החפץ חיים המשיל את האנשים המבקשים כל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו', והאר עיננו בתורתך וכו'", לעני שפונה לעשיר ברחוב לבקש הלוואה, והעשיר נאות, אך העני לא מגיע למועד שסיכמו ביניהם. למחרת שוב פוגש העני לעשיר ופונה אליו באותה בקשה, העשיר מבליג על העלבון מאתמול, וקובע איתו שוב. אך העני שוב לא מופיע למועד הפגישה. ביום השלישי, כאשר העני פונה בשלישית, באותה בקשה, ובלא להתנצל על הפעמים הקודמות בהם לא הגיע, העשיר מטיח בו, שכנראה הוא בכלל לא צריך את הכסף, וכל כוונתו רק לנדנד לו, שהרי אפילו את המאמץ הקטן, לבוא אליו הביתה לקבל את הכסף הנדרש הוא לא מוכן לעשות. וכך הנמשל - המבקש סיוע בלימוד תורה אך לא מתיישב ללמוד, מוכיח שאין הוא רציני בבקשת הסייעתא דשמיא בלימוד (שם עולם א, כ).
באותו אופן ניתן לומר על תפילתנו "השיבה שופטינו כבראשונה". אנחנו מתחננים לקב"ה שישיב את משפט התורה, אך הרי בחלקה הגדול ה' כבר השיב, והיקף הפניות לבתי הדין לדיני ממונות הולך ומתגבר במהירות, הן פניות של אנשים פרטיים והן פניות של חברות עסקיות. יתירה מזו, גם אנשים שאינם מגיעים לסכסוכים המצריכים פנייה לבתי דין, מצהירים על נאמנותם למשפט התורה בחתימה על חוזים המנוסחים על פי ההלכה והחוק, בהם נקבע שכל סכסוך יתברר בבית דין תורני (ניתן להוריד חוזים כאלו באתר דין תורה www.dintora.org). ובכל זאת ממשיכים, גם אנשים שהתורה ומצוותיה חשובים בעיניהם, לפנות לערכאות כדי לקבל סעד משפטי. ישנם משפטים המתנהלים בבתי המשפט, ששני הצדדים דתיים, גם שני עורכי הדין בוגרי ישיבות, ורק השופטת אינה חבושה בכיפה... כי היא חבושה בפיאה נכרית... (ולעתים השופט עצמו תוהה על הצדדים שאינם מקבלים את המלצתו להתדיין בבית דין).
אנחנו צריכים לדעת, שמעבר לכך שאנחנו שמים עצמנו ללעג, כאשר אנו פונים לקב"ה בבקשה, אך לא מממשים את הענותו, הפנייה לבתי משפט, כאשר ניתן לדון על פי דיני תורה כרוכה גם באיסור, וזאת למרות שהדבר נעשה בהסכמה בין שני הצדדים . ידועים דבריו החמורים של הרשב"א (שו"ת ו', רנ"ד): "...שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל ... ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא ... חלילה! לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם"; וכבר פסק מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א (תחומין א') שדברי הרשב"א תקפים גם במציאות הקיימת במדינת ישראל.
כידוע, עם כל שמחתו בעצם כינונה וקיומה של המדינה, אחד מהדברים שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל כאב ביותר במדינה היה מערכת המשפט (עיין במאמר "מזמור יט למדינת ישראל"). וזאת בגלל שעצם ההזדקקות למשפטי אומות העולם כאשר יש בידינו את "חושן המשפט" שלנו, היא התנכרות לעצם טבענו כאומה, הפועלת, גם בצדדים המעשיים שלה, על פי ציוויים אלוקיים.
ולמרות שיסודות המשפט הם אלוקיים מובטח לנו שכאשר אנו מקיימים את משפטי התורה כדבעי, לא רק שלא נהיה ח"ו לקלס בעיני האומות, בגלל היותנו "פרימיטיביים", אלא אדרבא הדבר יביא לקידוש ה' גדול: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה... ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום".
אמנם הדרך להנחלת משפט התורה במילואו במדינה עוד ארוכה, אך אנחנו צריכים להתחיל במה שיש ביכולתנו. וכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כך נזכה לגאולה השלמה, והגאולה השלמה תבוא גם דרך בתי הדין, כפי שמובא במדרש על פרשתנו: "ואלה המשפטים... שבו העולם תלוי... ובו ציון נבנית שנאמר ציון במשפט תפדה" (שמו"ר ל').
הקב"ה הוא 'מלך אוהב צדקה ומשפט', האם גם אנו נדע לאהוב צדקה ומשפט?!