ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת משפטים - הלכות נזיקין

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשס"ט

פרשת משפטים - הלכות נזיקין


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

דברי הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א
בסוף הפרשה מובא שאחרי שהקב"ה כרת ברית עם בני ישראל, הם אומרים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" באמון ובביטחון שאין למעלה הימנו. אחר כך נאמר על אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". מה היא האכילה והשתיה הזו? וכי אדם אוכל ושותה בעת שהוא רואה את אלוקים? האונקלוס תרגם: "והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתן". שהיו שמחים בקרבן שהקריבו והתקבל ברצון כאילו אכלו ושתו. באמת השמחה של קבלת התורה היא חשובה במיוחד. במיוחד שאנו יודעים כי הגלות והחורבן היא בגלל שבני ישראל לא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל".
על מעלת השמחה בעבודת ה' כתוב בתהילים (סח ד) "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה". הפשט של הפסוק הוא שהצדיקים שמחים בהיותם לפני האלוקים. עיון מדוקדק בפסוק מלמד שיש פה פעמיים שמחה. בפעם הראשונה מדובר על השמחה לפני האלוקים. אחר כך כתוב שהם ששים בשמחה.
חכמינו אמרו שהם ששים על כך שהם בשמחה. הששון הזה הוא גם בעולם הזה אבל בעיקר הוא בעולם האמת, כי כשיראה האדם מה באמת מעלתה של השמחה שלו הוא יראה שעליה השמחה של אלוקים. משל למה הדבר דומה? לאדם שביקש מבנו מים לשתות. אם הבן יביא לו את המים בעצלות - לא יהיה למים טעם וריח, והוא יצטער בכלל שביקש מים מבנו. אבל אם הבן ירוץ ויביא לו את המים בשמחה ובמהרה, אם יביא לו את המים בכלי נאה ובכבוד. המים גם ירוו את צמאונו וגם יעשו אותו שמח. זה מה שהיה בשעת מתן תורה. שמחים באופן כל כך מוחשי כאילו אכלו ושתו. ובזה אלוקים שמח.

עבודת ה' באכילה ושתייה
בסוף הפרשה כתוב (שמות כג כה) "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ". אפשר לפרש כי השכר על עבודת ה' הוא יהיה בברכת הלחם והמים. בהסרת המחלות. אבל אפשר לפרש שהאכילה והשתיה עצמה היא עבודת ה'. כי כשאדם אוכל שלא לשם תאווה או סביאה אלא כדי שיהיה בריא ושלם, כדי שיוכל למלא את תפקידו בעולם, שאלוקים יאמר לו "ישראל אשר בך אתפאר". אכילה זו היא עבודת ה'.
עד כאן דברי הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א

משפטים

טעם סמיכות דינים למתן תורה
פרשתנו עוסקת בדיני משפטים המיועדים להגן על האנשים שהוזקו, שהוכו או שנוצלו. זו פרשה שעוסקת בהגנה על השכבות החלשות. הגנה על המוכים והמנוצלים, על העבדים והשפחות. הפרשה מתחילה בשוליים של השוליים של החברה. אדם שגנב ונמכר בגניבתו. אדם שנמצא בשיקום. מה שקוראים היום אסיר בשיקום. מזה מתחילה התורה אחרי מתן תורה. מהשכבות היותר חלשות של האוכלוסייה.
חכמינו אמרו במדרש רבה: "כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות", (שמות ל טו). ולמה זה כל כך חשוב? כי יש בני אדם שחושבים כי המצוות שבין אדם לאלוקים הם החשובות כי הם מקשרות אותם לאלוקים, אבל מצוות שבין אדם לחברו אינם חשובות כל כך. במיוחד מצוות שקשורות לעבד ולאמה. לנזיקין של שור וחמור ובור. על כן פתחה התורה תחילה בהם ללמד שבלי צדק שמגיע עד התהום אין באמת קשר נכון עם אלוקים.

לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם
את חשיבות הצדק לשכבות החלשות לא ידעו אלפי שנים אומות העולם. גם המתורבתים שבהם כמו הנוצרים, אלה שבנו מנזרים וכנסיות רבות לכבוד אלוקים. קפלות מפוארות ומבנים מרשימים. ולא הצליחו בכולם בקשר שלהם עם אלוקים. הם לא הבינו שהקשר הזה נכשל בגלל שהם היו מדכאים את השכבות החלשות.
זה שאומר דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ז י"ט-כ') "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ". הוא משבח את הקב"ה על כך שנתן חוקים רק לעם ישראל.
כל עוד שתחת חסותם של הגויים הללו היו צמיתים שנוצלו עד דכא כדי למצות מהם את כל כוח העבודה האפשרי. כל הם הם נוצלו על מנת לאפשר לאצולה ולחצר המלוכה חיי פאר מותרות ושפע. כל עוד לא היה משפט צדק לחלשים ולנדכאים. כל עוד ראשי הדת לא השתמשו בכוחם על מנת למנוע את הניצול של השכבות החלשות. כל עוד תחת חסותם התבצע דיכוי השכבות החלשות של האוכלוסיה - לא היה להם שום קשר אמיתי ביניהם לבין אלוקים.

