ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישלח
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
כעין זה מצאנו אצל אברהם אבינו, שהקב"ה שנה את שמו וכך נאמר בפרשת לך לך "ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך...".
אולם חז"ל עמדו על החילוק שביניהם, אצל אברהם נשתנה שמו לגמרי, עד כדי כך שאמרו בגמרא (ברכות דף יג):
"תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: (בראשית יז) "והיה שמך אברהם". רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: (בראשית יז) "ולא יקרא עוד שמך אברם".
מה שאין כן ביעקב שנוסף לו שם עיקרי, אולם שמו הקודם יעקב נשאר לו, וזה לשון הגמרא שם:
"אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי? - שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב (בראשית מ"ו) ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב".
(ועיין במהרש"א על הסיבה שאצל אברהם נשתנה השם לגמרי, ולא אצל יעקב). ובפשטות הטעם להבדל ביניהם, שאברהם בתחילה היה אב המון גוים כאחד מבני נח, אולם לאחר שנבחר להיות אבי האומה הישראלית, נחשב כגר שהתגייר שהוא כקטן שנולד, ואין לו יותר קשר יחוסי עם אבותיו ועם עברו הקודם, ולכן קבל שם חדש, וכך מפורש בכתוב (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם וקראת שמו אברהם". מה שאין כן יעקב נבחר מבטן, והקב"ה קרא שמו יעקב 1 , לכן אע"פ שמוסף לו שם הרי זה שם נוסף שאינו מבטל את שמו הקודם.
מה המשמעות של שני השמות הללו, שמצאנו בתורה ובנביאים שהשתמשו לפעמים בשם יעקב ופעמים בשם ישראל?
הרמב"ן (בראשית פרק מו פסוק ב) עמד על כך ופרש "ויאמר יעקב יעקב - אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלוקים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק ח), כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם". היינו שכל מקום שישראל שולטים על הגויים, בזמן של גאולה, נקראים בשם ישראל, וכל מקום שהם בגלות שפלים ונדכים הם בשם יעקב. וכן אפשר ללמוד ממשמעות השמות, שיעקב הוא מלשון "עקב", וישראל הוא שם המורה על שררה "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
והנה שם זה ישראל ניתן ליעקב אבינו אחרי שניצח את המלאך שרו של עשו, "ויאבק איש עמו וירא כי אין יכול לו... ויאמר שלחני כי עלה השחר" ויעקב אומר לו "לא אשלחך כי אם ברכתני" ופירש רש"י שבקש ממנו שיודה לו על הברכות, ואם כן שנוי השם לישראל מורה על כך שיעקב ניצח את עשו וזכה בברכות שלו, לא רק כאן מפיו של יצחק, לא רק בהתמודדות שלו עם עשו של מטה, אלא עמד כנגד המקטרגים שבשמים שבראשם שרו של עשו, וגם הוא הודה לו על הברכות.
אמרו חז"ל "ויאבק איש עמו"- "שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד" (חולין צא), ופירש המהרש"א שם, שכיסא הכבוד הוא מקום שנשמות ישראל חצובות משם, ורצו לומר בזה, שהמאבק הגיע עד שורשו, היינו המאבק על הבחירה של ישראל , משום שכסא הכבוד של הקב"ה מסמל את ישיבתו של הקב"ה בעולם, וישראל שתפקידם לפרסם את מציאות ה' בעולם, הם כסא ה' בשעולם. (כמו שנאמר על ירושלים שהיא כסא ה', היינו, שבה מתגלה מלכות ה' בעולם, וכך "האבות הן הן המרכבה" לשכינה ונושאים את דגל ה' בעולם. וכך ישראל "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" ולכן נחשבים לכיסא ה' בעולם).
והנה כבר אמרו המפרשים שהברכה המיוחדת שבקש יצחק להעניק לעשו הייתה הברכה הגשמית, כאמור: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ... הוי גביר לאחיך - תפקיד של מלכות בעולם, ואם כן שם ישראל רומז על כך שיעקב קבל את הברכות האלו, ומעתה הוא ישראל לשון שררה ומלכות, בכל עניני העוה"ז, כאמור בברכות שנתן לו יצחק.
