ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת בשלח

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

שבט תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת בשלח

גליון מס' 60



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

אורות הפרשה

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן [טו, יד].


"מהרה יתקיים בנו "שמעו עמים ירגזון", מהרה יוסר המסווה מהעולם, וידעו כי עם ד' אנחנו, כי יד ד' עלינו לטובה. כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה של הנבואה, המספרת כל כך בשבח הנצחי של ישראל. יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינפצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר "עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה". ידעו כל באי עולם, כי אהבת עולם היא אהבתנו, ידע כל התבל הנאור עם כל חכמותיו, עם כל המודרניות שלו, עם כל ספיקותיו, עם כל שיקועו החומרי, עם כל מסותיו הנסיוניות, עם כל חופש דעותיו, שאכן אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית, המתהלכת על הארץ, בתבנית גוי ששמה ישראל. ידע כל העולם כי אנחנו הננו שֹורק כלֹה זרע אמת, וכל יד עמל ותלאה תקצר מלהפריע את תחייתנו וגאולתנו. וידעו ויכירו כי צור ישראל מושיענו וגואלנו אביר יעקב" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ ז פסקה רב, וכן ב'אורות הראי"ה'].

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר [...] כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק [יז, יד].


"כל מה שנטיית הקודש הולכת ומתרבה באדם, אחדות הרעיון ואיחוד כל הכוחות כולם מתחזקים בו. וע"י האחדות יש קישור עצום לכל מחשבה שבאוצר רוחו, אל כלל המחשבות כולן, ואין השכחה שולטת בו. ובריחוק משאיפת הקדושה, מתפזרים הרעיונות והכחות, וממילא כל מחשבה מטשטשת אחת את חבירתה ודוחה אותה, והשכחה מתגברת. ובמחיית עמלק יתבטל כוח השכחה מן העולם. מחה תמחה את זכר עמלק – אז לא תשכח. כי בהיות השם שלם והכסא שלם, הכל הוא אחדות מקושרת בתכלית, והזכרון ואור הדעת הצלול מאיר בכל טובו וזהרירותו, ואין מקום לשום תשות כח – כי ימין ד' רוממה ועושה חיל – באחדות כל המחשבות הכלולות בכד ספרי תורה, עם כל הכחות החיוניות שלעומתן. ושמתי כד כד שמשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך". [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ א' פסקה תשיח].

פרק ב': אתחלתא דגאולה
בשבוע שעבר סיפרנו על תולדותיו של ר' יושעה ריבלין זצ"ל, מנהל ה'ועד הכללי'. עסקנו במסירותו הרבה בעניין יישוב הארץ, שעלתה לו בדמים תרתי משמע. הזכרנו את מפעליו הרבים בבנין הארץ, בהקימו את השכונות החדשות מחוץ לעיר העתיקה, ובפעולותיו למען המושבה החקלאית פתח תקווה. הדגשנו, כי כל מרצו ופעולתו נבעו מתוך שני דברים: א. האמונה שקיבל מאבותיו תלמידי הגר"א, ולפיה אנו נמצאים ב'אתחלתא דגאולה', ועלינו לפעול להשלמתה. ב. שליחות אלוקית מיוחדת ונשגבה שהוטלה דווקא עליו, לעורר ולפעול בעסק בישוב הארץ.
השבוע נרחיב ונעסוק באמונתו הוודאית של ר' יושעה כי למרות כל הסיבוכים והצרות הרבות אנו נמצאים ב'אתחלתא דגאולה', ועל המשמעויות הנגזרות מקביעה זו.

תלמידי הגר"א: "אתחלתא דגאולה בימינו"