משפטים של בני אדם
יש שואלים איך אומרים על הגויים "וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" והנה עינינו רואות שיש להם משפטים ודינים. בתי משפט וערכאות? ועוד אנו יודעים שאומות העולם צריכות מערכת משפט. זו אחד החובות של הגויים, אחת משבע מצוות בני נח. להקים להם בתי דינין שידונו ויצילו עשוק מיד עושקו.
ובאמת כמה שחשובה מערכת המשפט - אין לה כלל שם של משפט מול מערכת המשפט של אלוקים כיוון שהיא יכולה להגיע לעיוותים נוראיים. "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט - שָׁמָּה הָרֶשַׁע. וּמְקוֹם הַצֶּדֶק - שָׁמָּה הָרָשַׁע" (קהלת ג טז).
אחת הבעיות הגדולות שיש למשפט שיוצרים בני אדם הוא העיוות הגדול שיכול לקבל הכשר מוסרי באמתלאות שונות. התירוצים של השלטון ועושי דברו עשויים להיות משכנעים עד שאנשים יכולים לחשוב שהחוקים שלהם באמת מוסריים וצודקים. בדרך כלל היושר הטבעי שאלוקים טבע באדם מגלה את העוולות אחרי דור אחד, שני דורות או יותר. אז מסתבר לאנשים שהחוקים שנהגו על פיהם היו עוול של ממש ומתקנים אותם. יש אנשים שהתיקונים הללו באו מאוחר מידי הם כבר שילמו את המחיר בחייהם.
הפילוסופים של יוון ורומא היו בטוחים שלהרוג תינוקים שלא מוצאים חן בעיני ההורים זה מוסרי ביותר. בעיקר אם הן היו בנות. אריסטו וחבריו הצדיקו את הנוהג הברברי הזה בק"ן תרוצים. וכך מצאו את מותם מאות אלפי תינוקות בני יומם בכל שנה רק בגלל שהוריהם הלכו שבי אחרי חוקים ועולות של בני אדם.
על פי אותו מוסר היה חוקי לחלוטין לזרוק אנשים להיטרף על ידי חיות באצטדיון בחסות הקיסר וכל שריו ויועציו. חוקי לחלוטין. כך חשבו בני האדם וכך הם עשו. היום הם מבינים שזה לא מוסרי. אבל למה ללכת רחוק? באמריקה לפני קצת יותר ממאה שנה היו מעסיקים עבדים שחורים בתנאים תת אנושיים, אם אחד מהם היה בורח שלוש פעמים היו כורתים את רגלו או מסרסים אותו. לפני מאה שנה הם הבינו שזה לא מוסרי נצל באורח כל כך מחפיר אנשים שנבראו בצלם אלוקים ושינו את החוקים. השינוי הזה לא מחזיר לחיים את כל אותם מאות אלפים שנוצלו, שעונו או שנטרפו חיים בצורה כל כך אכזרית.
לעומת כל החוקים הללו באה פרשת משפטים ונותנת חוקים של צדק וסדר ציבורי שתוקפם הוא מיום שניתנו ועד היום בלי צורך לשינוי. מאז ומקדם ועד היום אותם חוקים. אותו צדק והתחשבות. אותה חמלה וחנינה. חן וחסד ורחמים.
לפני שנים רבות התפטר ראש הממשלה יצחק רבין בגלל חשבון הדולרים שהיה לאשתו בחו"ל. הדבר הזה היה בזמנו אסור על פי החוק ואשתו עברה על החוק ונתפסה. היועץ המשפטי לממשלה רצה להעמיד אותה לדין על כך וראש הממשלה התפטר. אחריו התפטרה הממשלה ונהיה מזה אירוע ציבורי. הסיפור הזה הוא דוגמא להבין את התוקף של חוקי בני האדם כמה הוא רעוע. פעם חשבון דולרים הוא אסון נורא שבגללו מתפרקת ממשלה ופעם הוא מותר ואף רצוי. מה יהיה עם כל אלה שנענשו על פי החוק הקודם? איך תחזיר להם את הצדק שלהם?
לצערנו הרב גם אצלנו ישנם בתי משפט ששופטים על פי דיני הגויים ולא על פי דיני התורה. לדעתם זה חוקי לחלוטין להרוג עוברים במעי אימם. לדעתם של שופטים רבים שרואים את עצמם "נאורים" מותר להרוג אדם אם קוראים לזה "המתת חסד". הם אומרים שזה חסד עם החולה או הזקן המפולג שמנתקים אותו ממכשירי החייאה. אבל גם ההגיון וגם הנסיון מלמד כי בכלל לא בטוח שזה חסד עם הנפטר. לפעמים זה "חסד" עם הבנים שלהוטים לקבל את הירושה, הרכוש שאביהם הזקן עבד עליו כל ימי חייו וכעת ואין בו יותר חפץ, רק בכספו.

