בית המדרש

  • מדורים
  • שבת הראי"ה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

undefined
28 דק' קריאה
אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (י"ג)

פרק י"ג: העלמת האמת
בשבועות האחרונים למדנו על ההשפעה של תורת הגר"א על מרן הראי"ה, בהלכה ובאגדה. הבאנו את עדותו של הגה"צ ר' יצחק הוטנר זצ"ל שאמר: "הרב היה איש הגר"א", והראנו את המקומות בהם התבטאה השפעה גדולה זו.
בעקבות הדברים שכתבנו, שאלו אותנו מספר קוראים שאלה מעניינת: אם באמת דרכו של הראי"ה היא המשך ישיר של תורת הגר"א, מדוע כלפי הראי"ה היו קנאים שחלקו עליו ומיררו את חייו, ואילו ביחס לתורת הגר"א לא מצינו שמישהו חלק עליה.
קודם שנענה על שאלה זו נבהיר, כי מה שהפריע לקנאים בתורתו של הראי"ה, לא היו הדברים החדשים שבתורתו. המעיין בדבריו של הראי"ה יוכל למצוא מקורות רבים לדבריו בספרי הקבלה, כפי שנראה להלן. ואם אמנם הקנאים לא היו בקיאים כמותו במקורות עליהם נסמכו דבריו, וממילא לא הבינו את דבריו כלל, לא זאת הייתה הבעיה. המניעים למחלוקת הנוראה והביזוי ת"ח שעשו, היו שיקולים קטנוניים של רווח כספי או מעמד חברתי גבוה שהתכוונו להשיג בעזרת מחלוקתם, ואצל חלקם נבע הדבר סתם מרוע לב, אכזריות ואופי קנאי. מחלוקתם של הקנאים הייתה במפורש 'שלא לשם שמים', ומפני כך נענשו על כך ברבות הימים, בידי שמים. חלקם מתו בגיל צעיר, חלקם חלו במחלות קשות, וכדו', כפי שהודיעו רבותינו את עונשם החמור של בעלי מחלוקת.
בדברים שלהלן ננסה לענות על שאלה חשובה זו, ונראה כי גם תורתו של הגר"א – בעיקר בהשקפתו על הגאולה – נתקלה בהתנגדות חריפה וקשה, אף מצד רבנים מפורסמים. גם כלפיה נלחמו הקנאים בצורות שונות, כאשר הדרך הפשוטה ביותר היא: להעלים ולהשכיח את תורת הגאולה של רבינו הגר"א.
ובאמת, בעוה"ר הצליחו הקנאים במלאכתם, וכך הטמיעו בקרב הציבור את התחושה שכביכול הראי"ה 'חידש' מליבו את ההשקפה החיובית ביחס לציונות ולגאולה. אותם קנאים אף גרמו למיעוט הכרת תורת הגאולה של הגר"א. השלב הבא היה, כאשר קמו אנשים ואמרו שהם מתנגדים לתורת הראי"ה, ולא ידעו שבעצם הם מתנגדים לתורת הגאולה של הגר"א [כדוגמת זה, עיין ב'קובץ מאמרים' (לר"א וסרמן הי"ד) ח"א עמ' קנג, ואת האמת – בספר 'איילת השחר' (לגר"י פילבר שליט"א) עמ' 163, ותבין כמה נמהרו דבריו האיומים כנגד צדיקי הדור, ועיין דברי הגר"א שפירא זצ"ל בספר 'אמרי שפר' עמ' רעג].
יש לדעת, כי שיטת הראי"ה כולה, מבחינת תוכנה ועניין התהליכים של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מבוססת על שיטת הגר"א. שיטתו של הראי"ה, המדברת על תוכני תקופת משיח בן יוסף, שהם קיבוץ גלויות, בניין הארץ וישובה, פריחת החקלאות, מלחמות באויבי ישראל וגילוי סתרי תורה, שואבת כל כולה מכתבי הגר"א ותלמידיו. גם לרעיון הריחוק מן הקדושה בראשית זמנו של משיח בן יוסף,שהראי"ה כינה אותו 'חבלי משיח' ובמקום אחר 'חוצפת המשיחיות', יש מקור בדברי הגר"א. מכתביו של הגר"א שאב הראי"ה את ראייתו העמוקה ואמונתו האיתנה שמה שהולך ומתגשם לנגד עיניו אינו מעשה שרירותי של יחידים או מפעל אנושי רגיל, כי אם תוכנית אלוקית להגשמת הבטחתו לעמו [ועיין 'חזון הנבואה' עמ' קמח. ועיין באורך בספר 'עולם נסתר בממדי הזמן'].

כבוד תורה אצל הגר"א
לפני שניכנס לעומקם של דברים, נספר מעט כמה הקפידו על כבוד תלמידי חכמים בבית מדרשו של הגר"א. וכך מתאר הגאון ר' חיים מוולוז'ין – תלמידו המובהק של הגר"א, את מנהגו של הגר"א כאשר נמנע מלקבל דבריו של חכמים אחרים:
"כי יותר שהיה רבינו הגדול נ"ע אשכול גדול שבגדולים, יותר היה נמוך ושפל בדעתו מכל אדם אשר ע"פ האדמה ממש. על גביו ירדו מים עמוקים למקום עמוק עמוק ונמוך בדעתו גם הלום תראו גודל ענוותנותו שמעולם לא הזכיר שום חכם שהשיג עליו ברובא דרובא, רק כפי שיטתו היה יושב ודורש טוב לעמו כמפי הגבורה. למען לא יתכבד בקלון החכם המושג או המחבר ולזאת גם בסולתם אשר קלט לא נשא שמותם" [הקדמתו ל'שנות אליהו'].
ומאידך, בייחס לאנשים מסוימים שהעיזו לחלוק בחוצפה על הגר"א, כותב תלמיד הגר"א – הגאון ר' ישראל משקלוב דברים נוקבים, שיש הרבה מה ללמוד מהם לדורנו:
"ואולם עתה בעוה"ר בדור הזה שהקטן בולע את הגדול תמה אני אם יש בדור הזה שימסור נפשו לעלות לעליה לדרשן או אפילו לשים עיונו לאשכוחי טעמא. ולא אשים דברתי במתים החופשים מן התורה, אנשי בלי עול המשמינים ליבם לבל ידעו ויבינו אור חכמת הרב הדומה למלאך ד' צבאות, ובלתי לבזות רבנן קדישין עיניהם, עליהם הכתוב אומר "זבובי מווות יבאיש יביע שמן רוקח". דימה המבזים ת"ח לזבובי מוות כמו הזבובים שמוסרים עצמם ליפול בהשמן רוקח המרותחים ואך (בשביל) להבאיש השמן, כן המבזים ת"ח יודעים זה דרכם בין האפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא, כדחשבי להו בפרק 'חלק', וכסל למו ומתירין עצמן למיתה ומבאישים ומבזים ת"ח ושמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו מקום בדברי רבינו הגדול לרדות בו על דרך ונתתי מכשולים לפניו ומדברים עתק בגאוה ובוז על צדיקו של עולם, יתחרשון ישתתקון. אלא אפילו היראים והשלמים שמענו וגם בעינינו ראינו אשר הרימו ידם ללבוש גאות ועוז לאמר כי השיגה ידם להשיג על דברי רבינו הגדול (הגר"א) וממטו ליה בחד שיחה קלה, אשר בעודנו חי לא היה להם פתחון פה לפניו, וכל הנה ככופתא דחמרא לגביה וב"ה כי שקלו למטרפסייהו כי בכל אשר ראינו ושמענו השגתם הן הם העידו על עצמם גבהות ליבם כי כד ניימו ושכבו אמרו להא מילתא ואינן כדאין להעלות על הכתב להראות טעותם כי ממקומו הוא מוכרע" [מתוך ההקדמה לספרו 'תקלין חדתין'].

