ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אלדד ומידד ונבואות השליו ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י"א שבט תשס"ט

אלדד ומידד ונבואות השליו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הוגט בת טורקיה

בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם שני דברים: את המן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. בספר במדבר מסופר שכעבור כשנה בני ישראל אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול בשר; וה' המטיר להם שְׂלָו, והמתאווים אכלו מהַשְּׂלָו - ומתו. צריך להבין, מדוע השְּׂלָו חדל לרדת בינתיים? 1

קושי נוסף נובע מהאופן שפרשיות השְּׂלָו מתבארות במקומות אחרים. בתלמוד 2 משמע, שכל מה שארע בירידת הַשְּׂלָו בפעם השניה ארע כבר בפעם הראשונה. כך עולה גם מפשטות מזמור ע"ח שבספר תהילים 3 ; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות 4 :
"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"

אולם, אם הַשְּׂלָו הרג בישראל כבר בפעם הראשונה, מדוע ישראל אכלו מהַשְּׂלָו כאשר הוא ירד בשנית? האם הם שכחו שאכילת הַשְּׂלָו הורגת בהם?

ירידת הַשְּׂלָו בשנית היתה כרוכה בהשראת נבואה על זקני ישראל, והפרשיה רוממה את הנביאים אלדד ומידד. ברור הקשר שבין אלדד ומידד לבין מאורעות הַשְּׂלָו מגלה הבנה נוספת בפרשיות הללו.

מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת, שמאירה באור חדש את הקשיים הללו:
" וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ה' , וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב' אזניכם ' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ' , ואת מכעסת אותי ב' אזנים ' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם ] ' !!".

הילקוט שמעוני מגלה, שעם ישראל לא חטא מימיו בחטא החמור של 'חטא העגל' או בחטאים החמורים של ' מִתְאֹנְנִים ' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה '; אלא שהכתוב מתאר חטאים קלים באופן קיצוני כאילו היו חטאים גמורים; וגם העונשים (מכות) מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים.

הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. יכולת זו מכונה - " אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" (דברים כט, ג); והנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים (' וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ '). עם ישראל לא חטא ב"עגל" בעבודה זרה ממש, אלא שהעם מאס במתנה הזו, והכתוב מדמה את המאיסה הזו להורדת התכשיטים - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם !!". בני לוי נצטוו לענוש את החוטאים, והכתוב מספר שבני לוי הרגו את החוטאים. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שלא מדובר ב"הרג" ממש; אלא ש"בני לוי" העדיפו לבטוח בה' ולהמשיך ולעמול בתורה, והם נצטוו להתייחס אל מי שהיה שונה מהם ובטח בהשתדלות הטבעית - כאל אנשים "מתים" ו"הרוגים".

הילקוט שמעוני מלמדנו, שזו גם המשמעות הפנימית של פרשיות ' תַּבְעֵרָה' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה '. הקב"ה שב והנהיג את עם ישראל בהנהגה ניסית; והענן וארון הברית נוסעים לפניהם ומכינים את הדרך לארץ ישראל. עם ישראל נוכח לראות שבאופן סמלי הקב"ה שב והלביש על אוזניהם את 'נזמי הזהב'. אולם גם כעת עם ישראל שב וראה את ה"תכשיט" הזה כדבר רע; והם רצו בהנהגה טבעית ככל הגויים. עם ישראל נענש על כך, והכתוב אומר - "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' ". אולם הילקוט שמעוני מרמז שזהו עונש סמלי, והכוונה היא שה' התייחס אליהם כאל אנשים "שרופים" ו"מתים".
ההנהגה הטבעית שעם ישראל חפץ בה, באה לידי ביטוי גם בדרישתם לאכול בשר; והפרשיה הסמוכה בתורה מגלה זאת.

עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן

עם ישראל גורש ממצרים ללא "צידה", והוא הוציא עמו בצק ליום אחד בלבד. אולם למרות זאת, ה"עוגות" שהם אפו מן הבצק הזה הספיקו להם במשך שלושים יום - עד היום שהם התלוננו על משה ואהרון. בתורה נאמר (שמות טז, לה) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה". התלמוד מביא ברייתא שמקשה על כך, שהרי המן החל לרדת לעם ישראל רק כשלושים יום לאחר יציאתם ממצרים, והברייתא מתרצת את קושייתה (קידושין דף לח, א):
" 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה' - וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים - טעמו בהם טעם מן ".