שיבת ציון וישוב הארץ הייתה משאת נפשם של רבים מתלמידי הגר"א, ביניהם הגר"ח מוולוז'ין, ר' ישראל משקלוב, ועוד. אך את עיקר ביסוס הישוב האשכנזי בעיה"ק ירושלים, יש לזקוף לזכותו של ר' מנחם מנדל משקלוב זיע"א, שהיה מגדולי תלמידיו של הגר"א, ומקובל עצום. רמ"מ עשה ופעל רבות לטובת הרחבת הישוב היהודי בירושלים, וישוב הארץ בכלל, מתוך תורת הגאולה שקיבל מהגר"א [עיין בספר 'השיבה לירושלים' באורך]. למרות הקשיים הפוליטיים ועומס החובות שאיים להכריע את יכולת קיומם של המתיישבים, הגדיר רמ"מ משקלוב את התקופה החדשה של התיישבותם בירושלים כ'אתחלתא דגאולה'. באיגרת התעוררות ששלח לפולין בשנת תקע"ט בערך, הוא שוטח את השקפתו הגאולית, ובתוך כך הוא מתאר את חשיבות בניין 'חורבה רבי יהודה החסיד' בירושלים לעניין הגאולה:
"הננו מודיעים ומשמיעים לכם כי הודות לחסדי האל יתברך, המרחיב גבול ירושלים תובב"א, ייסדנו בה בית מדרש, והאל הבוחר בירושלים עזרנו להשיג פירמאן (אישור) מהמלך, להחזיר העטרה ליושנה, דהיינו לבנות מחדש את בית הכנסת שאחינו העולים מאשכנז בנו אותו לפנים, ופראי אדם חיללוהו והיה לשממה [...]. והיו לנו הוצאות מרובות [...] ונאלצנו לתת סכומים גדולים לילידי הארץ כדי שנוכל לבנות ולהיבנות בה [...] לתרום ליופייה של ירושלים על ידי גאולתה מחורבנה והקמתה מהריסותיה [...] חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו [...] ובשכר זה תזכו להרים תרומתכם גם לבניית "הבית הגדול" בית מקדשנו, שנראה אותו בנוי על תילו עם בוא משיח צדקנו".
בהמשך המכתב מוסיף רמ"מ: "אחים יקרים, עִזרו לנו לשקם, לבנות, ליפות ולשכלל את בית אלוקינו, כדי לפאר לגדל ולשבח את אלוקי ישראל הבונה את חורבות ירושלים [...] כי אלוקים יבנה את ירושלים, ואף אם לא יהיה זה בימינו. שאלו את שלום ירושלים אתם אוהבי ציון ושמחו בבנין בית כנסת זה [...] כי ה' נתן לנו ישיבה של קבע בעיר הקדושה לבנות לו לשמו 'מקדש מעט'. ואחרי שמקדש מעט זה יהיה בנוי על תילו, יבנה ה' את בית מקדשו וישיב את העבודה לדביר ביתו".
במכתב שכתבו מנהיגי הכולל הפרושי בירושלים (בשנת תק"ף) – רמ"מ משקלוב, ר' שלמה זלמן שפירא ור' יצחק מקובנה אל קהילת אמשטרדם, הם מבטאים את אותו קו מחשבה, וקובעים באופן חד משמעי כי פעילותם בירושלים היא 'אתחלתא דגאולה':
"ובנדון החורבה בפרט אשר היינו מוכרחים להכניס גופינו ומאודינו לפדותה מייד זרים, כי ב"ה כך עלתה בימינו אתחלתא דגאולה".
את הגדרת התקופה כ'אתחלתא דגאולה' אנו מוצאים שוב במכתב משנת תקצ"ו, כאשר זכו הפרושים לקבל ממוחמד עלי שליט מצרים את הפירמאן המיוחל לבנין החורבה. בהצלחתם זו ראו אות וסימן להיענות שמימית: "ראינו כי בחר ה' עוד בציון, כי מי שמע כזאת או מי ראה כאלה [...] ליהודים הייתה אורה ושמחה [...] כי לולא ה' חפץ בנו לא הראנו את כל אלה, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה [...] כי עת לחננה לרצות אבניה ואת עפרה יחוננו, ובהתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר התערותא דלעילא לבנות הנהרסות [...] בנה ה' ציון נחם חורבותיה".
במכתב משותף שחתומים עליו מנהיגי הספרדים והפרושים בירושלים, הם כותבים: "בתת להם אחיזת יד באדמת הקודש אדמת ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור ברינה... וכולנו כאחד מקבלים עלינו את הדבר הזה... מצפים ומייחלים לישועת ד'... לאמר מתי יתחיל אתחלתא דגאולה הלזה... " [מכתבים אלו מופיעים בספר 'השיבה לירושלים' עמ' 26, 28, 209, 326].
כמובן, גם מרן הראי"ה ראה תקופה זו כ'אתחלתא דגאולה', וזה לשון קודשו:
"התחלת הבנין של ישובנו זה הייתה אתחלתא דגאולה ומצווה עלינו לספר בנפלאות ד' ובשבח שלוחיו שמסרו נפשם מתחילת היסוד מתוך עוני וכל אלה הממשיכים את בנין הארץ במסירות נפש" [מתוך הספר 'רבי יוסף ריבלין ז"ל' ח"ב עמ' 18]. באחת מאיגרותיו לידידו הרידב"ז, כותב הראי"ה כך: "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל קץ המגולה להגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו, ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ד' הנוהגת כל מסיבות דורים תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה, והפלא הזה קם ויתא בימינו לעינינו, לא על ידי מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם על ידי מפלאות תמים דעים. ודאי קול דודי דופק" ['אגרות הראי"ה', אגרת תתעא].

