ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דרכי לימוד והלכה ;">

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה רב ותלמיד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשס"ט

דרכי לימוד והלכה

מאמר מס' 1



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

הקדמה
בבואינו לברר את דרך פסיקת ודרכי הלימוד בתורה, ובכלל זה את יחס התלמיד לפסקי רבו, יש לנו להקדים ולעיין בעוצם השפעת הרב בתלמידו. כפי שנראה יחסי רב ותלמיד, חורגים הרבה מעבר למסירת נתונים בעלמא.

השפעת הרב בתלמיד
כאילו ילדו
בפרשת במדבר, מקדים הכתוב ואומר שהולך הוא לפרט את תולדות אהרן ומשה. בפועל מתאר הכתוב את בני אהרן בלבד. מכאן באו ואמרו חז"ל, שכל המלמד את בן חבירו תורה – כאילו ילדו:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג): ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.


על פניו, כוונת הכתוב ללמדנו שכשם שהאב ממציא את מציאותו הגשמית של הבן - גופו, כך רבו המציא לו את מציאותו הרוחנית – חכמתו ודרכו התורנית. על כן נמצא שבבחינת המישור הרוחנית, רבו "כאילו ילדו".

אלא שאם לזאת בלבד כוונת הכתוב, למה היה צריך הפס' ובעקבותיו חז"ל, לטרוח וללמדנו זאת, והלא אין זה אלא הגיון פשוט, בלא שום חידוש אמיתי.

לבוש רוחני
על מנת להסביר את יחס "כאילו ילדו" שבין הרב לתלמידו, יש לנו להקדים ולעיין בקשר שבין אב לבנו.
בטעם חיוב הבן בכבוד אביו, מצינו שהוא מפני שמקבל מאביו "לבוש רוחני", כח רוחני המדריך ומלווה את הבן בחייו:

שעה"ג - הקדמה י
עוד דע, כי האב הוא נותן חלק מנשמתו אל בניו, ואותה החלק נעשה לבוש אל נשמת הבן, ומסייעו ומדריכו בדרך הטובה, ולסבה זו חייב הבן בכבוד אביו 1 .


וא"כ כאשר אומרת הגמ' שהמלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, יש לומר שנותן לו חלק נשמתי המדריכו ומסייעו בלימודו, על דרך שנותן האב בבנו 2 . וכך אמרו שם:

שעה"ג - הקדמה י

והנה זה הוא מבחי' האב עם הבן, אבל ענין הרב עם התלמיד, כבר נתבאר אצלינו לקמן, כי הרב נותן רוחא גו תלמידיה, על דרך האב לבנו, אלא שהוא חבור יותר נמרץ, כי לעולם ועד נשאר ההוא רוחא עם התלמיד קיים לעולם לא יפרדו, בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן.


ניתן להמחיש את ענין נתינת רוחו של הרב בתלמיד, במשל בו התלמיד מגיע לקושיא שאיננו מוצא לה פתרון, ועל מנת למצוא תשובה הרי הוא מהרהר בדעתו מה היה רבו מתרץ על קושיה זו, וע"י זה עולה בדעתו הפתרון. התלמיד מקבל מהרב הרבה יותר מסתם נתונים יבשים, הרי הוא יונק מרבו דרך לימוד, דרך ניתוח, והשקפת עולם, תעצומות חיים ויראת שמים.

לימדתנו רבנו
בעזרת ההבנה החדשה הנ"ל, נוכל להבין גמ' תמוהה:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ז עמוד ב
ואמר רבי חייא: דנתי לפני רבי: לימדתנו רבינו, יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו.
אמר לו (רבי לרבי חייא): אף אני כך אמרתי.


רבי חייא אומר לרבי, שלמד ממנו הלכה מסויימת. ועונה לו רבי: גם אני אמרתי זאת.
והלא דבר תימה הוא: כיון שרבי חייא עצמו אומר שהם דברי רבי, מה ראה רבי לחזור ולומר ש"אף" הוא אמר כן?

