לשתות. ומשה לא בורח מהבעיה למרות שבעיה זו, הם יצרו אותה לעצמם, עכ"ז מתפלל וצועק אל ה', ויורהו ה' עץ, וכנ"ל.


ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-ל-היך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך. (ט"ו, כ"ו).

ופירש"י ז"ל לא אשים עליך, ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו, ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות, וכן הוא אומר (משלי ג') רפאות תהי לשרך. עכ"ל. וכן כתבו דעת זקנים מבעלי התוספות משם הרב יוסף קרא ז"ל. ובתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה, מובא כהנ"ל אך יש הבדל בדבריו ז"ל, שהוא כתב שאם תשמור מצותי וכו' כל מרעין בישין דשויתי על מצראי לא אשוינון עלך, ואם תעברון על פתגמי אורייתא ומשתלחין עלך, אין תתיבון אעדינון מינך, ארי אנא הוא ה' אסאך. עכ"ל. והנה מה שהיה קשה להם הוא, שכתוב כל המחלה וגו', לא אשים עליך, ואח"כ כתב כי אני ה' רופאך, אם לא אשים עליך למה צריך רפואה. לזה אמר רש"י ז"ל, דהכי קאמר, ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך. ואולם בתרגום יונתן מפורש אחרת, אם תשמור המצות לא אשים עליך, אבל אם תעבור עליהם באים אותן מחלות רח"ל, ואם תשוב, אסירם ממך, כי אני ה' רופאך. כי בגלל חטאיו הוא זקוק לרפואה.
ועוד דקדק בתרגום שכתב "ומשתלחין עלך". כלומר שהרעות באות מאליהן לעוברים על מצות התורה, ולא שצריך ה' לעונשו. אלא כשחוטא הוא פותח לעצמו צינור של רעה רח"ל, כפי חטאיו. אבל בטובה ה' נותן לו בעצמו כדי להרבות טובתו.
וכן כתב הגאון המופלא רבינו יוסף משאש ע"ה, בשו"ת מים חיים, שנשאל על הנוסח הנכון ביגדל א-ל-הים חי, אם אומרים: נותן לרשע רע כרשעתו, או יותן לרשע רע כרשעתו, ובירר שהגירסא הנכונה היא יותן ולא נותן. ופירש דבגמול הטוב ה' בעצמו נותן בעין יפה, וע"כ אמר גומל לאיש חסיד כמפעלו, הוא בכבודו ובעצמו גומל לו טובתו כדי לתת לו ביד רחבה ונדיבה, כיד המלך מלכו של עולם ישתבח שמו. אבל ברשע גורסים "יותן", שהרע ניתן לו מאליו כפי שהזמין ע"י מעשיו הרעים. וש"י.
ועוד יש להוסיף בה, דבגמול החסד נאמר כמפעלו, שהקב"ה ברוב טובו משלם לו מה שעשה, וגם פירות ופירי פירות העולים ממעשיו הטובים, ולכן אמר כמפעלו. אבל ברע משלם לרשע כרשעתו אשר עשה ותו לא מידי. והוא כעין מה שפירש מן החיד"א ז"ל על הפסוק בתהילים (ס"ב) ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דקשה מה הוא החסד, שמשלם לו כמעשהו, וכי מי שקונה ומשלם מה שזה שוה, או משלם לעובד מה שעבד, לזה יקרא חסד. ובאחד הפירושים כתב, דכשעושה עבירה גורם רעה גדולה והרס בעולמות העליונים, ואם ישלם לו לפי תוצאות מעשיו, אוי לו ואוי לנפשו רח"ל, אבל ה' בחסדו, משלם לו רק כמעשהו בלבד ולא לפי התוצאות, וכתב ע"ז משל נפלא, משל לעני בן טובים שישב שלשה ימים בלא אוכל, והיה מתבייש לבקש מאחרים, ומשבאו מים עד נפש, יצא לחפש ברחובה של עיר, אולי ימצא דבר מה להחיות נפשו, ובלכתו שמע קול מנגינות של שמחות ממרחק, ואמר בלבו ילך אחר הקול, שבודאי יש שם שמחה, ובמקום שמחה יש גם אוכל בשפע ויחיה נפשו, וכן עשה, ואסף שארית כוחותיו, והלך עד שהגיע למקום השמחה, והתברר שזה היה בביתו של העשיר הגדול שבאותה עיר, ואותו לילה ערך את חתונת בתו עם חתן אשר בחר לה, והשמחה היתה גדולה ועצומה, ועשה את הסעודה בביתו, שם היה לו אולם גדול ורחב ידים, שהיה יכול להכיל את כל האורחים הרבים שבאו להשתתף עמו בשמחתו. והכין הכנות רבות וגדולות באותו האולם, באורות גדולים ומפוארים, וכל מיני קישוטים והידורים, והיו שם גדולי המנגנים והמשוררים וכו'. ובהגיע העני הנ"ל לשערי האולם, ראה והנה שועי עולם, שרים ונכבדים עולים ויורדים בו, וביחד עם כל ההוד וההדר, נבהל מעוצמת המראה אשר לא ראה כמוהו מעודו, והוא לבוש בגדי עני ומראהו אינו מוסיף לו כבוד, ולא ידע נפשו מרוב בושה, והיה כמעט חוזר על עקביו, אבל הרעב והחולשה גברו עליו מאד, ורגליו מיאנו לשאתו בלכתו, והיה עומד בהיסוס ובחוסר אונים, ובבושה גדולה. ומיד ניגש אליו, איש אחד נכבד וטוב, וא"ל בא ידידי לא תבוש ולא תכלם, יש כאן אולם מיוחד לאורחים לא קרואים, וזה אומר לו אבל אני לא הוזמנתי כלל, אמר לו כל יושבי האולם הזה הם כמוך, כי כן ציוה בעה"ב להכין האולם הגדול לאורחיו הנכבדים, ולהכין האולם הזה שהוא קטן יותר לעניים ונזקקים, ותוך כדי כך משך אותו בחן ובאהבה והכניסו שם והושיבו ליד שלחן ערוך, ומיד ניגש אליו מלצר ושואל אותו, אם יאכל קודם עוף או בשר צלוי או יתחיל בדגים וכו' וכו'. וזה חשב שהוא משחק בו, וא"ל אנא אדוני תן לי חתיכת לחם ותהיה בריא, א"ל המלצר תדע לך שבעה"ב ציוה עלינו, לתת אותו אוכל ואותו משקה לעניים כמו לעשירים בלי שום שינוי, ומיד הלך והביא לו מכל טוב שבעולם, מה שלא ראה מימיו והניח לפניו כהנה וכהנה, והעני הזה אכל מעט, ואת השאר התחיל לאסוף שיהיה עמו להחיות נפשו עוד איזה ימים, ושוב בא אליו הממונה וא"ל אדוני תאכל הכל ולא תדאג למחר, כי בצאתך מהאולם תקבל שקית גדולה מלאה כל טוב כיד המלך, ותהיה לך לביתך, עפ"י צואת בעה"ב הצדיק שדואג לשמח לב עניים וזקוקים ביום שמחת בתו. ומששמע כך אכל ושתה כדת בלי דאגת מחר, ובצאתו ללכת נתנו לו חבילה נכבדה מאד, ועוד בא אחד ונתן לו סכום כסף חשוב, ואמר לו שבעה"ב ציוה לתת לכל העניים לשמח לבם, והיה מברך את בעה"ב מכל לבו. ובדרכו עבר ע"י האולם הגדול, ובאותו רגע שמע קול של אחד הזמרים, והיה ערב ומתוק עד מאד, ולא יכל לעזוב המקום מרוב המתיקות, וההנאה שהיתה לו למשיב נפש, ואולם השומרים אמרו לו שאין אפשרות לעמוד במקום הזה, והוא לא יכל לעזוב והלך סחור סחור, עד שמצא מדרגות ועלה לגג של האולם הגדול, והנה בגג יש כיפה גדולה מזכוכית, ומשם רואים כל הנעשה באולם, ושומעים את השירים, וישב שם אחר שאכל ושתה, ומתבונן בריקודים, ושומע את השירים, ולא ידע נפשו מרוב עונג ושמחה, ובפרט כשהיה זוכר את החבילה והכסף שקיבל, מיד היה מתמלא רגש של שמחה, ופניו צוהלות.

ובאותם ימים עדיין לא היה חשמל והאירו בשמן ושאר חמרים המדליקים ע"י פתילות, ובאולם הזה היתה נברשת ענקית המחזיקה עשרות כוסות גדולות, שכל אחד מכיל חמשה ליטר של שמן זית זך וצלול, והאירו לכל האולם באור יקרות, ומפני גודלה ורוב כובדה עשו לה ארבע זרועות של ברזל שהיו עוברות מעל כיפת הזכוכית וקשורות בחוטים חזקים, והעני הזה תוך כדי ישיבה ראה לאחד החוטים וחמד אותו בלבו לקשור בו מנעליו, כי חשב שהוא קשור שם בחנם ללא צורך, וכך עשה ולקח אותו וקשר בו נעל אחת, ואח"כ ראה עוד אחד ושמח עליו כדי להשוות בין הרגלים ולא יקנאו זה בזה, ובהסירו שני החוטים כל המנורה עמדה על צדה, אך אין איש שם על לב, כי כולם היו טרודים במאכל ומשתה ובשמחה הגדולה, ואחר זמן ראה עוד חוט, ולקח גם אותו ואמר את זה יתן לחברו העני, שמנעליו גדולות מרגלו כדרכם של עניים, וכל חוט רגיל לא מועיל בהם, ויאמר בלבו חבל שאין לו עוד אחד בשביל חברו, ויבא השטן ויראהו גם החוט הרביעי והלך לקחת גם אותו, ומיד שהתיר אותו, נפלה כל המנורה הענקית באחת, בקול רעש גדול ונורא מאד, ובבת אחת היה חשך ואפלה, ואימה ופחד נפלה על כל יושבי האולם, והיו כמשותקים במקומם, ואלה מהם שהתאוששו וקפצו לברוח על נפשם, היו מתחלקים בשמן הרב שנשפך, ונופלים בזכוכיות שעפו לכל עבר, ותהי זעקה גדולה ומרה עד מאד, ונאקת הפצועים הזועקים מתוך כאבם היתה שוברת כל לב, וכל השמחה הפכה לתוגה רח"ל, ומיד השומרים הדליקו לפידים והיו רצים ואצים להציל ולעזור לפצועים ולבריאים, ולהאיר דרכם ולהרגיעם, והמלאכה היתה מרובה מאד וקשה ביותר.

והמפקד של השומרים קרא למובחרים שבהם, וציוה לחפש ולחקור מי הוא המחבל הזה, שנשלח ע"י איזה אדם בליעל לנקום בבעל הבית ביום שמחתו, וחלקם עלו הגגה, ומצאו את העני יושב דומם כאבן שאין לה הופכים, והחוט הרביעי עודנו בידו, והתחילו לחבוט בו בכל כוחם, מרוב כעס וכאב, על כל אשר עולל לבאי השמחה, ומפקד הכוחות שמע את צעקותיו, ורץ להצילו, והזהירם של יהרגוהו, משום שצריך לחקור אותו לדעת מי הוא זה אשר שלחו לעשות הפשע הנורא הזה, ואח"כ יבא על עונשו הראוי לו. ומיד לקח אותו למקום החקירות ולא ארך הזמן עד שהתברר כל המעשה שאינו חבלן, ומעולם לא עלתה על דעתו להזיק לבעה"ב שהטיב לו כל כך, והוא רק מברכו, ורק בטפשותו הגיע לכל האסון הנורא הזה.

והנה אם יבואו להענישו לפי תוצאות מעשיו, אין קץ ואין קצבה, וגם אם היה עשיר גדול לא היה יכול לעמוד בתשלומי האסון הזה, עם הכלל ועם הפרט, אבל למעשה את החוט שלקח בלי רשות בודאי שחייב לשלם, אבל מה ערכו של חוט עלוב, כנגד כל התוצאות הקשות והרבות ההם, וע"ז אמר הכתוב, ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כמעשהו דוקא, ולא כפי התוצאות של מעשהו.