רמזי גאולה מופלאים
אחד העניינים המופלאים אצל ר' יושעה ריבלין, היה גאונותו הקדושה למצוא כיצד רמוז כל דבר ועניין בפסוקי התורה, וללמוד מכך הוראות ועצות למעשה. וכך היה אומר ר' יושעה: "הן הגר"א ידע על כל איש ישראל איפה שמו וייעודו מרומז בתורה [עיין בספר 'אמונה והשגחה' עמ' מג]. גם אב זקני הגאון ר' הלל משקלוב שארו ותלמידו של הגר"א ידע זאת, גם בניו של ר' הלל ובני בניו ידעו זאת, וגם אני יודע את דרכי הסוד הזה". ומתוך כך היה אומר לאנשים רבים בירושלים רמזי גימטריאות ע"פ שמותיהם, בפסוקי התנ"ך בהם מדובר על בנין ירושלים וקיבוץ גלויות וכו'. כך גם אמר לגרי"ח זוננפלד, שהיה מגדולי הרבנים בירושלים, רמזים מיוחדים בנוגע לשליחותו בישוב הארץ.
בקרב רוב הקהל בארץ, שררה אמונה כבירה ברמזיו של ר' יושעה, ובין גדולי המקובלים היה מוסכם ומקובל שרוח הקודש של הגר"א ותלמידיו מדברת מתוך גרונו. כל רמזיו היו כאורים ותומים בעיני כל, ומרחבי הארץ נהרו אליו לבקש עצה ותושייה בעניינים רוחניים, ובמיוחד בענייני ישוב הארץ. על פיו נקבעו השמות של כל חברה או מוסד שנוצרו בתקופתו, – בעיקר המפעלים, החברות והשכונות שנוסדו על ידו. הוא ידע לכלול בתוך שם כל חברה רמז השייך לייעודו של הגר"א, כדי להשרות בה את ברכתו 'ברכת אליהו'. ומעשה שהיה, כאשר ר' מאיר אויערבאך (רבה של ירושלים), יסד חברת גמ"ח והשקיע בה סכום חשוב מכספו, ור' יושעה יצא אז לחו"ל בענייני הישוב, עיכב ר' מאיר את קביעת שם החברה עד שובו. כך גם לכל מאורע שקרה אז בישוב, ובייחוד בעתות צרה, מצא ר' יושעה רמזי עידוד וישועה.
בעת שהקים ר' יושעה את שכונת 'מאה שערים', הציע ר' מאיר אויערבאך לר' יושעה שיקרא שכונה על שמו, שכן היה אז ר' יושעה עדיין ערירי. ביתו היחידה שנולדה מאשתו הראשונה – נפטרה מתוך שנבעתה בשעת התנפלות על נחלת שבעה. ואולם ר' יושעה ענה לו שאין צורך בכך, שכן שמו מרומז ב'מאה שערים', בגימטרייה 'יוסף בן אברהם בנימין ויוכבד', וכן 'בירושלים הבנויה', ועוד רמזים.
הנקודה המרכזית של ר' יושעה למסירותו וסערת רוחו בכל דרכיו ומעשיו, כפי שרואים בבירור בכתביו, בשיריו ובתולדות מעשיו, הייתה 'מצות ההרחבה'; הרחבת בניין הישוב ע"פ צו הנבואה "הרחיבי מקום אהלך" המופיעה בספר ישעיהו פרק נד, הפרק בו ראה הגר"א רמזים נפלאים לייעודו בקיבוץ גלויות. כמעט כל יושבי ירושלים בימים ההם היו חדורים ואחוזים במצווה זו, והיו נוהגים לשיר בהתלהבות מרובה שירים ידועים בקשר למצות הרחבה. בין היתר היו שרים את השיר הבא (באידיש): "זינגט חבריא ברידער אללע, מצות הרחבה און קץ המגולה, ברכת רבינו הגאון ר' אליהו, בריינגען גיך דיא גאנצע גאולה" ['מגילת יוסף' ח"ב עמ' 31].