אלא ודאי, שכך הוא דרך כבוד לומר לפני רבו, שכל תלמודו הוא ממנו. וכן פוסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ט
וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך לימדתנו רבינו, ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו.


אלא שקשה, כיצד יתקנו חז"ל לפנות לרבו בלשון שהיא שפת שקר ח"ו? והלא לכאורה לא למד דין זה מרבו!

לאור האמור למעלה, מובן שהאמת כך היא שלמד חידוש זה מרבו - לא לימוד פיזי, אלא לימוד מכח נשמתו. נשמת רבו היא שנתנה לו כח והבנה לחדש חידוש זה, גם אם לא פיו של רבו לימודו ידיעה זו בפועל.

נוכחותו של הרב
יתר על כן, מצינו שבעצם נוכחותו של הרב, מאירה נשמתו בנשמת התלמידים, ונותנת בהם כח ובהירות לימודית, וכפי שמצינו בסיפורו של חוני המעגל:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א
...אזל (הלך חוני) לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי (שמע את החכמים שאומרים): נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל (נהירים הסוגיות הנלמדות כמו בשנותיו של חוני המעגל), דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו (שכשהיה חוני נכנס לביהמ"ד, כל הקושיות שהיו להם לחכמים, היה חוני מיישבם).
אמר להו (אמר חוני לחכמים): אנא ניהו (אני הוא חוני שדברתם עליו).
ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה (ולא האמינו לו החכמים ולא כבדוהו כראוי לו).
חלש דעתיה, בעי רחמי ומית (חלשה דעתו של חוני, וביקש מה' להמיתו. ומת).
אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא (זהו שאומרים האנשים או חברותא או מיתה).


חוני המעגל נכנס לביהמ"ד לאחר שבעים שנות שינה. באי ביהמ"ד לא הכירו את חוני, אך אחר שנכנס, נתנו בני ביהמ"ד אל ליבם שלימודם בהיר וקושיותיהם מתורצות כבימיו של חוני.
הרי שכניסתו של חוני המעגל לביהמ"ד, אף בלא שלמד עמהם תורה או שהזדהה כחוני, די היה בה בכדי שיונהרו סברותיהם של באי ביהמ"ד, וכל קושיותיהם יפתרו.

אגב מענין לציין, שבזמן שהיה חוני פעיל בביהמ"ד, קודם שנרדם לשבעים שנה, לא היו קושיותיהם נפתרות מאליהן, אלא היו נזקקים לבוא ולשאול את חוני, ולקבל ממנו תשובה בפיו – "כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו"; ואילו לאחר שחשבו שחוני נפטר, די היה בכניסתו לביהמ"ד על מנת שיתורצו קושיותיהם.
נראה לומר, שבהיות חוני חי ראו בני ביהמ"ד בשאלה פיזית מחוני את תקות יישוב הסוגיות, ועל כן לא נפתחו לקשב פנימי יותר. אך אחר שבעים השנה, בכניסת חוני לביהמ"ד, לא יכלו בני ביהמ"ד (לפי דעתם) להשען על פניה לחוני, ונאלצו לתור במחשבתם ולחפש פתרון, ואז התקשרו בנשמת חוני ונענתה שאלתם. משל למה הדבר דומה, לסומא אשר אינו יכול לסמוך על עניו ואילוצו מלמדו להקשיב רוב קשב לחוש השמע שלו, לפתחו ולחטבו.

כח הדור
עוד מצינו שלא זו בלבד שישנה השפעה מהרב על תלמידיו הקרובים, אלא אף כל מעלת הדור נקראת על שם הרב:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד א
שקר החן - זה דורו של משה, והבל היפי - זה דורו של יהושע, יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיה.
דבר אחר: שקר החן - זה דורו של משה ויהושע, והבל היפי - זה דורו של חזקיה, יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי.
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

כאשר באים חז"ל למנות את מעלת דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי אומרים ש"אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי", ואז מתארת הגמ' לא את רבי יהודה, אלא את שתמידיו "שהיו ששה תלמידים". הרי שיחסה הגמ' את מעלת הדור והתלמידים לרבם, ראש הדור. 3

כח תפילת הרב בתלמידיו
עוד מצינו, לכאורה, השפעת הרב לתלמיד את כח תפילתו:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה יא-יב
אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו...
והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור...


