ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלת החכם בפסיקת ההלכה ;">

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה רב ותלמיד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשס"ט

מעלת החכם בפסיקת ההלכה

מאמר מס' 2



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל


אחר שראינו (במאמר הקודם) את מעלתו את הרב כמשפיע רוחני וגשמי על דורו בכלל ועל תלמידיו בפרט, ואחר שראינו את היחס הראוי להיות לתלמיד כלפי רבו – כעת עלינו לעיין בכוחו של הרב בפסיקת ההלכה.

לא באה תקלה על ידו
תלמיד חכם וצדיק הדבוק בה' - ה' עימו, ועל כן יש ליתן משקל רב לדבריו. כוחו התורני של הרב הוא לא רק מחמת הסיבה הפשוטה של נסיונו וידיעותיו, אלא גם מחמת סיבה עמוקה יותר, והיא שיש לצדיק סייעתא דשמיא ושמירה שלא תבוא תקלה על ידו:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כח עמוד ב
תניא, א"ר אלעזר ברבי יוסי: מימי לא העדתי, פעם אחת העדתי והעלו עבד לכהונה על פי;
העלו סלקא דעתך (מקשה הגמ' האם יעלה על דעתנו לומר שהעלו בפועל עבד להיות כהן מחמת עדות מוטעת של רבי יוסי)? השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כ"ש (והלא הקב"ה שומר אפילו את בהמתם של הצדיקים מתקלה, כל שכן ששומר את הצדיקים עצמם)!
אלא (מה שאמר רבי יוסי היה, שרק), בקשו להעלות עבד לכהונה על פי...


הרי שהגמרא מרחיקה מן הסברא מציאות שבה באה תקלה על ידי צדיק.

סייעתא דשמיא
עוד מצינו שיש לרב סיעתא דשמיא בהוראת ההלכה למעשה. כך שלפעמים במקרה הנדון אפשר שהרב טועה בהגיון שבפסק, אבל בפועל, במקרה הנתון, לא טעה בהוראה, והלכה כמותו למרות שלא משום הטעם שהוא נתן לדין:

מסכת גיטין דף כט עמוד ב
ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו, א"ל לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין (אדם אחד שלח גט לאשתו באמצעות שליח, והורה לשליח שלא ליתן את הגט אלא לאחר שלושים יום מרגע מסירת הגט). אתניס בגו תלתין יומין (ארע לו אונס שהיה עתיד למנוע ממנו מלבצע את השליחות אחר שלושים יום),
אתא לקמיה דרבא (בא השליח לפני רבא לשאול מה לעשות). אמר רבא: "חלה" טעמא מאי? משום דאנוס, האי נמי אנוס הוא (במשנה שנינו שאם השליח חלה, הוא יכול למנות שליח אחר. ורצה רבא לדמות זאת למקרה שלנו), אמר ליה (רבא לשליח): מסור מילך קמי דידן, דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה (תמסור את הענין לפני בית הדין, כדי שלאחר שלושים יום נמנה שליח שימסור את הגט לאשה).
א"ל רבנן לרבא: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא (דהיינו שעד שלא יעברו שלושים הימים עדיין לא נכנסה השליחות לתוקף של ממש, ואינו נקרא "שליח גירושין", וממילא אינו יכול עדיין למנות שליח אחר במקומו)!
אמר להו (רבא לרבנן): כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, כשליח שניתן לגירושין הוא (כיון שלאחר שלושים יום יהיה שליח, כבר מעכשיו נחשבת השליחות בתוקף).
(חזרו רבנן והקשו לרבא על עצם הדין ששליח יכול בכלל לגרש לאחר שלושים יום:) וליחוש שמא פייס (נחשוש שמא מזמן מסירת הגט לשליח ועד נתינתו לאחר שלושים יום, נתיחד עימה הבעל ופייסה, וממילא שליחות הגט בטלה)! מי לא תנן (האם לא שנינו שבמקרה כזה הגט פסול, והרי כתוב במשנה): מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ומת בתוך יב"ח - הרי זה גט; והוינן בה, וניחוש שמא פייס! ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי!

