ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראיה פרשת תרומה

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אדר תשס"ט

שבת הראיה פרשת תרומה

גליון מס' 63



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

אורות הפרשה
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי [כה, ב].

"מצוות הצדקה, שעליה אמרו חז"ל ש"שקולה צדקה כנגד כל המצוות" [ב"ב ט:]. וחז"ל ייחסו מצוות הצדקה לישראל [שם י:], היינו שעצם טבע נפשות ישראל קשור במידת הטוב. ע"כ הם נותנים צדקה לא מצד הכרה וחשבון לבד, לא רק מצד להציל נפשם מהמצוקה הטבעית שהלב מצטער כשרואה צערו של חברו, כ"א מצד אהבת עשיית הטוב. נמצא שע"פ מדתן של ישראל אין העיקר בנתינת הצדקה רק הנתינה ליד העני, כ"א גם הלקיחה מה שנוטל ממונו לעשות הטוב. ע"כ אמרו חז"ל "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" שמה שזכו ישראל בהר סיני להשקיף על אור הטוב שיש בכל התורה כולה נשאר לדורות עכ"פ במצוות הצדקה. ע"כ בנתינת ישראל הראשונה אמר לשון "ויקחו לי תרומה", שאין הכוונה העיקרית הנתינה כ"א הלקיחה. ו"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" שהעיקר תלוי בנדבות הלב, וזהו שורש גדול לקדושתם של ישראל. ע"כ כשאמרו "נעשה ונשמע" גילו דעתם על הטוב הטבעי הצפון בהם למעלה מכל חשבון וחכמה, ע"כ נאמר להם "ויקחו לי תרומה". וזהו שאמר הכתוב "צדקה תרומם גוי" [משלי יד, לד], ודרשו רז"ל "אלו ישראל" [ב"ב י:], "וחסד לאומים חטאת" -"אלו אומות העולם". פירוש, בישראל עיקר הצדקה תכליתה רק לרומם את הגוי, לרומם את הנותנים וזכותם בעשיית הטוב והחסד. א"כ הצדקה היא מצד המעלה ולא מצד החסרון. ובאוה"ע אין כוונתם כ"א מצד המצוקה הטבעית המורגשת במה שרואה צערו של המצטער. א"כ הוא רק מצד החסרון, וזהו "חסד לאומים חטאת", לשון חסרון, כמו "ולא יחטיא" [שופטים כ, טז]" ['אוצרות הראי"ה' ח"ב עמ' 189- 190].

וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת [...] לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם [כה, יד].

"שמעתי מפי הרה"ג הצדיק ר' שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל (אביו של מרן הראי"ה) שכשהארון נישא היה נדמה כי הבדים נושאים את הארון, אבל בעומדו על מקומו היה נראה שהארון נושא את הבדים. וכל זה בכדי להראות כי הארון נושא את נושאיו.
(ובזה יובן הכתוב) "ושמו בדיו" [במדבר ד, ו] - שלכאורה צ"ע הרי הבדים תמיד בארון, ועיין ביומא [עב.] ותוס' שם בד"ה 'כתיב', ובפי' הרמב"ן ואבן עזרא שם (ועפ"ז מובן)" ['מילי דמרדכי' (לגאון ר' מרדכי יהודה ליב זק"ש) עמ' תקמג].

המשיג את מטרתו, מה יהא על האמצעיים וההכשרות למיניהם? אמנם אז יזדהו האמצעים עם המטרה, טעם העץ ישתווה לטעם הפרי, ומכשירי המצווה יהיו נידונים כמצווה עצמה.
מכאן הבנה בדרשת חז"ל "אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם" [גיטין פ"ח:]. איסור זה קיים גם אם מסקנות המשפט לפני דיינים נוכרים תהא שווה לפסיקת הישראלית. כי פסק הדין הניתן ב'דעת תתאה', לעולם לא יתעלה ל'דעת עילאה'. לעולם הוא ישאר רק בגדר אמצעי והכשר להסדרת ענייני החברה. יחסר לו שאר רוח שבאמצעותו יתהפך מהכשרה למצוה, שיהפכנו לתכלית. שאר הרוח שבמשפט הישראלי, שואב כוחו מהתוספת על הראשונים, "ואלה המשפטים, מוסיף על הראשונים" [ע"פ 'שמועות ראי"ה' משפטים].

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ [כב, ל].