וזה שאמר המשורר גומל לאיש חסיד כמפעלו, משלם על הטוב גם את התוצאות פירות ופירי פירות, כי הנותן בעין טובה הוא נותן. יותן לרשע רע כרשעתו, ולא כמפעלו, ובשביל לשלם בטוב גם על התוצאות, הקב"ה בעצמו משלם ונותן לו הגמול, והנותן בעין טובה נותן, כיד המלך מלכו של עולם אשר אין קץ לגודלו, ואין גבול למדת טובו עלינו ב"ה וברוך שמו.


ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-ל-היך וגו', כי אני ה' רופאיך. (ט"ו, כ"ו).

בזמנו ראיתי למרן החיד"א ע"ה באחד מספריו הרבים, שכתב, שבכל מקום בתורה ונ"ך שמדובר ברפואת ה', כתוב בפ'א רפויה, כמו דברי הנביא ישעיהו ע"ה, רפאני ה' וארפא, שע"ז תיקנו ברכת: רפאינו ה' ונרפא, בפ'א רפויה, אבל בפסוק בפרשת משפטים, ורפא ירפא, שמזה למדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאת, הפא דגושה בדגש חזק. וביאר הענין בטוב טעם, שרפואת ה' ב"ה היא בקלות בלא צער ובלא קושי, אבל רפואת אדם יש בה דגש חזק, כי מלווה בצער ובקושי. ועוד שרפואת ה' לא משאירה רושם וסימן כלל, ועל כן באה בפ'א רפויה, אבל רפואת בשר ודם משאירה רושם, וע"כ היא דגושה חזק.

וכעת ראיתי שדבר זה קדמון הוא, שראיתי לרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כאן שכתב, רופאך, בפ'א רפויה, שהרפואה שבידי שמים באה בשופי, ושבידי אדם באה בקושי, וע"כ ורפא בפרשת משפטים דגוש. עכ"ל. ויש להוסיף שגם בתפלת משה רבינו ע"ה על מרים אחותו, אמר א-ל נא רפא נא לה, בפ'א רפויה.



ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-ל-היך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו וגו'. (ט"ו, כ"ו).

צ"ל מה פירוש והישר בעיניו יעשה, והרי מפרש הפסוק ואומר: ושמרת כל חקיו, וזה כולל גם מצות עשה וגם מצות לא תעשה, ואדם שלא עושה עבירות, וגם מקיים מצות ה' כולם, הרי זה ישר דרך בלי ספק, ובשלמא מה שהקדים ואמר, אם שמוע תשמע לקול ה' א-ל-היך, היינו שע"י שתשמע בקולו, תבא לידי כך שתשמור כל חקיו, וכן נמי, והאזנת למצותיו, אעפ"י שהוא בכפל לשון, מ"מ י"ל שתשמע בקולו זה ענין כללי, כמו קבלת עול מלכותו ושתהיה אימתו עליך ותאהב אותו, ואח"כ אמר והאזנת למצותיו, שזה כמו קבלת עול מצות, או אולי לדקדק בפרטיהם ובעניניהם, וכ"כ רש"י ז"ל והאזנת, תטה אזניים לדקדק בהם. וכל זה מביאו, לשמור כל המצות והחוקים. אבל זה שאמר, והישר בעיניו תעשה, איך נדע מה ישר בעיניו, הלא ברור שהשגת דבר זה, הוא על ידי שנזהרים מהאיסורים, ומקיימים המצות, וא"כ זה כלול במה שאמר אח"כ: ושמרת כל חקיו. והנלע"ד בזה הוא, שיכול אדם לשמוע ולהאזין, וגם לקיים את כל אשר ציוה ה' במצות עשה, ולהמנע מהעברות, ועדיין הוא רחוק מעבודת ה', ועדיין יקרא שאינו ישר בעיני ה' רח"ל.

וזה יכול להתבטאת במצות שבינו לבין חבירו, ואח"כ יתברר שגם בענינים שבינו ובין המקום ב"ה, גם שם לא הולך תמים ולא דובר אמת בלבבו, שכן יכול לעבור עברות חמורות, של הלבנת פנים, ומכה רעהו בסתר, ולשפוך דמו, ולהרחיק את אשר ה' אהב וכו', והכל במעטה של צדקות ולשם שמים, ופיו מדבר שוא וימינו שקר וכזב, ויכול להדרדר בזה למדרגות של טומאה ושפלות אין קץ רח"ל, ובדרך כלל תשובתו של איש כזה רחוקה מאד מתשובת הרשעים הגלויים, כי לכל רעותיו מלביש צורה של חסידות, ואולי גם של קנאות, ואצל הקנאי האמיתי לכבוד ה', נאמר בקנאו את קנאתי בתוכם, "קנאתי" דוקא, בלא תערובת רגש אישי של נקמה ושאר מדות רעות, וע"כ שכרו הוא: לכן אמור לו, הנני נותן לו את בריתי שלום, קנאות לש"ש באמת מולידה שלום, וגם אליהו הנביא זכור לטוב אמר, קנא קנאתי לה' בתפארה, לה' דוקא, ולא לשום דבר אחר, וע"כ הוא האיש המופקד לבשרנו בשורות טובות.

אבל האדם הבא לנקום, או להגדיל את עצמו, לעשות לו שם בחֶברתו או בקהלתו וכדו', שהוא חסידא קדישא, וכיוצא בזה, ולא כבוד ה' הוא שעומד מול עיניו, לאיש אשר אלה דרכיו, הוא לא ישר בעיני ה', ואם יבדקו במעשיו, יגלו שגם בינו לבין המקום כולו בנוי על תהו ואבני בוהו, ומיד יכולים לראות שמדקדק במה שעושה רושם על הבריות ולא במה שיקר בעיני ה' באמת. ואפשר לראות אותו שהוא מדקדק בעניני חומרות אשר הם ראויים לעובדי ה' שמקיימים כל מצותיו ביראה ופחד, ומהדרים ומוסיפים להחמיר על עצמם עוד, ומקדשים עצמם במותר להם, מרוב יראה, ומרוב אהבת המקום ברוך הוא. והוא בוחר בחומרות, ומזלזל בגופי תורה, ואפשר לראות אותו איך קורא ק"ש בכל יום, כשאינו עומד בפני אנשים החשובים בעיניו, ואיך מברך שהכל, ואשר יצר, ואיך מתנהג בברכת המזון, ומתגלה פער גדול בין התנהגותו בהיותו עם האנשים החשובים בעיניו, ובין כשהוא עומד לבדו עם ה' ברוך הוא, ואפילו עם אנשים, אפשר לראות בשגרת חייו, איך מתנהג ואיך מגיב, גם בבין אדם למקום. ובדרך כלל רובם של אלו מתמעטים והולכים, עד שמגיעים לשפל המדרגה, כי לשקר אין רגלים, וסופם שמדברים בא-ל-הים ובמשה, כי לא יראת ה' מנחה אותם. רק מטרות אחרות, ובודאי שאינם ישרים בעיני ה'.

ויש קשים מהם, שבונים פרנסתם ועתידם, על כגון אלה, שמכניסים פחד בצבור הירא את ה', בכל מיני שקרים, ואח"כ הם מקימים מוסדות של צדקה או של חסד וכיו"ב, כדי להציל הרבים, ומטעים כמה אנשים שיתמכו בהם, ובונים עצמם ומעמדם על שוא ודבר כזב, ומעטרים לראשם עטרת תפארת של חן ותהלה שהם חסידים ומצילים, ויודע תעלומות בוחן לבות וכליות, מבחין בין אמת לשקר, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.

ויש שבאים באצטלא של חסידות, ומשפילים בעלי האמת, ומציירים אותם כפושעים, ומרחיקים תמימי דרך, ומדיחים אותם מדרך ה', בפשעיהם ומעלליהם, ורוממות א-ל בגרונם ובכיתביהם, וחרב של רשע ופשע בידם, לשפוך דם נקי וצדיק, וסוף דבר הכל נשמע, ושמים מגלים עוונם, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, וק"ו לאלה שמחללים שם שמים "בסתר" ובפומבי גדול, שמסתירים את מעשיהם הרעים בזה שמלבישים עליהם לבושים מטעים עד שהרע נראה טוב והטוב רע, ומפרסמים עניניהם בפרסום גדול, ופעמים שמשתלטים בתחכומיהם על ת"ח גדולים ואמיתיים, ומשתמשים בשמם של אותם ת"ח כדי להאדיר פשעיהם ולהשיג תאוותיהם השפלות, להרבות כבודם, ולהעצים מאודם, והכל במעטה של לשם שמים, ומטעים את הרבים, וגם המעטים שרואים ומביטים על השקר הפנימי שבמעשיהם, מתיראים מהם, והם חושבים שזה הולך ומצליח, והרשעה כעשן תכלה, התעיף עינך בו ואיננו, ושתו ולעו והיו כלא היו.

על זה ועל כגון זה, אמר הכתוב: אם שמוע תשמע לקול ה' א-ל-היך, והישר בעיניו תעשה, ולא הישר בעיניך, ולא הרצוי לך, ולא התאות שלך, אלא והישר בעיניו, אז אפשר להגיע לעבודת ה' באמת. ובלי זה יכול לקיים המצות לכאורה, ויהיה נבל ברשות התורה. ודוד מלך ישראל החסיד האמיתי, הרבה להתפלל על זה פעמים אין ספור, באומרו (תהילים ) דרכיך ה' הודיעני אורחותיך למדני, הדריכני באמִתך ולמדני וגו', ע"ש עוד שכתב, כל אורחות ה' חסד ואמת, לנוצרי בריתו ועדותיו. וע"ש. ובמזמור תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני וגו' אמר, הורני ה' דרכך, אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך. ולכאורה למה צריך תפלה שיורה לו ה' דרכיו, וכבר קיבלנו תורה, וכל דרכיו שהוא רוצה שנלך בהם, ברורים ומפורשים, וחכמינו ע"ה פירשו לנו את כל מה שסתמה התורה, והגדירו לנו כל מצוה כדת מה לעשות, ויש לנו שלחן ערוך ברור, אלא דויד ידע, שכל זה לא יועיל אם אדם לא מכיון לבו לאמת. ועוד ידע, שכל אדם יכול לטעות בקלות מדרך ה', ותוך כדי שהוא טוען וצועק שהולך בדרך ה', יכול להיות שהוא מתרחק והולך מעבודת ה' באמת. וע"כ מתחנן הוריני ה' דרכך, אהלך "באמתך", ולא באמת שאני בונה לעצמי, לפי רצונותי הפרטיים. ועוד השלים את תפלתו באומרו: יחֵד לבבי ליראה שמך, כי בלב יש רצונות רבים ונטיות שונות ומשונות, ובקלות יכול לטעות אחריהם, ובמקום לעבוד את ה', הוא עושה לביתו ולצרכיו, ונשאר רק הלבוש של עבודת ה', ותו לא מידי, ורחמנא ליבא בעי.

וע"כ דקדק הכתוב כאן שהתנאי לכך שתשמע לקול ה' באמת, הוא, והישר בעיניו תעשה. ואז שייך לדבר על דקדוק במצות ה', שהוא: והאזנת למצותיו. ואז רק אז יגיע לשמור כל חקיו. ושכרו הוא שיסיר ממנו כל חולי וכל מחלה, וכל מכשול וכל תקלה.


ויבאו אֵילִמה, ושם שתים עשרה עינֹת מים, ושבעים תמרים, ויחנו שם על המים. (ט"ו, כ"ז).