מחד פוסק הרמב"ם שעל שליח הציבור להיות הגדול שבציבור, ומאידך כותב שהרב יכול למנות תלמיד קבוע שיהיה חזן בנוכחותו. הא כיצד?

אלא נראה לומר שהתלמיד הקבוע המתפלל לפני הרב, איננו אלא שלוחתו וזרועו הארוכה של הרב, ודרכו עובר כח תפילת הרב.

ברכה לרגלו
השפעתו הרוחנית והלימודית של הרב על הדור, מעלה עצומה יש בה, אך היא דבר שקרוב אל הסברא הפשוטה, אך באמת מצינו חידוש גדול אף יותר, שהשפעתו של הרב הינה אף בתחום ההזנה הגשמית, וכפי שאמרו בגמ':

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל 4 חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.


ומצינו שלא רק באופן כללי מזון הדור הוא בזכות הרב, אף בפרטות, מהמשכת המזון הבאה לרב, נמשך מזון גם לתלמידים הקשורים אליו:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עה עמוד ב
רב יהודה משתכח ליה בי דני (רב יהודה היה מוצא שלווים בין החביות. שהיו מזמנים לחו אותם משמים). רב חסדא משתכח ליה בי ציבי (היה מוצא את השלוים בין עציו).
רבא מייתי ליה אריסיה כל יומא (היה צד לו אריסו, שלו, בכל יום). יומא חד לא אייתי (יום אחד לא הביא האריס, שלו), אמר (רבא): מאי האי (מה נשתנה היום הזה)? סליק לאיגרא (עלה רבא לגג), שמעיה לינוקא דקאמר (שמע תינוק שאמר): (חבקוק ג) שמעתי ותרגז בטני. אמר: שמע מניה נח נפשיה דרב חסדא, ובדיל רבה אכיל תלמידא (מפס' זה משמע שישנה שמועה רעה שבגללה בטנו/מאכלו חסר, וכנראה שנפטר רב חסדא, ובזכות הרב היה אוכל התלמיד, וכעת שנפטר, אין נמשך מזון לתלמיד).


רש"י מסכת יומא דף עה עמוד ב
משתכח ליה - היו נמצאות לו בין חביותיו שהיו ממציאין לו מן השמים.
רב חסדא - חמוה דרבא הוה ורבו הוה.
ובדיל רבה - בזכות הרב היה אוכל התלמיד.


הגמ' מספרת שרב חסדא היה רגיל למצוא שלווים בין העצים שלו, שכך היו מזמנים לו משמים. גם תלמידו רבא, היה מוצא לו אריסו שלו בכל יום. לימים כשנפטר רב חסדא, פסק גם השלו מתלמידו רבא.
הרי למדנו מכאן שאם נפתח צינור של השפעה גשמית לרב, "בדיל רבה אכיל תלמידא".

כבוד רבו
חיובו של אדם בכבוד הוריו נעוץ בכך שמבחינה רוחנית ההשפעה האלוקית אליו עוברת דרכם, וכפי שכותב האר"י הקדוש:
שער המצות פרשת יתרו
...הנה הבן הנמשך ע"י אביו הוא עלול ממנו, ואביו הוא עילתו שהמציאו, והעלול משועבד לעילתו הממציא אותו.
וכענין מה שאמרו רז"ל (בב"מ דף קח) בענין ה' גנות המסתפקות ממעין אחד, שהתחתונה מסייעת עם כולם וכו'.
לפי שהראשון אין לו צורך בצינור המים ההם רק שימשך עד מקומו, ועד שם הוא מחויב מתיקון הצינור, אבל לא משם ואילך. וכעד"ז, כל החמש , חוץ מהאחרון שבהם, שבכל מקום שיתקלקל הצינור, מפסיד המים ההם, וצריך לתקן מראשית הצינור ועד מקומו...