"המחלוקת היא תכלית הקלקולים"
תלמיד נוסף של הגר"א – הגאון ר' מנשה מאיליה (עיין אודותיו בגליון 54), מתייחס בכתביו לענין המחלוקת הרעה בין הצדיקים. ר' מנשה סבל בעצמו ממחלוקת קשה, כאשר מתוך חיפושו אחר האמת העיז לומר דברים שונים מהמחשבה ההמונית, ומי שהגן עליו היה רבו הגר"א [עי' 'מגד גבעות עולם' ח"ב עמ' טו]. במשך חייו ניסה ר' מנשה לשכך את אש המחלוקת הנוראה בין המתנגדים לחסידים, ואף כתב על כך ספר שלם 'פשר דבר'. בתוך הספר, מבאר ר' מנשה את עוון המחלוקת והפירוד, ואת גורמיו:
"ועתה נשוב לכוונתנו כפי שיעדנו בתחילה, לעשות פשרה בין הצדיקים. היינו אותם שאינם חפצים אלא רק ביושר וכל כוונתם לשם שמים. ועכ"ז רבתה המחלוקת אף בין אנשים כאלה, אשר הוא תכלית הקלקולים שבעולם [...] וכל זה בא מחמת חולי ההרגל, שמה שמורגל אצלו הוא חושבה כאילו קיבלה מהר סיני [...]. (ולמרות שהם) דברים העומדים ברומו של עולם, יסודם הוא פשוט. ואם נכשלו בדברים פשוטים, אזי מה שהורכב מהם לאפס ותוהו נחשבו" [ספר 'פשר דבר', מובא בקובץ 'ישורון' ח"ה עמ' ריז].
הגר"א עצמו כותב בכמה מקומות דברים חריפים ומזעזעים ביחס לעוון המחלוקת, ולאלו הנופלים בו: "בעלי מחלוקת גרועים מכולם (מכל מיני ערב רב) ונקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם" ['אבן שלמה' יא ח עיי"ש].
מהדברים שראינו, אנו יכולים להבין כי הגר"א ותלמידיו השקיעו מאמצים רבים להרבות שלום בעולם, ולהרבות כבוד ת"ח. אך אם נדמה שכך גם נהגו כלפיהם, הרי שאין הדבר פשוט כלל, כפי שנראה להלן.

תורת הגאולה של הגר"א
"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" [דברים לב, ז]. בפסוק זה פתח מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל את דבריו באספת צאצאי תלמידי הגר"א ביום ג' תשרי תש"ח (לקראת מלאות מאה חמישים שנה לפטירתו של רבנו הגר"א ומאה וארבעים שנה לעליית תלמידיו לאר"י).
וכך אמר הגרי"מ בשיחתו: "מצווה מן התורה לזכור ולשאול מן הזקנים, בינו שנות דור ודור – כלומר, הבינו את התנאים של הדורות הקודמים בדכי שתבינו את ערך מעשיהם ועמלם. ואם אינך מבין אותם שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ובנוגע ליסוד יישובנו הנאדר בקודש, הרי חובה ראשונה לקיים מצווה זו, מוטלת על צאצאיהם של תלמידי הגר"א מייסדי הישוב, וגם לקיים דברי רבותינו מעשי אבות סימן לבנים [עי' סוטה לד.] מעשי אבות ירשו בנים. יחד עם זה חובה רבה על כל איש ישראל לקחת חלק בירושת הרוח הקדושה והכבירה וללמוד ממעשיהם הכבירים של הגאונים מוסדי ארץ תלמידי רבנו הגר"א ז"ל בעבודת קבוץ גלויות וישוב ארה"ק בעזרת ד'" [מובא בספר 'אמרות טהורות' עמ' קסד].
אותה "רוח קדושה וכבירה" שמזכיר הגרי"מ חרל"פ, שנולדה ברוחו של רבינו הגר"א, וממנו הושפעה לתלמידיו, המשיכה ברוב עוזה והדרה גם בדור השני של התלמידים. במשך למעלה מחמישים שנה, (ת"ר – תר"ן) שמשה המסורת של השיטה הרעיונית של הגר"א ותלמידיו ומשאת נפשם והתלהבותם ביסוד והרחבת הישוב, כשולחן ערוך. כל רמז רמיזא של הגר"א בענייני קיבוץ גלויות ומצוות ישוב ארה"ק היה בעיני מנהיגי העדה בירושלים כאורים ותומים, אשר עליהם מסרו את נפשם לבצע ולהוציא מכוח אל הפועל את כל הכוונות הקדושות. על יסוד המסורת הזאת היו מוסכמים ומקובלים באמונה עמוקה אצל כל תושבי ארץ ישראל, גם פשוטי העם, שלושת העיקרים הבאים:
א. לפני ביאת המשיח תהיה אתחלתא דגאולה, ע"י רשיון מלכי האומות, כמו שהיה בימי כורש בבית שני. ב. לפני הגאולה השלימה צריך להיות קיבוץ גלויות בשיעור של שישים ריבוא לפחות. ג. לפני הגאולה השלימה צריכה ארץ ישראל להיות בנויה ונושאת פריה על כל מרחביה (שזה עניין 'קץ המגולה' שבחז"ל) וזו הייתה שאיפתם ומגמתם של הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב. וכמ"ש: "כי ניחם ה' ציון [...] וישם מדברה כעדן וגו'".
שורשיה ויסודותיה של צמיחת הישועה היו בקודש, בחזונו של הגר"א שהיה 'נהורא דמשיח בן יוסף', אשר האיץ בתלמידיו לעורר את הגאולה באתערותא דלתתא, "תעשה ולא מן העשוי". לגר"א הייתה תורה מסודרת ומקיפה לגבי סדר הגאולה [עיין בספר 'אחרית כראשית – מאמרי גאולה ע"פ הרמח"ל והגר"א' ובהסכמת הגאון ר' שמואל אויערבך שליט"א, וכן בספר 'עולם נסתר בממדי הזמן'] ומכוחו וכוח כוחו מסרו תלמידיו נפשם ממש על העלייה לארץ וישובה והפרחת שממותיה בנטיעות וכו', ועל גבי פעולתם הרוחנית והמעשית נבנה אח"כ כל הישוב והתפתח למימדים עצומים כפי שאנו רואים כיום.
וכך כותב הגאון רבי אליהו ראם זצ"ל (ראב"ד בירושלים ומצאצאי משפחת הגר"א), בהסכמתו לספר 'דורש לציון' – ובו דרשות מייסדי הישוב בארץ הקודש מבית מדרשו של הגר"א: "יש לציין שכל הרעיונות של רבנו הגר"א על קבוץ גלויות וישוב ארץ הקודש התבטאו לא רק ברעיונות אלא גם הוצאו מכוח אל הפועל על ידי תלמידיו עושי רצונו ומצוותו בעלייתם לארץ ישראל בנסיעות קשות בים וביבשה ומסרו נפשם וגופם בעבודה הקדושה של יסוד הישוב ובנין הארץ בתוך תנאים מסוכנים ואשר גם בספרים רבים אי אפשר לתת את התמונה הנשגבה הזאת. והם הם שהניחו את היסוד הגדול לקבוץ הגלויות ובנין הארץ בסייעתא דשמיא". אחד מגדולי המקובלים בירושלים, הגאון ר' צבי הירש כהנא שפירא זצ"ל, אמר בנאומו בכינוס אזכרה שנערך ביום כ"ז אלול תרפ"א: "זכות גדולה היא ללמוד וללמד את תורת האתחלתא שעל פי רבינו הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב, המרוכזת בכתבי 'קול התור' של הגאון ר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א" [מובא בספר 'דורש לציון', עמ' ג וכן ב'מדרש שלמה' עמ' ט].

