ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צדיק באמונתו ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ל שבט תשס"ט

צדיק באמונתו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

את הרב בנימין יהושע זילבר זצ"ל, שנפטר מספר ימים לפני ראש השנה תשס"ט, הכירו רבים בכינוי "ר' בנימין הצדיק". מעטים ידעו שהכינוי דבק ביהודי הישיש הזה, שנמזגה בו גדלות של פסיקה הלכתית יחד עם עוצמה נדירה ביראת ה', עוד בצעירותו, כשאך זה עבר את גיל בר המצווה.
נכדיו של הרב זילבר לא יכולים להתחייב על שנת לידתו המדויקת של סבם, והם מעריכים כי היה בסביבות גיל 93 בפטירתו. למרות שנחשב כאחד מגדולי התורה הליטאים, הוא נולד דווקא בפולין, בעיר טריסק, ככל הנראה כבן למשפחה חסידית.
הרב זילבר סיפר שבצעירותו לווה ר' ברוך אביו שלושים זלוטי כדי שהבן יוכל להגיע ללמוד בישיבה בורשה, אולם בנימין יהושע הצעיר לא נקלט היטב בישיבה והוכרח לחזור לאחר מספר שבועות. ברכבת פגש אדם שהפנה אותו לישיבה בבריסק, שם שהה שנתיים. אחר כך עבר ללמוד בישיבת נובהרדוק בעיר מזריטש.

בנובהרדוק
שיטת נובהרדוק הינה אחת משיטות המוסר שפיתחו תלמידיו של אבי תנועת המוסר, ר' ישראל מסלנט. השיטה, שפותחה על ידי 'הסבא מנובהרדוק' ר' יוסף יוזל הורביץ מתוך עבודתו העצמית, נחשבת לקיצונית שבין שיטות המוסר. נובהרדוק תובעת מהאדם הפקרה כללית של העולם הזה על פיתוייו, כדי שיוכל להשתחרר מהנגיעות העצמיות שיש לו, המרחיקות אותו מקרבת אלוקים. תלמידי ישיבות נובהרדוק פעלו כמעין תנועה מהפכנית שמטרתה לכבוש כמה שיותר צעירים יהודים. הם השתדלו להכניס תחת כנפיהם כל אחד, מתוך מטרה להצילו מהסחף העצום ברחוב היהודי לכיוון הקומוניסטי או המשכילי-החילוני. ככל הנראה על הרקע הזה הצטרף הנער הפולני-חסידי בנימין יהושע לישיבת המוסר הליטאית נובהרדוק.
יחד עם הרב זילבר למד בישיבת מזריטש גם שמואל בן ארצי, אביהם של שרה נתניהו וד"ר חגי בן-ארצי. שמואל בן ארצי מספר שהוא והרב זילבר הגיעו לישיבת נובהרדוק ביחד. זמן קצר לאחר הגעתו לישיבה של בנימין, שלא מכבר הגיע לגיל בר מצוה, הדביקו לו חבריו את הכינוי 'בנימין הצדיק', כשמה של דמות תלמודית.
"הרב זילבר היה מקדיש את כל זמנו ללימוד ולתפילה" אומר בן ארצי, "ואף היה מאריך בתפילה, אם-כי לא בהתפעלות, כמקובל בישיבות נובהרדוק, אלא בכפיפות הקומה וברגלים צמודות. הוא היה מקפיד ללכת עם ידיים על הבטן, כדי שלא להוריד את הידיים מתחת לחגורה". הנהגת צניעות זו, של ידיים על הבטן יחד עם כפיפות קומה, היתה צורת העמידה בה היה מוכר גם בזקנותו, והמחישה למתבונן שלפניו ניצב לא רק תלמיד חכם ואיש הלכה, אלא גם איש מוסר דגול.
בן ארצי מספר שתלמידי הישיבה סברו כי הרב זילבר לא עסק במוסר בצורה אינטנסיבית כל כך כמקובל בנובהרדוק "כי לא היה צריך לעבוד על מידותיו, הוא נולד צדיק". העובדה שהנער הצעיר לא נזקק למאמץ רב בעבודת תיקון המידות עוררה את קנאתם של תלמידים 'מוסרניקים' אשר עמלו קשות על לימוד מוסר בהתפעלות כדי לתקן את מידותיהם.