משפט הגויים מתקרב והולך אל האמת
למזלנו ובעיקר למזלם של הגויים הם משנים את החוקים שלהם שוב ושוב ומתקרבים יותר ויותר לדרך הצדק של התורה. מתקרבים אבל לא ממש מגיעים. פעם היו קוטעים ידיים של אנשים שגנבו. (עד היום עושים כך בסעודיה ובאיראן). תגידו שזה רק אצל עמים ברברים? גם באנגליה היו תולים מי שגנב משהו שמעט יותר יקר מכיכר לחם. היום כולם מבינים שזה דבר בלתי מתקבל על הדעת, היום בעולם מבינים שמשפט כזה הוא עוול ומי שגנב נענש על פי דבר שקרוב יותר להגיון.
מהו הקרוב להגיון? היום נותנים לגנב מאסר של חודש פחות או יותר. זה הרבה יותר קרוב לאמת מאשר לקטוע את ידו. אבל אם נשאל את עצמנו האם באמת חודש הוא מאסר מדויק? אולי מגיע לו עשרים וחמש יום. אולי שלושים ואחד יום. למה דווקא חודש? האם יש שופט שיכול באמת לשער שמגיע לגנב חודש בדיוק, לא יותר ולא פחות? ועד יש לשאול: האם הגנב יוצא מתוקן אחרי הכלא או שהוא גנב יותר מקצועי ומיומן? ובכלל הוא לא נדרש להחזיר את הגזילה והוא יכול להשתמש בה אחרי שהיה בכלא. והנגנב - לא מקבל את שלו.
זו דוגמא בולטת להבדל שבין חוקי התורה לחוקים של אומות העולם. על פי התורה העונש המוטל על הגנבים הוא להחזיר את הגניבה בתוספת כפל. עונש מדויק לפי מה שגנבו. אם גנב מליון - ישלם שני מליון, אם גנב אלף שקל - ישלם אלפיים. בדיוק כמו שכיוון לגנוב ולחסר מחברו. כך גם עדים שזוממים לשקר ולהכשיל מישהו בעדות שקר. "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". לא פחות ולא יותר. אם אין לגנב כסף להחזיר את הגניבה עצמה - הוא נמכר לעבד עברי. והנה, כיון שאדם שהוא גנב אינו אהוד על הציבור, לא כל אדם מסכים להחזיקו בביתו, רק החכמים והחסידים היו קונים אותו הוא נמצא בסביבה טובה וממנה הוא לומד דרכי התנהגות ראויים.
לעבד העברי הזה יש דינים מיוחדים של כבוד. צריך בעל הבית לכבדו יותר ממה שמכבד את עצמו, שאם יש לו רק כר אחד או שמיכה אחת, עבדו קודם, והוא ישן על הרצפה ללא כר וכסת, ועל זה כתוב (דברים טו, טז) 'כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ'. ומדוע התורה קבעה כך, כדי שילמד העבד מהו יושר, שיכנס לבית של תורה שם יראה ויתחנך, ואין לך שיקום גדול מזה.

איסור לדון בבתי משפט
תלוי במצב הרוח ובאישיות השופט
מלבד הבעיה של החוקים שאינם בהכרח חוקים של צדק, הנה גם השופטים עצמם לא תמיד הם שופטי צדק. מן המפורסמות אצל כל עורכי הדין שפסק הדין תלוי לחלוטין באישיותו של השופט. אם נאשם יבוא לשופט אחד יצא בעונש חמור ואילו אצל שופט אחר הוא לא היה יוצא בגזר דין חמור כל כך. גם ידוע שאם השופט קם בבוקר אחד עם מצב רוח רע - אבוי לאנשים שנשפטים אצלו באותו יום. וזה לא משפט צדק.

משפטיהם מוטים
אבל עיקר הבעיה היא שמי שהולך לדון לפני בבתי משפט מראה כאילו שחס ושלום התורה אינה חשובה בעיניו, ושחוקיהם יותר חשובים ומועילים. וזהו שרש"י כותב "שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה". יזכר לטוב משה פייגלין שנבחר להיות חבר כנסת בליכוד והודח. והוצע לו ללכת לתבוע בבית המשפט הנקרא משום מה "עליון", ולא רצה ללכת לתבוע את הנזק כדי לא ליקר אותם ואת מעמדם. ותבוא עליו ברכה. האמת היא שהוא לא הפסיד כלום כיון שזה מן המפורסמות שהפסקים שלהם מוטים כמו של שופט שלקח שוחד. כל הלב שלהם מוטה לכיוון הפוך ממנו וכל טענה שהוא יביא הם יסתרו בק"ן טעמים ובלבד שיטהרו את השרץ.
ובאמת צריך לדעת כי אע"פ שהם יושבים בבתים מהודרים ועושים להם כבוד גדול. ונותנים להם מכונית שרד וכד'. ואפילו קוראים להם "צדק" ו"שלום" ו"עליון" אין בזה כדי לעשותם צדק. והרב אומר שאסור לומר עליהם "בית משפט עליון" כיון ש"עליון" הוא רק הקב"ה. ובודאי שאסור לומר על שופט משם שהוא "שופט עליון" ח"ו שרק הקב"ה הוא שופט עליון ולא בשר ודם. ולכן אני רגיל לומר בית המשפט שקורא לעצמו "עליון".
הגמרא מביאה מעשה להבין שגם מי שנראה כאילו הוא הגון שהכל הוא רק כלפי חוץ, ושמצווה לפרסם ברבים. וכם היא מביאה (שבת קטז.) אִימָּא שָׁלוֹם, דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַחְתֵּיהּ דְּרָבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוַאי, הֲוָה הַהוּא פִּילוֹסוֹפָא בְשַׁבִיבוּתֵיהּ דַהֲוָה שָׁקִיל שְׁמָּא - דְּלָא מְקַבֵּל שׁוּחְדָא, בָּעֵי לְאַחוֹכֵי בֵיהּ, עַיְילָא לֵיהּ שְׁרַגָּא דְּדַהֲבָא, וְאַזוּל לְקַמֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, בְּעֵינָא דְנִפְלְגִי לִי בְנִכְסֵי דְּבֵּי נַשָׁא. אָמַר לְהוּ, פְּלוּגִי! אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב לָן, בִּמְקוֹם בְּרָא בְרָתָּא לָא תֵּירוּת. אָמַר לֵיהּ, מִן יוֹמָא דִּגְלֵיתוּן מֵאֲרַעכוֹן, אִתְנָטְלִית אוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה וְאִיתְיהִיבַתְּ סַפְרָא אַחְרִיתִּי, וּכְתִיב בֵּיהּ, בְּרָא וּבְרָתָא כַּחְדָא יִירְתוּן. לְמָחָר, הָדָר עַיֵּיל לֵיהּ אִיהוּ חַמָרָא לוּבָא. אָמַר לְהוּ: שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא, וּכְתִיב בֵּיהּ, אֲנָא לָא לְמֵיפָק מֵאוֹרַיְיתָא דְּמֹשֶׁה אֲתִיתִי וְלָא לְאוּסוֹפֵי עַל אוֹרָיְיתָא דְּמֹשֶׁה אֲתִיתִי, וּכְתִיב בֵּיהּ, בִּמְקוֹם בְּרָא בְרָתָּא לָא תֵּירוּת. אַמְרָה לֵיהּ, נְהוֹר נְהוֹרֶיךָ כִּשְׁרַגָא. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲתָא חַמְרָא וּבָטַשׁ לִשְׁרַגָא".
תרגום: אמא שלום הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. היה בשכנותם גי אחד פילוסוף שהיה לו שם של אדם הגון שלא מקבל שוחד. רצו לשים אותו לצחוק בעיני הציבור. הביאה לו אמא שלום מנורה של זהב ואחר כך תבעה את אחיה ל"דין מדומה" שהיא רוצה לקבל חצי מהירושה של ההורים שלהם. אמר השופט ההגון: "תקבלי חצי מהירושה". אמר לו רבן גמליאל: כתוב אצלנו שהבן יורש. אמר להם השופט: מיום שגליתם מארצכם נתבטלה התורה שלכם ויש היום תורה אחרת ושם כתוב שהבת יורשת כמו הבן. למחרת הביא לו רבן גמליאל חמור לובי טוב ומשובח.
ביום הדיונים השני בבית המשפט אמר השופט: בדקתי היטב את דברי מאתמול וראיתי שבאמת כתוב אצלנו שהתורה שלנו לא באה לבטל את תורת משה. אם כן חוזר הדין שהבן יורש. אמרה לו אמא שלום: יאירו דבריך כמנורה. מן הסתם כל הקהל צחק לרמז שרמזה לו על השוחד שנתנה לו בראשונה. אמר לה רבן גמליאל: בא החמור שלי ובעט במנורה שלך.