"ביותר מובלטת היא החמלה המשפטית הראויה לצאת מן הכח אל הפועל, מתוך רגשי לב טהורים מהאדם אל כל החי, שהוכנה ונגנזה באיסור אכילת נבילה וטריפה. הטריפה האומללה, יותר היא ראויה לחמלה הרגשית, כמו שיחמול האדם בטבעו ביותר על החולה והמדוכא במכאובים שבבני אדם, יותר מעל הבריא. ומַקבלת היא אזהרת איסור טריפה להוציא במילוי ההערה השכלית של יחש מצוות 'ביקור חולים' לבעלי חיים, המביאה להחשת עזרה, כמו ש[מצות] כיסוי הדם מתייחש להטביע איסור טבעי ברציחתם, להכיר בזה עקבות רצח ודם" ['אפיקים בנגב', 'אוצרות הראי"ה' ח"ב 99].

פרק ה'

ראשית הישוב בקודש
בשבועות הקודמים עסקנו בתורת הגאולה של רבנו הגר"א ותלמידיו, שמכוחה נוסד הישוב היהודי בארץ לפני כמאתיים שנה. ראינו את דברי תלמידי הגר"א כי הם נמצאים בתקופת 'אתחלתא דגאולה' ו'קץ המגולה'. וכך כתבו באחד מהמכתבים ששלחו לגולה: "ראינו כי בחר ה' עוד בציון, כי מי שמע כזאת או מי ראה כאלה... ליהודים הייתה אורה ושמחה [...] כי לולא ה' חפץ בנו לא הראנו את כל אלה, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה [...]

אורות הראי"ה
מרן הראי"ה ור' יוסף (יושעה) ריבלין זצ"ל (ה')
חפץ בנו לא הראנו את כל אלה, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה סימנא מילתא היא אתחלתא דגאולה [...] כי עת לחננה לרצות אבניה ואת עפרה יחוננו, ובהתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר התערותא דלעילא לבנות הנהרסות [...] בנה ה' ציון נחם חורבותיה" [ראה: 'השיבה לירושלים' עמ' 26, 28, 209]. כמובן שגם מרן הראי"ה סבר כי מעשיהם של תלמידי הגר"א מייסדי הישוב היו ה'אתחלתא דגאולה' [ספר 'רבי יוסף ריבלין ז"ל ח"ב עמ' 18]. וכך האמינו רוב יושבי הארץ וגדולי ישראל, כי אנו בדור של 'אתחלתא דגאולה' [עיין למשל דברי הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, בספר 'אם הבנים שמחה' ג, נא].
אחרי שעסקנו במפעליו של מנהיג הבונים - ר' יושעה (יוסף) ריבלין זצ"ל, ובדברי מרן הראי"ה, הגרי"מ חרל"פ וגדולי ישראל על אישיותו המופלאה, נתמקד כעת בנקודה היסודית של תקופת תלמידי הגר"א בוני הארץ ומעוררי הגאולה.

