ישנן מידות רעות הטבועות באדם שמטות אותו מדרכו ומפריעות לו להתבונן באופן ישר. הן מונעות אותו מלהגיע אל הדרך הנכונה. כל עוד שיש באדם נטייה לתאוות, נטייה חזקה שמושכת אותו לתאוות גשמיות, לתענוגות חומריים, דעתו מוטת. לא מדובר רק על משיכה לדברים מותרים אך מיותרים, אלא הוא נמשך גם לדברים ממש אסורים, שכידוע מושכים עוד יותר מדברים המותרים, כפי שאומר הפסוק: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם". משיכה זו מטה את הדעת, כמו השוחד שמעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, ומשפיעה על השקפת עולמו של האדם.
"אמר רב יהודה אמר רב: יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, שהיה יצרם תוקפם על עריות". אמרו: נפרוק עול תורה מעלינו ואל יוכיחו אותנו על עריות, אבל לעבודת כוכבים לא היה יצרם תוקפם כי ידעו שאין בהם ממש.
כלומר: התאוות מטות את הדעת ומשבשות את האמונה. כאשר מתגבר אדם על מידה מגונה זו, כאשר הוא שולט בעצמו ואינו נגרר אחרי תאוות ליבו, מסלק הוא מכשול גדול בדרכו, ומפנה את הדרך לקבלת דרך האמת, לקבלת עול מלכות שמים .
מידה שנייה הרעה לא פחות, מגונה ומזיקה, זו מידת הגאווה . הגאה עסוק בעצמו, במעמדו, בכבודו, בתפיסת מקומו. כולו עסוק בשמירת התדמית האישית שלו, בעשיית רושם, ברכישת כבוד. על כל דבר הוא מביט במבט אישי תועלתי. הוא אינו מסוגל לחשוב לגופו של עניין. ממידת הגאווה צריך להתרחק עד הקצה האחרון: "מאד מאד הווי שפל רוח", "תועבת ה' כל גבה לב". ההיפך מהגאווה היא הענווה, שהיא שער גדול לאמונה, לעומת הגאווה שהיא מכשול ומחסום בדרך לאמונה, שכן אדם גאה לא מוכן להודות על האמת. קבלת עול מלכות שמים מבטלת את עצמיותו, והוא לא מסוגל לזה. לעומת זאת, הענווה היא לא רק סילוק החיסרון של הגאווה, אלא זו מעלה בפני עצמה, מעלה שמרוממת את האדם למבט טהור, עליון, רוחני - לאמונה גדולה .
התורה ניתנה לכל ישראל, וזהו תנאי נוסף לקבלתה: אחדות. וכאשר ישראל הגיעו להר סיני לקבל את התורה, נאמר: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר".
"ויסעו מרפידים" - רמז לכך שהם התרחקו מהחיסרון שהיה להם ברפידים. התרחקות מתאווה היא תנאי ראשון בקבלת התורה.
"ויחנו במדבר" - מדבר זה מקום שאין בו דבר, זה מסמל את מידת הענווה שהיא תנאי שני לקבלת התורה.
"ויחן שם ישראל נגד ההר" - "ויחן" - בלשון יחיד, לא נאמר: "ויחנו" אלא "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד - באחדות. זהו התנאי השלישי לקבלת התורה.
כך מבאר אור החיים הקדוש פסוק זה. ומתוך שלמות זו קיבלו ישראל את התורה בהר סיני.