כוונת הברייתא לבאר שהמן היה מאכל פלאי וניסי, אך גם העוגות שעם ישראל אפו מן הבצק היה בהם "טעם" של פלא. רק נס יכול להסביר כיצד עם ישראל ניזון מהעוגות הללו במשך שלושים יום. התורה רצתה להדגיש בפני עם ישראל שהם ניזונו ב"נס" במשך ארבעים שנה, וכשהיא אמרה "מן" היא התכוונה ל"נס", ולפיכך היא לא הבדילה בין הנס של העוגות לבין הנס של המן עצמו.

בתנ"ך מופיעים ניסים נוספים שדומים לנס ה"עוגות". אליהו בירך את האלמנה שזנה אותו (מלכים א יז, יד) "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ועל אליהו עצמו מסופר שהוא אכל "עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם" - "וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב" 5 . ה"ניסים" של אליהו נמשכו כל עוד היו זקוקים להם. מדוע ה"נס" של עם ישראל תם כעבור שלושים יום?! מדוע הם לא יכלו להמשיך ולהיות ניזונים מן ה"עוגות" הללו עד שיגיעו לארץ ישראל?!

הניסים של אליהו נמשכו כל עוד חפצו בם. אך ישראל רצו לחזור ולאכול כמו שהם היו רגילים לאכול במצרים. ישראל התלוננו (שמות טז, ג): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע". הלשון " מוּתֵנוּ בְיַד ה' " מגלה שאין הכוונה למוות ביד המצרים, אלא ל"מוות ביד ה' ". ישראל שמעו שמי שמעדיף להישאר בהרגלי האכילה שלו, נחשב - בעיני ה' - ל"מת". אולם ישראל העדיפו להיחשב ל"מת" ובלבד שהם יחזרו להתענג על הרגלי האכילה שלהם (במדבר רבה, ז, ד):
"... זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום של בשר לואי מתנו שם ולא הוציאנו הא-להים משם שנאמר (שמות טז) 'מי יתן מוּתֵנוּ בְיַד ה' ..."


ירידת המן לישראל בזכות משה
במסכת תענית (דף ט, א) מובא שישראל זכו לקבל את המן מפני שמשה רבנו התפלל עבורם. בילקוט שמעוני מבואר שגם מתנת הַשְּׂלָו באה לישראל בזכות משה 6 . משה רבנו ביקש מה' שיענה לבקשות ישראל; והקב"ה נענה להם והמטיר להם את ה'מן' כמענה לבקשת ה'לחם' ואת ה'שלו' כמענה לבקשת ה'בשר',
אולם קיים הבדל ניכר בין שני סוגי המאכלים האלו. משה, שהיה איש של "הַשָּׁמָיִם", ראה בירידת המן עליית מדרגה עבור ישראל. עד עתה הם ניזונו מן העוגות בנס נסתר, ומעתה הם ניזונים מן המן שהוא נס גלוי של "לֶחֶם שָׁמַיִם". אך הגעת ה"שְׂלָו" אל המדבר היא תופעה שמתרחשת מדי פעם בפעם, והיא נחשבת ירידת מדרגה ביחס להסתפקות שהיתה להם מן העוגות שהוציאו ממצרים. ובעיני ה' ובעיני משה - מי שמתאווה לאכול מאכל רגיל כזה נחשב לאיש "מת".

משה ידע כבר בפעם הראשונה, שמי שמתאווה לאכול בשר נחשב - בעיני ה' - לאיש "מת". אולם בפעם הראשונה משה ביקש מה' שלא יתייחס כך לישראל; ולכן ההתייחסות הזו אינה כתובה שם. משה התייחס אז לעם ישראל כמו אב שמתייחס לבנו הקטן שמתאווה לדברים שטותיים. ההתייחסות הזו מכונה "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר, יא, יב); ומשמעותה שהאב מספק לבנו הקטן את תאוותיו השטותיות, וממתין לזמן שבנו הקטן יגדל ויחדל מלהתאוות להם. משה הבין שישראל יצאו זה עתה ממצריים, והם דומים לתינוק; ולפיכך הם מתאווים לאכילת ה"לחם" וה"בשר" שהיו מורגלים בם. ולכן משה התפלל אז לה', שיוריד לעם ישראל גם את ה"מן" וגם את ה"שלו".