לעומת זאת, השם יעקב מסמל את מידתו של יעקב שהיה בתחילת דרכו "איש תם יושב אוהלים", שכל עסקו בד' אמות של הלכה, ושקוע בעולם רוחני. השם יעקב ניתן לו בהיותו אוחז בעקב עשו, וזה מסמל את התלות שלו בעשו שינהג את העולם מבחינה גשמית, והמלכות תהיה אצלו, כמו כן מסמל השם הזה את היחס שלו לעניני עוה"ז, שהוא מרגיש עצמו מנותק מהם, וכדי להשיג אותם הוא צריך לצאת מגדרו בדרך עקלקלה, יעקב במובן של "והיה העקוב למשור" וכפי שאמרו חז"ל עקבה ורמאות". הנהגה זו מתאימה לזמן הגלות, שישראל מנותקים מאדמתם, וממילא הם מתכנסים בתוך עולמם הרוחני. אמרו חז"ל, שלאחר החורבן "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", מפני שבית המקדש הוא מקום העבודה, שבו הקריבו קרבנות לה', ולאחר שנחרב אין לנו שיור רק התורה הזאת. ולכן גם לקב"ה לא נשאר רק ד' אמות של הלכה בלבד. אנו מוצאים, שבחו"ל התפתחה תורה שבעל פה תלמוד בבלי ראשונים ואחרונים, והפכה לספרות עניפה של הלכה ומחשבה, היהודים השקיעו עצמם בלימוד התורה וענין הפרנסה היה רק לאמצעי קיומי להם.
אולם השם ישראל מסמל את השררה בעניני עולם הזה, לאחר שיעקב קבל על עצמו גם את התפקיד של עשו לעבוד את ה' גם בעניני עולם הזה, וזה שייך לעמוד ה"עבודה" שמבחינה רוחנית הוא עבודת הקרבנות, ותפילה עבודה שבלב, ומבחינה גשמית לעבד את האדמה ולחיות בארץ חיי אמונה סדר זרעים ש"מאמין בחיי העולמים וזורע", ובאופן זה מתאים לו השם ישראל, מלשון שררה להנהיג את העולם ומתקיימת בו הברכה "הוי גביר לאחיך". ועוד מלשון "ישר" שנוהג בעניני הארץ באופן ישר ולא בדרך עקלקלה, בעקבה ורמאות. ועוסק בישוב הארץ כמצוה שהיא לכתחילה שהיא כהנחת תפילין (כדברי החת"ם סופר במסכת סוכה).
והנה הגמרא בברכות שם מדמה את היחס בין שני השמות יעקב וישראל, ליחס שבין מצוות זכירת יציאת מצרים ומצוות זכירת הגאולה העתידה, שתהיה יציאת מצרים טפל לה. וזה לשון הגמרא (ברכות יב עמוד ב -יג עמוד א):
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (ירמיהו כג) "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם"! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר: (בראשית לה) "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך". לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; וכן הוא אומר: (ישעיהו מג) "אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבוננו", אל תזכרו ראשנות - זה שעבוד מלכיות, וקדמניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, (ישעיהו מג) "הנני עשה חדשה עתה תצמח" - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות".
ויש להבין במה תהיה הגאולה העתידה גדולה יותר מיציאת מצרים? הלא ביציאת מצרים ראינו ניסים גדולים, עד שראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי, ומה יש לצפות ליותר מכך? ועוד מדברי הרמב"ן משמע שגם גאולת בבל בזמן עזרא היתה עיקר ביחס לגאולת מצרים ועליה נאמר "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה", אע"פ שהיא לא היתה גאולה ניסית? אלא צריך לומר, שאדרבה המעלה של הגאולה העתידה בכך שהיא תהיה טבעית ואנו נווכח לראות את יד ה' בטבע, וזו תהיה מעלתה של גאולה זו. וזאת מפני שיציאת מצרים הייתה גאולה ניסית, והיא פועלת את גאולת ישראל במישור הרוחני, אבל במישור הגשמי הטבעי עדין לא נגאלו שלא נתנסו במלחמה משלהם שתביא לגאולתם, אולם הגאולה העתידה כנראה תהיה גאולה טבעית, ולכן נאמר עליה: "כי לא בחפזון תצאו ולא במנוסה תלכון" ואז יתברר שישראל נגאלו גם גאולה טבעית.
וכך גם ביחס לשתי השמות יעקב וישראל, וכפי שבארנו השם יעקב מסמל רוחניותו של יעקב כאיש תם יושב אוהלים, ואז עיניני העולם הזה אינם שייכים לו אלא בדרך ניסית, והשם ישראל הוא השם המסמל את שייכותו לעולם הזה, לתקן עולם במלכות שדי, ואז יוכל להתייחס לעניני עולם הזה בצורה ישרה.
ועל פי זה מובן מדוע לפי הרמב"ן השם יעקב מתאים לתקופת הגלות והשם ישראל מתאים לזמן שישראל שרויים על אדמתם.
ועוד אמרו חז"ל "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה'), ואפשר לומר שהבחינה של יעקב איש תם יושב אהלים, שהיא באה מנקודה הפנימית הרוחנית שבו, היא לעולם לא מתה, והיא קיימת גם בזמן הגלות, אבל בחינת ישראל תלויה ועומדת אם זכו או לא זכו, ורק בזמן הגאולה ראויים להיקרא בשם זה.
חזרת יעקב על פכים קטנים
המאבק של יעקב עם המלאך הייתה לאחר שחזר לאחוריו, ואמרו חז"ל שחזר אחר פכים קטנים, משום שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן.