ופירש"י ז"ל שתים עשרה עינת מים, כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם. ושבעים תמרים, כנגד ע' זקנים. עכ"ל. והרב שפתי חכמים (אות ד') כתב, ר"ל שהן היו מוצאין אותם, אבל אין לפרש נזדמנו להם, שעכשיו נבראו, דהא כתיב, אין כל חדש תחת השמש. עכ"ל. ודבריו קשים, דאין זה הכונה של אין חדש תחת השמש, ואפשר שה' יזמן להם כן במעשה נסים, ואפילו לדבריו שאין חדש, יכול לעוקרם ממקום אחר ולהביאם כאן ויהיו שתולים על פלגי מים, וכמעשה שהיה בפלוגתא דרבי אליעזר וחכמים שאמר להם, אם הלכה כמוני, תיעקר אמת המים, וכן העץ ונעקרו וכו'. כמ"ש במסכת ב"מ ( ) אבל באמת לשון רש"י ז"ל שכתב נזדמנו להם אפשר לפרשו שנבראו זה עתה, ואפשר שהיו שם ורק עתה נזדמנו להם לטובתם. ועיין להראב"ע ז"ל בזה. ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, ואתו לאלים ובאלים תרתי סרי עינוון דמיא, ענווא לכל שבטא, ושבעין דקלין, כל קביל שבעין סביא דישראל וכו'. ואין בדבריו ולא בדברי הירושלמי הכרע מתי נבראו. והרמב"ן ז"ל כתב ע"ד רש"י ז"ל, לא ידעתי מהו הזמון הזה, אם במעשה נסים נעשו שם באותה שעה. אבל ראיתי במכילתא, רבי אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב"ה את עולמו, ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה, כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח הא-ל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה, ועוד לרבותינו במדרש של רבי נחוניא בן הקנה בכתוב זה, פירוש לפלא ענינו. עכ"ל. [ומעצם שאלת הרמב"ן ז"ל משמע דלא כהשפתי חכמים, עד שהביא דברי המכילתא, ללמד שה' קורא דורות מראש.]


ויסעו מאילִם, ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, אשר בין אילים ובין סיני, בחמשה עשר יום לחדש השני, לצאתם מארץ מצרים. וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. (ט"ז, א-ב).

ובתרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק ב') כתב: ובההוא יומא פסק להון לישא דאפיקו ממצרים, ואתרעמון כל בני ישראל על משה ועל אהרן במדברא. ורש"י ז"ל כתב, שע"כ הזכיר היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות וירד להם המן ביום ט"ו אייר, ויום אחד בשבת היה , כדאיתא במסכת שבת (דף ע"ז). ע"כ. וצ"ל מה מלמדנו מספר הסעודות שאכלו מאותו בצק, ומאי נ"מ שהיה בא' בשבת. והרמב"ן ז"ל (בפסוק ב') כתב, וילונו כל עדת בני ישראל, היה ראוי שיספר הכתוב תחילה טענת התלונה, כאשר אמר במרה וברפידים ובכל התלונות, ויאמר כאן, ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע, וירעב העם ללחם. ורש"י שאמר הכתוב חמשה עשר יום וכו' (והביא דברי רש"י הנ"ל.) וכתב ולזה לא הזכיר תלונתם, שלא האריך בנס הנסתר שהספיק להם הבצק עד אותו היום, וע"ש. והוא ז"ל לא יישב מה שהקשה, למה הכתוב העלים מה היא טענתם, דמ"ש שלא הזכיר תלונתם כי לא האריך בנס שהבצק הספיק להם חדש שלם, אדרבה יאריך בנס, ויקדים טענת התלונה, כמו בכל התלונות.

וע"ש שאחר שהביא דברי הראב"ע, כתב ועל דעתי הזכיר ויבאו מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם למדבר סין והם רחוקים ממצרים אמרו מה נאכל, וחשבו להגיע לאחת הערים ולא מצאו, ואמרו כולם מתים במדבר וזו סיבת וילונו העם ע"ש, ועדיין קושיתו חזקה למה לא ביאר להדיא, כמו בשאר התלונות.

ואולי בכונה לא הקדים בזה טענת תלונתם, ללמדנו שטבע האדם לדאוג על פרנסתו ולפחד מה תהיה אחריתו, ואינו צריך סיבה מוצדקת לזה, אלא אם לא מחזק בטחונו בה' בכל יום ובכל שעה, טבעו לדאוג מתוך מחשבות העולים ברעיונו, אעפ"י שאין להם אחיזה במציאות. וע"כ כתב וילונו כל עדת בני ישראל וגו', בלי לבאר סיבה, והגם שבאמת באותו יום נגמר הבצק אשר הוציאו ממצרים. וכפי שגילו חז"ל בגמ' דשבת הנז'. מ"מ הכתוב העלים דבר זה, משום שאין זו סיבה מוצדקת שידאגו ויתלוננו, דהוי קול ושוברו עמו, שעיניהם רואות שבצק אחד שעשו להם לצידה, שלכל היותר יועיל לאיזה ימים, הספיק צרכיהם שלשים יום, ואולי זו הסיבה שכתב רש"י ז"ל משם חז"ל שאכלו ממנו ששים ואחת סעודות, להראות ברכת ה' ששרתה בו, ולאיש אשר אלה לו, האם יש מקום והצדקה לדאגתו, גם עינם ראתה ולא זר שאין מעצור לפניו להושיעם, והוציא להם מים מסלע, והמתיק מי מרה בעץ מר, והעבירם בים והמים להם לחומה, ומה לא ראו בעיניהם, ואיך תצדק דאגתם ללחם, וע"כ דילג הכתוב על ענין סיום הבצק, וחז"ל גילו שאמנם היה דבר זה, אך היסוד בזה שהאדם שאינו מחזק אמונתו בכל יום, בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-ל-הים וגו'. אז נופל בים הדאגות ומתמלא בדיכאונות ותלונות לאין מספר.

ואולי יסוד הדבר, במה שתולה ההצלחות בעצמו ובהשתדלותו ורוב חריצותו, ושוכח כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל. רק אומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, והנהגה זו, היא יסוד ושרש היאוש והדאגה כאשר יחסר לו דבר מה, או כאשר יחשוב שעומד להשבר מטה לחמו, אך כל זה הבל ואין בו ממש, רק צריך האדם לחזק עצמו באמונה בה', ולחזק תקותו ובטחונו בכל יום ובכל שעה, ולא ישכח את ה' עושהו כשיצליח, ולא יפחד ולא ירהב לבו, בעת מצוקה.


ויאמרו אליהם בני ישראל, מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתינו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשֹבע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב. (ט"ז, ג).

גם פסוק זה כקודמו, מלמדנו דעת, שדרך האדם היא לזכור ימים מקדם ולומר, חבל על אותם ימים כמה טוב היה, ובאמת אם יבדוק, ימצא עפ"י רוב שלא הורע מצבו כלל, ולא זו גם זו, גם אם יוטב מצבו שבעתיים מאשר היה בעבר, מיד כשיראה שלאחרים טוב יותר ממנו, מתמלא טענות כרמון, ומתלונן על עברו כמתגעגע לטובה שלא היתה מעולם,ואפילו אם ברור לו ממציא לו איזה טענה כדי להצדיק תלונתו,ובפרט אם ימצא על מי להתלונן, ובמי לתלות כל צרותיו ודאגותיו, כמו שכתוב כאן, וילונו על משה ועל אהרן.

ועוד אם באמת אכלו ושבעו במצרים, ברור הדבר כשמש בצהרים, שזה לא היה מידם הטובה של המצריים, רק מאת ה' היתה זאת, להחיות עם רב ולהרבותם כאשר עשה כדי להוציאם ולקחתם לו לעם, ועדיין רואים שהנסים והנפלאות מלווים אותם בחן ובחסד בכל אשר ילכו, ומה מקום יש לדאגה. אלא שיש נטיה לאדם להתלונן, וצריך חיזוק בביטחון בה', ויהיה לבו סמוך ובטוח מכל דאגה ומכל פחד. ושמעתי שיש שפירשו, בשבתנו על סיר הבשר, אך לא אכלו ממנו רק ישבו לבשלו למצריים, באוכלנו לחם לשובע. וגם לזה מתגעגעים ומתלוננים.



ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, וגו'. (ט"ז, ד').

צ"ל האם רק מפני תלונתם נתן ה' מן, ואם לא היו מתלוננים לא היה נותן מן. והוא פלא, שבודאי שהדבר הזה היה מוכן להם מן השמים, שהרי בודאי שגם בלי תלונתם לא היה מניחם לרעוב ללחם, והוא ישתבח שמו ציוה להם מן שיהיה לכם לאכול גם לפי תנאי המדבר, לאורך כל הארבעים שנה לעם שלם. ועוד שרצה הקב"ה לזכות את דור מקבלי התורה, ללמוד בראש פנוי, בלי עול הפרנסה, וכמאמרם ז"ל, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכל זה מכריח שהדבר היה מוכן מראש ומעיקרא להאכילם לחם מן השמים, וגם שדבר קשה לומר, שרק עקב תלונה בדרך לא נכונה, נוצר דבר גדול כזה, ולחם שמים אכל איש.

וע"כ נלע"ד שבאמת זה היה מוכן ומזומן, וגם הזמן קבוע מראש ע"י קורא הדורות, הקובע עת וזמן לכל דבר וענין, ובודאי שיש קשר ברור בין גמר הבצק שהוציאו עמם ממצרים, ובין הזמן שבו החל ה' לתת להם מן, וכנראה שהיו צריכים לאכול אותו לחם עוני במשך ל' יום, לחם של אמונה (שבזה"ק קורא למצה נהמא דמהימנותא,) וק"ו אותו בצק שלקחו ביציאתם באמונה שבודאי מעלתו רבה ומשפיע קדושה באוכליו, ורק אחרי זה יהיו ראויים לאכול לחם שמים, וגם אם לא היו מתלוננים היו מקבלים את המן באותו הזמן ממש, בלי עיכוב, אלא שהיצר הרע מבלבל האדם ומפחידו עד שמדמיין שהולכים למות כולם ברעב, ואז מתלוננים ומתמרמרים, ומטיחים מלים כלפי ה' וכלפי נביאו, והזיקו לנפשם בפזיזותם ופחזותם, ולא עוד אלא שעלולים עוד לחשוב שתביעתם הנחרצת היא שקירבה את הצלתם מרעב, ע"י המן. ולא השכילו להבין שהכל מאת ה' בצורה ובזמן שהוא קובע, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. ומינה ילמד אדם להיות שקול ומתון ויצפה לישועת ה', ולא ימהר לחטא בפיו ולא בלבו ח"ו.

ואולי זו הסיבה שלא הקדים לומר להם: שמע ה' את תלונותיכם והנה הוא נותן לכם מבוקשכם, אלא כתוב: ויאמר ה' אל משה, וגו'. כלומר שכן היה מתוכנן מראש לומר למשה שבקרוב ה' ממטיר לחם מן השמים. בלי שום קשר לתלונתם. לו חכמו ישכילו זאת, שהיו מתבוננים איך התקיימו עד היום, מכל הבחינות, וגם בענין האוכל, והיו רואים שאין להם לדאוג כלל, ובאמת הראוי להם יגיע להם, ומה שלא יגיע בודאי לא היה ראוי להם, ושום תלונה לא תועיל, והיו חוסכים מעצמם אותה עברה של התלונה הזאת. וכל הראוי להם היו מקבלים בכבוד ובנחת.



והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו, והיה משנה, על אשר ילקטו יום יום. (ט"ז, ה').

וכתב ר"י בעה"ט ז"ל, והיה משנה, כל מעשה השבת כפול, שני כבשים, שתי ככרות, שתי נרות, זכור ושמור, עכ"ל. ויש להוסיף הא דגמ' בשבת (ל"ג ע"ב) שני בדי הדס, א' נגד זכור ואחד נגד שמור. ואולי זו הסיבה שאמר רבי יוחנן בשם רשב"י (בשבת) אם ישמרו בני ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים. ולא אמר שבת אחת ולא שלש שבתות אלא שתי שבתות דייקא. שכל מעשה השבת כפול, וגם זה הוא אחד כנגד זכור ואחד נגד שמור.