שכונת 'מאה שערים'
אחד מצאצאיהם של תלמידי הגר"א שעלו ארצה, היה ר' יושעה (יוסף) ריבלין זצ"ל (סבו היה ר' משה מגיד זצ"ל, שהיה נכדו של ר' בנימין משקלוב תלמיד הגר"א, ובנו של ר' הלל משקלוב בעל 'קול התור'). ר' יושעה היה חדור כולו ברוח נלהבת של גאולה ובנין הארץ, על פי תורת הגאולה של הגר"א כפי שקיבל מאבותיו. במשך שלושים שנה שימש ר' יושעה כמנהל ה'ועד הכללי', ובמסגרת עבודתו זו זכה להקים כארבע עשרה שכונות חדשות בירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה, מתוך השקפתו הברורה כי הרחבת הישוב היא 'אתחלתא דגאולה' [עיין בספרו 'ברית אבות בסערת אליהו'] ומתוך מסירות נפש ממשית. כמו כן עסק ר' יושעה בפעולות חשובות נוספות, כמו למשל יסוד המושבה 'פתח תקווה' [ראה בספר 'רבי יוסף ריבלין' עמ' 20]. בעלונים הבאים נעסוק בהרחבה בדמותו של ר' יושעה, מתוך כתביהם ודבריהם של מרן הראי"ה והגרי"מ חרל"פ. כאן רק נספר בקצרה על אחת מהשכונות שבנה ר' יושעה כחלק מהשקפתו על 'אתחלתא דגאולה', והיא שכונת 'מאה שערים'.
שכונת מאה שערים נבנתה בשנת תרל"ד. הפסוקים המעטרים את שער 'ספר התקנות של מאה שערים', צופנים כולם כיסופי גאולה וקרבתה: "ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקרא לך פורץ גדר משובב נתיבות לשבת", "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי", "ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו". בספר זה, משווים ראשי השכונה את מפעלם למפעל עולי גלות בבל: "כי כמקרה אבותינו עת שבו אסירי התקווה לבצרון... ורוח ד' התנוססה על בחיריו אז עזרא ונחמיה וחבריהם לעלות בראש גאולים לנהל צאן קודש אל מקום רבצם, להשיב בנים אל גבולם... עדי חפץ ד' הצליח בידם להעמיד את חומת ירושלים על תילה סביב, ולייסד היכל ה' על מקומו הראשון... וככה כמקרה אבותינו אז, כן קרה גם אותנו בדורנו זה" [עיין באריכות בספר 'מאה שערים', יוסף יואל ריבלין עמ' 21]. ככלל, דמותם של עזרא ונחמיה ובית שני היו מוזכרים הרבה אצל הגר"א ותלמידיו, כמשל ודוגמא לשיבת ציון השלישית בה הם נמצאים [עיין ביאור הגר"א על תיקוני זוהר חדש דף כז].
התיישבותם בשכונת מאה שערים הייתה כרוכה במסירת נפש ממש, אך המתיישבים לא פחדו ולא נרתעו משום קושי, מפני שהייתה בהם אמונה חזקה כי הרחבת הישוב וישוב הארץ, זהו 'הקץ המגולה'. ועד חברת מאה שערים לא הסתפק בבניית בתי השכונה, אלא אף רכש שטחי אדמה בקרבת קבר שמואל הנביא, למטרת ישוב חקלאי עבור חברי השכונה וכלל תושבי העיר ['מוסד היסוד' עמ' 70. וכן ב'קובץ הציונות הדתית', 'מאה שערים של ציונות', עמ' 27].

מאה שערים - השכונה הציונית
רבים מאנשי הישוב הישן בירושלים נמנו עם נושאי הדגל הראשונים של 'המזרחי' – התנועה הציונית חרדית, ושכונת מאה שערים שימשה מרכז לפעילותה של תנועה זו בראשיתה בירושלים. מימי הקמת השכונה ועד שנותיה הראשונות של המדינה, הייתה שכונת מאה שערים פתוחה בפני ציונים מוצהרים, ופעילות ציונית נערכה בה בריש גלי. כינוס הוועידה הארצית השנייה של המזרחי (כ"א – כ"ג אלול תרע"ט) התקיים בהיכל ישיבת מאה שערים, ובקהל המשתתפים בוועידה בלטו אנשי הישוב הישן. רבה של מאה שערים וראש הישיבה, הגאון ר' יוסף גרשון הורביץ זצ"ל, פתח את הוועידה והיה אחד משני נשיאי הכבוד שלה. גם מרן הראי"ה נאם בכנס זה. בתרפ"א נתקיימה בהיכל הישיבה הגדולה של מאה שערים אסיפה פומבית בנושא "הפצת השקל הציוני". הדוברים הראשיים באסיפה זו היו הרבנים הראשיים של ארץ ישראל, מרן הראי"ה וה'ראשון לציון' הרב יעקב מאיר. גם בשנת תרפ"ז, במלאת עשרים וחמש שנים לתנועת המזרחי, נערכה בישיבת מאה שערים אסיפה פומבית לציון יובלה של התנועה. בין הנואמים היו מרן הראי"ה, הרב מאיר ברלין והרב שמואל חיים לנדוי.
בכלל, ישיבת מאה שערים הייתה אחד המקומות בהם נהג הראי"ה לשאת את דבריו בפני הציבור הירושלמי. כך למשל הספדו של הראי"ה על ידידו ואוהבו מרן ה'חפץ חיים', היה בישיבת מאה שערים, בפני קהל רב [עיין בספר 'בין שני כוהנים גדולים – מרן הראי"ה ומרן החפץ חיים' באורך].
יש לציין, כי רבה של שכונת מאה שערים (החל משנת תרס"ט) באותה תקופה היה הגאון ר' יוסף גרשון הורביץ זצ"ל, שהיה גם חבר הבי"ד של ירושלים, כאשר הראי"ה שימש כאב"ד. הרב הורביץ היה ממייסדי ה'מזרחי' בירושלים, ואף התמנה לעמוד בראשו (בשנת תרע"ח). בנוסף לכך, בתקופת המנדט שימש הרב הורביץ כראש ועד שכונת מאה שערים. ביום הקמת המדינה, התאספו בביתו רבים מאנשי הישוב הישן, לשמוע ברדיו את הכרזת המדינה, וכשהסתיימה – קם וברך 'שהחיינו' בשם ומלכות. הרב הורביץ היה ממעריציו ומקורביו של הראי"ה, ומהחתומים על כתב הכתרתו לרבה של ירושלים, יחד עם כל מוסדות הישוב הישן, הישיבות, ה'ועד הכללי' וכל גדולי ירושלים, שהיו כולם בצידו של מרן הראי"ה, לעומת קומץ קנאים שפרשו כבר בזמן הגאון ר' שמואל סלנט מהבי"ד המרכזי והמליכו על עצמם את הגרי"ח זוננפלד [ראה דברי מרן הגרצ"פ פראנק זצ"ל, בשו"ת 'מלכי בקודש' ח"ד סי' י']. כמו כן היה הרב הורביץ אחד מגדולי ישראל שהספידו את מרן הראי"ה בהיכל ישיבת מאה שערים ביום השנה (ג' אלול תרצ"ו).
בשיחותיו בענייני תורת הגאולה, היה נוהג הגר"י הורביץ זצ"ל להשתמש בביטוי 'הציונות הגראי"ת', בהתכוונו לכך שהעיסוק בענייני הגאולה והפעילות להבאתה בדרך הטבע, ראשיתם היו אצל הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב בארץ [עיין 'מדרש שלמה' עמ' 30].

ההיסטוריה שהושכחה
מפליא הדבר, עד כמה הועלמה והושכחה ההיסטוריה המופלאה הזו במשך השנים, וכמעט שלא שמענו עליה, ולא במקרה. כל אותה רוח גדולה של אתחלתא דגאולה, שהייתה כל כך מוחשית ומפורשת אצל תלמידי הגר"א מייסדי הישוב, נעלמה כליל, עד כדי כך שהיום ישנם מקומות שכביכול ע"פ 'דעת תורה' אסור בכלל להזכיר את המילים 'אתחלתא דגאולה', 'קץ המגולה', 'ה' באייר', שתלמידי הגר"א השתמשו בהם במפורש.
ואלה הם דבריו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל:
"רבים הם אשר דווקא מצד פשטותה של התקופה ההיא (תקופת עליית תלמידי הגר"א) מצד אחד ומצד רוממות נוראות קודש מגמתם מצד שני, לא יכלו לעמוד על אופי התקופה ההיא, ולדעת כי ממנה כל התוצאות שיצאו אחרי כן במשך הזמן מעת עלייתם עד הנה. והיו ג"כ כאלו שרצו להשכיחה ולא דברו ולא סיפרו עליה. אולם האור המבהיק חודר מבעד כל המסכים והולך ואור עד נכון היום. והאמת הוא עד לעצמו וא"צ ראיה".