להערכה יתרה זכה 'בנימין הצדיק' גם בעיני רבותיו. "פעם כשרקדנו בשמחת תורה בישיבה", מספר בן ארצי, "הבחורים הרימו את ראש הישיבה ר' דוד בליאכר על הכתפיים ושרו 'צדיק כתמר יפרח', אולם ר' דוד ירד והעלה במקומו את 'בנימין הצדיק'.

עול נישואין ועול תורה

בשנת תרצ"ג (1933) עלתה קבוצה מתלמידי נובהרדוק לארץ, והקימה את ישיבת 'בית יוסף' בבני ברק. בן ארצי, שעלה גם הוא באותה תקופה, מספר כי לאחר תקופת לימודים קצרה בישיבה בבני ברק, הרב זילבר נעלם. לאחר זמן נודע להם שהוא התחתן: "הוא רצה להתחתן כדי ללמוד תורה בקדושה, וידע שנובהרדוקאים מתחתנים מאוחר, לכן עזב את הישיבה".
במשך הזמן התקרב הרב זילבר לרב אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה'חזון איש', שהעריך אותו מאוד. בהספדים ציין אחד הדוברים כי החזון איש חתם אגרות ששלח לרב זילבר במילים "דבוק באהבתו", ביטוי נדיר מאוד אצלו שמבטא את יחסו המיוחד לר' 'בנימין הצדיק'.
פעם, כששוחחו עם החזון איש, שתמך בנישואין בגיל מוקדם, על החשש שהריחיים על הצוואר (עול פרנסת המשפחה) עלולים להפריע להתמדה בתורה, הצביע החזון איש על ספרו הראשון של הרב זילבר, 'מקור הלכה' על מסכת שבת, ואמר: "זהו ספר של 'ריחיים על צוארו'" - ללמד שנישואין בגיל צעיר אינם מחייבים את הפסקת ההתפתחות בתורה.
בהסכמתו על ספרו זה של הרב זילבר, שיצא לאור בעת שהיה כבן שלושים, כותב עליו ה'חזון איש': "אשרי חלקו שנפלו לו בנעימים בדרך אמת לעיון להבין ולהשכיל".

איש הלכה ומוסר
למרות תחושתם של תלמידי נובהרדוק שהרב זילבר לא נזקק ללימוד המוסר ולעבודת תיקון המידות, המציאות הוכיחה שהוא דווקא עסק רבות בעניינים אלו, ובשונה ממה שמקובל לצפות מאיש הלכה הוא הקדיש לתחום זה חלק ניכר מזמנו. במהלך השנים הוכר הרב זילבר גם כאיש מוסר מובהק, מהשרידים שנותרו אחרי השואה כנושאי דגלה של תנועת המוסר בכלל ושל נובהרדוק בפרט. השואה, אגב, גרמה גם לאובדנם של כל בני משפחתו של הרב זילבר.

הצד המוסרי באישיותו מתחיל בעבודתו האישית. בפתקים שהותיר אחריו נזכרו קבלות שונות על עריכת חשבון נפש יומי, על התחזקות בלימוד תורה ועל זהירות מכעס. את עבודתו האישית לא הפסיק גם לעת זקנה, ואכן אחד הפתקים הללו נכתב לפני כ-15 שנה, כשכבר היה בן קרוב לגיל שמונים. בנו סיפר כיצד בצעירותו ראה את אביו הולך הלוך ושוב ועורך חשבון נפש על מה שעבר עליו במשך היום.

רבים מתוך כחמישים הספרים שהוציא לאור הם ספרי מוסר - בדרך כלל ספרים של רבותינו הראשונים מלווים בפירוש שלו. את ספרי המוסר שהוציא, בניגוד לספרי ההלכה שלו, נהג לפרסם בעילום שם. את הנהגתו זו הוא הסביר בכך שבפרסום דברי הלכה חשוב שלשואל או למקשה יהיה למי לפנות בבירור ההלכה, מה שלא נצרך כל כך בענייני מוסר, שאותם אפשר היה לפרסם בעילום שם.