אפילו דנים בצדק זה חלול ה'
יש בעיה חמורה להשפט על פי דינים של נכרים אפילו אם מדובר בשופטים יהודים ואפילו מדובר בשופטים הגונים באמת. כך מביא הבית יוסף (חושן משפט סימן כו סימן א': בשם תשובות הרשב"א (ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח.) כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים, הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן. וכמו שאמרו (כתובות סז.) "גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם".
והשיב כל דבר שבממון תנאו קיים (כתובות נו.) ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בכענין זה. אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה "לפניהם" ולא לפני גוים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם. ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל. והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה. דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אלא ששמו רבנן שאין סמיכת האשה עליהם משום שגבייתה לזמן מרובה ובערביא שכל עסקיהם בגמלים סמיכתה עליהם.אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגוים ומשפטיהם - חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה, וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה, מפיל חומות התורה, ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום "דינא דמלכותא" טועה וגזלן! הוא ואפילו "גזלה ישיב" - רשע מקרי . כדאיתא בפרק הכונס (ב"ק ס:) ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגוים, ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים. חלילה! לא תהא כזאת בישראל! חס ושלום!! שמא תחגור התורה שק עליהם! עכ"ל.
הנך רואה באיזה מילים חריפות מדבר הרשב"א אל מי שחשב כי דינא דמלכותא נכון בדיני ממונות כי כך הנוהג ועל דעת זה נישאו. ולכן יזהר בזה אדם כי בהליכתו לבית משפט דווקא ולא לבית דין הוא מחלל שם שמים ברבים.
אמנם אם אין לאדם ברירה כגון שנתבע בפניהם עלידי מישהו אחר. יציע לו לדון בדיני תורה ואם לא יסכים יתגונן גם בפני בית דין של נכרים או של יהודים שדנים על פי דינים שאינם דין תורה. ואם הוא התובע והנתבע לא רוצה ללכת לדין תורה. יבקש רשות מבית הדין לתבוע בבית משפט שלהם רק את מה שמגיע לו על פי דין תורה.

רווח למי שדן על פי דיני התורה
הרב תמיד אומר שיש רווח גדול יש למי שהולך לדון לפני דיינים שדנים על פי דין תורה, שאינו קיים כלל אצל מי שהולך להשפט בפני מערכת שלא דנה על פי דין תורה. אדם שהולך לדון על פי דין תורה והוא בטוח ויודע את צדקתו, ולמרות הכל הדיין שדן על פי ההלכה פסק נגדו, ולאחר זמן התברר שבאמת צדק אותו אדם שחייבו אותו. אם יפול דבר שכזה במערכת המשפטית, לכל היותר ובמקרה הטוב יביע השופט חרטה, ומה שהפסיד אותו אדם הפסיד. אבל בדיין ירא שמים, הוא ירים עיניו לשמים ויאמר רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שמה שדנתי לא דנתי מדעתי כלל אלא על פי חוקי תורתך, ואם כן הפסיקה הייתה שלך, ועליך לשלם לאותו מסכן! וכך יהיה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ידאג לפצות אותו על הטעות, ומי לא ירצה לקבל פיצוי מבורא עולם בכבודו ובעצמו, כי כשהקב"ה נותן, הכל בעין יפה.