ולפני שנים רבות אמרו לי בשם ספר מנוחה עם נחלה, שפירש שזכור ושמור מכוונים כנגד שתי בתי המקדש שנחרבו בעוה"ר. שהמלה זכור את יום השבת, מורה על אמונה בה', והוא לזכור כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, והוא מכוון נגד בית ראשון שנחרב בגלל עוון ע"ז. שהוא שיא הכפירה. ושמור את יום השבת, הוא הביטחון בה', שאדם מניח כל עסקיו וכל מלאכתו ושומר את השבת, ובוטח בה' ולא דואג על פרנסתו, והוא כנגד בית שני שנחרב בעון שנאת חנם, שנובעת מחוסר ביטחון בה', ואם מתקנים שתים אלו, ע"י שמירת שתי שבתות, שבת אחת כנגד זכור, ומתקנים בה מדת האמונה בה', כנגד מה שקלקלנו בבית ראשון ע"י ע"ז, ושבת שניה כנגד שמור, לתקן בה מדת הבטחון, כנגד מה שקלקלנו במדה זו, בזמן בית שני ע"י שנאת חנם הנובעת מחוסר ביטחון בה', אז אין עוד עיכוב, וע"כ אמר רבי יוחנן משם רשב"י שאם ישמרו שתי שבתות, אחת נגד זכור ואחת נגד שמור, מיד הם נגאלים. דאם אין עיכוב, בודאי תתגלה ישועת ישראל תיכף ומיד, דיותר ממה שאנחנו מחכים ומצפים, יושב הקב"ה ומצפה לגאלינו גאולה שלמה בב"א.


ויאמר משה ואהרון, אל כל בני ישראל, ערב וידעתם, כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה'. וגו'. (ט"ז, ו-ז).

ויש לשים לב לשינוי הלשון, שבערב אומר וידעתם, ובקר וראיתם את כבוד ה'. וזכורני שראיתי להגה"ק סבא דמשפטים המלוב"נ רבינו יעקב אביחצירא ז"ל, באחד מספריו, שפירש על הפסוק בתהלים, להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות, שבלילה שהוא העולם הזה, שהוא בחינת לילה, יש רק אמונה שבלב, אבל בבקר שהוא העולם הבא, שם יראו חסדו יתברך בגלוי ממש. ואפשר להוסיף על דברות קדשו, שעל כן בלילה אומרים אמת ואמונה, אבל בשחרית אומרים אמת ויציב ודוק'. ובזה יובן היטב שבדקדוק שינה הכתוב את הלשון כאן, בין הערב ובין הבקר, ואמר ערב וידעתם שע"י האמונה בו יתברך, ידעו ויכירו שה' הוא הא-ל-הים והוא הוציאנו ממצרים, והוא מנהיגנו בהשגחה פרטית והכל ממנו יתברך. ובקר וראיתם את כבוד ה', עין בעין תראו כבודו בגילוי גמור. יראו עינינו וישמח ליבנו, בישועתך מלכינו בב"א.



ויאמר משה אל אהרון, אמר אל כל עדת בני ישראל, קִרבו לפני ה', כי שמע את תלונותיכם. ויהי כדבר אהרון אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר, והנה כבוד ה', נראה בענן. (ט"ז, ט-י).

צריך להבין קרבה זו שאמר משה אל אהרן לומר לכל עדת בני ישראל, ומה משמעות והנה כבוד ה' בענן. והנראה בזה, דהנה בנ"י התלוננו, ועם כל זאת, ה' הודיע שיתן להם מן לחם אבירים שמלאכי השרת מתקיימים בו (עיין פי' הרמב"ן כאן באורך.), אך ראה משה רבינו ע"ה ללמדם דעת והשכל, שכאשר ה' עושה נס ופלא עמנו, אין לנו להשאר עומדים על עומדנו, אלא צריך להתקרב אליו יתברך עוד ועוד, כדי להפיק התעלות מגילוי כבוד השכינה, וזהו שאמר להם קירבו, ולא אמר לאן יתקרבו, כי מלא כל הארץ כבודו ולכל אשר יפנו בלבם אליו ימצאוהו. ואולי זו הסיבה שאמר משה לאהרון שיאמר אל עדת בנ"י, ולמה לא אמר להם הוא עצמו. כי אפשר שדבר זה לא נצטוה עליו, רק למד והבין בדרכיו יתעלה, ומתוך ידיעה והשגה אמר כן, ואמר לאהרן שהוא קרוב לעם יותר שיאמר להם דברי מוסר וזירוז, שלא יחשבו שה' ציוה לו לומר את זה, אלא זה התעוררות עצמית ופנימית. וכשאמר אהרן הדבר הזה לבנ"י, ויפנו אל המדבר, כנראה הלכו להתבודד ולהשיג קרבת א-ל-הים,וכשהם פנו מצאוהו מיד, והנה כבוד ה' נראה בענן, כי קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת. והאור החיים הק' כתב: כדבר וגו', פירוש שהיה ה' כיושב ומצפה שיפנו אליו, ותיכף לדברו נראה כבוד ה' בענן, עכל"ה. והוא תנא דמסייען במה שכתבתי בזה. שבח לא-ל יתברך.


וילקטו אתו בבקר בבקר, איש כפי אכלו, וחם השמש ונמס. (ט"ז, כ"א).

ופירש"י ז"ל והנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותים ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדים מהם, וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל, מכילתא. וצ"ל אם הם טועמים ומבינים שזה בגלל המן שנמס והחיות הללו שתו ממנו, א"כ ישתו גם הם מהמים, ויטעמו המן עצמו. ואם לא ידעו מאין בא טעם זה לצבאים, א"כ מנין ידעו שטעם מן הוא, ואיך נודע להם שבחן של ישראל. והנה בתרגום יונתן בן עוזיאל, מובא בשינוי קצת שכתב: שהיו מלקטים אותו מן הבֹקר עד ארבע שעות ביום, ומשם ואילך מתחמם השמש עליו, והיה נמס ונעשה מעיינות של מים, ונמשכין עד הים הגדול, ובאים חיות טהורות ובהמות ושותות ממנו, והיו בני ישראל צדים אותם ואוכלים אותם. ע"כ. ולפני זה אתי שפיר שהתועלת היתה לישראל שיהיה להם בשר חיות ובהמות ולא רק שְלָו. אלא שלפי זה קשה שהתלוננו ואמרו, בלתי אל המן עינינו. ואולי זה לא היה מצוי לכולם רק לזריזים ומומחים שבהם. שלא כל אחד יש בכוחו לצאת למקום החיות, ולא כל אחד יודע לצוד ציד להביא. ובזה אפשר לישב גם דברי המכילתא שכתב רש"י ז"ל, שהחיות היו מרחיקים לכת בזריזותם ומרוצתם למקומות רחוקים, ושם שותים מימי המן הנמס, ואפשר שהציידים שהולכים עד אותם מקומות לצוד ציד להביא, ראו את מקורות המים שמהם שותים אותם חיות, והבינו את סיבת הטעם המיוחד שהיה בבשרם של אותם חיות, והיו מספרים לאנשי עירם, והם טועמים הבשר המיוחד, ויודעים מה שבחם של ישראל, אך להגיע למים עצמם, לא היו מגיעים בגלל המרחק הרב. אך אותם ציידים, אפשר שבאמת גם שתו מן המים. אך אנשי העיר למדו שבחן של ישראל. רק מבשרם של הצבאים ואיילים.


ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר, וירֻם תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, שני העמר לאחד וגו'. ויאמר אליהם משה, הוא אשר דבר ה', שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו, ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ויניחו אותו עד הבקר, כאשר צוה משה, ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ויאמר משה, אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה. ששת ימים תלקטוהו, וביום השביעי שבת לא יהיה בו. (ט"ז, כ'-כ"ו).

הנה כל אוכל שאדם אוכל גם אם הוא טוב לגוף, צריך תפלה שלא יזיק לנפש, [כל אוכל תתעב נפשם.] וצריך האדם לכבוש תאות האכילה, ולהקפיד על כונה לשם שמים , וק"ו שהאוכל יהיה כשר, וליזהר בברכות, כדי שיהיה טוב לגוף ולנפש. לא כן המן שהוא לחם מן השמים, ובו מתקיימים מלאכי השרת, ועיין בהרמב"ן ז"ל (פסוק י') שהזכיר הגמ' ביומא, על הפסוק לחם אבירים אכל איש לחם שאוכלים מלאכי השרת דברי רבי עקיבא, א"ל רבי ישמעאל וכי מלאכי השרת אוכלים, אלא לחם שנבלע באברים, וכתב הרמב"ן שמלאכי השרת נהנים מזיו שכינה, וזה שאמר הכתוב ואתה מחיה את כולם, ועליו נאמר ומתוק האור, שישיגו בו טוב טעם, והמן הוא מתולדות האור העליון, שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונים בדבר אחד (זה פי' בדברי ר"ע וע"ש שמפרש לדברי ר' ישמעאל). וע"ש דברים נפלאים שהוסיף בענין זה. ור"י בעל הטורים כתב בפסוק י"ד, מחספס בגימטריא רמ"ח. שהיה המן נבלע ברמ"ח אברים. ואכילתו של המן הוסיפה להם קדושה וטהרה, שיסודו הוא בזיו השכינה כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ולא בכדי אמרו לא ניתנה תורה, אלא לאוכלי המן. כי המאכלים הרגילים הם מחזקים את הענינים הגשמיים שבאדם, ומרבים בתאוות, ועי"ז מתמעט הכוח הרוחני, וקשה להשיג אמיתות התורה, אבל אוכלי המן מתגברים ברוחניות וטהרה, ומשיגים את עמקי התורה וסודותיה בדרך אמיתית ונפלאה. וכאן מצאנו שע"י המן התגלתה קדושת השבת באתגליא, שבשאר ימים אם מניחים הוא מתמלא בתולעים, לא כן בשבת לא מבאיש וגם רמה לא היתה בו, וגם שיורד בכל ששת הימים, וביום השביעי לא נמצא בשדה כלל, ובודאי שמאת ה' היתה זאת להשריש בהם קדושתו ואמונתו, למען יעמדו לכל הדורות הבאים, וגם להשריש בהם שמירת שבת לדורות עולם.



ויאמר אליהם, הוא אשר דבר ה', שבתון שבת קדש לה' מחר, וגו'. (ט"ז, כ"ג).

רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, כתב שרבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק, (שאמר שבת קדש מחר) ואמרו שחייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו, כי משה אמר כי שבת היום לה', ולא הלילה שעבר, גם אמר מחר, ופירשו ויהי ערב ויהי בקר כרצונם, כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה. כי משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם, כאשר הזכרתי לך, כי מנהג ארצות ערבים אינם כמנהג א"י במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם, כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחרף ולא לעשות מלאכה רק ביום, ע"כ אמר מחר. ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר שהזכרתי, וע"ש שהאריך בזה.

וידוע שהוא ז"ל כתב אגרת מיוחדת קרא שמה: "אגרת השבת". והיא נדפסה בסדור "תפלת החדש" דפוס ליוורנו, אשר בו היינו מתפללים כל הימים. ועתה ראיתי שנדפסה מקרוב בסידור הנפלא "איש מצליח" ויישר חילם על כך. ושם פתח בזה"ל: בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ותשע עשרה שנה בחצי הלילה ליל שבת בי"ד לחדש טבת. ואני אברהם הספרדי הנקרא אבן עזרא, הייתי בעיר אחת מערי האי הנקרא "קצה הארץ" (אנגליטררה אנגליה) שהוא בגבול השביעי מגבולות הארץ הנושבת, ואני הייתי ישן ושנתי ערבה לי וארא בחלומי, והנה אחד עומד כנגדי כמראה גבר, ובידו אגרת חתומה, ויען ויאמר אלי, קח זאת האגרת ששלחה אליך השבת. ואקוד ואשתחוה לה'. ואברך את ה' אשר נתנה לנו. ואשר כבדני זה הכבוד, ואתפשנה בשתי ידי, וידי נטפו מור. וע"ש בדבר האגרת בשבח השבת והוא שיר בחרוזים, ובשורות האחרונות כתוב: בזקנתך שגגה נמצאה בך, אשר הובאו אלי ביתך ספרים, ושם כתוב לחלל ליל שביעי, ואיך תחשה ולא תדור נדרים, [אולי צ"ל ולא תגדור גדרים. שמ"ע.] לחבר אגרות דרך אמונה, ותשלחם אלי כל עברים. וע"ש עוד מה אמר לו ציר השבת, ומה עשה, וחיפש בספר שהביאו לו ומצא שפירש, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כי כאשר היה בקר יום שני, אז עלה יום אחד שלם, כי הלילה הולך אחר היום. וכמעט קט קרעתי בגדי, בראותי זה הפירוש הרע, וגם קרעתי זה הפירוש. וכו'. ע"ש ותרוה נחת. ובחסדי ה' עלינו כבר נעקרו דעות פסולות אלו, ועברו מן העולם,וכל ישראל בכל העולם, יודעים ומכירים שהיממה מתחילה מתחילת הלילה, והיום נמשך אחר הלילה, ובסוף היום, של יום ששי מתקדש השבת ומתחילים מבעוד היום זמן של עשרים דקות קודם השקיעה, ובצאת הכוכבים שאחר גמר יום השבת מבדילים על הכוס, להבדיל בין השבת קדש שהסתיים זה עתה, ובין ששת ימי המעשה שהחלו מיד. ואין פוצה פה ומצפצף. וכאן המקום להעיר על איזה צעירים שקוראים לליל שבת "ששי בלילה".ויש למחות בהם, שהנכון לקרא לו ליל שבת, וכן נמי צריך לומר: מוצאי שבת, ולא שבת בלילה, ודי בזה.