בין השאר הוציא הרב זילבר לאור את החיבור המוסרי 'אורחות חיים' של הרא"ש. לחיבור זה הוא צירף מראי מקומות שנכתבו על ידי הרב חיים קנייבסקי, ייבדל לחיים, כשבצד הגיליון הודפסו 'עיונים' של הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת 'חברון'. הוא גם ההדיר לראשונה מכתב יד את חיבורו של רבנו יונה 'שערי העבודה' והוציא אותו לאור.
אחת ההנהגות הנובהרדוקאיות שאימץ לעצמו עד גיל זקנה היא ה'בדידות' - התבודדות בתענית דיבור למשך ארבעים יום, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. בימים אלו היה הרב זילבר עוזב את משפחתו והולך לאחת הישיבות כדי ללמוד תורה בפרישות ולהתכונן לימים הנוראים. גם בשנותיו האחרונות, כשכבר היה חולה ונזקק לעזרת אחרים, השתדל לשמור לפחות על חלק מהנהגות אלו.
ולא רק בימים הנוראים היה לומד בישיבה. למעשה, רוב חייו היה בעצם 'אברך' בישיבות. אמנם תקופות מסוימות שימש כמשגיח רוחני ופוסק בישיבות שונות כמו 'בית התלמוד' בירושלים, אולם ברוב הזמן לא היה לו מקור פרנסה קבוע, וחלק מפרנסתו התבסס על מכירת הספרים שהוציא לאור. גם ביתו, בשדרות אביי ורבא 4 בבני ברק, היה עלוב למראה, וניכר בו כי בעליו לא השקיע בגשמיות.
למרות מצבו הכספי, כשביקשו ממנו צדקה היה מוציא שטרות, כאדם עשיר. כפי שלמד ככל הנראה בישיבת נובהרדוק, הוא התפתח במידת הביטחון בה' ולא היה מודאג מהשאלה ממה יתפרנס מחר. יחד עם זאת, כששאלו הרב משה צוריאל, מחבר ספרי 'אוצרות הראי"ה' ועוד, האם מותר להצטרף לקופת חולים ואם אין בכך משום חוסר ביטחון בה', הוא ענה לו שמכיוון שמנהג הבריות לעשות כן הרי שהדבר מותר.