איכסיף (התבייש רבא בטעותו, והכסיפו פניו מחמת שלא היתה לו תשובה לקושייתם של חכמים).
לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי (בסופו של מעשה התגלה שאותה אשה שנשלח אליה הגט היתה בכלל ארוסה ולא נשואה), אמר רבא: אם אמרו בנשואה, יאמרו בארוסה (אמר רבא שלאור הנתון החדש, ברור שלא טעה בדין, שהרי אע"פ שאנחנו פוסלים גט שנשלח 'לאחר שלושים יום', מחשש שמא פייס הבעל את האשה – אין חשש זה אלא בשכבר היתה האשה נשואה לבעל, אבל אם היא ארוסה בלבד, הסבירות שאחר שכבר שלח את הגט, יבטל אותו בפיוסו עמה, היא סבירות נמוכה מאד. וע"כ בארוסה אין לפסול גט כזה)?!


הרי שאע"פ שטעה רבא בדין והוכספו פניו מחמת שלא היה לו מה לענות על דחיית פסקו, עם כל זה טורחת הגמ' לספר לנו שהתברר אח"כ שהנתונים היו שונים מכפי שחשבו, ולאור הנתונים החדשים התרו של רבא במקומו עומד.

כבר הורה זקן

לאור הנ"ל מובן שיש להתיחס בצורה כבדת משקל לנאמר מפי זקן, כיון שישנה סבירות גבוהה שקלע לאמת. וע"כ יש מקום רב לסמוך על הכרעתו, וכביטוי הלשון: "כבר הורה זקן" 1 .


לאור הנ"ל מובן מה שמצינו בדרך הדיון בביה"ד בדיני ממונות. כאשר בא לפני הדיינים דין מדיני ממונות, תחילה מרצה את דבריו הדיין היותר גדול, ורק אח"כ נפנים לשמוע את דעתם והשגותיהם של הדיינים הקטנים יותר.
לכאורה טעם הדבר הוא, שיותר מסתבר שהדיין הגדול יפתח את הדיון מתוך הנחות יסוד נכונות יותר מאשר הנחותיו של הדיין הקטן. ע"כ עדיף לייעל את הדיון ולהתחיל אותו מתוך קריאת כיוון שמסתברת כנכונה יותר, מאשר להתחיל אותו על בסיס הנחות של הקטן שאפשר שכל התפיסה שלו מוטעית:
משנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ב
דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד 2 .

חטא אי ההשגחה בחכמת המסכן
אלא שאע"פ שיש משקל רב לדברי הרב, יש להזהר ולא לטעות להתיחס לאומר במקום לאמירה. טעות זו נפוצה כפי טבעו של האדם.
דוגמה לטעות זו מצינו בגמ':
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב
אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה - ולא קיבלה (אמרו חכמים הלכה מסויימת משמו של רבי ירמיה, בפני אביי, ולא הסכים אביי להלכה זו). כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן – וקיבלה (מאוחר יותר שמעו רבנן שגם דעת רבי יוחנן כאותה ההלכה, וחזרו ואמרו אותה בפני אביי משמו של רבי יוחנן – והפעם הסכימה דעתו של אביי להלכה).
אמר (אביי): אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא (אם הייתי זוכה, הייתי מקבל את ההלכה הזו בפעם הראשונה שאמרו אותה בפני משמו של רבי ירמיה).
(שואלת הגמ':) והא גמרה (ומה בכך שהסכים אליה רק בפעם השניה, והלא העיקר שסו"ס מסכים להלכה זו)! (עונה הגמ':) נפקא מינה לגירסא דינקותא (זה משנה כי מה שאדם לומד בצעירותו יותר מופנם אצלו).


הרי שהצטער אביי כאשר שמו של אומר ההלכה גרם לו להשתכנע/שלא להשתכנע שכך ההלכה.

אבל מדוע באמת לא להכריע אם ההלכה או הסברא אמיתית, לפי האומר?
מדוע מצטער אביי שלא קיבלה מתחילה משם רבי ירמיה? והלא אז עדיין לא ידע שגם רבי יוחנן אומר כן!

על כך אי"ה במאמר הבא.


^ 1 לדוגמה במסכת שבת דף נא ע"א.
^ 2 בדיני נפשות מתחילים "מן הצד" – מהקטן, משום שאנו רוצים למצוא כל פתח אפשרי להציל את הנידון ממיתה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il