ראו כי ה' נתן לכם את השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו, ביום השביעי. (ט"ז, כ"ט).

ורש"י ז"ל כתב, שבו איש תחתיו, מכאן סמכו חכמים, ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, וכו'. אל יצא וגו', אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, חמון ארום ה' יהב לכון ית שבתא וכו', ולא תטלטלון מדעם מרשותא לרשותא, בר מארבעה גרמידי (אמות), ולא יפוק אנש מאתריה לטיילא לבר מתרין אלפי גרמידי ביומא שביעאה. וצריך לפרש בדבריו ז"ל שכתב: מרשותא לרשותא, בר מארבעה גרמידי. שכלל בזה שני דינים שונים, הראשון שלא להוציא מרשות לרשות כגון מרה"י לרשות הרבים, והשני שלא להוציא בתוך רה"ר חוץ מארבע אמות. ומדבריו ז"ל נראה קצת דס"ל דתחומין דאורייתא כסברת ר"ע, שהרי אמרם יחד עם דין הוצאה מרשות לרשות וד"א ברה"ר, ומקרא א' מפיק לכולהו. וצ"ע.

ובמ"ש רש"י ז"ל הנז'; ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר. נראה דהכי קאמר, דבאמת בפסוק זה למדנו שמשה ציוה להם לישראל בשם ה', שלא יצאו מחוץ לאלפים אמה, וזה מה שאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, וקים להו לחז"ל דמקומו של כל אחד הוא אלפיים אמה, לענין זה דאל יצא איש. וכנראה שמדין זה למדו חז"ל לכל הדורות שאין לצאת מחוץ לתחום שהוא אלפים אמה. אלא שרש"י ז"ל הוסיף דהדין הזה דאלפים אמה אינו אלא מדברי סופרים, שעיקרו של מקרא זה שאסר להם לצאת מחוץ לאלפים אמה, לא נאמר אלא ללוקטי המן. ולא לכל הדורות. אלא שחז"ל סמכו תקנתם שלא לצאת חוץ לאלפיים אמה בכל הדורות, על פסוק זה. ואם כנים דברינו, אפשר לומר שגם תרגום יונתן הכי ס"ל, וע"כ השוה כאן דין אלפים אמה להוצאה, דכאן בלוקטי המן הוא דאורייתא, ולא קאי על דין תחום בכל מקום. ועדיין צ"ע.



ויקראו בית ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחת בדבש. (ט"ז, ל"א).

נראה מהלשון שהכתוב חפץ ללמדנו צורת המן והגוון שלו, וגם טעמו. וסמוך לזה בפסוק שאחריו נאמר: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה', מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם, למען יראו את הלחם, אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ועוד נאמר: ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העמר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרתיכם. כאשר צוה ה' וגו' למשמרת.

ומשמעות הפסוקים היא שבפסוק, הראשון מתאר לנו הכתוב תוארו שיהיה לנו מושג מה, ממראהו ומטעמו, ואח"כ מצוה לשמור מהמן עצמו למשמרת למען יראו וגו'. שלא רק יבינו בתיאור הענין, אלא גם יראו אותו ממש. וצריכים להבין למה מתאר לנו צורתו ומראהו, אחר שהוא מצוה לשומרו כדי לראות אותו עצמו. והנה פעמים כתוב בפסוקים אלו "לדרתיכם" ושניהם חסרי ווי'ן גם אחר הדל'ת וגם אחר הרי'ש. ואולי לרמוז מה שגלוי לפניו יתברך שאינו לכל הדורות, ומאז החורבן אנו חסרים ראייתו כרצון ה'. ואעפ"י שהוא שמור, וכמ"ש בעה"ט למען יראו את הלחם ר"ת אליה, לומר שהוא שמור עד שיבא אליהו. עכ"פ מעינינו נעלם הוא. ואפשר שעל כן הקדים לצייר תוארו שזה ישאר לדורות עולם.

והואיל וזה חפץ ה' יתברך ראוי להשתדל להבין צורתו, ובתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב: והוא כבר זרע כוסבר חֵיוַר, וטעמיה כאשישיין בדבש. והכוסבר ידוע גם אצלנו יש שקוראים לו "כוסברא", ובמרוקו קראנוהו "קסבור", והראב"ע ז"ל כתב, יש אומרים כי כזרע גד לבן, כוסברתא. ונקרא בלשון ערבי כסביר. וי"א חרדל, ואנכי לא ידעתי, כי אין לו חבר במקרא, רק בדבר המן. עכ"ל. והנה כתב כן כי לא מצא סיוע לפירוש של הי"א, ובפרט שי"א אחרים חולקים עליהם. ואין לי ספק שאם היה רבינו רואה, שכן תירגם יונתן בן עוזיאל גדול תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי ע"ה, כהי"א הראשון לא היה מסתפק עוד בדבר כלל. דפשיטא שלא ידחה דברי חז"ל בלא הכרח מן המקרא, וכבר כתב שאין לו חבר במקרא. ורש"י ז"ל כתב, כזרע גד לבן, עשב ששמו קליינדר'י, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן. עכ"ל.

ואין ספק שגם הוא מתכוין כדברי תרגום יונתן בן עוזיאל הנז'. וכ"כ בפירוש יונתן שם וז"ל ובגמרא פרק לולב הגזול, כוסבר שבהרים, ופירש"י קליינדר'. עכ"ל. והן הם הדברים. ומ"ש רש"י ז"ל עשב ששמו קליינדר'י. אדרבה משם ראיה שמתכוין לכוסבר, שכן עיקר ורוב שימושו הוא בעשבים שלו, שקוצצין אותם דק דק ומתבלים בהם המאכלים. והזרע שלו עגול ואינו לבן, וכן הוא גם היום. ומ"ש ואינו נמשל לזרע גד, אלא לענין העגול, לכאורה קשה א"כ למה צריך לומר כזרע גד, כדי שנדע כי עגול הוא, ודי לומר עגול ולבן. והנראה לעניות דעתי דבא לומר שהוא עגול אבל גם לתאר גודלו, כי יש גדלים רבים בעגולים לאין קץ, ואמר כזרע גד שהוא דומה לכוסבר, בגודל ובעגול. אלא שהכוסבר אינו לבן, והמן לבן וכדברי רש"י ז"ל. ומעתה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את צורתו, והרי זה דומה, לברד שהוא לבן ועגול וגודלו הבינוני, הוא כגודל הכוסבר. וידוע שאחד המפרשים (היה בזמן הרמ"א) הרב מוהר"ר אליעזר אשכנזי ז"ל בספרו מעשי ה' (מעשי תורה פ"ה) כתב, ואומרם בשבתנו על סיר הבשר, דעתי היו מתאים מאכל א' שעד היום עושים אותו במצרים, והוא שעושים בקמח ומים כמו פירורים ונקרא קושקוש"ו, ומושיבים אותם על סיר הבשר ומתבשלים מן האד העולה מן הבשר, ואין הפירורים ההם נוגעים בבשר רק קשורים תוך מטלית, או נתונים תוך כלי נקוב, והכלי נקוב נתון על פי סיר הבשר, ולכך אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי אותו מאכל אינו ללפת בו את הפת כי הוא הפת בעצמו. עכ"ל. הנה הרב ז"ל כתב שהוא כמו כוסכוס והכוסכוס של ימינו, בדרך כלל הוא קטן מגרגירי הכוסברא. אך יש סוג אחד שבני מרוקו עושים ונקרא בְּרְכּוכּס (שני הכפי"ן דגושים) והוא מאותו חומר ואותה צורה רק שהוא עב יותר, וגודלו כזרע הכוסבר, ואפשר שלזה כיוון אותו מפרש ע"ה. וכמובן שאפשר שבימיהם כל הכוסכוס היה בגודל הזה. ויש לנו דוגמא להבין גודלו וגם צורתו.

ומעתה נבא להבין בטעמו שכתוב כאן; וטעמו כצפיחת בדבש. ותירגם יונתן בן עוזיאל, וטעמיה כאשישיין בדבש. ואונקלוס תירגם, וטעמיה כאסקריטָוָן בדבש. ורש"י ז"ל פירש, בצק שמטגנים אותו בדבש, וקוראים אותו אסקריטן בלשון המשנה, והוא תרגום של אונקלוס עכ"ל. וכנראה שלזה התכוין גם יונתן בן עוזיאל ע"ה הנז'. וכן בפירוש יונתן שם, כתב וז"ל באשישיין, פירוש גלוסקאות חלות דבש, או המושחין אותן בדבש, נגזר מלשון, סמכוני באשישות. [ואולי טעמו כמו המופליטַ'א שעושים בני מרוקו בליל המימונה, וגם בימות השנה שהיא מקמח שלשים אותו ומרדדים אותו עד שיהיה דק, והיא מטוגנת טיגון הקרוב יותר לאפיה, ומתובלת בדבש וחמאה.]



ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם, על פי ה', ויחנו ברפידים, ואין מים לשתות העם. (י"ז, א').


ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, ונטלו כל וכו', ושרו ברפידים, אתרא דבטילו אֵידֵיהון מִמִצְוָתָא דאוריתא, ואתיבשו מבועיא ולא הוה מוי למשתי עמא. ובפירוש יונתן כתב דבטילו אידיהון, שרפו ידיהם, נפקא ממלת רפידים, נוטריקון ריפו ידיהם ממצות ונחלשו ובטלו מתורה, שלכך נתיבשו מבועיא וק"ל. עכ"ל. ובאוה"ח הקדוש כתב, ויחנו ברפידים ואין מים, לדבריהם ז"ל, אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוין הכתוב לומר, כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, לזה גם ה' מנע מהם מים מדה כנגד מדה. עכ"ל. ובאמת כן הוא משמעות תרגום יונתן בן עוזיאל, שכתב שרפו ידיהם מהתורה, והתיבשו המעינות, ולא היה מים לשתות, ומשמע שהוא מדה כנגד מדה כמ"ש האוה"ח. ואולי למדו את זה מדקדוק הכתוב, ואין מים לשתות העם. והיה ראוי לכתוב, ואין מים לעם לשתות. ושינה הכתוב לשונו לומר שהיו שם מעינות מים, אלא שלא היה מים לשתות העם, שכשבאו לשתות לא מצאו מים שנתיבשו המעינות, בגלל העם, שרפו ידיהם מהתורה, ומעשיהם גרמו ליבש המעינות.


וירב העם עם משה, ויאמרו, תנו לנו מים ונשתה, ויאמר להם משה מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'. ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה וגו'. ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו'. ויאמר ה' אל משה עבֹר לפני העם, וקח אתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאֹר קח בידך והלכת. (י"ז, ב-ה).