"מי האיש אשר לא יכיר כי אצבע גאולה היא?"
במכתב שכתב ר' יושעה ריבלין לדוד אשתו, ר' חיים שווארץ, הוא כותב כך:
"מן הבשורות הטובות אשר אליהן כל ישראל ישֹברון לשמוע מהרמת קרן ירושלים וצמיחת קרן לגאולתנו, וזאת נוכל לבשר כי יצא דבר מלכות לבנות מסילת ברזל מיפו לירושלם ומירושלם לדמשק [...] ורבים כעת המודדים העוברים בצד הדרכים לבור דרך יותר ישרה, והמלאכה קרובה להתחלתה. מי האיש אשר לא יכיר כי אצבע גאולה היא, בהתחיל יעוד חוזנו להציץ ציץ, אשר נקווה כי עד מהרה יבוא דבר ה' מה נאוו על ההרים רגלי מבשר טוב משמיע ישועה" ['השיבה לירושלים' עמ' 480].

ברית אבות בסערת אליהו
עיקר תורתו של ר' יושעה נותרה לנו בפזמוניו הקדושים שחיבר, בהם צפונים אלפי רמזים מופלאים והסברות יקרות בעניין 'אתחלתא דגאולה' וישוב הארץ. בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', שיצא לאור בשנים האחרונות, קובצו כל הפזמונים שהגיעו לידינו. בהקדמה לספר מובאים דבריהם של גדולי ישראל בשבחם של פזמוני קודש אלו, ביניהם דברי מרן הראי"ה קוק, שנאמרו בעת הספידו את ר' יושעה, באזכרה שנערכה לרגל עשרים וחמש שנה לפטירת ר' יושעה, בכ"ז אלול תרפ"א:
"קראתי ולמדתי לעת עתה מעט משיריו, חיצוניותם הוד והדר, גאונות ואומנות בלתי מצויה, ופנימיותם מעיין של רעיונות ורמזים נפלאים, מיוסדים על אדני פז, מעיין ישועה הם בדרכי הגאולה, בנין ירושלים ושיבת ציון, כתבם ברוח קדושה כבירה והוציאם לפועל בסיכון גופו ונפשו, תורה רבה ועמוקה הם שיריו הקדושים של ר' יוסף, וללמדם אנו צריכים כראוי" [מובא בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', עמ' 12].
כדי לקיים את הוראת מרן הראי"ה, ללמוד את השירים הקדושים הללו, נסקור כעת בקצרה מספר נקודות מרכזיות החוזרות ונשנות בפרקי הפזמונים. חשוב ומעניין לראות את הדמיון בינם לבין תורתו של מרן הראי"ה, במיוחד בדורנו, בו קיים בלבול עצום והעלמה מכוונת בבתי מדרש מסוימים, ביחס לתהליך הגאולה.

