תרומות - כמה, למה ולמי?

עולם חסד יבנה
הרב בן ציון עמר שליט"א - רב היישוב שבות רחל
מתוך מידת החסד מתעוררים גם חסדיו של ה' ומידת הרחמים מתגברת, שהרי ה' נוהג במידה כנגד מידה, ולעומת זאת אכזריות מעוררת את מידת הדין, לכן מי שלא עוסק בחסד אין לו אלו-ה שיגן עליו
מסופר בגמרא (ע"ז י"ז): "כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרודיון, אמר לו רבי חנינא לרבי אלעזר: אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, ואוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול - אתה עסקת בדברי תורה וגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה, דאמר רב הונא כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלו-ה". מבאר המהרש"א: שכיון שלא למד ממידותיו של הקב"ה, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים, אין לו מי שיצילו מן הדין מידה כנגד מידה.
וכאן המקום לשאול - במה התייחדה מידת החסד משאר המידות, שרק העוסק (בתורה) ובחסד נחשב כמי שיש לו אלו-ה? נראה שהתשובה לכך נעוצה בבניין המיוחד בנפש שבונה בנו מידת החסד. " כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט) - כל ענייני בנין העולם שייכים למידת האהבה והחסד ולעומתם חורבן העולם נובע מאכזריות . כידוע, מידתו של הקב"ה אינה חורבן אלא בנין, לכן חסד היא מידה יסודית בבניין העולם. לפיכך, מתוך מידת החסד מתעוררים גם חסדיו של ה' ומידת הרחמים מתגברת, שהרי ה' נוהג במידה כנגד מידה, ולעומת זאת אכזריות מעוררת את מידת הדין, לכן מי שלא עוסק בחסד אין לו אלו-ה שיגן עליו .
לבניין זה בנפש זוכה מי שלא מסתפק רק בעיסוק בחסד, אלא הופך ממש ל'בעל חסד'. כפי שיש בעל תפילה, בעל תשובה, בעל קריאה יש גם בעל חסד, כלומר - מי שמידה זו היא חלק ממהותו, וכל מפגש עמו הוא מפגש עם מציאות של חסד . בספרי חסידות אדם זה מוגדר כ'בעל התפשטות', מפני שמול הצמצום בעצמו המאפיין את מי שאינו עוסק בחסד, הרי נוכחותו של בעל החסד מתפשטת מעבר לגבולותיו, ומפלסת לה נתיבים עד למקומות ולנפשות היותר זנוחות שלא שזפתם עין. לכן נקרא בעל החסד: "רודף צדקה וחסד", שהרי אינו רק גומל חסד באופן מקרי בלבד, שחסרה לו תכונת הרדיפה ואינו אלא בעל רגש אנושי מזדמן.
מי שהוא 'בעל חסד', גופו ממונו ונפשו הופכים להיות שלוחי דרחמנא לעשות רצון בוראם תדיר. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות בצער הזולת ועידוד וחיזוק כל השרויים במשבר. זהו אדם, שאם עברה עליו יממה ללא עזרה לזולת בגופו, ממונו או נפשו אין יממה זו נחשבת בעיניו לכלום.
יתרונו של 'בעל החסד' על פני העוסק בחסד בלבד, בא לידי ביטוי גם בהלכה, שהדואג לחברו למציאת פרנסה גדול יותר ממי שנותן לו ממון לצדקה, מפני שהחסד שלו מהותי, כי הוא מתפשט לא רק בצדקה מוגבלת אלא בפרנסה ארוכת טווח. ויהי רצון שנזכה כולנו להיות בעלי חסדים.

עניי עירך
הרב יהושע מרדכי שמידט שליט"א - רב הישוב שבי שומרון וראש הישיבה
האם לתת כסף לכתיבת ספר תורה כשהשכן ממול חולה במחלה קשה ר"ל? האם לתת כסף לבית חולים כאשר חלק מהכסף הולך לדשא, לפרחים היפים ולאו דווקא להצלת חיים ישירה?
אחת מהמצוות השכליות שאנו מצווים בה זוהי מצוות הצדקה. לאדם קשה לקיים מצווה זו, כי קשה לאדם לתת מכספו לזולתו, לפיכך הזהירו וזירזו חז"ל מאוד במצווה זו: "וכל המעלים עינו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עכו"ם ומאוד יש להיזהר בה, כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמים שימות העני..." (שו"ע יו"ד ר"נ).
חובה על האדם לתת צדקה לכל הפושט יד. וכבר מצאנו אצל נחום איש גמזו שלא עזר לאותו עני והעני מת. וחייב כל אדם לתת צדקה, אפילו הוא עני המתפרנס מן הצדקה, ואף כופין על מצוות הצדקה.