על קצה הכסא
בעל נכדתו, ר' מאיר הירשמן, המו"ל של עיתון 'בקהילה' (שמסר לידינו חלק נכבד מהחומר עליו מתבססת כתבה זו), מספר על מידות פרישות וחסידות שאימץ לעצמו. כך למשל, הרב זילבר היה מקפיד לשבת על קצה הכסא ולא להישען. כשפעם הוביל אותו הירשמן לספה, מתוך תקווה ששם יהיה מוכרח הסבא לשבת בנוחות, הוא התיישב גם שם על הקצה, למרות אי הנוחות הגדולה יותר.
עד שנותיו האחרונות היה מקפיד ללכת ביום כיפור יחף לגמרי, גם ללא נעלי בד. היתה תקופה בה היה בירושלים ביום כיפור, והיה מתפלל ותיקין בישיבת 'בית התלמוד' בסנהדרייה ולאחר מכן הולך יחף עד ישיבת 'איתרי' שבבית צפאפה בדרום העיר.
"כשהיה מברך", אומר הירשמן, "היה מקפיד לחבוש כובע, משום כבוד הברכה. וכשהיה מגיע לשם ה' בברכה זה כבר היה ממש טקס, כמו כהן גדול שמזכיר את השם המפורש ביום הכיפורים".
רבים היו פונים אליו בבקשות לברכה. הוא אמר שנשים יכולות להתקשר אליו מחדר לידה בבקשה לברכה אפילו באמצע הלילה, ונשים אכן עשו זאת, והוא נענה להן גם כאשר לא ידע מי הפונה. הירשמן מספר פעם התקשרה אישה וביקשה ברכה בעת שהרב היה באמצע הליך רפואי עדין וכואב. הירשמן רצה לומר לה שתתקשר בעוד רבע שעה, אולם הרב זילבר התעקש לענות על מבוקשה בו במקום.
מובן שכאיש מוסר אמיתי, מנהגי חסידותו באו לידי ביטוי גם בתחום שבין אדם לחברו. פעם שבר את שתיקתו בחודש אלול, עליה הקפיד כשישים שנה ויותר, כדי לשוחח עם כלה יתומה שלא היה לה אבא שיעשה זאת לפני חופתה. בהזדמנות אחרת נעלם לכמה דקות ברגעי ההוד שלפני התקיעות בראש השנה כדי לעודד אישה שידע שהיתה מדוכדכת. "צריך לדעת מתי להפסיק מתענית הדיבור", אמר.
למרות שמספרים עליו שנדיר מאוד היה לראות אותו צוחק ובדרך כלל הסתפק בחיוך, הוא היה חביב מאוד כלפי מי שפנה אליו. הרב משה צוריאל, שלמד איתו תקופה מסוימת מסילת ישרים, מספר שמעולם לא ראה את הרב זילבר כועס. לא היו לו 'משמשים', ובכלל לא נתן שישמשו אותו כל עוד היה מסוגל לכך. מאיר הירשמן מספר שהוא הסיע אותו מאות פעמים לתפילות מנחה וערבית, ומעולם לא קרה שהוא לא אמר לו בגמר הנסיעה 'יישר כח'.
פרישותו מענייני העולם הזה לא מנעה אותו מלהיות מעורה בנעשה במשפחתו. הוא היה נוהג לבחון בשבת את נכדיו על לימודיהם, וכן היה מתעניין במצבם הבריאותי של בני המשפחה ובמצב השידוכים וההריונות, תוך שהוא מזהיר את הבעל שלא ייתן לאשתו ההרה לשטוף את הבית.

האמת שבכל הדרכים