היו שהשכיחו את התקופה הזו, מעיד הגרי"מ. אך לא רק לאחר מעשה הייתה התנגדות. מאז ראשית יסוד הישוב ע"י תלמידי הגר"א ובייחוד מראשית יסוד הישוב מחוץ לחומה, בנין השכונות הראשונות ויסוד הישוב החקלאי ע"י המוסד העליון של הימים ההם – 'הועד הכללי כנסת ישראל', נמשכה מערכה גדולה של הפרעות איומות, ע"י חוגים שונים, עם זרם של השמצות בכל העיתונות של הימים ההם ['מדרש שלמה' עמ' 46]. בתואנות שונות הם נלחמו נגד ר' יושעה ריבלין, מנהל ה'ועד הכללי' וראש הבונים.
עוד לפני עשרות שנים הדגישו גדולי תורה בירושלים בכאב עמוק, שאילו היו מקיימים כראוי את מסורת תלמידי הגר"א, אילו לא נשכחה ההיסטוריה הגדולה של עליית תלמידי הגר"א ומסירות נפשם; אילו לפחות, לא היו מפריעים לעבודת הבנין של מנהיגות ירושלים ממשיכי המסורת הגראי"ת שע"י המוסד העליון של הימים ההם, הועד הכללי כנסת ישראל, – הייתה ארץ ישראל כבר מיושבת כולה יהודים עם הנהגה על יסודות תורה ומצוות. לצערנו ההיסטוריה הגדולה והקדושה הזאת לא רק נשכחה אלא גם הושכחה. פרשה כאובה היא, ולא כאן המקום למגר ולעקור משורשה את זכרון כל הענין של עליית היסוד, היא העלייה הראשונה האמיתית, ואת כל המפעלים הכבירים של הישוב הישן בתקופה הישנה ['מדרש שלמה' עמ' 35 ועיין באריכות בספרים 'מוסד היסוד' ו'חזון ציון'].
מהי הסיבה העמוקה להסתרה והשכּחה זו? ר' הלל ריבלין זצ"ל, מתלמידי הגר"א, מסביר בספרו 'קול התור' את התכונה הפנימית של דור 'אתחלתא דגאולה':
ע"פ הגר"א כל עבודת קיבוץ גלויות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, כל פעולה כללית ופרטית בכל צעד ושעל של הכלל והפרט, תלויה בקיומו והצלחתו של משיח בן יוסף וקיומו והצלחתו של משיח בן יוסף תלויים באתערותא דלתתא" [פרק א' ב'קול התור']. "כל המעשים שהשעה צריכה להם באתחלתא דגאולה, כולם מכלל תפקידו של משיח בן יוסף וביעודו המה. תפקידו הכולל של מב"י הוא סלילת הדרך לגאולה הניסית השלימה, בחפצם של ישראל ובדרך הטבע. כל פעולה הנעשית על דרך זה מסתייעת ע"י ניצוץ מאורו של מב"י. ניצוץ זה הוא הכח הניסי המסייע לכל מעשה שהאדם מתעורר לעשות למען קירוב הגאולה" [מבוא ל'קול התור'].
מתוך ידיעה זו, נוכל להבין את שורשה העמוק של הסתרת האמת:
"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו [בראשית מב ח] – וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף, ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור, אשר הוא 'משיח בן יוסף' מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו. ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של 'משיח בן יוסף' שאין מכירים (אותם) בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוונותיהם הרבים. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו היו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא, שהם קיבוץ גלויות וכו', היינו כבר בגאולה שלימה" ['קול התור' פ"ב אות לט].
אילו לא היו מזלזלים בקיבוץ הגלויות, היינו כבר בגאולה שלימה – קובע בעל 'קול התור'. השאלה הנוקבת היא, מדוע רבים ושלמים, וביניהם ת"ח, לא רק שאינם מכירים את יוסף אלא אף מזלזלים בו? מסביר בעל 'קול התור':
"חובה עלינו לדעת מראש, בעבודתנו הקדושה למען קיבוץ גלויות ובנין ירושלים, כי במידה שהעבודה הזאת תגדל – יגבר ה'סטרא אחרא' להפריע ולהכשיל בנשקו העיקרי שהוא עקירת האמת ובמניעת קידוש ה', ועל זה נאמר: "אשר חרפו עקבות משיחך". [...] ובעקבות משיחא גובר הס"א ביותר להכות גם תופשי תורה בסנוורים ['קול התורה' פרק ה'].
(מעניין שגם כלפי הספר 'קול התור' בעצמו נלחמו אותם 'עוקרי האמת', וניסו בדרכים מפוקפקות ומוזרות לבטל את משמעותו הנחרצת בייחס ל'אתחלתא דגאולה'. ועיין בספר 'עולם נסתר בממדי הזמן' דבריו בעניין זה).

גדולי ישראל: הס"א נלחמת בגאולת הארץ
בצורה דומה, הסביר הגה"צ המקובל רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ זצ"ל (שהיה מגדולי תלמידיו של הגאון ר' עקיבא איגר) את סיבת התגברות הקליפה במיוחד נגד ישוב הארץ ושיבת ישראל לארצו:
"ויש לראות גודל התכלית (של ישוב א"י) בזה שהקליפה גובר גם בצדיקים היותר גדולים לבטל הטוב הזה. יען שכל כוח הקליפה תלוי בגלות, ובביטול הגלות יבוטל (כוחו של הקליפה) כמאמר הגמרא בסוכה" [מובא בראש הספר 'שו"ת נפש חיה'].
בספר 'נתיבות שלום' להגה"צ האדמו"ר מדראהביטש זצוק"ל הוא כותב כך:
"אאמו"ר זצ"ל היה אומר (האדמו"ר הגה"צ חיים מאיר יחיאל זצ"ל), כי שתי מצוות הללו, אהבת ישראל וישוב ארץ ישראל שהם שקולים כנגד כל התורה כולה כמאמר חז"ל, קם עליהם הס"מ בתחבולותיו והפכן במוחם של אי אלה אנשים – וביניהם יראים וגם שלמים – לאיסור, למען הצר את צעדי הגאולה. ולדאבון נפשנו זקוקים אנו לחפש מאמרים ועובדות להתירן" ['נתיבות שלום', עמ' ג'. ועיין בהסכמתו המיוחדת של הראי"ה לספר זה].
במקום אחר, כותב בעל 'קול התור':
"בעוה"ר, רבים הם החוטאים חטא גדול של וימאסו בארץ חמדה, גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה. דעה זו שכבר הופרכה ע"פ גאוני עולם ראשונים ואחרונים, המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים שקבעו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ורבינו הרמב"ן זיע"א שקבע את מצות ישוב אר"י במצות עשה שבתורה וירשתם אותה וישבתם בה [...] ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א קדוש ישראל אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לא"י ולעסוק בקיבוץ גלויות והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה לקרב קץ הגאולה ע"י ישוב אר"י. [...] מה גדול הוא הכאב של העובדה שרבים מאחב"י וביניהם גם מעשירי עם שבמדינות רוסיא אשר התכוננו בהתלהבות לנסוע לאר"י במצות רבינו הגר"א ונתקררו דווקא ע"י כמה מתופשי התורה אשר לא ידעו ולא יבינו וזאת מה שכתב רבינו כי בקיבוץ גלויות יגבר הס"א ר"ל, וזאת מה שנאמר במדרש כשישראל יוצאים מן הגלות עמלק מזדמן להם בדרך. וזהו כוח הטומאה אשר ע"ז נאמר "אשר קרך בדרך", מה חזק כוחו כוח השטן שהכניס דעה כוזבת גם בתופשי התורה לעכב את הגאולה, הרי המרגלים היו גדולי ישראל והשטן השיאם ר"ל [קול התור פרק ה'].

בעניין זה כותב מרן הראי"ה: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל את ערכה וחכמתה ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ אלא בתשובת המשקל להגיד ולבשר בעולם כולו הדרה והודה קדושתה וכבודה ['אגרות הראי"ה' א אגרת צו].