אולם לאחר כשנה, עם ישראל החל במסע לארץ ישראל כאשר הענן וארון הברית נוסעים לפניהם בניסים גלויים. משה הניח שעם ישראל "התבגר" ויכול להיות דבוק בניסים ולהתנתק מהרגלי האכילה שהורגל בם. ולפיכך, משה המשיך להתפלל שירד מן לישראל מפני שהמן היה אוכל של נס גלוי. אולם הוא הפסיק להתפלל לירידת שְׂלָו.
ההתרחשויות שאירעו לאחר מכן מרומזות בפרשיית המתאוננים ובפרשיית מינוי הזקנים.

פרשיית 'תבערה' ופרשית ה'אספסוף'
משה הודיע לעם, שהם יצטרכו להסתפק באכילת המן; וההנהגה הזו נחשבת ל"תכשיט" שה' מלביש להם על "אוזניהם". אולם ישראל טענו שהם עדיין לא הגיעו לדרגה הזו, והם ראו כדבר "רע" את ה"אוזניים" שה' הלביש להם ( וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּ'אָזְנֵי ה' ). משה הודיע להם שעקב סירובם לעלות בדרגה רוחנית, ה' מתייחס אליהם כאל אנשים שבוערים באש - "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' ". הילקוט שמעוני מבאר שאין מדובר באש רגילה, והאנשים שנפגעו ממנה המשיכו לחיות ולתפקד כרגיל; ומבחינה חיצונית אי אפשר היה להבדיל בין ה"מתים" ש"בערו" - לבין ה"חיים" ש"לא בערו":
"ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת, ולא היה בין המתים ובין החיים כלום".

אולם העם צעק אל משה, שיתפלל לה' שיפסיק להתייחס אליהם כאל "שרופים" בגלל רצונם להמשיך ולאכול בשר; ומשה נענה להם והתפלל, וה' סלח להם - והאש המיוחדת הזו שקעה.

הכתוב אומר שהאש המיוחדת אכלה "בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", והילקוט שמעוני מביא שם שיטה ולפיה האש המיוחדת אכלה דווקא בגדולי ישראל - " בקצינים שבהן בגדולים שבהן". שיטה זו סבורה שגם בפרשיית הסמוכה, פרשיית ה'אספסוף' שהתאווה לאכול בשר, ה'אספסוף' הללו היו גדולי ישראל; והם אלו שעוררו את העם לבקש בשר. בגרסות הקדומות של אונקלוס המילה 'אספסוף' מתורגמת כ"רברבין", שפירושה אנשים גדולים וחשובים. גם אונקלוס, שמשתדל לפרש את התורה כפשוטה, מגלה לנו שהאספסוף היו גדולי ישראל.

אך שיטה זו טעונה ברור. מדוע גדולי ישראל מכונים בשם 'אספסוף'? ומדוע הקב"ה הורה למשה לסמוך ולהאציל מרוחו על בעלי התאווה הללו?

מי יאכילנו בשר?
שיטה זו סבורה שהפרשיות מרמזות - שזקני ישראל חלקו על משה כיצד יש להנהיג את ישראל. הזקנים היו סבורים שעם ישראל טרם הגיע למדרגה הרוחנית שתאפשר להם להימנע מאכילת בשר. משה שמע את דברי הזקנים אולם הוא התייחס לדעתם בביטול; והאסיפה שלהם כונתה בשם 'אספסוף'. הוספת אותיות למילה כדי להקטין את חשיבותה מופיעה במקומות נוספים בתנ"ך; 7 ואף כאן, הוספת הסיומת "סוף" למילה "אסיפה" נועדה להקטין את החשיבות של האסיפה הזו.

אולם הזקנים לא חזרו בהם משיטתם, והם הודיעו לעם שמשה רבנו צריך להמשיך ולהתפלל שירד לעם שְׂלָו. העם שמע את דברי הזקנים, והיה במצוקה - "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". העם קיבל את שיטת הזקנים, ורצה להמשיך ולאכול בשר. אולם מאידך, מדרגת הזקנים לא היתה גבוהה כמו מדרגת משה רבנו, והעם לא האמין שהזקנים מסוגלים להוריד את הַשְּׂלָו בתפילותיהם. ולפיכך העם שאל: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". שאלת העם היתה פשוטו כמשמעו!! - מי האישיות שתאכיל אותנו בשר. משה רבנו אינו מוכן להתפלל עבורנו שה' יעניק לנו בשר, ואילו הזקנים שמעוררים אותנו לבקש את הבשר, אינם מסוגלים להביא את הבשר בתפילותיהם.

