חגיגה של תורה | עודד מזרחי | בית המדרש

מדורים
סיפורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

3 דק' קריאה

רבי מרדכי בן שימול התגורר באלג'יר, בירת אלג'יריה. שמו יצא לכל עבר בידיעת תורת הנגלה והנסתר. אלג'יר היתה מקום של תורה, והוא מצא בה גאונים בעלי שיעור קומה כלבבו שעמם למד, ותלמידים מעולים שאותם לימד. והנה, בשיא פריחתו קמו כמה גויים והעלילו עליו עלילת שווא, שנסמכה על מסכת שקרים. הדברים הובאו למושל העיר וחמתו בערה בו. הוא פקד על שוטריו שיעצרו את רבי מרדכי ויביאו אותו אזוק לפניו, כדי להעמידו למשפט ולחרוץ את גורלו לשבט.
ידידים המקורבים לבית השלטון העבירו לרבי מרדכי את הידיעה מבעוד מועד, והוא הצליח להימלט מן העיר בטרם יגיעו השוטרים לביתו. ברגע שיצא מחומות העיר נשם לרווחה. כעת היה עליו לבחור מקום ישוב שבו יתגורר. הוא החליט לקיים את מאמר חז"ל "הווה גולה למקום תורה", ונדד בכל ערי אלג'יריה, אך לא הצליח למצוא תלמידי חכמים כפי שהורגל באלג'יר. הוא היה נחוש להתגורר רק במקום תורה, ולכן חצה את הגבול כדי להגיע למרוקו השכנה. לאחר זמן מה הגיע לתאפיללת, שהיתה ידועה כעיר שרוב בניה בני תורה, ומצויים בה בתי מדרשות לרוב.
הוא עבר מבית מדרש למשנהו כדי לתהות על קנקנם של חכמי העיר, ומצא שקדנים ובני תורה לא מעטים, אבל הם עסקו בעיקר במקרא ובהלכה, וכמעט לא התמצאו בעומק סוגיות הגמרא. אכזבתו היתה רבה. לאחר שעשה את הדרך הארוכה עד לתאפיללת, לא תהיה לו ברירה אלא להמשיך לנדוד הלאה עד שימצא את שאהבה נפשו.
זמן קצר לפני שעמד לצאת מהעיר, נכנס רבי מרדכי לבית כנסת אחד והמתין לתפילה בציבור. מאחורי תיבת בית הכנסת ישב בחור צעיר ולימד כמה תינוקות של בית רבן לקרוא את אותיות האל"ף בי"ת. רבי מרדכי עלה אל התיבה, והאזין להבל פיהם הטהור של התינוקות שאין בו חטא.
לפתע הבחין בספר שהיה מונח על התיבה. היתה זו גמרא, מסכת 'חגיגה'. הגמרא עוררה את צערו של רבי מרדכי, בהזכירה לו את חיפושיו אחר חברותא, שעלו עד כה בתוהו. הוא חיבק את הגמרא ללבו והחל לקונן בצער:
"חגיגה! חגיגה! מי הביאך עד הלום, ומה מעשייך בארץ מדבר וצייה? בדד הינך יושבת בבתי מדרשות של מרוקו, מבלי שיגללו את דפייך ויבינו את צוף אמרייך, מה לך פה ומי לך פה?"
כוס יגונותיו על גלותו הגשמית והרוחנית עלתה על גדותיה. הוא האריך בקינתו, כשדמעות שוטפות את פניו, מבלי לשים לב למלמד הצעיר ולילדים הרכים שעמו. הם השתתקו והביטו בתמיהה ביהודי המחבק את הגמרא ומקונן בבכי מר. ניגש המלמד אל התיבה ושאל את רבי מרדכי:
"מדוע כבודו מקונן על המסכת ששמה 'חגיגה' ולא 'קינה'?"...
"איך לא אבכה עליה?!", ענה רבי מרדכי בצער, "האם יש פה מישהו הפותח בכלל את הגמרא המונחת בקרן זווית?!"
"לפעמים יש מי שפותח אותה", השיב המלמד.
"אולי היא נפתחת מדי פעם", אמר רבי מרדכי במרירות, "כדי לנער ממנה את האבק שהצטבר עליה"...
"כאשר פותחים אותה - לומדים בה!", קבע הצעיר.
"לומדים בה?!", התקשה רבי מרדכי להאמין, "אולי בגירסא".
"גם בהבנה ועיון", נענה.
ראה רבי מרדכי את נחרצותו של הצעיר, פתח את הגמרא באמצעה, ושאל את המלמד אם יוכל להסביר לו את מהלך הסוגיה באותו עמוד.
הבחור הצעיר העיף מבט בעמוד הגמרא והחל לסכם את כל יסודות הסוגיה. הוא שיחזר את מהלך השקלא וטריא, לאחר מכן השמיע באוזניו של רבי מרדכי קושיות עמוקות על פשט הכתוב, ובעזרת תירוץ נפלא הוביל את הסוגיה לנתיב אחר. הגאון האלג'ירי ניצב מול מלמד התינוקות הצעיר ולא ידע את נפשו מרוב התלהבות. חידושים כאלה לא שמע אפילו מגדולי חכמי אלג'יר! הוא שאל את הצעיר לשמו.
"שמי יעקב אביחצירא, ואני בנו של רבי מסעוד זכר צדיק לברכה, רבה של תאפיללת שהלך לבית עולמו לא מכבר. והוא שהנחילני את דרכי הלימוד".
רבי מרדכי החליט בו ברגע להשתקע בתאפיללת כדי ללמוד עם הבחור המופלא הזה. הוא פנה לחכמי העיר וחשף בפניהם את גדולתו העצומה של המלמד הצעיר, שראוי לדעתו כבר כעת לרשת את מקומו של אביו זצ"ל, למרות היותו בן תשחורת, שאין לו אפילו חתימת זקן. חכמי העיר ופרנסיה שוכנעו מדבריו של הגאון האלג'ירי וקבעו מועד להכתרת רבי יעקב אביחצירא. לא ארכו הימים ו"אביר יעקב" הוכר לא רק כרב המחוז, אלא כמנהיג יהדות מרוקו כולה.

סיפורים נוספים