בעולם הישיבות מקובל לומר שהחזון איש התנגד לשיטת המוסר. החזון איש סבר שההתגדלות בעבודת ה' נעשית תוך מתן דגש על לימוד ההלכה, העיון בה והדקדוק בקיומה, בעוד שחכמי המוסר נתנו מקום רב לעבודת המידות ולעבודה על החלקים הפחות הלכתיים של התורה. לפי בעלי דעה זו, החזון איש כתב את ספרו 'אמונה וביטחון' כנגד שיטת המוסר. הרב זילבר, כמי שהיה מחובר לשתי הדרכים הללו, לא יכול היה להשלים עם הפירוד שיש ביניהן, וכתב את הספר 'תורת היראה' שנועד להראות את ההרמוניה שבין שתי הגישות.
הרבה מדרכו ההלכתית קיבל מהחזון איש. הוא סבר שאין להחמיר ואין להקל בפסיקה, אלא ללכת כפי ההלכה. במיוחד בהלכות שבת ושמיטה הלך בדרכו של החזון איש. יחד עם זאת היה בעל אומץ לב בפסיקה. בהקדמת פירושו 'בית ברוך' הוא כותב שבמקרים בהם ישנם חילוקי דעות בין המשנה ברורה לבין החזון איש הוא לפעמים הכניס את ראשו בין ההרים הגדולים והכריע כפי הדעה שנראתה לו נכונה יותר, ולא תמיד הסתפק בדרך הקלה שמעניק הכלל ההלכתי של פסיקה כ'בתראי' (כאחרונים).
על דרכו ההלכתית הוא כותב בעצמו בהקדמת ספרו 'מקור הלכה' שבאמת אין לו שיטה ודרך, ו"אינני אלא כעני המלקט פירורים משולחן מלכים". אולם הוא מעמיק יותר וטוען שדרכו יוצאת מתוך ההנחה שאין דרך אחת נכונה, ושכל דרכי הלימוד הן אהובות, וכולן באות להשלים את התכלית האמיתית ולהגיע לנקודה המרכזית. הוא טוען טענה דומה גם ביחס לדרכי עבודת ה', לפיה אסור לאדם לחשוב שרק לו נתגלו דרכי הלימוד והיראה האמיתיים.
גם את מאמר חז"ל על כך שערב הגאולה האמת נעשית עדרים עדרים והולכת לה, הסביר בכך שכל אחד חושב שדעתו ודעת רבו הן היחידות הצודקות ואינו מתחשב כלל בדעות אחרות, מה שגורם לכך שהאמת הולכת לה. בהקשר לכך הוא מביא את דברי ר' עקיבא איגר, שלעתיד לבוא יתגלה שלמרות שכל צדיק וצדיק עבד את ה' בדרך אחרת, הרי שכל הדרכים הן בעצם דרך אחת.
כאבה לו מאוד העובדה שכל חוג סובר שהאמת אצלו בלבד. כשהוא דן בשאלה האם פאה נוכרית מותרת או לא, הוא מסביר שמטרתו בדיון זה שכל אחד יידע שגם בשיטתו ישנה נקודה בעייתית, כך שאל לו להתנשא על חברו. בהקדמתו לחלק ה-14 של ספרו 'אז נדברו' הוא כותב: "שכל יחיד ועדה ישתדל להבין גם החוג השני, בבחינת אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
הרב זילבר היה נאה דורש ונאה מקיים. בסדרת ספרי השו"ת שלו (שבענוותנותו העדיף לכנותם חילופי מכתבים) 'אז נדברו', הוא מביא בדרך כלל גם את מכתבי השואלים במלואם, משום שלדבריו, "שאלת חכם - חצי תשובה". הוא ידע להתייחס בכבוד גם לאלו שחלק עליהם. כך לדוגמא, למרות שהלך בדרכו של החזון איש והתנגד להיתר המכירה, הוא לא נמנע מלציין בהסכמתו להוצאה המחודשת של ספר 'שבת הארץ' של הראי"ה קוק מטעם מכון 'התורה והארץ', כי כשכתב את ספריו על הלכות שביעית היה ספר זה אחד הספרים היסודיים בהם השתמש. גם בספריו שלו הוא לא הלך בדרך הקנאים המתבדלים ולא נמנע מלהביא את דברי הרב קוק ב'שבת הארץ'.