ת"ח מפחדים להביע דעותיהם
אחד מגדולי הרבנים בהונגריה בתקופת השואה, היה הגאון רבי יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (אב"ד פישטיאן, ובעל שו"ת 'משנה שכיר'). הגרי"ש טייכטאל היה מגדולי הקנאים נגד הציונות ונגד ישוב הארץ, ואף חתם על כרוזים הקוראים להימנע מתמיכה במיישבי הארץ. אך בסוף ימיו, ישב ובירר את הדברים מתוך מקורותיה של תורה, וגילה כי השקפתו בענין הציונות הייתה מוטעית לגמרי, שניזונה משמועות ואמירות שרווחו בציבור החרדי בסביבתו. בספרו 'אם הבנים שמחה', שכתב ממש בזמן השואה, הוא מתאר את ההסתה הפרועה והלחץ החברתי הקשה בקרב הציבור החרדי, שגרם לו להביע דעה נגד ישוב הארץ:
"ולא די בהתנגדותם למפעל לחוד, עוד גרמו להעלות איזה שנאה בליבות הפשוטים מן החרדים לעסק בנין הארץ, עד שאם אחד פותח את פיו לדבר ולהלהיב עצמו לבנין ארצנו, הוא משוקץ ומתועב בעיניהם, והכל גוערין בו: אתה ציוניסט ושקץ מתועב! – וגרמו בזה מיאוס ושיקוץ לארץ חמדה. ואיש הפשוט שאין לו דעת עצמו להכריע מדעת התורה אם זה אמת או לא, ורוצה שיחזיקו אותו לחרד וחסיד – הוא צועק ככרוכיא על הרוצה להתעסק בבנין הארץ: אתה פושע וציוניסט, ובזה הוא מבאיש את ריחו ואת ריח ארצנו הקדושה, ובאמת הוא רק תם ושאינו יודע לשאול, ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. ואם שכמה מן הת"ח האמיתיים חושבים בליבותיהם מחשבות טובות במפעל הקדוש הזה, ומודים אמת בלבבם שרק זה תכליתנו – לקומם ולכונן את בית חיינו ולחונן את ארצנו ולרצות את אבניה ועפרה, אבל נשאר רק מחשבה טובה בלב בלבד, כי לא ימלא נפשו להוציא מחשבתו בדיבור, כי ירא וחת מהגערות שיגערו בו ויעשו אותו לשיקוץ ומתועב ולציוניסט. וכה היו מפיצים שנאה ושטנה בעולם החרדי נגד הכת שנתנו ליבם לבנות את ארצנו על תילה, וממילא גרמו בזה גם מיאוס לארץ חמדה, ונפלו בעבירת המרגלים שעליהם נאמר: וירגנו באוהליהם וימאסו בארץ חמדה", ומה היה סופם של המרגלים – שגרמו עי"ז בכייה לדורות. וכן המה עוד הוסיפו בכייה על בכייה" [עמ' כ'].
"ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים, ונשרש בליבי כך, ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא... ורק אחרי שלקינו בגלות זו עיינתי בהלכה זו, והאיר ד' עיני שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה, ואני מודה ואומר: דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי. וב"ה איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי האמת שבליבי" [עמ' כא].
"מי שהוא משוחד בדבר – לא יראה האמת ולא יודה לדברינו, ולזה לא יועילו כל הראיות שבעולם, כי הינם מוכים בסנוורים והנגיעה שבקרבם תעוור עיניהם ויכחישו אפילו דברים ברורים כשמש, כי מי לנו גדול מהמרגלים אשר הפסוק מעיד עליהם שאנשים כשרים היו, ואעפ"כ יען שהייתה נגיעת הנשיאות טמונה בקרבם [...] מאסו בארץ חמדה והתעו אחרים [...]. כמו כן הוא בזמנינו, אפילו רבנים ואדמו"רים וחסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או משרה טובה עם סיפוק גדול, אשר מורא עולה על ראשם – אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם" [עמ' לו].
יש לזכור, כי הגרי"ש טייכטאל נחשב מגדולי הרבנים בהונגריה שהיו נגד הציונות, והדברים שמעיד על הלחץ וההסתה המשפיעים על דעת הרבנים המתנגדים לציונות, יש להם משמעות נוקבת ביותר. כמובן, שגם את הספר הזה, העלימו 'עוקרי האמת' בצורה מוצלחת למדי, בדרכים שונות ומשונות, מתוך פחד גדול [עי' למשל בהקדמת בן המחבר לספר].

מדוע הכרחי להכיר בגאולה?
כותב הגר"א [בפירושו על משלי פרק ו פסוק ד', וכן בפירושו על שיר השירים ג, ז]:
"אבל הדיינים צריכים להיות בקיאים גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה, דאם לא יהיה בקי בעניינים אלו, אף שיהיה בקי בדין תורה, לא יצא הדין אמת לאמיתו [ע"פ שבת י.]. כלומר, אף על פי שיפסוק 'אמת' לא יהיה 'לאמיתו', כי אפשר שהוא דין מרומה, ולכן צריך הדיין להיות בקי בשניהם". בנוסף לנחיצות ההכרה בטבעו של עולם, כותב הגר"א, כי "בכל דור, שולטת מידה אחרת של הקדוש ברוך הוא ששולטת בעולם, וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל לפי עניין המידה ההיא" ['אבן שלמה' פרק יא].
דברים אלו של הגר"א היו ליסוד בהשקפתו של הראי"ה על גאולת ישראל המתרחשת בדורנו. וכך כותב הראי"ה באגרת לתלמידו הגרי"מ חרל"פ:
"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שם דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה מועלפת במטמוני מסתרים כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלים חולאים רוחניים..." ['אגרות הראי"ה', אגרת שעח].
מי שרוצה להתוות דרך של תשובה לדורנו, אינו יכול להתעלם ממה שד' עושה איתנו עכשיו, אינו יכול להיות עיוור מלראות את "הקץ המגולה", עליו אומרת הגמ' [סנהדרין צח.]: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" [יחזקאל לו ח]. עד עתה, עם ישראל היה בגלות – רחוק מאדמתו, והארץ לא נתנה פריה. עתה אנו שבים אל ארצנו והיא נותנת פריה. השיבה לארץ אינה דבר של מה בכך. אלפיים שנה התפללנו על כך: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותנו", והנה זה קורה! אמנם ישנם אנשים שעוצמים עיניהם מראות, וממשיכים להגות מילים אלו כצפצוף הזרזיר, מבלי לשים לב מה הם מבקשים [עיי' כוזרי ב' כ"ד].
דורנו הוא דור ישועה, 'קץ המגולה', כפי שקבעו רוב ככל גדולי ישראל כבר לפני מאתיים שנה [ראה: ספר 'שיבת ציון', וספר 'אתחלתא היא' ועוד], וכמובן הגר"א ותלמידיו, עמדה קביעה זו בראש מפעליהם. תלמידי הגר"א לא היססו מלהשתמש בביטוי 'אתחלתא דגאולה', בדברם על תקופתם, כאשר בארץ ישראל נמצאים יהודים מעטים והישועה השלימה עוד רחוקה. כמובן, כל זה אינו מונע מאיתנו מלראות את כל הבעיות הקשות, בגשמיות וברוחניות, וכפי שכותב שם הראי"ה: "... הגאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלים חולאים רוחניים" ['אגרות הראי"ה' שם]. אך יש לזכור שהגמרא עצמה כבר דנה ביחס בין גאולה לתשובה [סנהדרין צח:], ומסקנתה היא שהגאולה – כלומר: קיבוץ גלויות – לא תלויה בתשובה. כך גם פוסק הגר"א בכמה מקומות. בהערותיו לתיקוני זוהר [קכו:] אומר הגר"א, כי הגאולה תבוא בדור שכולו חייב. ויותר מזה: לפי הגר"א, סיבת הגאולה אינה מעשיהם הטובים של עם ישראל, אלא העובדה שכאשר עם ישראל בגלות זהו מצב של חילול ד' [עי' יחזקאל לו כ], ואילו גאולת ישראל מטרתה להרים קרנם של ישראל בעולם, ובכך להביא לידי קידוש השם. וכמ"ש: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". את חשיבותה של הגאולה לא נוכל לתפוס בשום אופן, כל עוד נסתכל במבט מצומצם וכמותי על המצוות. גם בחו"ל, יכול עם ישראל לקיים מצוות ולעסוק בתורה. מבחינה אישית, אין הרבה משמעות האם היהודי נמצא בחו"ל או בארץ. עיקר ההבדל הוא ברמה הלאומית. עם ישראל בגלות הוא מת, כפי שאומר הגר"א [הקדמה לספרא דצניעותא], ואילו החזרה לארץ היא בעצם תחייתו של עם ישראל. זאת הסיבה שאנו מצפים ומתפללים אלפי שנים לגאולה, וזאת הסיבה לכל מפעלו של הגר"א לעורר את שיבת ציון. לא בשביל לקיים מצוות פרטיות נוספות, אלא להקים את עם ישראל לתחייה [עיין 'דורש לציון' ט - יג].
חשוב לנו לדעת, שהביטוי 'גאולה' פירושו: קיבוץ גלויות, ולא כמו הביטוי שהשתרש היום 'גאולה רוחנית', שאין לו שום מקור בדברי חז"ל. בלשון הגמרא, 'גאולה' פירושה אך ורק קיבוץ גלויות ובנין הארץ, ואילו מצבו הרוחני של העם נקרא 'תשובה'. וכאמור, הגמרא פוסקת ש"גאולה לא תלויה בתשובה". כמובן, שבדור שלנו, מתקיים הדבר, כפי שמצד אחד עם ישראל נגאל, ומצד שני המצב הרוחני אינו מושלם.
לצערנו, רבים התעלמו מהשקפתו של הגר"א בעניין, ולא הכירו ב"קץ המגולה". ביניהם גם אנשים הנחשבים כ'תלמידי הגר"א', כאשר מעולם לא עסקו בצורה מסודרת בשיטתו בעניין הגאולה (אשר העיסוק בה מועט ביותר). הקושיות הרבות שיש להם על המציאות או על הנהגת ד', מונעות מהם לראות את הפלאים שד' עושה עם עמו [עיין דבריו הנחרצים של הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל כנגד דעות אלו, בקובץ 'שיבת ציון']. התופעה הזאת אינה חדשה. ישעיהו הנביא כותב: "החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות, מי עיוור כי אם עַבְדִּי [...] ראות רבות ולא תשמר פקוח אוזניים ולא ישמע" [ישעיה מב יח-כ]. כך גם היה בזמן עזרא ונחמיה שאנשים גדולים לא שמו ליבם שד' עושה ישועה לעמו, ואף התלוננו על הרמה הרוחנית של העם [עיין יומא ט:, זכריה ד י, סוטה מח:].

