שבת שירה

סיפור הגלות והשעבוד של בני ישראל מגיע לסיום אלים בפרשת השבוע. השאלה שמעלים רוב מפרשי התורה היא מדוע הסיפור מסתיים כך, בטביעתם של אלפי מצרים מנתיני פרעה.
בייחוד באווירה "ההומניטרית" הנוכחית שמבקשת מלחמה בלי נפגעים ומייחסת ערך מוסרי שווה לשני הצדדים בכל מאבק - לאדון ולעבד, לקורבן ולפושע, לטרוריסט ולחברה האזרחית - סיומו של הסיפור נראה מוקשה ומטריד. האם לא היתה לקב"ה דרך הומנית ולא אלימה לסיים את סיפור השעבוד והגאולה של בני ישראל מעבדותם?
נראה, מקריאה פשוטה של הפרשה, שהקב"ה מבקש להוכיח משהו כאן. לפעמים בהיסטוריה של בני האדם רק השמדה מוחלטת של הרשעים עושה על האנושות את הרושם הרצוי. הלקח הזה לעולם איננו קבוע, ולכן אירועים כאלה חוזרים באופן סדיר בכל ההיסטוריה האנושית.
גרמניה ויפן הוחרבו באופן אלים ואכזרי במלחמת העולם השנייה. לזמן-מה הלקח הזה הופנם בהתנהגות בני האדם והמדינות. היום הוא נשכח כמעט כליל בבלבול שיצרה השנאה שמתחזה לצדקנות שפשתה היום בעולמנו. אם לא נחשוף את הרשע, נתעמת אתו, נעניש עליו ונשמיד אותו, לפחות זמנית, כוחות הטוב והקדמה שחיוניים כל כך לקידום מטרות הציוויליזציה בעולם יספגו מהלומה קטלנית.
עם ישראל חוגג את גאולתו מעבדות מצרים ומרדיפותיה בשירת ניצחון וישועה. למעשה, השבת הזאת קיבלה את שמה, "שבת שירה", מהשיר הגדול ששרו משה ובני ישראל על הים. את השיר אומרים בכל יום יהודים בכל העולם כחלק מתפילת השחרית. הוא קיבל חשיבות כזאת על מנת להזכיר לנו שחורבן הרשע איננו נחלת העבר, אירוע היסטורי ותו לא. חופש הבחירה שהקב"ה נטע בעולם ובאנושות מניח מראש את אפשרות קיומו של הרשע בעולם ובחברה. כוחות הטוב צריכים תמיד להתאחד ולרכז יכולות כדי להתמודד עם הרשע ולהשמידו.
אל לנו להשלות את עצמנו שזה עניין שליו שאפשר לדון בו, להתפשר עליו ובכלל לנהוג בו בדרכי שלום. הגישה הלא אלימה של גנדי בהודו הסתיימה במלחמת אזרחים שנהרגו בה מיליוני בני אדם. אי אפשר להיות נחמדים לנמר, לרשע. לשם כך הקב"ה מלמד אותנו את האמת הזאת, כדי שלא נשלה את עצמנו בעניין טיבו האמיתי של המאבק. מובטח לנו שבימות המשיח ישרור בעולם שלום ולא יהיו עוד מאבקים אלימים בחברה האנושית. אך עד שהימים האלה יגיעו, במהרה בימינו, המאבק עדיין קיים בכל פרטיו ועוצמתו האלימה.