ההצעות של משה - 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי' ו'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'
משה רבנו הגה דרך לצאת מהמצוקה הזו (במדבר, יא, יא-טו):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' ... הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:

משה פנה לה' ואמר לו שהבעיה נוצרה - מכיוון שהוא אינו מתאים עוד להנהיג את עם ישראל. משה מבין שהוא אמור להתפלל עבורם שה' ייתן להם בשר. אך לאחר מעמד הר סיני, לאחר שהוא נצטווה להישאר במדרגה שמימית 8 ; הוא נותר מרוחק ממצבם, והוא כבר אינו חש כלפיהם יחס של הורים לילדיהם – "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ ". לפני שנה כשהם יצאו ממצרים הוא חש רחמי-הורים על העם, ולכן הוא היה מוכן להתפלל למילוי תאוותם השטותית לבשר. אולם כעת הוא אינו חש שרחמי-הורים מפעמים בו לנוכח בקשת הבשר, והוא אינו מסוגל להתפלל עליהם מקירות ליבו למילוי "תאוותם".

משה ביקש מה' שיצרף אליו אנשים נוספים בדרגה פחותה ממנו, והללו יחושו רחמי-הורים על תאוות העם ויתפלל עבורם למילוי תאוותיהם. משה ביקש מה' שיוריד גם אותו עצמו ממדרגתו; כדי שגם הוא יחוש במצוקות העם, ויוכל להתפלל עבורם לבשר. הזוהר 9 מבאר שהרעיון הזה גלום בבקשה התמוהה - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג'; וכעין כך מבואר ב"מאור ושמש" (שם):
"... 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי' - רצה לומר, לשאת אותם עלי; - 'הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' רצה לומר, הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת 'הריגה', כדי שיהיה לי אחיזה מָה עמהם".


המענה של הקב"ה
הקב"ה נענה לשתי בקשותיו של משה.
כזכור, הזקנים התנגדו לדרכו של משה; ומשה התייחס אליהם מתחילה בביטול, והאסיפה שלהם כונתה בשם 'אספסוף'. אולם לאחר שמשה ביקש מהקב"ה שיצרף אליו מנהיג שמתאים לעם, הקב"ה הודיע לו שהוא יעלה את קבוצת "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" 10 - למדרגת "נביאים". ה"נביא" מסוגל להתפלל ולשנות את גזירות הבורא 11 . הזקנים שסבורים שישראל זקוקים לאכילת בשר יועלו למדרגת נביאים - והם יוכלו לשנות בעצמם את גזירת הבורא ולהתפלל למתן בשר לעם.

כזכור, משה רבנו ביקש לרדת ממדרגתו, והוא רמז לכך גם כאשר הוא השתמש בלשון נקבה -'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי'. הקב"ה נענה לבקשתו, וירידת המדרגה הזו מופיעה מייד בהמשך. הקב"ה אמר למשה בנבואה שיודיע לעם שהם יאכלו בשר למחרת. משה קיבל את הנבואה הזו, אולם הוא לא הצליח לראות בבירור כיצד הנבואה תמומש; ולפיכך הוא פקפק בנכונות נבואתו, והוא ננזף על כך (במדבר יא, כא-כג):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:

הנזיפה שהקב"ה נזף במשה מזכירה את הנזיפה שהקב"ה נזף בשרה 12 בעת שהיא קיבלה את הנבואה על לידת יצחק. אברהם זכה לקבל את הנבואה על לידת יצחק באופן ברור - במדרגת "זכר", אך שרה זכתה לשמוע את הנבואה הזו שלא בברור - במדרגת "נקבה". שרה שלא קיבלה בברור את הנבואה הזו פקפקה בנכונות נבואתה, והיא ננזפה על כך. ואף כאן, משה קיבל את נבואת הגעת הבשר במדרגה נמוכה - במדרגת "נקבה"; ולפיכך הוא פקפק בנכונות נבואתו, והוא ננזף על כך.

נבואות אלדד ומידד
משה רבנו קיבל את הנבואה על הגעת הבשר במדרגת 'נקבה', והוא לא ידע כיצד הבשר יגיע לעם ישראל. אולם היו נביאים שקבלו אותה במדרגת 'זכר' (במדבר יא כו):
"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:"

תוכן נבואתם של אלדד ומידד אינו מפורש בתורה, אך הוא מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שם, וכך נאמר שם בתרגום חופשי:
"... אלדד היה מִתנבא ואומר - הנה משה נאסף מהעולם ויהושע בן נון משרת המחנה עומד אחריו ומנהיג את בית ישראל ומביא אותם לארץ הכנעני ומנחיל אותה להם. מידד היה מתנבא ואומר - הנה שַׂלְוִים עולים מִן הַיָּם ומכסים את כל המחנה של ישראל ויהיו לעם למכשול ..."