הלכה לכל עת ומצב
הרב זילבר ראה חשיבות גדולה בכך שעם ישראל יידע הלכה. הוא היה מודע לכך שהמשנה ברורה הינו חיבור ארוך ולא שמיש דיו לכלל הציבור, ולכן חשב שעדיף יהיה להפיץ את הספר 'חיי אדם', שהוא מתומצת יותר וקל יותר ללימוד. לשם כך החליט לכתוב על החיי אדם חיבור בשם 'בית ברוך', בו הוא משלים את דברי החיי אדם ומוסיף לו את מה שהתחדש בהלכה מזמנו מתוך חשובי הפוסקים, ובראשם המשנה ברורה. חיבור זה כולל שלושה כרכים ומגיע עד דיני ברכות הנהנין.
כחלק מחלומו להנחיל את ההלכה לעם ישראל הוא כתב, על פי הצעתו של האדמו"ר מביאלא, ספר בשם 'ברית עולם', המתמצת את הלכות שבת. ככל הנראה זה היה הספר הראשון מסוג זה, עוד לפני ה'שמירת שבת כהלכתה'. במשך שנים שימש הספר להקניית הידע הבסיסי של הלכות שבת במוסדות חינוך שונים.
היה חשוב לו מאוד שההבנה כי לכל מציאות ישנה התייחסות הלכתית תכה שורשים בציבור. כך הוא הסביר מדוע קרא לספרו על שמירת העיניים בשם 'תורת ההסתכלות', להודיע שגם עניינים אלו אינם רק עניין למעשי חסידות כאלה ואחרים, אלא יש ביחס אליהם משנה הלכתית סדורה. בהקדמה לספרו זה הוא כותב כי למרות שיחשדו בו שהוא מאלו המחפשים חומרות, הרי שיגיעה רבה הוא השקיע דווקא כדי למצוא היתרים. למרות מסירותו המיוחדת לנושא הצניעות, הוא התנגד להמצאת איסורים ללא טעם. כך יצא בספרו נגד כרוזים שהופצו, לפיהם אסור לנשים לנהוג במכונית. הוא לא מצא טעם לאסור זאת, ואף הוכיח מחז"ל שנשים היו מנהיגות חמורים, ואין מניעה שיעשו זאת גם במכוניות, מה עוד שלדעתו הדבר יכול דווקא לקדם את נושא הצניעות מכמה צדדים.
ספרו הגדול והידוע הוא סדרת השו"ת 'אז נדברו' בת ה-14 כרכים. בספריו אלו הוא עונה באריכות ובכובד ראש לשואלים רבים, בין אם היה זה גדול בתורה ובין אם היה זה מכתב עידוד לבחור צעיר.
גם כפוסק הלכה היתה ניכרת ענוותנותו. אם זה בספרו, כאשר פעמים רבות לא התבייש וחזר בו מדברים שכתב, ואם זה כאשר ילדים ניגשו לשאול אותו שאלות הלכתיות והוא ענה להם במלוא הרצינות ותשומת הלב. מאיר הירשמן מספר כי פעם נשאל הרב זילבר על ידי אישה שאלה מסוימת ולא היה שלם עם התשובה שנתן לה. למרות שכבר עבר את גיל השמונים, נסע הרב עם הרבנית לביתה של אותה אישה כדי לומר לה שתשאל רב נוסף.
אשתו הראשונה, אם שמונת ילדיו, נפטרה לפני כעשרים וחמש שנה. הספדו המרגש זכור עד היום לבני המשפחה. בהספד הוא הודה לה על הלילות שהיה יכול להשתקע בתורה, וגם הזכיר את שנות הרעב בהם חיו יחדיו. כשהוצע לו להתחתן שוב חששה הכלה המיועדת, שהיתה כבת חמישים, מגילו המבוגר של החתן שהיה אז כבר כבן שבעים. הרב זילבר שלח לה דברי הרגעה שהוא מתפלל בכל יום על אריכות ימים, כך שאינה צריכה לחשוש. לימים הדברים הוכיחו את עצמם, ואשתו נפטרה כשלושה שבועות לפניו.