אתחלתא דגאולה ממקור הקודש
שורשיה ויסודותיה של צמיחת הישועה היו בקודש, בחזונו של הגר"א 'נהורא דמשיח בן יוסף', אשר האיץ בתלמידיו לעורר את הגאולה באתערותא דלתתא, בבחינת "תעשה ולא מן העשוי". ומכוחו וכוח כוחו מסרו תלמידיו את נפשם על העליה לארץ, ישובה והפרחת שממותיה בנטיעות, ועל גבי פעולתם הרוחנית והמעשית נבנה אח"כ כל הישוב והתפתח למימדים עצומים, כפי שהוא כיום. גדולי תלמידי הגר"א - הגר"ח מוולוז'ין, הגרמ"מ משקלוב, ר' בנימין משקלוב ותלמידים נוספים, יחד עם גדולי עולם כגאון ר' עקיבא איגר ותלמידיו הגדולים, הם אלו שהחלו את עבודת ישוב הארץ ושיבת ציון [עיין בספרים 'מוסד היסוד' ו'אבי הישיבות'].
לצערנו קיימת שכחה חמורה בקרב ציבורים שונים, ביחס ליסודות הבניין, הגורמת לחשוב שתהליך תחיית האומה החל מיסודות של חול ומקבוצות אנשים שלא חרתו על דגלם את שם ד'. השקפה מוטעית זו גרמה לחלק מהמחזיקים ביישוב להתרחק מקדושת התורה, ואף גרמה לחלק מהמחזיקים בתורה להתרחק מהשתתפות בתהליך הגאולה. ומפני שכך, בזיכרון סדרי ההיסטוריה לאמיתה, יש בכדי להביא רפואה ולחבר בין הדבקים. נשוב ונזכיר כאן בקצרה כמה דברים שאמרו גדולי ישראל בייחס לעיסוקם של תלמידי הגר"א בקירוב הגאולה וה'קץ המגולה'. כך הם דבריו של ראב"ד ירושלים, הגאון ר' אליהו ראם זצ"ל, שהיה נצר למשפחת הגר"א:
"יש לציין שכל הרעיונות של רבנו הגר"א על קבוץ גלויות וישוב ארץ הקודש התבטאו לא רק ברעיונות אלא גם הוצאו מכוח אל הפועל על ידי תלמידיו עושי רצונו ומצוותו בעלייתם לארץ ישראל, בנסיעות קשות בים וביבשה, ומסרו נפשם וגופם בעבודה הקדושה של יסוד הישוב ובנין הארץ בתוך תנאים מסוכנים, ואשר גם בספרים רבים אי אפשר לתת את התמונה הנשגבה הזאת. והם הם שהניחו את היסוד הגדול לקבוץ הגלויות ובנין הארץ בסייעתא דשמיא" [מתוך מכתבו בספר 'מדרש שלמה'].
הגרי"מ חרל"פ ביאר את עומק הדברים, במאמרו 'עליית אליהו', וזה לשונו:
"רבים הם אשר דווקא מצד פשטותה של התקופה ההיא, תקופת עליית תלמידי הגר"א מצד אחד ומצד רוממות נוראות קודש מגמתם מצד שני, לא יכלו לעמוד על אופי התקופה ההיא, ולדעת כי ממנה כל התוצאות שיצאו אחרי כן במשך הזמן מעת עלייתם עד הנה, והיו ג"כ כאלו שרצו להשכיחה ולא דברו ולא סיפרו עליה. אולם האור המבהיק חודר מבעד כל המסכים והולך ואור עד נכון היום. והאמת הוא עד לעצמו וא"צ ראיה. התנוצצות אור הגאולה, אשר החל ה' באהבתו לפקוד את עם קודשו, מתחילה עוד בהמאה שלפני המאה החולפת, המאה השישית שבאלף השישי, שבדברי מרן הגר"א היא מכוונת נגד פרשת תצא פרשה השישית שבמשנה תורה ונעו גם נדו כל הגולה להשליך עול הגלות מעל צווארם עד בוא המאה השביעית שמכוונת נגד פרשה שביעית "כי תבואו אל הארץ" וכלול בה כל התוכחה, ותחל המאה השמינית, סוד המלך השמיני להיות כולם 'ניצבים' לפני ה' בהדר מלך חיים, ויתקיים לעמוד נגד כל כוחות הנגדיים רז ד"חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך", ונצדק קודש בכל החזיון אשר חזה אדוננו אליהו זכור לטוב.
עליית תלמידי הגר"א ומסירות נפשם בעבודת יסוד הישוב בארץ הקודש במצוות רבנו הגר"א הייתה התעוררות עילאית מיוחדת ושליחות שמים גבוהה שלא הייתה כמוה מימי עזרא ונחמיה, היא תהיה לנו לאור עולם בכל עבודת קבוץ גלויות ובנין ישוב הקודש, הולך ואור עד נכון היום בהתגלות משיח צדקנו, משיח בן דוד במהרה בימינו אמן" ['דורש לציון' ט -יג. 'אמרות טהורות' עמ' קסד ואילך].
עקרון זה, שתהליך הגאולה החל מתוך הקודש ומתוך התורה, מופיע במקומות רבים בכתבי רבותינו, ונברר אותו להלן.

השפעת הגר"א על שיבת ציון
לרגל חנוכת 'בית כנסת הגר"א' בתל אביב, בי"ד תמוז תרצ"ד, כתב מרן הראי"ה כרוז מיוחד ובו דברים נפלאים המבררים את השפעתו העצומה של הגר"א על תהליך הגאולה. נביא כאן את עיקר הדברים:
"שמחת אמת היא זאת, להתחיל כעת - בזמן התעוררותה של התחייה הלאומית והחפץ האדיר של בנין ארצנו הקדושה אצל כל פזורי ישראל - להקים את השם הגדול של מאור התורה (- הגר"א), [...] אשר אהבתו לארץ ישראל הייתה בלי מצרים. וכמו שמן השמים עכבו את הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה, מלבוא אל הארץ בפועל, בכל זאת בטוחים אנחנו, שההשתוקקות הקדושה שבנשמת רעיא מהימנא לבוא לארץ ישראל, שהתבטאה בתחנונותיו הגדולות, היא היא אשר נותנת כוח ואומץ לכל הדורות - והדור האחרון שלנו בכללם - להתקשר בקדושת ארץ חמדה, לבנותה ולהקים שוממותיה. כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה העליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן" ['שיחות הראי"ה' עמ' צח. צילום הכרוז הבאנו גליון מס' 52].