תוכן נבואת אלדד התרחש באופן סמלי מיד בסמוך, והוא מתואר בכתוב (במדבר יא, כז-ל):
"וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם: וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:"

כאשר המילה 'וַיֵּאָסֵף' מופיעה בתנ"ך בתיאור של איש יחיד היא מופיעה בדרך כלל במשמעות של מיתה 13 . הלשון " וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה" מרמזת שכאשר משה רבנו הצטרף אל המחנה, הוא "מת" מבחינה מסוימת. משה ירד מהמדרגה הגבוהה שהוא היה שרוי בה לפני כן, והוא הצטרף לבקשת הבשר של "מחנה" ישראל; ו'הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל' התפללו שה' ישלח בשר לעם ישראל.
ברגעים אלו, שמשה "מת" מבחינה סמלית, יהושע בן נון הוא זה שגילה מנהיגות והוא הציע למשה לכלוא את אלדד ומידד. יהושע לא הנהיג עדיין בפועל את העם, שהרי משה רבנו רק ירד ממדרגתו והוא לא "מת" ממש. אולם גילוי המנהיגות הזה הראה שיהושע יהיה המנהיג הבא של עם ישראל.

גם נבואת מידד התרחשה מיד בסמוך, והיא מתוארת בכתוב (במדבר יא, לא-לד):
"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה...וַיָּקָם הָעָם... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:"

לפי הנבואה שמשה קיבל מה' לפני כן, הבשר לא היה אמור להמית את האוכלים!! משה נצטווה להודיע לעם, שהם יקבלו בשר במשך חודש ימים והם יאכלו ממנו עד שהם ימאסו בו והוא יעורר בהם גועל!! - "עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא..." (במדבר יא, יח-כ). אולם לפי נבואת מידד הבשר הזה יהיה למכשול; והכתוב מספר שנבואת מידד היא זו שהתקיימה!! ברגע שישראל נגסו מהַשְּׂלָו הם מתו, וקברו אותם שם!!

ברם, היתכן שה' ישטה בעם ישראל?! היתכן שה' ציווה את משה להודיע לעם שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהבשר יימאס עליהם; אך בסופו של דבר ה' המית אותם על ידי הבשר הזה?!

כזכור, הילקוט שמעוני מבאר "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". עם ישראל לא הוכה ממש, אלא שהכתוב מספר את מה שאלדד ומידד "ראו בנבואתם". אלדד ומידד ראו, שה' התייחס אל מי שנגס בבשר כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך האנשים עצמם המשיכו לחיות ולאכול מן הבשר כרגיל. ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד ש"נבואת משה" התממשה - והם מאסו בו וקברו את ה"תאוה" שלהם לבשר. 14

סיכום
העיון בשתי פרשיות הַשְּׂלָו שבתורה הוא בגדר "חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם". בספר שמות משמע שהַשְּׂלָו ניתן באופן ממושך ומשביע רצון, ואכילתו היתה דומה לאכילת המן ולא היה בכך פגם. אולם בספר במדבר מבואר שאכילת הַשְּׂלָו לא היתה רצויה והיא המיתה את אוכליו.
חז"ל מרמזים שמדובר בשתי התייחסויות שונות, שהן בעצם רמות שונות של ראייה נבואית. לפי הראיה במדרגה הנמוכה אכילת הַשְּׂלָו אינה ממיתה, אך לפי הראיה במדרגה הגבוהה אכילת הַשְּׂלָו ממיתה באופן מיידי. ספר במדבר מתאר את ירידת הַשְּׂלָו לפי ראייתם של אלדד ומידד - שהיתה במדרגה נבואית גבוהה - ולכן הוא מספר שאוכלי הַשְּׂלָו מתו באופן מיידי. מזמור ע"ח בספר תהילים אימץ את הראייה הזו, וגם סוגיות התלמוד אימצו את ההתבוננות הזו, ולכן הם מספרים שאכילת הַשְּׂלָו הרגה בישראל כבר בפעם הראשונה. גם משה רבנו ראה כך מתחילה את אוכלי הבשר. אלא שמשה מסר נפשו עבור עם ישראל, וירד במדרגתו הנבואית; ולפיכך הוא הודיע לעם הודעה מעודנת יותר - שהם יאכלו בשר עד שאכילת הבשר תימאס עליהם.