דעת הרב מפוניבז' על 'אתחלתא דגאולה'
גם אצל גדולי ישראל היה מוסכם הדבר כי אנו נמצאים ב'אתחלתא דגאולה'. כך למשל כותב הגר"י כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', לאחר קום המדינה:
"אין בעל הנס מכיר בנסו" הנסים והנפלאות, התשועות והמלחמות שהתרחשו בארץ הקודש ובעיר הקודש והמקדש, גם אלה שראו זאת בעיניהם, גם אלה שחזו זאת מבשרם ממש, אינם מצליחים להביע את מעמקי רגשותיהם. ומי כמוני אשר נדד בימים אלה על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומות הנסים, לחשוב יותר על פשר המאורעות המופלאים מאד. הלשון שלנו דלה ומוגבלת מלבטא, ואף כח הדמיון מצומצם מדי מכדי לתפוס ולהקיף את משמעות הדברים ['קובץ חידושים' עמ' כט].
כך גם מספר הגאון ר' אריה בינה זצ"ל:
"נאמנים עלי דברי הרב מפוניבז', הרב יוסף כהנמן, שלא פעם אמר ברבים, שאנו חיים בזמן של אתחלתא דגאולה, וגם אני שמעתי את זה ממנו. בישיבת פוניבז' ידוע שהייתה מחלוקת – הרב מפוניבז' היה תולה דגל ביום העצמאות, והיו כאלה שהורידו לו את הדגל. בהספד על ר' אהרון קוטלר הוא דיבר על אתחלתא דגאולה, ובציבור שהיה שם היו כאלה שנבהלו מזה. עבר לחש בתוך הציבור: "מה הוא מדבר? אומר דברי ציונות, ח"ו, דברי כפירה". עבר לחש – והוא הרגיש את זה. באותו רגע הוא הביא מהמשנה בסוף מסכת סוטה, האומרת שאחד מן הסימנים של עקבתא דמשיחא זה ש'חוצפא יסגא'... הוא התכוון לחוצפה הזו שהם הולכים ללמד אותו איך לדבר ומה לדבר" [הרב אריה בינה זצ"ל, מובא בספר 'אתחלתא היא' ח"א עמ' שכד]. יש לציין, כי גם לאחר שנפטר הרב כהנמן זצ"ל, הקפידה אשתו לתלות בביתה את דגל ישראל ביום העצמאות, כהמשך למנהג בעלה [שם].

הגר"י רוזנטל: "כנופיה של משליטי טרור!"
כידוע, אותם קנאים מעלימי האמת, מלבד מלחמתם ברעיון ישוב הארץ והגאולה, נלחמו גם נגד מרן הראי"ה, וגם את תורתו ודמותו ניסו להעלים ולהשכיח מאת הציבור, במערך תעמולה רב היקף שנמשך מאז חיי הראי"ה ועד ימינו אלה. מנגד, ניפחו הקנאים מספר דמויות שהתאימו לשיטתם הקיצונית, ויצרו מהם קדושי עליון ומורי דרך. בין דמויות אלו היו גם אנשים תימהונים ומפוקפקים, ואף כאלה שנודו והוחרמו ע"י הבי"ד של ירושלים תחת ההגדרה "מומרים לעבירה של בזיון ת"ח" [הרחבנו על כך בגיליון 50].
תעמולה שיטתית זו, אשר הרבה עתונאים מסייעים בידה, היא זאת שקובעת לנו את רמת גדלותם של גדולי ישראל, ע"פ הגדרות ברורות ביותר: כאשר מדובר ברב בעל גישה חיובית לציונות, הוא בסך הכל 'הרב', ואילו כאשר מדובר ברב קנאי המתנגד לציונות, הוא זוכה לתואר 'הרה"ג'. ובכלל, כמה שהרב יותר קנאי, הוא נחשב 'חרדי' יותר, ומעמדו יהיה מבוסס יותר. יש ביד העיתונאים מילון שלם של תארים: 'מרן', 'פוסק הדור', 'מעתיק השמועה' וכדו', שכמובן יקבלו אנשים מאוד מסוימים, ואילו רבנים אחרים באותה דרגה, לא יזכו לתארים אלה, מפני שדעתם אינה כ'דעת תורה', קרי: דעתם של הרבנים שזכו (ע"י אותם עתונאים) לתואר 'פוסקי הדור' או 'מעתיקי השמועה'. מיום ליום, מוסיפים עוד ועוד תארים לרבנים הגאונים באמת, כי את התארים הרגילים כבר חילקו לרבנים הגאונים פחות.
היטיב לתאר מציאות עגומה זו, הגאון ר' יעקב רוזנטל שליט"א (אב"ד חיפה) בהספידו את הגאון ר' אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב'. הנה חלק מהדברים:
"ר' אברום אהב את ציון, אהב את ירושלים, אהב את ארץ ישראל, ומותר להגיד: אהב את מדינת ישראל, שאנחנו חייבים להתפלל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, ולא להתחכם ולא לעשות דרידלך ולא להיבהל משום גורם! הדרך הנכונה היא הדרך של ר' אברום [...]. אנו בוכים על האבידה הגדולה הזאת, אבדת הגאון ר' אברום, ועל התורה שניטלה מאיתנו, [...] וכל התלמידים שבישיבה שהקים לתפארת, ועל כל המיוחד שבה, ולא פחד ולא נס ולא חת מאף אחד. היום זה עולם, (אני) לא רוצה להגיד... של טרור! עולם של פחד, עולם של כבוד! – שטויות והבלים, שכאילו יושבת וועדה וחולקת תארים, זה 'גאון גדול' וזה 'גאון קטן'... אי אפשר לתאר! [...] זה חבורה של... לא רוצה להגיד... כנופיה! של משליטי טרור, משליטי כבוד. ור' אברום לא מהם ולא מהמונם. הוא יהודי ירושלמי עם הצניעות של ירושלים, ותשמרו על הצניעות והפשטות הזאת" [ההספד מובא בשלמותו בקובץ 'ויהי בנסוע הארון'].
אין כל פלא אם לאחר תעמולה כזאת, ישנם אנשים הסבורים שגדולי ישראל התנגדו לציונות או לראי"ה קוק, כאשר כל מי שמביע דעה חיובית בעניינים אלו, יוצא אוטומטית מרשימת 'גדולי ישראל' [עוד על תופעה זו ראה בספר 'מבחירי צדיקיא' לגה"צ ר' יוסף זוסמן זצ"ל].