לכאורה הדברים כפולים, וחוזרים על עצמם כמה פעמים. והנראה שאחר שראו שרפיון ידיהם בתורה, הביא ליבוש מעינות המים, ויצמא העם. במקום לשוב אל ה' ולהכנע לפניו ולחזק עצמם בלימוד התורה ובעמלה, פתחו בתלונות ובתירוצים, וראשית טענתם תלו חולשתם ורפיונם, במשה רבינו, וירב העם את משה ויאמרו, תנו לנו מים שהיא התורה, ונשתה. תלמדנו תקבע לנו זמן ללמדנו ולפרש לנו דברי א-לקים חיים, ונשתה דבריך בצמא. ויאמר להם משה מה תריבן עמדי, מה תנסון את ה'. למה לתלות בי ולמה תנסון את ה', בדברי הבל, והדרך הטובה וישרה היא שאדם יבדוק עצמו, ויפשפש במעשיו ויחקור בהם, לנקות עצמו ולהתחזק בתלמוד תורה, שהיא מקור הברכה ויסוד הטהרה. אך דבריו לא הועילו להשיבם אל האמת, והמשיכו בתלונותיהם, כאמור גם (בפסוק ג') ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה וגו'. וכשראה משה שעדיין מתלוננים, צעק אל ה', ושאל, מה אעשה לעם הזה. כדי להצילם מחוסר ההתבוננות בה נמצאים מתוך שנתלים בתירוצים שונים. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם, וקח אתך מזקני ישראל, כלומר אין להמתין עד שיתעוררו מאליהם, אלא עבור לפני העם, גם אתה וגם זקני העם וחכמיו, לעבור משער לשער, להביא להם דברי א-ל-הים חיים, ולהנעים להם את דבר ה' וחוקיו ומשפטיו, ולישב את לבם, להתבונן בחסדי ה' ונפלאותיו ככל אשר עשה להם עד עתה. וגם אם חסר להם דבר ואפילו שקשה עליהם ביותר, כמו צמא למים, יבקשו מלפני ה' בתחנונים ובשברון לב, ולא בחוצפה ותרעומת.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל, פירש בענין אחר שכתב: עבור לפני העם, ותכל תלונתם בראותם שאתה משתדל להמציא צרכם. וכונתו היא שלא די שישתדל בעבורם, אלא צריכים לראות את ההשתדלות בעיניהם, ובזה תכל תלונתם. ואפשר שהיו חושבים שאין למשה ענין בצרכיהם הגשמיים כי איש קדוש ונורא האיש משה, ופרוש הוא מן הגשמיות לגמרי, ואינו מבין לרוחם ולשיחם של המון העם, כי זה משה האיש אשר ישב ארבעים יום וארבעים לילה למעלה, לחם לא אכל ומים לא שתה, כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. ואם כנים דברים אלו, אפשר לומר שעל כן דקדק הכתוב לאמר (פסוק ב') וירב העם עם משה, ויאמרו, תנו לנו מים ונשתה. הריב הוא של העם עם משה, העם הפשוט חשב שלפי גדלותו של משה, לא חלי ולא מרגיש בחסרונותיהם, ומשה השיבם: מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'. אומר משה לעם, אתם חושבים לריב עמדי אבל מאת ה' היתה זאת לנסות אתכם, ובמקום להכניע לבכם לפניו לבכות ולהתחנן לו, אתם מנסים אותו ומדברים בגאוה ובתרעומת. כשהם מתלוננים על כך שה' מנסה אותם, ועל שמנע מהם מים. ואין מעצור לפניו מהושיע.

ורבינו האוה"ח הקדוש תמה בזה, תמה דהיה לו למשה רבינו ע"ה, להתפלל אל ה' שיתן להם מים, ובמקום זה הוא בא בטענה לפני ה', עוד מעט וסקלוני, ונראה שאינו חושש על צמאונם ושעלולים למות בצמא. וכתב הוא ז"ל: ונראה כי ה' נסה אותם, להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש וכו'. ע"ש בדב"ק. וזה שאמר להם משה, אתם חושבים שאני מתעלם מצרכיכם לא נכון, תתפללו אל ה' ותפילו לפניו תחינתכם, והוא רחום וחנון ועונה ומציל.

הנני עומד לפניך על הצור בחורב, והכית בצור, ויצא ממנו מים ושתה העם (י"ז, ו).

ובפרשת כי תשא (ל"ג, כ"א-כ"ב) נאמר ונצבת לי שם על הצור. והיה בעבור כבוד ושמתיך בנקרת הצור, וגו'. ואולי הוא הצור אשר הכה משה במטהו על פי ה', וכתב רש"י שהצור נבקע. ואולי היא הנקרה שבקע משה. בהכותו בצור. ולע"ע לא מצאתי סיוע לזה, וכגון דא צריך ראיה.


ויקרא שם המקום, מסה ומריבה, על רִיב בני ישראל, ועלן נסותם את ה' לאמר, היש ה' בקרבינו אם אין. (י"ז, ז).

באדרת נשא, (.................) נאמר שח"ו לומר על ישראל, ששאלו האם יש ה' אם לאו, לא יעלה על לב. אלא שאלתם היתה בעומק גדול, שרצו להבין ולהשיג באיזו הנהגה הם מונהגים על ידו יתברך, היש הוי'ה בקרבינו, שהוא בחינת זעיר אנפין, ועל ידו מקבלים השפע הראוי להם. אם אין, או שזה בא מבחינה עליונה וגבוהה מאד, שהיא נקראת אין, והיא ספירת הכתר, כדכתיב: והחכמה מאין תמצא, החכמה שהיא ראשונה לספירות, מתמצאת מאין, שהוא הכתר העליון. ושאלו שם באידרא א"כ למה נענשו ע"ז, והלא דבר גדול שאלו. והשיב, שהיה להם לשאול בחכמה ובאימה, והם שאלו בתרעומת ולא בדרך ארץ.

ופחד ורעדה יבא בלב כל רואה, בהתעסקו בקדשים, שגם אם נפשו לשאול הגיעה, בחקר א-ל-וה ממעל, להשיג ולהבין קצות דרכי עליון, ואפילו שמחשבתו בטהרה, וחקירתו בקדש היתה, ישים ה' לנגד עיניו, ולא יסיח דעתו מיראתו, יראה אמיתית ופחד אמיתי, ולשון של זהורית יאחוז צדיק דרכו, ולא ירפה ממנה אפילו רגע קל, והיה ה' עמו לסייעו שלא תארע תקלה על ידו ח"ו, והבא ליטהר מסייעין בידו, ויחרד חרדה בחיל ורעדה, בתפלה ובקשת רחמים, שלא יפול ברוחו, ולא יכשל בלשונו, כי פי רשע מחיתה לו ה' יצילנו, והחיים והמות ביד הלשון, והחפץ חיים נוצר פיו ולשונו, ונכנע לפני קונו, והוא עזרו ומגינו.



ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, וצא הלחם בעמלק. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה, ומטה הא-ל-הים בידי. (י"ז, ט).


ותירגם יונתן בן עוזיאל, ואמר משה ליהושע, בחר לנא גוברין גיברין ותקיפין בפִקודיא ונצחני קרבא, ופוק מתחות ענני יקרא, וסדר סדרי קרבא לקביל משיריין עמלק, מחר אנא קאים בצומא, מעתר בזכוות אבהתא רישי עמא, וזכוות אימהתא דמתילן לגלימתא, וחוטרא דאתעבידו ביה ניסין מן קדם ה' בידִי. וגם רש"י כותב, בחר לנו אנשים, גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן. ד"א בחר לנו אנשים, שיודעים לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפין היו.

וצא הלחם, צא מן הענן והלחם בו. מכילתא. עכ"ל רש"י. וצריך להבין דברי רש"י ז"ל בשם המכילתא, שהם דברי יונתן בן עוזיאל, שאמר ליהושע צא מן הענן והלחם בעמלק. מה משמעות הדבר. והראב"ע ז"ל פירש. וצא הלחם, צא ממחנה ישראל להלחם בעמלק. וגם דבריו צריכים ביאור, דאטו אדם יושב בשכונתו או במחנהו, או בביתו ונלחם והלא תמיד יוצאים להלחם כמה שיותר רחוק מהעיר, ומה מלמדים אותנו חז"ל בזה. ואפשר שמלחמת עמלק אינה כשאר המלחמות, שבכל המלחמות נאמר, ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון, וכתיב, ה' איש מלחמה ה' שמו, והם צריכים רק להשתדל, ולה' הישועה. לא כן מלחמת עמלק, זו מצוה המוטלת על ישראל להלחם, וכדכתיב (סוף פרשת כי תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וגו' כי מחה תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים, לא תשכח. הרי זו מצוה חיובית לעם ישראל שילחמו בעמלק וימחו את זכרם מתחת השמים, ואין להם לישראל להסתתר תחת ענני הכבוד, במלחמת עמלק, אלא הם צריכים להשתדל בה, כמו שמשתדלים בקיומה של כל מצוה. ואולם גם בשאר מצות נאמר בדברי חז"ל, אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ובזהר הקדוש כתוב, שבכל מצוה ומצוה ממצות התורה יש באותיות שלה הסייעתא דשמיא הניתנת לצורך אותה מצוה כדי שנוכל לקיימה, ובודאי שגם במצוה זו זקוקים אנו לעזרתו בקדש. אך ההשתדלות שלנו צריכה להיות השתדלות גמורה מצידנו, לתת כל כוחנו וכל מאמצינו, כדי לקיימה, וכשאדם נותן כל כוחו על קיום המצוה, ה' עוזרו. ולזה אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ואומר התרגום יונתן אנשים גבורים ויראי ה', וצא מתחת ענני יקר, ותערוך מלחמה בעמלק. כאומר לו במלחמה זו, אל תשען על העננים דיקרא דה', שהם מגן וצנה בעדכם תצא מזה ותלחם, ותשתדל בכל כוחותיך ואז ה' יעזורך.

ואולם זו גם מלחמת ה' ברוך הוא, כמ"ש להלן מלחמה לה' בעמלק מדר דור. ואין סתירה בין הדברים דבאמת זו מלחמת ה', כמאמר חז"ל ( והובא ברש"י ז"ל כאן ) על הפסוק, כי יד על כס
י-ה מלחמה לה' בעמלק וגו', שאמרו, נשבע הקב"ה שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, ואם השם לא שלם והכסא לא שלם הרי ברור שזו מלחמה לה' ממש. והוא ישתבח שמו ילחם בהם עד שימחה שמם מן העולם, ובד בבד גם לנו ציוה להלחם בהם, להלחם בהם ולמחות את שמם. והיא מצוה שלנו ונעשנה. ויש הבדל שבכל המלחמות הרגילות, המלחמה היא אתנו כמו האויבים הנלחמים בנו מתוך שנאה וקנאה וכל כיו"ב, ואנו נלחמים בהם להגן על עצמינו, וכן מלחמת כיבוש א"י בימי יהושע שהיא מלחמת מצוה, ובכל אלה ה' נלחם מלחמותינו, שאנו משתדלים והוא משלים עלינו, ואנו יוצאים עם ארון הברית וכו', לאותם מלחמות. וה' איש מלחמה והוא נלחם מלחמותינו,ולה' הישועה.

אבל מלחמת עמלק היא בעצם מלחמת ה' ברוך הוא, שנשבע להלחם בהם ולמחות את שמם, כדי להשלים השם והכסא יחד, ולנו צוה להלחם את מלחמתו כביכול, שבעצם היא גם מלחמתנו, שזו מלחמת הרע בטוב, וכוחות הטומאה שנלחמים בקדושה, הם גם נלחמים בעם ישראל הקדושים, העם אשר בחר ה' לסגולתו, ובמלחמה זאת, צוה משה ליהושע לאמר "וצא הלחם", שיצא מענני יקר ה', כלומר להלחם מצד עצמו, לנקום נקמת ה' מעמלק. וגם מ"ש הראב"ע ז"ל, צא ממחנה ישראל להלחם בעמלק. אפשר שמתפרש עפ"י הנ"ל, שיצא מענני יקר ה', כלומר להלחם מצד עצמו, לנקום נקמת ה' מעמלק. ומ"ש צא ממחנה ישראל ר"ל, שיצא מהסדר הרגיל שיוצאים עם ארון הא-ל-הים, ומחנות כהנים וישראלים מסודרים מלוים אותו, וכאן אמר להם שיצאו מזה וילכו בהשתדלותם לקיים רצון קונם. ומאידך, משה אהרן וחור עלו ראש הגבעה, והיה משה מתפלל, וכשהיו נושאים ישראל עיניהם אל ה', ומכניעים לבם היו נוצחים, שעל כל פנים בעינן הכנעת הלב, שלא ירום לבם ויתלו הדבר בכוחם וחילם, אלא ישימו מבטחם בה' ברוך הוא.


והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק. (י"ז, י"א).

ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה במשנה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה, אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. עכ"ל המשנה.

נמצא דלא במשה תלו את הדבר, אלא הכל תלוי בעם ישראל עצמם, שאם מסתכלים כלפי מעלה, שאינם סומכים על כוחם וגבורתם, אלא משעבדים לבם לאביהם שבשמים, ואומרים: לא בכוח ולא בחיל, כי לה' הישועה, והוא ילחם לנו, היו מתגברים. ואמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל, תירגם והוה כד זקיף משה ידוי בצלו, ומתגברין דבית ישראל. וכד הוה מנח ידוי מן למצלייא, ומתגברין דבית עמלק. נמצא שהוא ז"ל תולה בתפלתו של משה רבינו ע"ה. והנה בזה"ק כתוב שאסור לאדם להרים ידיו למעלה בריקנות, אלא רק בתפלה ובקשת רחמים, נמצא דהרמת ידים כלפי מעלה יש בה התעוררות דלתתא, ואסור שיהיה בריקנות ח"ו, וע"כ אמר התרגום יונתן, שכאשר הרים ידיו בתפלה היו מנצחים. וצ"ל דזה וזה גורם, שמשה היה מרים ידיו ומתפלל עליהם, והם מתעוררים מכוח תפלתו של משה רבינו ע"ה, ומסתכלים כלפי מעלה, וכו', ואם הניח ידיו מתפלה, היו נחלשים שכן במלחמה זו היו נתונים בנסיון קשה, והיו צריכים לסיוע של משה בתפלתו, עליהם.


וידי משה כבדים, ויקחו אבן וישימו תחתיו, וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה, עד בא השמש. (י"ז, י"ב).

בכבדות ידיו של משה, נאמרו דעות שונות, ובראשונה יש לציין, שגם אדם צעיר אינו יכול להרים ידיו למעלה כל היום וק"ו לאיש זקן בא בימים, ובע"כ דמ"ש כאן וידי משה כבדים, ר"ל שהיו כבדים יותר מהשיעור הרגיל, וכן הוא בפירוש הראב"ע ז"ל, שכתב, ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מעטות, ואף כי, עד בא השמש. והנה הזכיר וידי משה כבדים, יותר מידי שאר הזקנים, על כן לא היה יכול להרימם תמיד. עכ"ל. ומעתה צריכים להבין טיבה של כבדות זו יותר משאר הזקנים, וא"ל שזה נבע מתשישות כוחו, שהרי עליו נאמר לא נס ליחה ולא כהתה עינו. וכנראה שזה גרם לחז"ל למצא סיבה לכבדות זו. ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, שהיו ידיו כבדים, מפני שעיכב את המלחמה בעמלק עד למחר, ולא הזדרז לעשותה באותו יום, להושיע את ישראל. ע"ש. (ואפשר דהוי מדה כנגד מדה, שהוא עיכב מצות ה' עד למחר גם ידיו כבדו) ואולי מזה למד למלחמת מדין, שציוהו ה', נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמך, שאעפ"י שאסיפתו מן העולם תלויה בה, לא עיכבה כלל.

ואולם רש"י ז"ל כתב, וידי משה כבדים, בשביל שנתעצל במצוה, ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו. עכ"ל. ואעפ"י שבודאי היתה לו כונה חשובה, למנות את יהושע על מלחמת עמלק, וכמ"ש באוה"ח שם, וז"ל נתחכם משה כשהזכיר העון שהוא לצד ביטול מלחמת התורה, אמר אין ראוי לצאת למלחמה זו אלא יהושע, שנאמר עליו לא ימיש מתוך האהל, בעסק של תורה, ואמר לו שיבחר לו אנשים כיוצא בו, ובזה יתגבר עליהם, וכן היה. עכל"ה. ואעפי"כ נתייקרו ידיו שהיה לו להזדרז ולעסוק בה בעצמו.


וידי משה כבדים ויקחו אבן וגו', ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (י"ז, י"ב).

ובתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב שהיו כבדים משום שלא הזדרז במלחמה זו עד למחר וכנ"ל. ואח"כ כתב: ומן דהוה צבי לסגופי נפשיה, נסיבו אבנא ושויו תחיתוי ויתב עלוה, ואהרון וחור מסעדין לידוי מיכּא חד ומיכּא חד, וְהוָאַה ידוי פריסן בהמנותא בצלו, ובצומא עד מטמוע שמשא. נמצא שלא פסיק מתענית ומתפלה, וגם סיגף עצמו בישיבה על אבן.

וכעין זה אמרו במסכת תענית (י"א ע"א), ויקחו אבן וכי לא היה לו למשה כר אחת לשבת עליה, אלא אמר, כיון שישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמם בצער, וכו'. ע"כ. והן הם דברי יונתן, רק שהוסיף שהיה גם בתענית, וכן דרשו במכילתא מדכתיב עד בא השמש. ורש"י ז"ל כאן הזכיר דברי הגמ' דתענית הנזכרת. ועיין ברמב"ן ז"ל כאן, שכתב, וטעם ויהי ידיו אמונה, שהיו עומדות וקיימות ברוממותן וכו', ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים, לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו. עכל"ה.

וידוע שגם בברכת יצחק אבינו ע"ה ליעקב אע"ה, ברכו בסוד עשר ספירות, הרמוזים בעשר תיבות שבפסוק, ויתן לך הא-ל-הים מטל השמים, ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. וכן מנהגינו בליל הסדר להרים הקערה של הסדר ולסובבה על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, ולומר בקול גדול ובשמחה, בבהילו יצאנו ממצרים לשנה הבאה בירושלים. והכונה להשפיע ברכה מעשר ספירות, הרמוזות בעשרה דברים שבקערה שהם, ג' מצות, זרוע וביצה, הרי חמשה. וחרוסת ומרור וחזרת וכרפס, סך הכל תשעה, והקערה היא המלכות והן עשרה, וכבר הוזכר מנהג זה בדברי הגאון רבינו חיים פלאג'י ע"ה בכה"ח שלו.

ובעת שקראתי דברי התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל, זכור אזכור ותהמה נפשי, על זמן מלחמת לבנון הראשונה, שאז היה בחיים עמנו מו"ר המקובל הא-ל-הי רבינו משה חדאד לבית בורתא זיע"א, והיה מרבה בתפילות ותעניות כל אותם הימים, והיינו עושים תיקון כרת בכל ליל ששי, במשך שבעה שבועות והיינו מתחילים מהשעה תשע בלילה, בקריאת תיקוני זהר בצוותא עד החצות הלילה, ויהי בחצות הלילה היינו עומדים על רגלינו ופותחים את ההיכל, וקוראים תיקון מיוחד עם שבע הקפות כמו ביום הושענא רבא, כשכל ספרי התורה עומדים על התבה, ובכל הקפה מחלקים את כל ספר התהלים, ומוסיפים תפלות שונות, בזיע וברתת, ועם קריאת שלוש עשרה מדות של רחמים מלווים בחצוצרות וקול שופר, והוא ע"ה היה כבר זקן מופלג וחלוש מאד, והיה עומד על רגליו מחצות הלילה עד לתפלת שחרית, וכמה פעמים ביקשנוהו שישב וימשיך התיקון בישיבה, והיה משיב עם ישראל בצער ואני אשב, בחורי ישראל בסכנות ואני אשב. ולא שמע לנו. והיה מבקש שנביא בחורים מהישיבה שיצטרפו לבני החבורה, ועוד היו מצטרפים מהמתפללים שם, והוא ע"ה היה מתכנן את סדר הלמוד והתפלות בסדר מתוקן ומדוקדק היטב, והכל כתוב על הדף, ואחר התפלה היו סועדים במיני תרגימא ושתיה חמה, והיה אומר היום יהיו בשורות טובות וכו', וכל היוצא מפיו יעשה, ואנו היינו עדים ועינינו ראו ולא זר.

וידוע ומפורסם שבזמן השואה הנוראה רח"ל, כשתיכננו הנאצים ימח שמם, ליכנס לטריפולי ותיכננו לשלוח ידם ביהודים כדרכם הרעה, הרב רבי משה ואחיו רבי שלום זיע"א ותלמידיהם, וחלק גדול מהקהל דשם, נאספו עמם בבית הכנסת שלהם שהיה נקרא "דאר בורתא", והיו בתענית ובתפלות בלי הפסקה, וגם עשו שלש תיקוני כרת בשלש לילות רצופות, בבכיות ותחינות ושופרות והקפות וכו', ובלילה השלישי בעלות השחר, אמר להם רבי משה ע"ה שהיום יהיו בשורות טובות, וכך היה שבאותו היום, היה אמור להגיע המפקד הגרמני של כל האזור ימ"ש, כדי להתחיל בהשמדת היהודים דשם כבר מאותו יום. ובא הוא וסגניו באוירון, ויד ה' היתה בם מטוס ויושביו רמה בים וטבעו שם, ואבד זכרם ונשכח סברם, ונתבטלה הגזרה מעל ק"ק טריפולי, ויהי לנס, ושמענו את זה מכמה אנשים שהיו שם, וכן מתלמידו הרה"ג ר' מרדכי ברנס זצ"ל שהיה לומד אצלו שם, ובעלותו ארצה גר בפרדס חנה, וכיהן בתפקיד מורה ומחנך, ומזכה הרבים בדרשותיו הנלהבות, וביראתו שקדמה לחכמתו, והיה עמם שם במעשה, והדבר מפורסם מאד, והגאון מוהר"צ בוארון נר"ו ואני הכותב שאלנו לרבי משה ע"ה על דבר זה, והיה מתחמק ומשתמט כמי שאינו זוכר הענין, אבל סוף דבר שאישר את המעשה, וזה כוחה של התפלה ושל התענית, ובפרט כשנעשים ברבים, רואים ישועת ה' על עמנו ועל נחלת אבותינו. ובפרט כשעושים את זה לשם ה' ברוך הוא, מתוך הרגשת הצער של הכלל ושל הפרט בו שרוי עמנו דרך כלל ופרט, ולה' הישועה.


ויאמר ה' אל משה, כתֹב זאת זכרון בספר, ושים באזני יהושע, כי מחֹה אמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. (י"ז, י"ד).


וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל, כתב זאת זכרון בספר, זאת הפרשה בשנת הארבעים נאמרה, והעד שאמר בספר, בפתחות הבי'ת הנודע, (שזה כמו ה'א הידיעה), והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם, ויקרא ספר מלחמות ה', (וכנראה סמך על הפסוק, אז יאמר בספר מלחמות ה'), ואיננו אתנו, כאשר אין לנו ספר הישר, (והכתוב אומר, הלא היא כתובה על ספר הישר.) ומדרש עדו, ודברי הימים למלכי ישראל, וספרי שלמה, עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב: אמר רבי אברהם כי הוא ספר נודע, והוא ספר מלחמות ה' וכתוב בו המלחמות שעשה ה' בעבור יראיו, ויתכן שהיה מימות אברהם אבינו ע"ה, ואין בדבריו אלא רק תואנה, והנכון בעיני, כי בספר ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב, לקוח את ספר התורה הזה, וכו'. עכ"ל. ובאמת שגם הראב"ע ז"ל הקדים וכתב, שהוא ספר התורה, וכנראה שגירסא אחרת היתה לפני רבינו הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב הראב"ע ז"ל שיש ספר מלחמות ה', הנה יש לו סימוכין דאורייתא מתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה שכתב, ואמר ה' למשה, כתוב דא דוכרנא, בספר סבייא דמלקדמין וכו'. וכתב בפירוש יונתן, פירוש זקנים הראשונים כתבו כל דבריהם בספר מלחמות, וכמוזכר ג"כ ספר הישר, וכעת איננו איתנו. עכ"ל. ונמצא דדברי רבינו ן' עזרא מקורם ברוך בדברי התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל ע"ה.