לא יזיזו אותנו מה'קץ המגולה'!
"אבותי כי בטחו ועלו לציון, בסערת אליהו רבנו הגאון. מסרו נפשם לתקוות עם האל, לכונן בציון בנין ישראל", כותב ר' יושעה. ומסירותם המשיכה גם לבניהם, "מעשי אבות ירשו בנים, ירושת האמונה וירושת המעשה, עברה לבניהם ולבני בניהם, גדולי תורה גיבורי כוח ומעשה, שליחי ד' באתחלתא דגאולה. ירושת אבותם באמונה כבירה, אמונה ובטחון בו בונה ירושלים, אמונה עילאית מעל שכל האדם. באמונה הם עושים, ויאמינו בכל רעיון טוב ברוחם, כי שליחות שמים היא ברעיונם. ולא עמד שום דבר בפני רצונם". וכל זאת מתוך "תורת ישוב הק', מיסוד רבינו אליה, (שהיא) ארוכה מארץ מידה ורחבה מרחביה". השפעת הגר"א על ישוב הארץ, ממשיכה גם אחרי פטירתו: "יעודנו יעודו של אליהו רבנו, נהורא דמשיח בן יוסף ההולך לפנינו".
בעניין ה'קץ המגולה', כותב ר' יושעה דברים ברורים, בעקבות דברי חז"ל המפורשים [בסנהדרין צח:]. וזה לשונו: "עין בעין רואים אנו במעשים, במחזה שדי, זיו אותות היעודים. ורמזי קודש על מועדים ומיועדים, כי גאולתנו קרבה ועקביה חשים, דרכה אף כי אינה סוגה בשושנים, ועיני מי נטוחו מראות הפלאים. יראו נכוחה כל חוזי מישרין, את 'קץ המגולה' אשר בסנהדרין. וברש"י שם הרי הדברים נהירין, ברורין שאינם ניתנים לשיעורין [...] סוד קץ המגולה לפי רבינו אליה, עד אשר אדמת הקודש תשא פריה לעמי ישראל שתתן בעין יפה". ומוסיף: "כל נגע אדם או שטן המכשלה לא יזיזונו כל שהוא בקץ המגולה".

המלחמה בעמלק – ביעור השממה
לגבי היחס בין תשובה לגאולה, מבהיר ר' יושעה: "רבים הדברים המקרבים הגאולה, אולם בבנין ציון תלוי עקרונה. 'שבי פשע ביעקב' היינו: מהפשע שלא שבו לציון עד הנה". "דרכי הגאולה בדרכי ציון הן, בד בבד עולות, זו בזו שלובה, ובא לציון גואל לבאור רש"י, הגואל מתעכב כ"ז שציון חרבה". "רבות ביארתי ע"פ חז"ל בנגו"ן (בנגלה ובנסתר) וע"פ קורות דברי ימי ישראל, כי לא בישיבתה לבד תושע ציון, (כי) אם במעשים [...]. לקרב את הקץ במעשים חובתנו, 'לא לדחוק' (את הקץ) פירושו לא להצר אותו [...] כל אבן בבנין כל בית אשר יבנה, במושב ישראל בפרזות ירושלים, שוויה רב וכוחה רב לקבץ נידחים, מאלפי דברי תוכחה אף לישרים".
את גודל המשמעות של כל בנין והתנחלות בארץ, מסביר ר' יושעה כך: "מלחמתנו בעמלק דא ביעור השממה [...] כל חלקה שוממה באדמת הקדושה, פרצת פתח היא לשליטת הקליפה, ומעכבת את השכינה לחזור למקומה" [ועיין 'אגרות הראי"ה', אגרת תקנה. 'אוצרות הראי"ה' ח"ב עמ' 125].

גאולה קמעא קמעא
כנגד דעות זרות לפיהם הגאולה תבוא ברגע אחד, וללא כל השתדלות מצידינו, מביא ר' יושעה את דבריהם המפורשים של חז"ל, לפיהם הגאולה תהיה 'קמעא קמעא': "צעדיה צעדי עני רוכב על חמור, גזרה וחנינה ו'בלא זכו' מדובר. ימשלו לעני על חמור, היינו: סבלנות, לאטי, ובהדרגה כמבואר [...] כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה [...] דרך הגאולה כך היא וכאמור: "ואני אתנהלה לאיטי" – בסודם. כך היא גאולתן של ישראל באיילת השחר (ברכות ירושלמי). הולך ואור עד נכון היום. יעודיה וכל אופני הגאולה באים: בנסיונות, בהדרגה, ובאותות. רצה הקב"ה לזכך ולזכות עמו, לפיכך מקדים בגאולתם מסות". ע"פ הגר"א [עיין 'קול התור' פרק א'], אחד היעדים החשובים בדרך הגאולה הוא הימצאותם של שישים ריבוא יהודים בארץ: "בזכות בנין קדשנו, קימעא קימעא בידנו, ל"ס' ריבוא" יגיענו, משאת נפש רבינו". כמו כן מדגיש ר' יושעה, כי עליית תלמידי הגר"א והתנחלותם בארץ, היו מלוות ב'מסירות נפש לכתחילה', מפני שהם לא נבעו מחשבון פרטי של מצוות או שכר עולם הבא, אלא חלק מתהליך היסטורי של גאולת עם ישראל. "אבותי כי בטחו ועלו לציון, ב'סערת אליהו' גאון ישראל, הכניסו לכתחילה עצמם בסכנה, לכונן ולבנות משכנות ישראל. זכותם תסייענו במעשי ידינו, לבנות את בית ישראל על נחלתנו. זהו רצון ד' ורוחו ממרומים, לא לנו עשות חשבונות רבים".