חשיבות דיני נזיקין
חסידות ללמוד דיני נזיקין
הגמרא אומרת (ב"ק ל' ע"א): "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות". הגמרא הסמיכה את מילי דברכות למילי דנזיקין, ללמדך שמי שאינו שומר מילי דברכות, סופו מגיע למילי דנזיקין.
וברבינו בחיי (שמות א ח) על הפסוק הנאמר על פרעה "אשר לא ידע את יוסף", כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה שהרי כתיב על פרעה בתחילה "אשר לא ידע את יוסף" ובסוף אמר אותו פרעה (שמות ה) "לא ידעתי את ה'". משל למה הדבר דומה לאדם שרגם איקונין של דוכוס. אמר המלך: התיזו את ראשו למחר עושה בי כן". כך מי שמבזה את האדם בסופו של דבר מבזה את אלוקים.
ומדוע מי שלומד הלכות ברכות נקרא חסיד? כי בשאר דברים אדם יכול להחמיר או להקל על עצמו, אבל בהלכות ברכות - אם ישתה מים בלי ברכה נקרא גזלן, כי כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא (עיין ברכות ל"ה ע"א). ואם למשל בירך על כוס מים, ואח"כ הביאו לו עוד כוס מים ושוב פעם בירך - הרי שהוציא שם שמים לבטלה ועבר על לאו של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". כן הדין הוא בהלכות נזיקין. אדם לא יכול להחמיר על חשבון השני. גם לא יכול להקל. הוא חייב לדעת את הדין לאמיתו על בוריו. דומה להלכות ברכות.

פשרה או דין
סנהדרין דף ו ע"ב
"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אָסוּר לִבְצֹעַ, (לעשות פשרה בין הצדדים) וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, (תהלים י) "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'". אֶלָּא, יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים א) "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, "יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר". אֲבָל אַהֲרֹן - אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ב) "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן]".רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ח) "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם?! הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, (ש"ב ח) "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה - אֵין מִשְׁפָּט?! אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ.

אמנם לפי התנא הראשון אם אדם דָּן אֶת הַדִּין זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ (הדיין לעני צדקה) מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה , שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ", מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ.
יש כמה סוגי נזקים. לא על כולם אפשר לתבוע את בעל הדין שלו. אבל כולם נחשבים נזקים ואם לא חייב בדיני אדם חייב בדיני שמיים. ובכלל צריך אדם לדעת כי יותר ממה שצריך להזהר שלא יזיקו לו. צריך הוא להיזהר שלא להזיק את האחרים.

נזק אדם לגוף חברו
איסור הכאה לחברו או לאשתו
בפרשת השבוע אנו קוראים: "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"

כמה ישלם?
"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה".

חכמינו אמרו שהכוונה במילים עין תחת עין. שהוא ישלם על עין כמו הנזק שעולה "עין". כך ישלם על שן מחיר של שן וכד'.
ובאמת אדם יכול להיות חייב על נזק על צער על ריפוי על ביטול מלאכה הנקרא "שבת". ואפילו על בושה של חברו. ויכול להיות חייב על כולם או על חלקם. לפעמים רק על בושת ולפעמים רק על צער. ולפעמים גם זה וגם זה או כל החמשה.
ובשו"ע (חושן משפט סימן תכ) "אסור לאדם להכות חבירו ואם הכהו עובר בלאו שנאמר (דברים כה, ג) "פן יוסיף" ואם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו, קל וחומר בהכאת צדיק. והמרים יד על חבירו להכותו, אע"פ שלא הכהו נקרא: רשע.
והביא הרמ"א בהקשר של מי שמכה את אשתו. כי יש אומרים כי יש חרם קדמונים על כל מי שמכה את חבירו או את אשתו ואסור לצרפו למנין וכד'. כי הוא בחרם קדמונים. וצריך להתיר לו אם חזר בתשובה באמת.

להיזהר מנזק, מכה קטנה עלולה לגרום נזק גדול
עד כמה צריך להזהר מלהזיק את חברו אפשר ללמוד משני הסיפורים הבאים: "ר' אבהו הוא יתיב ומתנא בהדא כנישתא חמא חד בר נש דטעין קטיתא ואזל למימחי חבריה. חמא מזיקא קאי אבתריה, דטעין קטיתא דפרזלא. קם וצריח, אמר ליה: מה את בעי קטיל חברך. אמר ליה, בהדא, ברנש קטיל חבריה? אמר ליה הא מזיקא קאים בתריה דטעין קטיתא דפרזלא, את מחי ליה בהדא והוא מחי ליה בהדא ומית"
פירוש: ר' אבהו היה יושב ולומד, ראה איש אחד רץ אחרי חברו להכותו במקל קטן (ענף של פרח). קם ר' אבהו וצעק עליו: אתה רוצה להרוג את חברך? אמר לו: זה רק מקל קטן, ובזה אי אפשר להרוג את החבר. אמר ר' אבהו: מאחוריך יש מזיק עם מקל של ברזל וכשאתה תכה אותו במקל הקטן - המזיק יכה אותו במקל של ברזל והחבר ימות (עיין מתנות כהונה מדרש נשא, פרשה י"ב, י"ג).
ובמסכת חגיגה ה. מובא מעשה על רַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵי, שהיה רגיל לדבר עם מַלְאָךְ הַמָּוֶת. שמע את מלאך המוות אומר לשליחו לך תביא לי את נשמתה של "מִרְיָם - מְגַדְּלָא שֵׂעָר נַשְּׁיָא" (מרים הספרית, יש אומרים שזו אימו של יש"ו), הלך השליח והביא את נשמתה של מרים המגדלת ילדים. אמר מלאך המוות לשלוחו: לא זאת האשה שאמרתי לך להביא. אמר השליח: אם כן אחזיר לה את נשמתה. אמר לו: אם הבאת את נשמתה, תשאיר אותה כאן. שאל אותו איך יכולת לקחת את נשמתה. הרי לא בא זמנה. ענה לו: היא סיכנה את עצמה כשניקתה את התנור ולא שמה לב לאש, ובגלל זה הצלחתי לקחת את נשמתה.
שאל רַב בִּיבִּי בַר אַבַּיֵי את מלאך המוות וכי יש לכן רשות לעשות כן? אמר לו: כן, "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְלֹא מִשְׁפָּט". עוד אמר לו שנשמות הללו מחכות עד שיגמר זמנם בעולם ואחר כך עולות למקומם ובנתיים אם יש מי שמעביר על מידותיו הוא יכול לקבל את הנשמות הללו שיאריכו את ימיו.
מסקנה. צריך להזהר ביותר מלהזיק את גופו של חברו. אפילו אם רק ביישו או רק גרם לו צער. וכל שכן אם פצע אותו או היה צריך להתרפאות. ואם הזיק מעיקר הדין צריך לשלם.