דברי מרן הראי"ה בייחס למתנגדיו
כאשר הוציא מרן הראי"ה את ספרו 'אורות', היו קנאים שהתרגזו מאוד מהספר, והכריזו עליו מלחמה. כמובן שהראי"ה לא נבהל מהם, וכך הוא כותב:
"על דברי הרוגנים בענין 'אורות', אין לשים לב. ככה הוא הדרך של אנשים הרגילים שלא לעיין בהלכות דעות, שמתרגזים נגד כל ביאור והארה שנראית להם כחדשה, אע"פ שבאמת יסוד הדברים עתיקים הם, וממקור הקודש הם יוצאים. וגדולים וטובים ממני, בכמה דורות, נצטערו בצער זה" ['אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' סח]. הבאנו בעבר את דבריו של זקן ה'משגיחים' הגה"צ ר' גדליה איזמן שליט"א, שסיבת המחלוקת על הראי"ה הייתה בגלל שהחולקים לא זכו להגיע למדרגתו הנשגבה, ואף לא להסתכלות קדושה ועמוקה כשלו [הובא ב'שבת הראי"ה' גיליון 50]. בצורה דומה התבטא תלמידו של הראי"ה – הגה"צ ר' יצחק הוטנר זצ"ל: "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות, מכל אלה אשר חלקו עליו" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 19. ועיין 'אגרות לראי"ה' עמ' תקסז ועמ' תקפה]. מסופר על הגאון ר' שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל (גיסו של הגרי"ש אלישיב שליט"א), שכאשר היה שומע וויכוחים וטענות על הראי"ה היה אומר: איך אפשר לדבר על אדם שהשכינה לא זזה ממנו!".
במקום נוסף, מציין הראי"ה אחת מהסיבות לרוגזם של הקנאים, וכך הוא כותב: "כפי הנראה שהצד האצילי והלאומי שמתבטא ב'אורות', כמו בכל שאיפותינו הפנימיות, הוא באמת נגד רוחם ונגד יכולתם הנפשית" ['אגרות הראי"ה' ד' עמ' פו].
כמובן שהקנאים מעולם לא למדו את דברי הראי"ה בשלימותם עם מקורותיהם, ומפני כך הבינו בהם הבנות משובשות ולא פלא שהם פירשו את תורתו שלא כהלכה. הם לא הבינו שמדובר פה בדברים עמוקים ביותר ומורכבים מאוד, שאי אפשר להבינם בקריאה ראשונה ומהירה. וכך היה אומר הראי"ה: "ידוע ש'תומים' מהר"י אייבשיץ יש ללמוד ביגיעה ובקושי. וב"ה גם ללמוד ספרי מחשבה שלי, כגון 'אורות', יש צורך במאמץ וביגיעה, ואי אפשר לקוראם על הספה כעיתון" ['שבחי הראי"ה' עמ' רמו].
מרן הראי"ה ידע כי סופם של מחלוקות מסוג זה, שמתבטלות ונעלמות כעבור כמה דורות, כפי שהיה אצל כמה מרבותינו. וכך היה אומר: "לא כל דבר יכול להימדד בקנה המידה של שעתו ומקומו. ישנם דברים שרק כעבור זמן מתבררת אמיתתם. ככל שיתרחקו הדורות מתקופתי, ייטיבו יותר להבין אותי ולהעריך את דרכי, וכמו שקרה לרמב"ם בשעתו" ['שיחות הראי"ה' עמ' רפו].