מרן הראי"ה: מעשי ישוב הארץ יצאו מתוך חיי הקודש
באחד ממכתביו של הראי"ה לר' פנחס גרייבסקי ז"ל, שהיה מגדולי כותבי ההיסטוריה בזמנו, הוא מבאר את חשיבות ההכרה כי בנין הארץ צמח מתוך הקודש:
"[...] מה נכבד הוא האוצר הגדול אשר הכנת לנו, למקור נאמן לאומני התולדה, לסדר על פיהם מערכות נכבדות מאוד, לדעת על ידם כל אשר עשו יחידי סגולתנו, אשר אש הקודש, של אהבת ארץ ישראל, וחיבת ציון וירושלים החל להיות עולה בלבבם, כשלהבת העולה מאליה, והיא הולכת בשטף הדורות הלוך ואור עד נכון היום, אשר בו יראה צור ישראל הדרת כבוד ויקר לשאר עמו, לשום לו אחרית ותקוה בארץ חמדה, ובהר מרום הרים, ירושלים צבי תפארתנו לעדי עד, בבא לציון גואל בב"א.
אמנם בימינו מתחילים הענפים להתפשט מן השורשים אשר שתלו קדמונינו בוני הישוב הראשונים, ומה מאוד נכבד הוא לנו לידע להודיע ולהיוודע, איך ומה היה טבעם וטיבם של השורשים, למען נדע גם אנחנו, איך להפריח את הענפים גדולי הקודש, שבכל שדרות הנטע ההולך ומתרחב, בעזרת השם, בכל ענפי הישוב, לפי התכונה השורשית הראשונה. והנה פלאי פלאות, אנו רואים, איך שהדברים המעשיים היישוביים יצאו מתוך חיי הקודש, מתוך קדושת התורה ועריגת עולמים לחצרות ד' וקדוש משכנו עליו, והופעה חיה וקדושה זאת אנו חייבים להמשיך, שממקורה יהיו יונקים כל הענפים המתפשטים בכל סעיפי ישובנו, גם החדשים וחדשי החדשים. אי אפשר כלל שנרכיב הרכבות שאינן נקלטות יפה עם השורשים. וכשיהיה החזון הזה תמיד נגד עינינו, נשיב לבצרון, גם את הנטישות כולן" ['הסכמות הראי"ה' עמ' 89].
דברים דומים כותב הראי"ה בכרוז שפרסם בעניין 'חורבת רבי יהודה החסיד' (אותה בנו מחדש תלמידי הגר"א, והיה בעיניהם צעד משמעותי ב'אתחלתא דגאולה'), וזה לשונו: "[...] הבית הגדול שהיה שנים רבות מרכז הקודש המיוחד של ישובנו מקודש בירושלם. קיומו של בית הכנסת הגדול והעתיק שמה בעיר העתיקה הוא גורם גדול לקשר את הריכוז שלנו עם עיר הקודש העיקרית, העיר העתיקה [...] המרכז העתיק המקודש בקדושת הדורות, אשר הנחילו לנו אבותינו הטובים והקדושים מייסדי הישוב הקדוש בעיר הקודש, אשר ממנו תוצאות לכל ישוב ארצנו הקדושה ובניינה ההולך ופורח בחסדי השם יתברך, אשר יצמיח לנו קרן ישועה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ['לקוטי ראי"ה' עמ' 380].