נזק אדם לרכוש השני
כשאדם הזיק את רכושו של השני חייב לשלם. על זה נאמר כי הוא מועד לעולם ותמיד משלם נזק שלם. בין ער ובין ישן. בין שוגג ובין מזיד. כל ההפרש בין שוגג למזיד קיים רק בהלכות שבת או דומיהם. אבל בנזיקין אין חשיבות לשאלה האם היה שוגג או מזיד. אם הזקת - שלם!
ובכלל זה אם אדם נסע ברכבו והזיק את רכבו של השני, חייב לשלם. וכן אסור ללכת בשדה חרושה של חברי שהליכה שם מקלקלת את השורות של השדה החרושה. וכן אם הולך ליד פרדס של חבירו אסור לו לקטוף או חלילה להשחית את העצים או את הפירות.

נזק רעש או ראיה
בשולחן ערוך מובא כי גם נזק של רעש או של ראיה נקרא נזק והחובה על האדם לא להזיק את חבירו ברעש בשעות המנוחה או בעשן או שיציץ לתוך ביתו של חבירו.
ולכן אסור לאדם לעשות בתוך ביתו באזור מגורים דבר המעשן ומגיע לבית חברו ומזיק לו. וכן אסור לשים דבר שגורם ריח רע שמגיע לשכנים. וכן אם יש לו סתימה בביוב וגורמת ריח רע - חובתו להזהר שלא להזיק את שכניו בריח הרע. וכן ברעש אפילו אם קם לסליחות או לעשות איזה מצווה אין לו שום היתר לגזול את השינה משכניו או מאלה שגרים ברחוב שעובר בו.
והרב סיפר כי פעם באה אליו איזה ישיבה לדין תורה שנתבעה על ידי שכנה שגרה בסמוך לישיבה. ובאותו דין זכתה הישיבה בדעת הרוב בבית הדין. והרב היה בדעת מיעוט והישיבה זכתה. הלך הרב לאותה ישיבה וראה כי מחדרי הבחורים רואים את ביתה של האשה בבירור ויש בזה חוסר צניעות. נכנס לחדרו של ראש הישיבה ואמר לו נכון שזכיתם בדין אבל אני מבקש ממכם לבוא ולראות בעצמכם את הנזק. אמר לו אותו ראש ישיבה לא הייתי מעולם בחדר המדובר. עלו שניהם וראו את הבית של אותה אישה. הזדעזע ראש הישיבה ואמר הרי זה נזק רוחני לכל התלמידים שלי שאני מלמדם קדושה וכאן הם עלולים ליפול בשמירת העיניים. מיד קרא למנהל הישיבה ובנו שם מחיצה.

נזק אדם לרכוש הציבור
וידע אדם כי נזק לרכוש הציבור יותר חמור מנזק לרכוש פרטי. כי נזק פרטי אפשר לשלם. אבל נזק לרכוש הציבור. רכוש עיריה או ממשלה. רכוש חברה ציבורית וכד' כמו אגד או אחרים. אי אפשר תמיד לשלם. כי אם גנב את תושבי ירושלים איך יחזיק לכל אחד מהם רבע או חצי פרוטה ממה שהזיק. לכן צריך בזה זהירות יתירה.

נזק על ידי בעלי חיים
בפרשת השבוע מובאים נזקים שנעשים על ידי השור או החמור של האדם. בימינו אנו לא רגילים להחזיק שור או חמור. אבל יש אנשים שמגדלים כלבים או חתולים בתוך ביתם. והם צריכים לדעת כי אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו. וכל כלב הוא טוב לזה ורע לאחרים. ולכן אסור לגדלו אם לא במקום שנדרש לשמירה על הגבול וכד'.
ואם הכלב הזה הזיק, חייב הבעלים לשלם. רק שיש היזק בדרך הילוכו ויש מה שאכל ויש מה שנשך. כל אחד זה חיוב אחר. אם נשך זה כמו נגיחה ואם אכל זה כמו שן של בהמה. כל אחד מהם משלם סכום אחר. לכן צריך לדעת כי כל נזק של רכושו נקרא נזק וצריך לשלם.
וגם אם אדם מגדל ציפורים יש עליו להזהר לא לשים אותם במקומות שחם להם. יש בזה צער בעלי חיים, וגם זה מציק לשכנים. נזק של רעש הוא נקרא נזק. בכלל הנזק על ידי בעלי חיים הוא נזק של נבלה או אשפה שנמצאת בתוך שדהו ומפיצה ריח רע או זבובים ויתושים. והיא גם באחריות האדם.