מכיוון שמרובים צורכי הצדקה, באו חז"ל והפוסקים והגדירו מי קודם למי: עני, עשיר, קרוב משפחה, איזו קירבה, עניי עירך, רעב, ערום. גם בימינו שאלת הקדימות אקטואלית מאוד. פעמים רבות אנו מתלבטים - האם לתת כסף לכתיבת ספר תורה כשהשכן ממול חולה במחלה קשה ר"ל? האם לתת כסף לבית חולים כאשר חלק מהכסף הולך לדשא, לפרחים היפים ולאו דווקא להצלת חיים ישירה. האם אני צריך לדאוג לכל הישיבות והחסידויות שפונות אלי ומבטיחות ברכות גדולות מצדיקים, רבנים ואדמו"רים?
דומה, שאחת ההנחיות היסודיות של חז"ל עונות על רבות משאלותינו. מובא בספרי (ראה): "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", "אחיך" זה אח מאב... מלמד שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו. "באחד שעריך" מלמד שאנשי עירך קודמים לאנשי עיר אחרת, "בארצך" מלמד שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ. וכן בגמרא (בבא מציעא ע"א): "ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין", וכך נפסק להלכה (שו"ע ורמ"א יו"ד רנ"א, ג').
מכאן למדנו, שהאדם צריך להקדים בצדקה את סביבתו הקרובה ואת האנשים הקרובים אליו. כמובן שאחר כך צריך לדאוג גם לעניי עיר אחרת.
ישנם אנשים בציבור המכונה "שלנו", הקשורים לתורה הגואלת, ובכל זאת - חסרה להם גאוות יחידה, ולכן לישיבות הסדר ובוודאי לישיבות הגבוהות הלאומיות כמעט אינם עוזרים, אבל בצד הם מחזיקים איזה "רבי" שלו הם נותנים את תרומותיהם, אף על פי שאינם מזדהים עם דרכו אך נידמה להם ששם יש יותר קדושה. לא כך הנחונו חז"ל. אנחנו צריכים לזכור בעת הזאת לעזור ולתמוך במוסדות התורה שלנו, בהם לומדים בנינו ובנותינו שמוסרים נפשם למען בניין התורה והארץ, ומחזקים ומקיימים את התורה הגואלת של מרן הרב קוק זצ"ל, "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מעשר כספים
הרב אוריה שחור שליט"א - ראש הגרעין התורני ברמלה
הרב ליאור שליט"א פסק: "מעשר כספים זה לא חיוב. יש קהילות שנהגו ויש שלא, אך זה מנהג יפה. אדם שלא מספיקה לו משכורתו (בקושי גומר את החודש) אינו חייב במעשר כספים"
אביא כאן סיכום לדבריו של הרב שלמה לוי שליט"א בעניינו העקרוני של מעשר כספים -
מעשר כספים אינו מופיע ברמב"ם ולא בשו"ע כחיוב בפני עצמו, אלא רק בתוספות במסכת תענית המביא את דרשת הספרי. הגמרא אומרת - "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר". התוספות על הגמרא הביאו מקור מן הספרי: "'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה' - אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מניין ת"ל 'את כל'", ומכאן לחיוב מעשר כספים.
האחרונים נחלקו בהבנת מעשר זה ובתוקפו. הב"ח סובר שאין חובה להפריש מעשר כספים וזו מידת חסידות בלבד. לעומתו הט"ז סובר שמעשר כספים הוא חובה גמורה. מדבריו נראה שחוב זה הוא חלק מדין מעשר עני, כי זהו הפסוק שהביאו התוספות. בציץ אליעזר הביא דיון בדבריו האם מדובר על דין דאורייתא או דין דרבנן. פן נוסף למעשר כספים מצוי בדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים, שכתב על שיעור מצות צדקה - "וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה". זאת אומרת שיש שעור של עשירית שהוא חלק ממצות צדקה. מצות צדקה היא דין בפני עצמו המחייב לפתוח את היד לעני שזקוק לכך ולא חיוב קבוע.
חשוב להדגיש לדעת חלק מן האחרונים מעשר כספים ניתן גם למטרות שונות כמו החזקת לומדי תורה. הרב ליאור שליט"א פסק: "מעשר כספים זה לא חיוב. יש קהילות שנהגו ויש שלא, אך זה מנהג יפה. אדם שלא מספיקה לו משכורתו (בקושי גומר את החודש) אינו חייב במעשר כספים. יש כלל בחז"ל "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת", "לא יהיה בך אביון" - אל תביא עצמך לידי עניות, ואם יישאר בגרעון לא חייב לתת". עוד פסק: "כבר פסק הציץ אליעזר (בחלק ה') שכאשר אדם משלם מס הכנסה אפשר להחשיב זאת כמעשר כספים, היות וחלק ניכר מהכסף הולך למטרות צדקה".
על הפסוק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", כותב הנצי"ב כי "לך" פרושו לגבוה, לקרבנות. ומביא את דרשת חז"ל על הפסוק שהובא בראש הדברים "עשר תעשר ... למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים " - "בשביל תלמוד ויראה". נראה מדבריו שמטרתו העליונה של המעשר הוא ריבוי התורה והיראה. ומכאן מקור נוסף לכך שאפשר לייעד מעשר כספים ללומדי תורה.