ויאמר כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק, מדֹר דֹר. (י"ז, ט"ז).

וכתב רש"י ז"ל, כי יד על כס י-ה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א') ועברתו שמורה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו, וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו. הרי כסאו שלם. עכ"ל רש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל הביא כל לשון רש"י ז"ל הנז', וכתב שהוא מדרש חכמים. ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל כתב, כי יד, יו'ד של כי ויד בגימטריא דויד. מדר דר, בגימטריא לימי משיח. עכ"ל.

והנה היתה לי בזה תמיהה רבא, האם משום קיום עמלק לא יהיה השם שלם ולא הכסא שלם, וימחה שמו של עמלק אלף פעמים, ולא יחסר משמו יתברך ולא מכסאו, אלא ירום ונשא לעד. ומה פשר הדבר הזה שבשביל שעמלק הרשע קיים, אין השם שלם ואין הכסא, שלם, ולא עוד אלא שהקב"ה נשבע על זה.

ופירשתי בס"ד, עפ"י הידוע ופשוט, שגם הטוב, וגם הסטרא אחרא וכל כוחות הטומאה, הכל באשר לכל הם יצירי כפיו של הקב"ה, שהוא יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע. ואחר שהאציל ברא יצר ועשה את כולם, צריך לקיימם ולהחיותם, ואתה מחיה את כולם. בלא יוצא מן הכלל, כי לא יתכן שום קיום או חיות, מבלעדי ה' ח"ו. שהוא אחד יחיד ומיוחד והוא מקור החיים כולם, וכל זמן שהוא חפץ בקיומו של הרע וכוחותיו, הוא מספיק להם חיות בכל עת. וכבר ראינו אצל ירבעם שהיה עומד ומקטיר לע"ז, ולא יבשה ידו ולא מת, כי ה' ממשיך לו חיות באריכות אפו, אפילו שפועל בזה כנגדו יתברך, (ועיין בתומר דבורה להרמ"ק זללה"ה) וכשהושיט ידו כלפי הנביא עדו, ואמר תיפשוהו, ותיבש ידו. (ובתחילת האידרא למדו מזה שהקב"ה מקפיד על כבוד עבדיו יותר מכבוד עצמו, שלא יבשה ידו על עבודה זרה, אלא על כבודו של הנביא, ע"ש.) ועכ"פ אנו רואים שכשהפסיק לו את החיות ליד, מיד יבשה ידו, וכן אם יפסיק חיותו לגמרי, יפול כפגר מת. וסוף הסטרא אחרא עדי אובד, והרשעה כולה כעשן תכלה, אך לעת עתה, הקב"ה חפץ בקיומה לצורך הנהגת העולם כחפצו, שתהיה כוח לסט"א להעמיד נסיונות לבני אדם, ולבחון בריותיו. ואם יעלה אדם בדעתו, שח"ו יש לסטרא אחרא קיום מצד עצמה, הרי זו כפירה, שאומר שיש ב' רשויות ח"ו. אלא שלקדושה יש קיום בכבוד ובמאור פנים, ולסט"א ניתן הקיום בדרך שלילית, שכאשר איש ישראל חוטא נופלים ניצוצות דקדושה, מפני אותו החטא, והסט"א לוקחת את זה בשבי, בבחינת: וישב ממנו שבי, ומזה היא מתקיימת, וכשישראל מתקנים עצמם ושבים בתשובה, הם מעלים אותם ניצוצות ומחזירים אותם למקורם בקדושה, וכל אותם כוחות כלים מאליהם.

ובזה פירש רבינו האר"י זללה"ה בשער הכונות בענין פורים, מה שאמרו חז"ל, חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. ושאל רבינו ע"ה, למה צריך שיאמר ברוך המן, ומה התועלת לברך אותו רשע עמלקי. וכתב דהכונה היא לניצוץ דקדושה הנמצא בהמן, ואשר ממנו הוא מתקיים, אליו צריך לכוין ולברכו, וע"י כן הוא מושך אותו ממנו ומוציא לועו מפיו, מבטנו יורישנו א-ל, ואם מצליחים להוציא אותו ניצוץ, אזי המן מתבטל וכלה לגמרי. וכתב שם שזה נעשה ע"י שכרות דוקא ויש סוד בדבר.

ועיין במהרש"א ז"ל בשבת (ל"ג ע"ב) ברשב"י זיע"א שנתן עיניו באותו איש ועשאו גל של עצמות. שפירש הוא ז"ל, שנתן בו עיניו ושאב ממנו, אותו ניצוץ שמקיים אותו, וממילא נעשה גל של עצמות והתבטל מן העולם. ויסוד דבריו הוא עפ"י דברי האר"י ז"ל הנ"ל.

ומכוח הבחירה שנתן ה' לברואיו, שיבחרו בעצמם לעשות טוב או רע, נתן גם לכוחות הטומאה כוח לשבות ניצוצות ולהתקיים בהם, עד שיעלה רצון לפניו יתברך ובולע המות לנצח, ויעביר גילולים מן הארץ. ואם המן שהוא ענף מעמלק, קיומו מעיד על איזה כוח דקדושה המוחזק אצלו בשביה, ודן קיומיה. ק"ו לעמלק עצמו, שבעצם קיומו בעולם, מוכח שיש בו איזה כוח דקדושה, שנפל מאיתנו בעוונותינו הרעים, והם השתלטו עליו, ומתקיימים בו, שאם לא כן לא יתכן שיהיו קיימים כלל וכלל.

וזה גופו חלק מהמאבק שבין כוחות האור וכוחות החשך, מלחמת הטוב ברע, שהיא המלחמה הגדולה שבכל המלחמות, שאינה פוסקת, ויום ולילה לא ישבותו, וכאשר כוחות הרע לוקחים בשבי איזה ניצוצות או כוחות דקדושה, הם מתחזקים ומרימים ראש וכמו שכתוב בתהילים (פ"ג, ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש. שע"י ירידת עם ישראל ברוחניות, הם מתחזקים ונושאים ראש, ומיד כתוב אחריו: אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד. וכו', ובסוף המזמור נאמר: א-ל-הַי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח וכו', וידעו כי אתה ה' לבדך, עליון על כל הארץ. דר"ל שכוחם הוא הבל, וכחלום יעוף, כי רוח עברה בו ואיננו, ורק הוא נותן להם כוח זה לצורך שעה, והם חושבים שהוא משלהם.

והרי זה דומה לבית מחוקקים שהוא מורכב מכמה מפלגות, למפלגה פלונית יש שלשים חברים ולאחרים עשרים וכן ע"ז הדרך, ואחר מו"מ מתחברים כמה מפלגות להיותם רוב, ומקימים ממשלה ומושלים על הכל, והמיעוט מנסים להתנגד להם ולבקרם, עפ"י כוחם אם רב ואם מעט הוא. ואם עוברים איזה חברים מהכא להתם, המחנה שממנו יצאו נחלש לפי מספר העוברים, ואילו המחנה השני מתחזק באותה מדה. ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, דהתם נמי יש מלחמת כוחות, דכאשר ישראל חוטאים, וכוחות הרע שובים הניצוצות ההם, כי יפול הנופל ממנו, בזה נאמר: צור ילדך תֶשִי, ותשכח א-ל מחוללך, שע"י שכחת ה' והתרחקות ממנו, מתישים כוח של מעלה כביכול. אבל כשאנו רצויים לפניו, ומתקנים מעשינו, אנו מוציאים לועם מפיהם, ומשיבים הכוחות דקדושה לשרשם, אז נאמר: ועתה יגדל נא כוח ה', וכן נאמר, תנו עוז לא-ל-הים. שבזה מרחיבים גבולות הקדש, ומעצימים ומאדירים את המחנה של השכינה, וישמחו השמים, ותגל הארץ.

וניצוצות אלו מקורם הוא, מן השם יתברך ומן הכסא שהוא כסא כבודו, שאין מקום אחר, ונמצא דהמציאות הזאת שעמלק קיים, מלמדת שהשם והכסא לא שלמים, שכן חלקים מהם נמצאים כביכול בשבי, וא"כ אין זה קנס או עונש, אלא זו המציאות העולה מתוך הנהגת ה' את עולמו, וזה הוא רצונו יתברך, והוא עשה כל זה בחכמה עמוקה, כדי לקיים העולם עפ"י רצונו ומחשבתו, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. וזה שאמרו: נשבע הקב"ה, שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק, כלומר קבע הקב"ה הנהגה לעולם והטביעה בעומק גדול, כאחד מיסודות הבריאה כולה, שהקיום של הרע, בא בדרך שלילה וחסרון, שאין להם קיום אלא ע"י חסרון שקורה בקדושה, שמזה הם מתקיימים. ובנו תלוי הדבר שאם נתקן עצמנו ונשמור דרכינו בתורתו ובמצוותיו, לא ידח ממנו נדח, ושבו כל הניצוצות לגבולם, ואין קיום לכוחות הרע. אבל מפני חטאינו, נגרם שיש להם קיום, עד שנשוב אל ה' בכל ליבנו. וכשימחה שמו של עמלק, דהיינו כשנצליח בחסדי ה' לתקן מעשינו, ולהשיב שבותינו, אזי יושלמו השם והכסא בשלמותם, כשכל כוחם עמם, אין פרץ ואין יוצאת, וזה הוא מחיית שמו של עמלק לעולם ועד. ובעל הטורים ז"ל רמז שהשלמות הזאת תהיה בימות המשיח, שכן כתב, דר דר, גימט' לימי המשיח. כלומר המלחמה הזאת מלחמה לה' בעמלק היא מדר דר, דהיינו שתושלם בביאת המשיח, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכסאו שלם ונכון, בב"א.

וכן נראה ממה שדורשים על הפסוק, כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. ואמרו שתיבת "אוה" יש בה ו'-ה' שהם השלמת שם ה', שכאן אינו שלם, שנזכר רק י-ה, ונשלם שם הוי'ה במושלם. ויש בתיבת אוה, גם אות א', שהיא השלמת כסא הכבוד, שכתוב כס, והאל'ף משלימו לכסא. ומזה נראה שרק בימות המשיח יושלמו השם והכסא, דכתיב, אוה למושב לו, וזה שייך רק בבא לציון גואל בב"א.

וכעת עלה בדעתי להוסיף בביאור הפסוק: כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגולתו, שהשם ב"ה בחר ביעקב בהיות י-ה, ונתן לו שם ישראל, שהעלהו מדרגות רמות, כדי לעשות סגולת ה', להשלים שמו וכסאו, ואין חפץ לה' אלא בהשלמת האדם שהוא בעל בחירה, לבחור רע, ובוחר בחיים ועושה דברים מתוקנים בעבודתו יתברך, עד שמשלים את השם ואת הכסא יחד, וישמח ה' במעשיו.

ובאמת יעקב אבינו ע"ה התעסק בזה בכל כוחו, וכמו שכתבתי לעיל בפרשת וישב יעקב, שאמרו חז"ל, ביקש יעקב לישב בשלוה, ופירשתי בס"ד דביקש יעקב לישב בשל-וה, להשלים שם השם ע"י אותיות ו'-ה', ולקרב הגאולה. וע"ש באורך גדול. וזה הוא שדרשו בפרשת ויחי, ביקש יעקב לגלות את הקץ, שע"י תיקון והשלמת ה', יתגלה קץ משיחיה.

וכ"נ אומרים אחרי קריאת שמע דשחרית, ויציב ונכון וכו', צור יעקב מגן ישענו, שיעקב הוא המגן על הגאולה, וע"כ לקח אות וא' מאליהו הנביא, עד שיבשר הגאולה לבניו, לדר ודור הוא קיים, לדר ודֹר רומז למלחמה לה' בעמלק מדר דר, ואמר הוא קיים, הוא יש בו השלמת השם ע"י ה'-ו', והשלמת הכסא ע"י אות א'. וזה שהמשיך ואמר, הוא קיים, ושמו קיים, וכסא נכון, שע"י תיבת הוא, השם קיים ומושלם, וגם כסאו נכון. ומלכותו ואמונתו לעד קיימת. וע"ש מכל זה. יראו עינינו וישמח ליבנו במהרה בימינו, אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il