ליטאי באגודת ישראל
למרות קרבתו הרוחנית והגיאוגרפית למרכז הליטאי ולרב שך זצ"ל, ידע הרב זילבר לנקוט דרכים עצמאיות. הדוגמא הבולטת לכך היא החלטתו בבחירות תשמ"ח שלא לתמוך בפילוג של הציבור הליטאי בהנהגת הרב שך (שהעריך מאוד את הרב זילבר) מאגודת ישראל. הרב זילבר, שלא אהב קנאות וכאיש מוסר התנגד למחלוקות, לא ראה צורך לפגוע במסגרת הפוליטית הקיימת וקרא להישאר באגודת ישראל. הרב זילבר כתב על כך שהוא בטוח שדבריו בנושא באים מלב טהור, כי אין לו שום נגיעה אישית, ואף סיפר כי סכומי כסף גדולים שנשלחו אליו הוחזרו בחזרה כדי שמצפונו יהיה נקי.
בעקבות התרוקנות מועצת גדולי התורה של האגודה מחבריה הליטאים, מונה הרב זילבר לכהן כחבר במועצה החסידית, והיה החבר הליטאי היחיד בה. יש אומרים כי עובדה זו היתה בין הגורמים לכך שבשנותיו האחרונות התגורר חלק ניכר מזמנו בביתר עלית.
הרב אבישי שטוקהמר, שהיה באותה תקופה מזכיר מועצת גדולי התורה, מספר על הרצינות והאחריות בה התייחס הרב זילבר לתפקיד, שבכוחו היה לחרוץ את גורלו של עם ישראל. לדבריו, לא עבר כמעט יום בלי שהרב זילבר התקשר אליו.
הרב שטוקהמר אומר כי כשבאים לדון על דעותיו הפוליטיות של הרב זילבר יש להבחין בין שני תחומים שונים: יחסו לימין הפוליטי, ובעיקר לליכוד, ויחסו לארץ ישראל. "הוא סבר שצריך לדון בכל מקרה לגופו", אומר הרב שטוקהמר. "לא תמיד היה כדאי יותר להצטרף לממשלת הליכוד. הוא סבר שמפלגת עבודה מקיימת את הבטחותיה יותר מאשר הליכוד". יש אומרים כי יחסו הצונן של הרב זילבר לליכוד נובע גם ממשקעים שהיו לו מעיירת הולדתו, שם הרוויזיוניסטים היו בין אלה שהתחרו בעולם התורה וגרפו אחריהם צעירים מבתי המדרש.
אולם בכל הנוגע לארץ ישראל היה הרב זילבר מהנחרצים שבין חברי המועצה. הרב שטוקהמר מספר כי הרב זילבר עמד יחד עם חברים אחרים מאחורי גילוי הדעת החריף שפרסמה המועצה נגד הסכמי אוסלו, שם נאמר כי כל נטישת חלקים מארץ ישראל תכניס את יושבי ארץ ישראל כולה למצב של פיקוח נפש. בעיתונות פורסם כי ערב הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון שלח הרב יוסף שלום אליישיב שליט"א שאלה למספר רבנים מה דעתם בקשר להצטרפות יהדות התורה לממשלה. הרב זילבר הביע התנגדות חריפה, וטען כי זהו עניין של מסירת יהודים. יחד עם הרב זילבר התנגדו בחריפות גם שלושה חברים אחרים במועצת גדולי התורה: האדמו"ר מסדיגורא, האדמו"ר מערלוי והאדמו"ר מבוסטון, ייבדלו לחיים.
אהבתו העזה לארץ ישראל התבטאה בדרכים נוספות. הוא היה מציין לא פעם כי מאז שהגיע לארץ ישראל לפני כ-75 שנה לא עזב אותה מעולם. באחד מכרכי 'אז נדברו' מופיעה תשובה שלו בה הוא טוען כי נסיעה לקברי צדיקים בחו"ל אפילו על מנת לחזור לארץ הינה עלבון לארץ ישראל ולצדיקים הטמונים בה. בנוסף הוא כותב: "והאם יש לנו חלק ונחלה בארץ הדמים, ארץ ארץ אל תכסי דמם וינקום דם עבדיו השפוך". למרות שהוא נוטה לאסור זאת לגמרי, הוא נמנע מכך בגלל דבריהם של פוסקים קודמים מהם משתמע שהיציאה על מנת לחזור מותרת.
כששוחח עימו הרב משה צוריאל בעניין הלל ביום העצמאות, אמר הרב זילבר כי אנו אומרים בכל יום 'גאל ישראל' בברכות קריאת שמע, וכשאומרים זאת יש לכוון להודות לה' על כך שאנו זוכים לשבת בארץ ישראל.
גילוי של אחריותו הכלל-ישראלית, עוד לפני שצורף למועצת גדולי התורה, ניתן לראות בדברים שכתב לפני כ-25 שנה, לפיהם כדי שתנועת התשובה תגדל צריך להסביר כי אין קשר בין החזרה בתשובה לבין לימודים מלאים בישיבה. להערכתו, כאשר יובן שכך הדבר, גם ההתנגדות לתנועת התשובה תקטן.
בשנותיו האחרונות היה הרב זילבר חולה. בעשרת החודשים האחרונים לחייו התקשה גם בנשימה והיה צורך להנשים אותו. האחיות במרכז הרפואי 'מעייני הישועה' שהיו אחראיות על מכונת ההנשמה סיפרו שמעולם לא ראו חולה במצב כל כך גרוע שהוא גם כל כך רגוע. כשנאלץ להתאשפז אמר: 'אני מקבל עליי הכול באהבה'.
בני משפחתו רואים משמעות בתאריך הסתלקותו לבית עולמו, מספר ימים לפני ראש השנה ובסיומה של שנת השמיטה. שהרי איש המוסר וההלכה, שחרט על דגלו להיות מתלמידי החכמים שבארץ ישראל הנוחים זה לזה בהלכה, חי כל השנה את ימי הדין, והשקיע רבות בבירור הלכותיה של שנת השמיטה, אחת המצוות הארץ-ישראליות המובהקות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il