בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

undefined
6 דק' קריאה
ט"ו בשבט. "יצאו רוב גשמי שנה", אמרו חז"ל. בכל שנה, אימרה זו מבשרת לנו את בוא האביב הפורח והמלבלב, אך השנה זה נשמע מפחיד, מפחיד מאוד.
מדינת ישראל נכנסה לשנה זו עם מאגרי מים ריקים, בתקווה שסוף סוף הגשם המיוחל יגיע. אך הגשם בושש לבוא וקיבלנו שנה שחונה, השחונה ביותר מאז החלו למדוד את כמות מי הגשמים בארץ. אם חלילה ירדו כבר רוב גשמי שנה, מה יהיה? בצורת אמיתית. מה עלינו לשפר?


לסלק את נביאי השקר
הרב אברהם וסרמן שליט"א - רב קהילה בגבעתיים ור"מ בישיבת רמת-גן
את בעיית הבצורת ניתן היה לפתור אילו היו ישראל שומעים לדברי נביא האמת ולא לנביאי השקר, הגורמים לעם לא לעשות שום מאמץ רוחני או מעשי, ומפזרים אשליות שהכל יסתדר מעצמו, שהקב"ה אוהב אותנו בכל מקרה, ויהיה טוב...
א. התגובה המתבקשת לבצורת הממושכת הפוקדת אותנו בשנים האחרונות, ובמיוחד השנה היא כמקובל בידינו מדברי התורה והנביאים, שבעוונותינו באה אלינו הרעה הזו. הלא כך אנו אומרים בכל יום בקריאת שמע: "הִשמרו לכם, פן יפתה לבבכם, וסרתם... ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה, לא תתן את יבולה..."
אך דומה שאין די בזה, ויש להתבונן באופן יותר עמוק ומפורט בפסוקים. אחד הפרקים החשובים והבולטים בעניין הבצורת הוא פרק י"ד בירמיהו שכותרתו: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו, על דברי הבצרות". המשך התיאור קשה ומזעזע, הכל מבקשים מים ולא מוצאים, בני אדם וגם בעלי חיים. אך מיד בסמוך, באה פניה של הקב"ה לירמיהו שלא להתפלל בעד העם, כיון שה' רוצה להביא עליהם פורענות של חרב, רעב ודבר. תגובתו של ירמיהו היא שהנביאים אומרים לעם שדווקא יהיו שלום ושובע! ה' עונה לו, כמובן, שהם דוברים שקר, וההולכים בעקבותיהם ייכשלו עימם, וכולם יפגעו בחרב וברעב.
במלים אחרות, את בעיית הבצורת ניתן היה לפתור אילו היו ישראל שומעים לדברי נביא האמת ולא לנביאי השקר, הגורמים לעם לא לעשות שום מאמץ רוחני או מעשי, ומפזרים אשליות שהכל יסתדר מעצמו, שהקב"ה אוהב אותנו בכל מקרה, ויהיה טוב...
נביאי השקר נראים דווקא כיראי שמים, אוהבי ישראל ודורשי טובתו, המעונינים לרומם את רוח העם ולא להחלישו. אך בפועל - חוץ ממה שהם משקרים בשם ה' שהוא עוון חמור, הם גורמים את ההיפך. העם אינו מתעורר לחזור בתשובה, וכך דווקא הם גורמים להחלשתו באמת, ולבוא האסון.
ב. שני כיוונים למאמץ הנדרש מאתנו: רוחני ומעשי. הרוחני - לחזק את חיי התורה והמצוות שלנו בכל התחומים. המעשי - לדאוג לניהול נכון של משק המים. הדבר בידינו, ידי בשר ודם, ועל כך אנו מופקדים. אל לנו לבזבז משאבים יקרים שניתנו לנו מן השמים. נתקיים בנו הפסוק "נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו ד'), וכוונתי ל - "נערי האוצר" שמונעים תכניות ארוכות טווח בתחום המים שיכלו להצילנו בשעת משבר מלהתבצע, מתוך שיקולים צרי אופק. זה הזמן לעשות סדר חדש בחיינו המעשיים, ולשנות אותם מן היסוד.