נזק על ידי בור
בור - כל תקלה בור הוא
(שמות פרק כא לג) "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" הגמרא אומרת "כל תקלה, בור הוא" ולכן כל מי שמניח איזה חפץ ברשות הרבים שיכולים להנזק ממנו הוא מניח בור וחייב לשלם את הנזק.
ובגמרא (ב"ק נ' ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד. אָמַר לוֹ, רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ? לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים נִצְרָךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר, יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְךָ".
חובה זאת אינה רק אם אדם עשה את הנזק בעצמו. אפילו אם אדם קנה רכוש ויש ברכוש זה נזק לאחרים, הוא חייב לתקן אותו.

ענפים ברשות הרבים
הגמרא במסכת בבא בתרא דף ס/א
"רַבִּי יָנַאי הֲוָה לֵיהּ אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הַרָבִּים, הֲוָה הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ נָמִי אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הַרָבִּים, אַתּוּ בְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, הֲווּ קָא מִיעַכְּבִי עִילָוֵיהּ, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אָמַר לֵיהּ, זִיל הָאִידְנָא, וְתָא לְמָחָר. בַּלֵילְיָא שָׁדַר, קַצְיָיה לְהַהוּא דִּידֵיהּ. לְמָחָר אָתָא לְקַמֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, זִיל קוּץ! אָמַר לֵיהּ, הָא מַר, נַמִּי אִית לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ, זִיל חֲזִי, אִי קוּץ דִּידִי - קוּץ דִּידָּךְ, אִי לָא קוּץ דִּידִּי - לָא תָּקוּץ אַתְּ. מֵעִיקָרָא מַאי סָבַר? וּלְבַסּוֹף מַאי סָבַר? מֵעִיקָרָא סָבַר - נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי רְשׁוּת הַרָבִּים דְּיָתְבִי בְטוּלֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְעַכְּבִי, שָׁדַר קַצְיָיה. וְלֵימָא לֵיהּ, זִיל קוּץ דִּידָּךְ וַהֲדַר אִיקוּץ דִּידִּי? מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ דַּאָמַר, (צפניה ב) "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשׁוּ" - קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים".

תרגום: לרבי ינאי היה אילן פרטי שנופו נוטה לרשות הרבים. רבי ינאי היה שופט ובאו אליו אנשי הציבור ותבעו אדם אחר על אילן שהיה נופו נוטה לרשות והרבים ומפריע לציבור. אמר רבי ינאי אני צריך לעיין בדין. בואו למחר. בלילה שלח רבי ינאי את פועליו לקצוץ את הענפים שנוטים לרשות הרבים. למחר באו אותו נתבע לבית הדין שנית. אמר לו רבי ינאי: תקצוץ את הענפים שמפריעים לרבים בהיותם מצירים את הדרך או בכך שהם מפילים פירות וגורמים זבובים או יתושים.
אמר אותו נתבע לרבי ינאי למה לרב מותר שהעץ שלו ינטה לרשות הרבים. אמר לו רבי ינאי: אם העץ שלי קיים - תשאיר את העץ שלך. אם העץ שלי לא נוטה לרשות הרבים - גם אתה תקצוץ את הענפים המפריעים לציבור.
שואלת הגמרא: ואם לא היה בא אותו דין לפני רבי ינאי האם לא היה צריך לתקן את הענפים של העץ הנוטה לרשות הרבים? אומרת הגמרא: לפני כן הוא חשב כי הענפים מועילים לציבור שעושים להם צל. אבל אחרי שראה שזה גדל באופן שזה מפריע לציבור. הלך וקצץ את הענפים.

חובת מעקה - גם חלק מאיסור של בור
האיסור לגרום נזק לציבור והחובה לשלם על נזק כזה הוא מדיני ממונות. אבל לפעמים יש בזה זה לא רק חובה ממונית אלא גם חובה הלכתית. במיוחד אם יש בזה סכנה של חיים. כך מובא בספר דברים (כב ח) "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" וכך גם מובא בשו"ע (סוף הלכות חו"מ סי' תכ"ז): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצוות עשה להסירו ולשמר ממנו שנאמר: 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה 'לא תשים דמים בביתך' והנזהר תבא עליו ברכת טוב". גם בית השותפין חייב אדם לשים שנאמר: "כי יפול הנופל ממנו" ולא תלה הכתוב אלא ב'נופל' ולא בבעל הבית (בא"ח שם).

חלק מאיסור בור - חובה לנקות זכוכיות אחרי תאונה
כשאדם נקלע לתאונה באשמתו או שלא באשמתו ונשברות זכוכיות מרכבו. הוא צריך לנקות את הזכוכיות כיוון שהם עכשיו בור. וצריך להזהר כמובן שלא לעמוד בכביש כי הרבה עיכובים והרבה תאונות קורות דווקא באלה שעומדים ליד התאונה ומנסים לעזור.
ולכן צריך לשים שלט של זהירות כפי שמתחייב בחוק. וצריך גם לשמור מרחק ולהזהר ולמנוע פנצרים מאחרים. אם אדם לא עשה כן ואחרים ניזוקו מהזכוכיות מהשמן שנזל ממנו והחליקו או הוזקו - הרי הוא חייב. ואע"פ שכתוב בבור שור ולא אדם חמור ולא כלים. הוא לא חייב בדיני אדם אבל בהחלט חייב בדיני שמיים.