^ 1 המפרשים דנו בשאלה הזו. רש"י (ערכין דף טו, ב) כתב: "כשהתחיל המן לירד היה שְׂלָו יורד עמו... ולאחר זמן מרובה התאוו יותר." הרמב"ן אומר בפרושו (שמות טז, יב) שיתכן שהַשְּׂלָו היה יורד רק לחלק מן העם, או רק מידי פעם. אולם מפשטות הפרשיה משמע שירידת השְּׂלָו היתה מספקת והיא השקיטה את תלונות העם כבר בפעם הראשונה שהוא ירד. ואף הרמב"ן עצמו כותב כך בתחילה (שם) - "כי על שני הדברים נתלוננו ובשניהם שמע את תלונתם - 'וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'; כי מה יתן להם ומה יוסיף להם בשר ליום אחד או לשנים!!". בעלי התוספות (ערכין, שם) הביאו פירוש נוסף בשם הר"ר יוסף קרא: "...שפסק להם השְּׂלָו ראשון, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה לפי שלא היה להם שְׂלָו, וירד להם שְׂלָו שני". פרוש זה מסביר את פשטות הפרשיות שבתורה, אולם הוא מצריך ברור מדוע הַשְּׂלָו פסק מלרדת בינתיים.
^ 2 בסוגיה ביומא (דף עה, ב) נאמר: "כתיב שְלָו וקרינן, סליו, אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין.". וכתב שם המהרש"א (חידושי אגדות): "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש".
^ 3 "מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:... וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:...". (תהלים עח, א-לא)
^ 4 מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
^ 5 מלכים א יט ו
^ 6 "עד עכשיו לא עמד משה שהוא מספיק - הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם". (ילקוט שמעוני תורה רמז תתז)
^ 7 "האמינון - דרך המדברים להוסיף אותיות להקטין הדבר וכן יצרנהו כאישון עינו (דברים לב) הנקרא כן ע"ש האיש הקטן הנראה בעין:". (מצודת ציון שמואל ב יג, כ). וההבנה שהוספת האותיות ל"אסיפה" של הזקנים נועדה להמעיט בחשיבותם מופיעה כבר ב'שפת אמת' (בהעלותך, תרנ"ה)
^ 8 "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי..." (דברים ה, כו-כז)
^ 9 "משה לא אבאיש קמיה ולא שאל למיתה... משה אתאחד והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא ... אמר 'וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג' דחשיבנא נוקבא במיכלא דילה (ואנא נחית מן שמייא דאיהו דרגא עלאה לנחתא לדרגא דנוקבא..." (זוהר במדבר, דף קנו עמוד א)
^ 10 קבוצה זו - "זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו" - פקפקה בדרכו של משה עוד במצרים; וכבר שם הם חששו שדרכו של משה היא קיצונית מדי, ושהקב"ה אינו חפץ להנהיג בה את העם. כשמשה ביקש מהזקנים לבוא עמו אל פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את העם, הזקנים הסכימו בתחילה לבוא עמו; אך הם נשמטו אחד אחד - ורק משה ואהרון נכנסו לפרעה. ולאחר מכן, כשפרעה הקשה את גזירותיו, שוטרי בני ישראל ראו בכך הצדקה לשיטתם שדרכו של משה היא קיצונית ואינה רצויה בעיני ה' (שמות ה, כא) "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה".
הכתוב מזכיר את התייחסות השונה של הקבוצה הזו לאכילה ולשתיה כבר לפני כן בעת מתן תורה (שמות כד, יא): "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אונקלוס מתרגם "ולרברבי בני ישראל... והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוה - כאלו אָכְלִין וְשָתַן". גדולי ישראל האלו דימו את העונג הרוחני שהם זכו לו לעונג שהיה נחשב מאוד בעיניהם - עונג של אכילה ושתיה.
^ 11 "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה..." (בראשית כ, ז).
^ 12 "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:" (בראשית יח י-יד)
^ 13 "...וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח); "...כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו נז, א)
^ 14 ובאופן דומה נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ט): "עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה ולא נענשו אלא על לשון הרע ואלו הן. אחד על הים, ואחד בתחלת המן, ואחד בסוף המן, ואחד בשליו הראשון, ואחד בשליו האחרון...". ומבואר שגם בפעם האחרונה שישראל אכלו מן השליו הם לא נענשו ומתו ממש. גם ר"י אבן שועיב מביא בדרשותיו לפרשת בהעלותך דרשה של חז"ל - "בקבר היו קורין רעב רעב"; ואף דרשה זו מגלה לפי פשטותה - שהמתאווים לא מתו ממש.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il