הכח לגאולה - הכרה ברוממות התורה, והקישור אליה
בעת חנוכת 'בית הרב' בירושלים (בשנת תרפ"ג) - בו התגורר מרן הראי"ה מספר שנים, דרש הגרי"מ חרל"פ בעניין הכרחיות הקישור העמוק לתורה בעת הגאולה ויישוב הארץ. ואלו הם דבריו:
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו' ויברך אותם משה". בתנחומא נשא (כתוב על כך), אמר: ומה ברכה ברכן משה? אמר להם: תשרה שכינה במעשה ידיכם. בעולם הזה ברכן משה, אבל לעולם הבא הקב"ה בכבודו ובעצמו מברכן, שנאמר יברכך ד' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך".
מהו גדלותה של ברכה זו, שאינה מתברכת בעולם הזה כי אם בעולם הבא, ומפיו של הקב"ה בעצמו, לא על ידי זולת, ואפילו לא על ידי מרע"ה? נראה שמדה טובה זו מתאימה היטב עם מה שמצינו במידת פורעניות, בעת שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, "ויאמר ד' על עזבם את תורתי", ואמרו חז"ל "דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשה הקב"ה בעצמו מפני שלא ברכו בתורה תחילה". עניינו של גילוי הרז הנעלם הזה הוא מגילויי הדרת כבודה ותפארתה של התורה, דגלוי רק להקב"ה בעצמו, האצולה מאתו יתברך, שלא די במה שיברכו בתורה בלבד, אלא שצריך שתהיה גם תחילה. להכיר בעוז כבודה שהיא רוממה ועליונה על הכול. ושאין שום דבר בדוגמתה אשר יכול לעמוד עמה במחיצת כבודה. ואם אך ידומה שיש עוד דבר כדוגמתה הראוי ג"כ לאותו הכבוד, לו גם יחלקו לשניהם את הכבוד היותר גדול, כבר זה הפגם הדק מקעקע את כל הבירה כולה, והוא המוצא היסודי אשר ממנו כל התוצאות המרות וכל הכישלונות הרבים שנכשלנו בהם ושבעבורם מצאנו את כל התלאות הנוראות מאז ועד היום הזה. ועל כן חכמים ונביאים ומלאכי השרת שראו שחולקים כבוד לתורה לא פרשוה עד שהקב"ה בעצמו פרשה שלא ברכו בתורה תחילה, שלא הכירו אותה בתכונתה היותר עליונה שהיא תחילה לכל. וכן גם הברכה של "ראה בטוב ירושלים" מכוונת בעיקר לאותה ההכרה הנשגבה ברוממות הטוב של התורה אין טוב אלא תורה. ושגם שם 'ירושלים' מציין בעיקר על הופעת קדושתה, שעל כן גם יסודה של ברכה זו, לזכות להכרה זו אשר היא סוד קיומו של המשכן, והיא אשר מסבבת כל חלקה טובה בנחלת ישראל, מברכן הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ולזאת בכל זמן התעוררות של השבה לתחייה, צריכים לעמוד על הסוד הזה לברך בתורה תחילה, להרימה על הנס ולעבוד בעד הופעתה העליונה בכל הוד קודשה. וכפי הערך של הרחבת ברכת ירושלים שהיא הפתיחה בתורה תחילה, כן לעומתה כל הבחינות שהם מנקודת ציון. ואת זה הרגישו אבותינו הקדושים אשר חרפו נפשם לעלות לארץ ישראל לייסד את יישובנו בקודש במאה האחרונה, וכפי שאנו קוראים להם מייסדי הישוב הישן, ויראו ראשית למו לבסס את עמודי התורה ומוסדותיה ויבנו היכלות וישיבות רבות להגדיל תורה ולהאדירה כדי להתחיל בתורה תחילה. אשר ממנה יסוד וממנה פינה לכל הישוב כולו לכל אופיו וגווניו. וברוך שומר הברית והחסד שזכינו לראות כהיום בארץ ישראל את כל החיל הגדול לתורה ולתעודה, וגם בהתנוצצות קץ המגולה של "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" "והארץ הנשמה תעבד תחת אשר הייתה שממה לעיני כל עובר" וכל זה בעבור הקביעות התדירה של הפתיחה הבלתי נפסקת לברך בתורה תחילה, אשר ב"ה עוד רוח החיה באופנים הולך ומתקדם גם היום.
[...] וכן יעשו כל אלה החפצים לראות בתחיית עמנו וארצנו, שידעו לפתוח בתורה תחילה לחזק את עמודי מוסודותיה ולהרים קרנה, ובזה יראו פרי ברכה בכל מעשה ידיהם להצליח בכל אשר יפנו לראות מהרה בישועת ישראל על אדמת קודשו בב"א" ['קול יעקב' א' תמוז תרפ"ג גיליון לו. באדיבות 'בית הרב'].