המתנגדים לישוב הארץ
יש לזכור כי כבר לפני כמאתיים שנה, היו אנשים שניסו להפריע לתהליך הגאולה, ביניהם גם ת"ח. בשבועות הקודמים עסקנו בתופעה חמורה זו בהרחבה [עיין בגליונות 56, 57]. טענותיהם של המתנגדים השתנו במשך השנים, והתלבשו בתואנות שונות (ולעיתים אף מנוגדות), אך נקודה אחת אפיינה תמיד את אותם מתנגדים: התעלמות מכוונת מדעת רוב גדולי ישראל, עם תעמולה רחבה של ביזוי וחירוף נגד העוסקים בגאולה בעידודם של אותם גדולים. גדולי ישראל בדורות האחרונים, הביטו בחומרה רבה כנגד גישה מסוכנת זו, ולא נמנעו מלהתבטא כנגדה בביטויים חריפים ביותר. בתור אחד שסבל רבות מאותם מפריעים, מסביר ר' יושעה את חובת העיסוק בגאולה, ומנגד – את המפריעים המרחיקים אותה:
"בחלומי ובהקיצי היא תשיחני, באותות פלאים מוכיחים משמים. הן כל זאת אצבע אלוקים היא, כדבר שחזיתי "ד' שוכן בציון", באור ליום 'חי מנחם' א"ב, "בעת לחננה" היא תרט"ו [...]. יאמרו אך דמיון וחלום הוא, ובשם בעל החלומות יקראוני, ואומרים במה נבנה מושב בתים ובלי חומה ובריח ולא ישמעוני. סולו המסילה, הקריאה היא לנו, השמיענו וצופה לנו אדון עולם. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם כפתחו של אולם [...].
(ולאלה) אשר יצאו חוצץ נגד קריאתי בלי משוא פנים לעשרם וחכמתם: יורשי המרגלים השבים על קיאם. [...] ידעו חכמי התורה ארזי הלבנון, כי בדרך זו יחיש ד' הגאולה. שאלו זקני הדור ויאמרו לכם, יבושו המתחכמים אזובי הקיר. ריבונו של עולם פקח עיניהם, (של) המתעללים בעם, רצונך להכיר. אבינו הרחמן ד' השוכן בציון, סתום פיות משטיני ארץ נחלתך. למה אתם רבני ישראל מחשים? ראשי עמנו להוראה והדרכה! [...] והאמנם גדלה חכמת המריעים מה'ווילנער גאון' ותלמידיו? [...] נוכח כל יעודי חוזינו, די ברור, כי כל המניאים במסווה סברותם, חפץ ד' בגאולת בניו מעכבים, - מאריכים גלותם ומרבים צרותם. תרבות ישראל בארצות נכר הלא, ככל אשר תרבה יברו אויביהם. תשועת בני ישראל בציון מקורה, אליה ישובו יעלו כל נדחיהם. יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון, כל המתעלם ממנה בין אלה לחשבו. הוי על מניחי בנין עולם בקודש, ועוסקים בבנין שעה על אדמת נכר. ואף כמה מכותבי חדו"ת לעת כזאת. בזאת לא יקרבו הגאולה כל עיקר. ספק מצווה או שם רוצים לקנות, מוטב שיקדישו מזמנם לבנין ציון, פעולתם כל רגע תקרב את הגאולה. [...] רבים הדברים המקרבים הגאולה, אולם בבנין ציון תלוי עקרונה. "שבי פשע ביעקב" היינו: מהפשע שלא שבו לציון עד הנה". ולמרות כל ההפרעות – "כל נגע אדם או שטן המכשלה לא יזיזונו כל שהוא בקץ המגולה!" [בעניין יחסו של הראי"ה לאותם מפריעים, עיין 'כרוזי ראי"ה' עמ' 19].
אורות הראי"ה
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il