בורות נוספים
וכן אם עף לאדם מגגו איזה חפץ הוא חייב בו כמו כל בור. ולכן צריך אדם לקשור על הגג כל חפץ שהוא עלול ליפול. כי הנזק הזה הוא "בור" כשהוא על הארץ. כן הדין אם אדם בונה את ביתו ויש לו רשות על פי החוק לשים ברשות הרבים את העפר והלבנים. הוא חייב לדעת כי הוא חייב לגדור אותם אע"פ שעל פי החוק יש לו רשות לשים אותם ברשות הרבים. ואם מישהו הוזק - הוא צריך לשלם
במיוחד הדין אמור לגבי סוכות שאנשים בונים וצריכים להזהר שסוכתם לא תהיה נזק לאחרים. עוד צריך להזהר אחרי סוכות שזורקים את הסכך שלא יהיה נזק לאחרים ובמיוחד שצריך להזהר בכבוד הסכך שהיה חפץ של מצווה.
הרב בא"ח כותב כך: "לא רק מעקה, אלא כל דבר ודבר שיכול לבוא בו מכשול לאחרים, בור בחצרו בין יש בו מים ובין אין בו מים. ובפרט אחראים עובדי העריה לכסות כל חפירה ברשות הרבים. והמכסה חפירה ברשותו, או שמניח מכסה על בור - אינו מברך (עיי"ש אות ז').
ובספר בן איש חי (ויקרא י) "צריך להזהר האדם בכל מקום ואפילו אינו בבית הכנסת שלא ישליך רוק או צואת החוטם בפני בני אדם, דארז"ל "כי האלהים יביא במשפט" זה הרק בפני חבירו ונמאס חבירו שעתיד ליתן את הדין על זה, ולכן הרואה רוק עב היוצא מן כיחה או צואת החוטם מושלכים על פני הקרקע, מצוה לכסותם בעפר או ישפשפם במנעלו ויעבירם, כדי שלא ימאסו בני אדם ואע"פ שאינם שלו".

המסיר מכשול שאינו שלו - יכוון לא לקנותו
אומר הריב"ש כשאדם הולך בפסח ורואה חמץ (כגון עוגה) ברצפה וחושש שילד יאכלנו - צריך להסירו. אך אם הוא ירים אותו הוא צריך לכוון לא לזכות בו שלא יעבר על איסור. ולפני כן יאמר 'אני לא מתכוון לזכות בו', ואח"כ יקח אותו ויזרוק. ואם הרים וקנה אותו - לא יכול לחזור ולהפיקרו כי לא מועיל הפקר בחמץ בתוך פסח וצריך לשורפו.
וכן גם בהסרת מכשול המזיז אותו ממקומו צריך לכוין לא לזכות בו כי אם יזכה בו חייב בנזקיו. 'הכישה - התחייב בה' - לדוגמא אדם ראה קליפת בננה לא שלו והרים אותה וזכה בה וזרקה במקום כלשהוא, ואח"כ עבר אדם אחר במקום השני וניזק בה - השני חייב לשלם. ולכן כשמסיר קליפת בננה יכוין לא לזכות בה ויזרוק במקום שאין עוברים ושבים.

נזק על ידי אש
סיגריה או קומזיץ
אחד מהמקרים שבהם אדם יכול להזיק לאדם פרטי אול לציבור הוא על ידי אש. כך אומר הפסוק: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".
למרות שהאש הלכה והתפשטה שלא מדעתו של המדליק הראשון, החובה שלו היא על כל הנזק שהיא עשתה. ולכן אם אדם זרק סיגריה מחלון הרכב והיא הדליקה פרדס או שדה מרעה ונפגעו בעלי חיים או אנשים. הכל על חובתו. ואפילו לא יודעים שהוא זרק את הסיגריה, החובה בשמים היא על שמו על כל הנזקים שנגרמו. ואם ידעו שהוא זרק את הסיגריה, אפשר לתבוע אותו על כל הנזק.
וכן אם אדם הדליק מדורה להתחמם או לבשל משהו ואחר כך הלך והשאיר גחלים. ובאה רוח מצויה והעיפה גחלים והבעירה בית או שדה - חייב לשלם את כל הנזק שנגרם על ידי האש שלו.
וכבר אמרנו קודם אם מדובר בנזק לרכוש ציבורי החובה שלו היא הרבה יותר גדולה. כי למי ישלם? ובמיוחד אם שרף יער שהציבור מטייל בו. למי ישלם על הנזק? והרי הוא חייב לכל אחד מהאנשים שמיילים ביער את חלקו.
וצריך לדעת כי גם באונס אדם חייב על נזקים כאלה. כך כתוב בשו"ע (חושן משפט סימן תכא(.

אחרי שמשלם צריך גם לבקש סליחה
הרמב"ם (בהלכות תשובה פרק א' הלכה א') שגם אחרי שמשלם צריך לבקש את סליחתו של הניזק: "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אעפ"י ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם".
ויהי רצון שנזכה לקיים כל מילי דנזיקין בלימוד ולא במעשה. שנזהר באמת ברכוש חבירנו יותר מרכושנו. כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il