אך חמורה לא פחות ואולי אף יותר היא העובדה שבמו ידינו אנו נותנים את המים היקרים כל כך לזרים, בין אם מדובר בירדן או ברשות הפלסטינית. במקרה זה ודאי מתאימה ההלכה אודות שנים המהלכים בדרך ומים ביד אחד מהם, ישתה הוא למרות שהאחר יתייבש. כלל זה של ר' עקיבא "חייך קודמין", ודאי נכון גם כאן. ק"ו כשמדובר בגופים שאחד הוא אויב מר ואכזר והאחר תומך באויבינו, למרות "הסכם שלום" שנכרת עימו. אם נשתחרר מדברי נביאי השקר של זמננו בשם ה"שלום", ירווח לנו מאוד בכל התחומים, ובייחוד בתחום זה שכל-כך חשוב לעצם חיינו.


לפנות למקורות
הרב אבנר נחושתן שליט"א - רב היישוב רחלים
טבע האדם להאשים את הגורמים האנושיים סביבו בכל תקלה מזדמנת, אך מיוחדת במינה היא הבצורת. לכולנו ברור שאין את מי להאשים, אין לנו אלא לפנות לאבינו שבשמים ולבקש ממנו, שהרי מפתחות גשמים לא נמסרו אלא בידיו
כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב: 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות...". הרמב"ם מלמד אותנו, שאסור לראות את הצרה כמקרה, אלא עלינו להבין שהדברים קרו כך ברצון ה'.
לצערנו, לרוב הצרות שקורות לנו ולעם ישראל אנו מוצאים סיבות טבעיות, ובכך פותרים את עצמנו מלהסתכל כלפי מעלה ומלשעבד את ליבנו לאבינו שבשמים. ישנה בדיחה שאומרת - "אדם מתחתן, כי לא בכל דבר אפשר להאשים את הממשלה", ואכן, כאשר ישנם צרות, הנטייה הטבעית היא לחפש גורם אנושי אחר (לא אני!) ולהאשים אותו.
כאשר הצרה היא אירועי טרור, בעיות בטחוניות וכדו', אנו תולים את הצרה במדיניות של הממשלה. כאשר יש מצוקה כלכלית אנו תולים זאת במדיניות הכלכלית או במעביד שמשלם לי משכורת בעין רעה וכו'. כיום, אפילו בעיות רפואיות אנשים תולים לפעמים בגורמים אנושיים - בגלל פלוני אלמוני שציער אותו והכניס אותו למתח וכדו'.
ייתכן, שכל הטענות המעשיות נכונות, אך האם אנו זוכרים שיש "בעל הבית" גם מעל לאותו גורם אנושי? האם אנו זוכרים ש"לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כ"א) וגם החלטות ממשלה, רעות ככל שיהיו, עומדות תחת השגחתו של ריבונו של עולם? (כמובן, שמגלגלים חובה ע"י חייב ואף מנהיג ציבור לא פטור מלבחור בטוב לעם ישראל).
האם אישה, שבעלה חייב לה מזונות, פטורה מלהגיד "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", האם מזונותיה אינם בהשגחה פרטית של ריבונו של עולם? (כמובן, שמי שלא משלם את חובותיו, ייתן על כך את הדין). גם אותו יהודי שחברו ציער אותו - האם ה' לא היה יכול לגרום שחבירו לא יצער אותו, או שהצער לא יגרום לאותם השלכות רפואיות מרחיקות לכת? אולי בכלל ריבונו של עולם הוא זה שקבע שאותם שני יהודים יפגשו?!
לעיתים אתה פוגש יהודי, שבפיו אומר שהכל משמים, אך עוצמת הכעס והטחת האשם שהוא מפנה כלפי גורמים אנושיים בארץ, כל כך חזקה וכל כך מרכזית בנפש שלו, כך שלא נותר לחווית האמונה וההשגחה מקום בלבו ובנפשו, ורק בשכלו הוא עדיין זוכר שהכל משמים.
מיוחדת במינה היא הבצורת. לכולנו ברור שאין את מי להאשים, אף אחד אינו יכול להציע מדיניות אחרת שהייתה פותרת בדרך הטבע את הבעיה. אין לנו אלא לפנות לאבינו שבשמים ולבקש ממנו, שהרי מפתחות גשמים לא נמסרו אלא בידיו.