דעת הגרי"ש אלישיב על בעלי מחלוקת
את העובדה הזו, שהקנאים לא הבינו נכון את דרכו של הראי"ה, אנו יודעים גם מדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א (שזכה להכיר אישית את הראי"ה). בגליון 50 סיפרנו בהרחבה על מחאותיו החריפות של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א על אותם המעיזים להשמיט ולהעלים את תורתו של הראי"ה קוק מן הספרים. באחד המקרים, כשהגיע לפניו סיפור כזה, הסביר הגרי"ש את דעתו: "הרב קוק היה אדם קדוש, ולא הבינו אותו כראוי". והוסיף, שאילו הדבר היה תלוי בו, היה מפטר את זה שהעיז להשמיט הדברים! [מפי הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל]. וכבר העיד הגה"צ ר' יוסף ליב זוסמן זצ"ל, שכל הת"ח שהכירו מקרוב את הראי"ה, כיבדוהו והעריצוהו. ואילו אותם המתנגדים – היו כאלה שלא הכירוהו באמת ['מבחירי צדיקיא' עמ' קנט].
את דעתו של הגרי"ש אלישיב ביחס לקנאים המרבים מחלוקות, נוכל ללמוד מדברים שמסר בשמו חתנו הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ואלה הם דבריו:
"הגמרא בגיטין [לא:] מספרת על רב הונא ורב חסדא שישבו ולמדו, ולפתע עבר במקום גניבא, אדם המוזכר בש"ס כמה פעמים. אמר אחד האמוראים לחברו: הבה נקום מפניו משום שהוא בר אוריין, ואילו השני הגיב שאין צורך לקום משום שגניבא הוא 'פלגאי', איש מחלוקת, 'בעל מריבה' כהגדרתו של רש"י.
הגרי"ש אלישיב הדגיש באוזניי את חשיבותו של רב הונא, וכפי שהגמרא [גיטין נט:] אומרת שאפילו רבי אמי ורבי אסי, 'חשיבי דארעא דישראל' התכופפו לפניו, ולמרות גדולתו העצומה – הוסיף מורי חמי – הוא היה מוכן להתכופף לפני גניבא. הרי לנו מושג ברום ערכו של גניבא, ואלמלא היה בעל מריבה היה רב הונא מכבדו ביותר. הרב אלישיב הדגיש עוד שהסיבה שרב הונא לא קם, היתה רק מפני פלגנותו, ולא בשל זלזולו של גניבא במצוות, כי אם היה איש המוני שאינו חרד על קיום מצוות הרי נפסק בשו"ע שאסור לקום מפניו. פלגנות זו הביאה אותו לבסוף אל עמוד התלייה, כמובא בגמ' [גיטין סה:]. מורי חמי הצביע בפניי על המאירי במקום האומר: "תלמיד חכם – כל שאינו מצויין במידותיו וטכסיסיו, אין שאר חכמים חייבים לנהוג בו כבוד של תלמידי חכמים". "מצוין במידותיו וטכסיסיו" – גם כאשר לפעמים צריך לעשות מחלוקת, יש לנהוג בטכסיסים, כדי לא לגרום לחילול השם וחילול כבוד התורה, ומי שאינו נוהג כך לא צריך לכבדו" ['עלינו לשבח' בראשית עמ' תמ].
הרב קעניג: "הבע"ד מתגרה להרבות מחלוקת בישראל"
דברים חשובים ביחס למחלוקת שהייתה על הראי"ה, מוסר לנו ר' גדליה אהרן קעניג זצ"ל (שהיה מגדולי חסידי ברסלב בדור הקודם), במכתב מדהים בתוכנו, אותו שלח לגרמ"צ נריה זצ"ל:
"בעזה"י היום יום שני בשבת ה' שמיני כ' לחודש אד"ש שנת תשל"ו לפ"ק.
לכבוד ידיד נפשי החה"ש אוהב נאמן לתורת אדמו"ר ציס"ע נחל נובע מקור חכמה כש"ת הרב משה צבי נריה שליט"א.
[...] מפי אדוני אבי מורי החסיד האמיתי מוהר"ר אליעזר מרדכי זצ"ל, כן שמעתי הרבה מפליג בשבחו (של הראי"ה), בגאונותו ובחסידותו, מאז היותי עלם רך ועד היותי אב [...] ובעיני ראיתי איך שמחה על זלזול בכבוד הרב זצ"ל, ובאוזני שמעתי הצעקות שצעק בכל כוחותיו בימי זקנתו, מתוך כאב ליבו באמת, על זלזול קל שזלזלו מתנגדי מרן הרב זצ"ל [...]. עוד מה ששמעתי מפי זקני [...] שפעם אחת בסעודת פדיון הבן ישבו יחד כ"ק מרן הגרא"י קוק זצוק"ל ועל ידו יושב כ"ק מרן הגר"ח זצוק"ל זוננפלד, וכשמרן הגרא"י הכהן בירך ברהמ"ז על הכוס וטפטפו כמה טיפות מידיו, שם מרן הגר"ח ידיו תחת ידי הכהן, לקבל הטיפות שטפטפו מהכוס, וליקק אותם כמה וכמה פעמים. ואמר לי אא"ז שמאז לא האמין לשום דבר לשון הרע על מרן הגרא"י הכהן זצוק"ל. כשסיפר לי זאת אא"ז ז"ל הייתי בגיל צעיר, וסיפור זה נחקק כל כך עמוק בלבבי, שאין אני יכול לשכוח, כי נדמה לי לפעמים כמו שאני בעצמי הייתי רואה בעיני את הדבר. זה מה שאנוכי יודע מפי הורי, בנוגע לצדקתו ואמיתותו של כ"ק מרן הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל, וביותר הבינותי זאת כשגדלתי וזכיתי להתקרב בס"ד לתורת אדמו"ר הננמ"ח זיע"א, עד כמה שהבעל דבר וכו' מתגרה להרבות מחלוקת בישראל, ובפרט בין חכמי וצדיקי הדור, ועד כמה שצריכים ליזהר מלקבל דברי לשון הרע ורכילות וכו', שמדברים המדברים לזלזל ח"ו באחד המיוחד שבהם, ודיי בזה כעת. גדליה אהרן קעניג" ['ליקוטי הראי"ה' ח"א עמ' 161].
כידוע, הגרי"ח זוננפלד היה אחד המעריצים הגדולים של הראי"ה, והיה אוהבו בלב ונפש, למורת רוחם של הקנאים. כמו כן הביע הגרי"ח את דעתו במפורש כי אנו בדור 'אתחלתא דגאולה' [ראה: 'בתוך החומות', עמ' 290. ספר 'מפיהם', ראיון עם הגרי"ח. 'אם הבנים שמחה' ג נא. 'מוסד היסוד' עמ' 294. 'האיש על החומה' סוף ח"ב. 'ציון בית חיינו', לרב יואל שוורץ שליט"א, עמ' 108] מסתבר, שאילולי העלמת האמת מצד הקנאים – היינו שומעים על סיפורי הערצה נוספים מצד הגרי"ח כלפי הראי"ה.

הפצת האור – בברכת גדולי ישראל
מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, היה ממעריציו הגדולים של מרן הראי"ה, ואף זכה להיות משומעי לקחו בהלכה ובאגדה. בדמותו של הראי"ה הוא ראה דמות מופת נדירה ונשגבה, והיה לומד ממנו מוסר ויראת שמים. מדי שבת בשבת היה מגיע הגרש"ז יחד עם אביו, הגה"צ הגרחי"ל אויערבך זצ"ל (ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') להשתתף בסעודה שלישית אצל מרן הראי"ה, שלאחריה היה היה נוהג הגרש"ז לכתוב לעצמו את תוכנה. הדפים קיימים עד היום, עשרות שנים אחרי כתיבתם, ואנו מקווים שיתפרסמו בקרוב.
כל חייו נלחם הגרש"ז נגד אלו המעלימים את גדולתו ותורתו של הראי"ה, ואעפ"כ בסוף ימיו התבטא בהאי לישנא: "אני מפחד שמא לא מחיתי מספיק" [קונטרס 'אור שלמה' עיי"ש]. כששמע שמישהו השמיט בספרו דברים מהראי"ה זצ"ל, התפלא מאד: "יש עוד אנשים שמסתייגים מהראי"ה קוק זצ"ל?" [שם].
בעניין זה כותב ר' יונה עמנואל זצ"ל: "לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הגרש"ז) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה" ['המעין', ניסן תשס"ד, עמ' 4].
כשהוציא הגרמ"צ נריה זצ"ל את ספרו 'שיחות הראי"ה', ובו סיפורים על הראי"ה, שלח לו הגרש"ז מכתב ברכה מיוחד, בו הוא מברך אותו שיזכה להמשיך ב"עבודת הקודש" – גילוי אורו הגדול של הראי"ה, אותו הוא מכנה: "רבנו זצ"ל". וזה לשונו:
"לידידי הדגול ומאוד נעלה בתורה ויראת ד' טהורה הרב משה צבי נריה שליט"א. אחדשה"ט באהבה רבה ובכבוד כיאות. בנו היקר הביא לי מתנתו החשובה שיחות הראי"ה, ומאוד מחזיקנא ליה טיבותא ומודינא ליה, גין מתנתא טבתא דא, דשדר לן מר בטיבותיה. והנני בברכה שזכותו הגדולה של רבנו זצ"ל תעמוד לו להמשיך בעבודת הקודש, מתוך הרחבה ושמחה, להרבות דעת ד' ותורתו" [צילום המכתב מופיע בספר 'ליקוטי ראי"ה' ח"ג עמ' 101. המכתב משנת תשל"ט].
כאן המקום לציין, שכאשר הגרש"ז היה אומר 'הרב' (בסתמא), הייתה כוונתו למרן הראי"ה. כמובן שבכתביו הוא מכנה את הראי"ה: "מרא דארעא דישראל". סיפר הרב יעקב רקובסקי, כי פעם אמר לו הגרש"ז: "דע, כשאני אומר לך (באידיש) "דער רב", דע לך שהנני מתכוון לרב קוק זצוק"ל. אין אני מכנה בשם "דער רב", "מרן", כי אם לרב קוק [קונטרס 'אור שלמה'].
כנגד כל הסתרת האמת, מתבררת נחיצותו של ארגון 'אור האורות', שנוסד מתוך עידודם וברכתם של גדולי ישראל מכל החוגים. השבוע אנו חוגגים ומציינים שנה להקמת הארגון, שנה בה עסקנו בפעילות נרחבת והפצה בהיקף מרשים, שזכו לתגובות נלהבות ביותר מהציבור על כל גווניו – ה'דתיים' וה'חרדים'. יהודים רבים, בהם פשוטי עם, בני ישיבות ואף ראשי ישיבות – הביעו באוזנינו את הנאתם מהעלון, ואף ביקשו לקבל חומר נוסף. "פתחתם לנו צוהר חדש, פתאום גילינו והבנו מי זה באמת הרב קוק!". "לא ידענו שגדולי ישראל התייחסו אליו בהערצה כה רבה", הגיבו קוראים אחרים. היו גם חרדים שכאבו באוזנינו על כך שאנשים בעלי דעות קיצוניות כדוגמת 'נטורי קרתא' השתלטו על כלל הציבור החרדי המתון, ומדברים בשמו דברים נוראים ומסוכנים.
אנו מתפללים שנזכה להרבות שלום בין כל המחנות בעם ישראל, ולהוסיף אהבת ישראל בתוכנו, ומתוך כך נזכה לגאולה שלימה בב"א
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: [email protected].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il