ולכאורה קשה מדוע צדיקים מחבבין את הממון יותר מגופן?
וכן מדוע המאבק עם המלאך היה בעקבות חזרתו אחר פכים קטנים?
נראה להסביר זאת בשני דרכים:
א. עבודת ה' בגשמיות
מדוע הצדיקים מחבבין את הממון יותר מגופן - בארו חז"ל "מפני שאינם פושטים ידם בגזל" הזהירות הגדולה מגזל נובעת משתי סיבות: מפני שאינם רוצים להזיק לחבריהם, ובאופן פנימי יותר, מפני שמבינים שמה ששיך להם בהשגחה לצורך תפקידם הרוחני, וממילא הם יקבלו אותו בין כך ובין כך ולכן אינם צריכים לפשוט ידם חלילה בגזל. אמרו חז"ל (סוטה ב.) "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!". הרי לנו שגם שדה פלוני לפלוני צריך להכריז, משום שזה חלקו בעבודת ה' שלו. ולכן חזר יעקב אבינו אחר פכים קטנים, מפני שאם הם שייכים לו הרי הוא צריך למצות אתם את מה שעליו לעשות בהם את עבודת ה' שלו. והנה דוקא כאן נתעורר המאבק בין שרו של עשו ליעקב, מפני שכאן היה צריך יעקב להוכיח את עצמו שראוי הוא לעבוד את ה' בענינים הגשמיים, ובזה להוכיח שראוי הוא לקבל את הברכות של עשו.
ב. חטא של השתדלות יתר בממון
אפשר לפרש זאת באופן הפוך, שזה שיעקב דקדק לחזור אחר פכים קטנים, היה השתדלות יתרה בענין הרכוש שלו, והיה בזה נימא של חטא. וזה פשר המאבק עם שרו של עשו. ואמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה עז):
"ורבנן אמרי לארכילסטים נדמה לו לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים אמר לו העבר את שלי ואני אעביר את שלך, העביר המלאך את של אבינו יעקב כהרף עין והיה אבינו יעקב מעביר וחוזר ומשכח מעביר וחוזר ומשכח כל הלילה א"ל פרקמוס (נ"א פרמקוס) א"ר פנחס באותה שעה נטל אבינו יעקב פוקרין ונתן לו בתוך צוארו א"ל פרקמוס פרקמוס, א"ר הונא בסוף אמר המלאך אני מודיעו עם מי הוא עוסק מה עשה נתן אצבעו (נ"א צור) בארץ התחילה הארץ תוססת אש, אמר לו יעקב מן דא את מדחיל לי אנא כוליה מינה, הה"ד (עובדיה א) והיה בית יעקב אש...".
היינו שיעקב משתדל להציל את כל ממונו, וכל כמה שטורח הוא רואה שעדין לא סיים את מה שצריך לעשות, וזה מפני שכך סדר ההשגחה העליונה, שמי ששוקע בעניני עוה"ז הוא משתעבד להם, ומי שמקבל עליו עול תורה פורק מעליו עול דרך ארץ. ויעקב חשף זאת שכל הטרחה שלו נובעת מהקשר שקשר עם יצר הרע הוא שרו של עשו, והבין שכל זה מדמיון היצר המשתדל לפתותו להסיר לבו מן התורה, וכיון שגילה את פשר הדבר וחשף את זהותו של המלאך נצחו.
למרות ששני הפרושים הללו נראים כהפוכים זה לזה, נראה לפרש אותם כמשלימים זה את זה.
בתחילה ההתמודדות של יעקב עם העסוק בגשמיות עוה"ז היה בה ביטול תורה, שעלולה הייתה לגרום לו לשקוע בחומריות עוה"ז, אולם אחרי הניצחון שלו על היצר הרע, הורם יעקב על, למדרגה שהעסוק שלו בגשמיות עוה"ז הפכה לשליחות אלוקית להאיר את הגשמיות ולרומם את החומריות שתשמש לתכלית הרוחנית ובאופן כזה העסוק הזה עצמו כמוהו כתורה, וכשהוכיח זאת יעקב במאבקו במלאך שרו של עשו, זכה שהמלאך הודה לו על הברכות.
^ 1 נאמר בבראשית פרק כה "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב", ופירש רש"י שלעשו קראו האנשים בשם זה, אבל ליעקב הקב"ה קראו בשם זה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
כי תצא מה בין אשת יפת תואר לרות המואבייה
לעומת אשת יפת תואר המצטרפת לעם ישראל בזכות שחשקו ביופייה, לעומתה רות המצטרפת לעם ישראל לעוני ולסיכוי קלוש להשתלב.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
אורות התשובה - הרב הראל כהן קדושת האמצעים
אורות התשובה פרק ו פסקה ו' -ז'
מה היחס בין הנשמה לפעולות שלנו? כיצד זדונות נהפכות לזכויות? ומה הכוונה שלעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי?