אמת המים המשקה חמש גינות זו אחר זו, אין המושקה מראשית אמת המים חייב לתקן נזקים הקורים בסופה, כיון שאין לו הנאה מהמשך האמה הלאה משדותיו. לעומת זאת השדה האחרונה, צריכה להשתתף בתיקון כל נזק שיקרה לאמת המים בעוברה סמוך לשדות קודמיו, כיון שיש לו הנאה וצורך בהגעת המים אליו.
על דרך זה ביחסו של הבן כלפי הוריו, יש לבן שיעבוד וכפיפות כלפי הוריו, ויש לו ענין בתיקונם בקיומם ובהרחבת גבולם, כיון שמבחינה פנימית, ההשפעה האלוקית אליו עוברת דרכם.

מה שהשפע של הבן עובר דרך אביו הוא מכיון שאביו המציא לו את התולדה הגשמית והנפשית (או את הליוי הרוחני). על דרך זה, רבו שהמציא לתלמיד ליווי רוחני ועליון יותר, לכן גדול כבודו של הרב:

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה א
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא:
ראה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו.
אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו ואחר כך של אביו.
אביו ורבו שבויים בשביה פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו.
ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה, וכן אם היה אביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו.
ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב, אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה שנאמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה' שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה.

מורא רבו
על דרך האמור, מצינו עוד שגדול מורא רבו ממורא אביו:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קח עמוד א
בן אצל אביו - בעי הסיבה (צריך הסיבה בליל הסדר).
איבעיא להו (הסתפקו בני הישיבה): תלמיד אצל רבו מאי (מה דין תלמיד לפני רבו בהסיבת ליל הסדר)?
תא שמע, דאמר אביי: כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף, אמר לן: לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים (לא הייתם צריכים להסב בפני רבכם, שמורא רבכם כמורא שמיים).


הרי שאע"פ שבן צריך להסב בפני אביו, מכל מקום לפני רבו אינו צריך להסב מאמת מורא רבו.

קבלה מרבו באימה
קבלתו של התלמיד ממעלתו הרוחנית המופשטת של הרב, יכולה להעשות רק בדריכות והפנמת גדלות של הרב. שאם לא כן, אין התלמיד מצליח ליצור בנפשו ספיגה של הדברים. וע"כ בלמוד עצמאי צריך ללמוד מתוך שמחה, אך כשלומדים מהרב יש מצב של מורא בזמן עיקר הלימוד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר +מלכים ב' ג+ ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה (אינו מצליח לכוון להלכה, אלא מתוך שמחה).
... איני (האם כך הוא באמת)? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה, שנאמר +שיר השירים ה+ שפתותיו שושנים נטפות מור עבר, אל תקרי מור עבר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים (הרי שהתלמיד צריך ללמוד במרירות ואימה)!
לא קשיא, הא – ברבה, והא – בתלמיד (הרב מלמד בשמחה, ואילו התלמיד למד באימה).
ואיבעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא, הא - מקמי דלפתח, הא - לבתר דפתח. כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (או אפשר לתרץ שגם ברב נמצאים שני המצבים, לפני שפותח בסוגיה אומר מלתא דבדיחותא לפתוח את לב השומעים, ואח"כ פותח בסוגיה באימה).



^ 1 ולכן מצינו שקראו לבנים על שם מאורעות שקרו להורים, כגון בשמות בני יוסף ושמות בני משה. דהיינו שקראו על שם אותו הלבוש הרוחני שקיבל הבן מאביו, והוא קיבלו לפי מצבו הרוחני של האב באותו הזמן, ע"כ שייכת הקריאה לבן על שם מאורעות שקרו לאב.
ועי' עוד ברמב"ן באגרת הקודש, ובאוה"ח הקדוש ריש פרשת תזריע.
ועוד כתב האוה"ח בבראשית מט ג:
"גם יש לך לגלות הבחנה אחת בזה כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע, ויגדל עשות רע. ויש אדם טבעו בלא שום טרחא יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפץ. דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה. אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר, או יחשוב במחשבות שלא במינו טהור. וצא ולמד מבני חזקיה ע"ה שיצאו שני עובדי ע"ז לצד מחשבת המוליד בעממים. כי המחשבה באותו מצב, בונה בנין הולד". עי"ש עוד דברי פלא.