כמובן שעצירת גשמים אינה אלא דבר היוצא מן הכלל, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. עלינו ללמוד שכל צרה שבאה עלינו, גם אם חלק מההשתדלות שלנו היא לפנות לאנשים ולנסות לשנות את מעשיהם כדי להיוושע מהמצוקה, עיקר המבט שלנו צריך להיות מופנה כלפי מעלה.
יהי רצון שיקויים בנו "כשישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים".

מידה כנגד מידה
הרב שלמה בן אליהו שליט"א - רב המועצה האזורית מטה אשר
היחסים החברתיים המעורערים הם הגורמים לעצירת הגשמים, אם נאהב ונחמול על החלשים בחברה יחמול ה' עלינו ויעניק לנו גשמים שהם שפע, ברכה וחיים שה' מוריד לעולם
שנת בצורת, כבר הייתה מעולם. אמצע החורף ועדיין לא ירדו גשמים, האדמה יבשה והחקלאים עצבים, פניהם אינם כתמול שלשום ובפי כולם נשאת תפילה לגשם.
ארצנו היא ארץ המושגחת על ידי ה' ובייחוד בנושא הגשם, שהרי "מפתח של גשמים ניתן אך ורק בידי ה" (תענית ג'), וכעדות התורה: "כי הארץ אשר אתה בה שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקיתה ברגליך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה " (דברים י"א).
פשוט וברור שריבונו של עולם מבקש מאיתנו דבר מה כדי שנהיה זכאים לגשם. מהו? האם רק תפילה, תעניות ובכיות יורידו את הגשם? האם רק כשיכלו הדמעות מלטפטף יתחיל הגשם לטפטף? לא! - "אין גשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונותיהם של ישראל" (תענית ז'). ומהו המעשה שבשבילו נעצרים הגשמים? לימדונו חז"ל שהגשמים נעצרים בשביל "פוסקי צדקה ברבים שאינם נותנים" (יבמות ע"ח), כלומר - היחסים החברתיים המעורערים הם הגורמים לעצירת הגשמים.
קיום ההבטחה לחלשים שבחברה - העניים, היתומים, האלמנות והחד הוריות הם המפתח להורדת גשמים. אם נאהב ונחמול על החלשים בחברה יחמול ה' עלינו ויעניק לנו גשמים שהם שפע, ברכה וחיים שה' מוריד לעולם.
וכך מסופר במדרש : בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לגשמים, באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית, גזר תענית... ולא ירדו גשמים. נכנס ודרש לפניהם, אמר להם: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו וה' מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם ראו אדם מסיח עם גרושתו, ולא עוד אלא שנתן לה מעות. באו אצלו אמרו לו: רבי, מה אנחנו יושבים כאן, זה עבירה כאן. אמר להם: מה ראיתם? אמרו לו: ראינו אדם פלוני מסיח עם גרושתו, ולא עוד אלא שנתן לה מעות. שלח אחריהם והביאום אצל הציבור. אמרו לו: מה היא לך זו? אמר להם: גרושתי היא. אמרו לו: מפני מה נתת לה מעות? אמר להם: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: ריבון כל העולמים! ומה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה והתמלא עליה רחמים. אתה, שכתוב עליך - חנון ורחום, ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים?! מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם (ב "ר ל').
אם חפצי גשמים אנו, הרי בהתנהלות החברתית המודרנית, מצווים אנו להלחם עבור חלוקה צודקת ונכונה של תשלומי העברה של הביטוח לאומי. כמדינה וכחברה, עלינו לדאוג לחלוקה מבוקרת, אנושית ורגישה יותר.
קרנות החסד ומפעלי הצדקה הפרטיים אינם תחליף לאחריות הציבורית והממלכתית המוסרית הרובצת עלינו כחברה. אמנם גם מפעלים אלו חשובים ומרבים צדקה וחסד , ואולי בזאת ניוושע ותיהפך שנת הבצורת לשנה גשומה ומבורכת, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il