ולאמור נראה מאוד שמה שנותן האב בבנו הוא קלי' נגה, כותנות עור, שהם יצה"ט ויצה"ר, שהוא הנקרא לבושים וכפי שכתב הרש"ש בנה"ש (כב ע"ד). וגם בא לפי רמת שקיעות ההורים בקלי' נגה באותו המעשה. וכפי שמתאר כאן האוה"ח הק' שהוא נותן לבן משיכה או אי משיכה לרע.
^ 2 קישור שנות חיי האב/הרב עם הבן/התלמיד:
מצינו ששנות הבן קשורות בשנות האב:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כז ד"ה ב) ויאמר הנה
א"ר יהושע בן קרחה כיון שהגיע אדם בפרק אבותיו ידאג מן המיתה.

ויסוד הדברים רמוז בפס':

בראשית פרק מז ט:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

דהיינו שבאופן רגיל היה מצופה שיעקב יחיה כימי שני חיי אבותיו, ובמה שלא חי כן, הרי ימיו מעטים מן ראוי להיות.

עד"ז מצינו רמז בקישור שנות הרב לשנות התלמיד (אמנם אולי הוא דוקא במשה ויהושע, וכפי הבטחת ה', והיות יהושע לבנה לתורתו של משה הוא החמה):

במדבר רבה פרשה כב אות ו
אמרו רבותינו כתיב ביהושע (יהושע א) כאשר הייתי עם משה אהיה עמך והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים בשעה שאמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך ואע"פ שנתבשר בשורות מות לא איחר הדבר אלא נזדרז וישלח אותם משה, אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו מה עשה התחיל מעכב במלחמתם שנא' (יהושע יא) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה אמר לו הקב"ה וכך עשית הריני מקצר שנותיך י' שנים אמר שלמה (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.
^ 3 על דרך שכוח הרב מתפשט בדור, מסתבר שכוחו של המלך מתפשט בחייליו ובגיבורי הדור. לאור הנ"ל, מובנת דרשת חז"ל על גבורותיו של דוד. הנביא מונה את גיבורי צבאו של דוד ואומר:

שמואל ב פרק כג ח-יב
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ העצנו הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אחד אֶחָת: ס
ואחרו וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דדי דֹּדוֹ בֶּן אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה גברים הַגִּבֹּרִים עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל:
הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְקֹוָק תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט: ס
וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים:
וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ יְקֹוָק תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה:

ודרשו חז"ל:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב
+שמואל ב' כ"ג+ אלה שמות הגברים אשר לדוד ישב בשבת וגו', מאי קאמר? - אמר רבי אבהו, הכי קאמר, ואלה שמות גבורותיו של דוד:
יושב בשבת - בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע. דכל כמה דהוה רביה עירא היאירי קיים - הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, כי נח נפשיה - הוה מתני דוד לרבנן, והוה יתיב על גבי קרקע. אמרו ליה: ליתיב מר אכרים וכסתות! - לא קביל עליה.
תחכמני - אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא, הואיל והשפלת עצמך - תהא כמוני, שאני גוזר גזרה - ואתה מבטלה.
ראש השלישים - תהא ראש לשלשת אבות.
הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ.
על שמנה מאות חלל בפעם אחת - שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתים. דכתיב +דברים ל"ב+ איכה ירדף אחד אלף יצתה בת קול ואמרה: +מלכים א' ט"ו+ רק בדבר אוריה החתי.

ואפשר אולי לומר כנ"ל, שבאמת היה גיבור שנקרא "יושב בשבת תחכמוני", אלא שכוחו הוא מכח גבורותיו של דוד המתפשטים בו.
^ 4 עי' בבן יהוידע כאן שהביא בשם המפרשים ש'בשביל', פירושו בצינור ובשביל של המשכת השפע של רבי חנינא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il