חזיונות מופלאים אצל הבונים מתוך הקודש
במאמרו 'חדש בלא ישן לא יקום', מוסיף הגרי"מ חרל"פ נקודה נוספת בעניין זה:
"והנה מכבר ביארתי, איך שכל אלו שזכו ליקח לבבם לבנות בית ד' ולהקים שממות ארצנו הק', אם רק נגשו לזה מצד קודש האמונה ומצד החשת גאולתם של ישראל, לעזוב את הארצות הטמאות ולהתיישב בארץ קודשנו, להתיישב וליישב תקומת ישראל ובנין ארצם, מתוך שהתאחזו בארץ הנבואה, זכו למחזות קדושות והופעות עליונות, מה שאי אפשר לזכות אליהם בארצות נכר מצד גושם ואוירם הטמאה, וגם אלה שלא יכלו להתכונן להשראת קדושה וגילויי הופעה, אויר הקודש והמקדש של ארץ הקודש תקפתם, ושכן עליהם רוח ד'. עדים על זה אלו העולים הראשונים, חבורתא קדישתא תנאי דבי אליהו תלמידי מרן הגר"א זי"ע, אשר מאז נתעורר רבינו הגר"א לעלות לירושלים, לאוקמא שכינתא מעפרא, ונחה עליו רוח ד', מצד שגם בעודו בחו"ל התחבק והתקפל באוירא דכיא וקדישא של מקום הקודש והמקדש... ולולי העיכובים מן השמים שעוד לא הגיע שעתו, היה אז מתקיימת הנבואה "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא" וגו'. - אבל מה שלא עלה ביד הרב עלה ביד התלמידים, ובאו אל המנוחה ואל הנחלה [זבחים קיט], כולם עלו למעלות נוראות וחזו מחזות אלוקים, רוה"ק וגילויי אליהו זכור לטוב" [מובא בספר 'ברכת מרום' לגרי"מ חרל"פ עמ' פט עיי"ש באורך. עיקרי הדברים מובאים גם בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', עמ' 9].

תפקידם של גדולי ישראל
עלינו להמשיך בעבודת הקודש של בנין הארץ, מתוך קדושה וטהרה, ומתוך שליחות של גאולה, כפי שהחלו תלמידי הגר"א מייסדי הישוב. גם ובמיוחד כאשר עבודת הבניין עוברת ונמסרת לאנשים הרחוקים מתורה. דווקא אז חובה עלינו לזכור ולהזכיר את שורש הקדושה של תהליך הגאולה הלאומית, ולגלות את התוכן העליון שלה.

וכך כותב מרן הראי"ה:
"אמנם מאוד ידאב לב כי יראי ד' ואוהבי שמו, למראה עיניים, אשר אף כי בדורות שעברו החזיקו צדיקי הדורות יסודי עולם בכוח קדושתם ואש להבת שלהבתם, יראתם ואהבתם, בקדושת אהבת בנין ארצנו הקדושה ת"ו, ורק בכוח הזיקים הגדולים, אשר הפיחו קדושי עליון בלבבות עם קדוש בא לנו הבניין הקדוש על אדמת הקודש, אשר עינינו רואות לשמחת לב והשבת נפש, אבל בימים האחרונים מעט מעט השתמטו אחד אחד מחיבת בנין ארצנו הקדושה כל צדיק וכל גדול באמת, והבניין הקדוש הזה, שהוא מקור נפתח לחיי עולמים, לגוי קדוש ולכל העולמים כולם, הולך הוא ונמסר בידי חסרי דעה ודלי מעש, אשר על כן הושפל יקר תפארת חמדת ארץ חמדה בעוונותינו הרבים והורד זיוה והדרה כמעט. והננו רואים כי רק מאשר בתחילה נתנו צדיקי אמת מהודם על עצם חשקת קדושת חיבת בנין ארצנו הקדושה ותשוקת שיבת שבי הגולה אליה [...], מכח זה יונקת היא החיבה הקדושה בפועל ובמעשה גם כעת לבנין ציון והשרשת שורש ישועת ישראל עליה באמת ובצדקה" ['אגרות הראי"ה' אגרת קנט עיי"ש].

כהמשך לדברי הגרי"מ חרל"פ שראינו לעיל, בדבר חשיבות בניין הקדושה והתורה בתוך תהליך הגאולה, נביא כאן את מכתבו של הגרצ"פ פראנק (שהיה ראש הבי"ד של מרן הראי"ה) לידידו וקרובו הגרא"ז מלצר, ראש ישיבת 'עץ חיים'. שני גדולי עולם אלו, שהיו ממקורביו ומעריציו של מרן הראי"ה, היו מלאי אמונה ב'אתחלתא דגאולה' המופיעה בחסד ד' עלינו [עיין בחוברות 'עטרת צבי', ו'אז נדברו יראי ד'' (הוצאת ארגון 'אור האורות')]. וזה לשון המכתב:
"רחש לבי דבר טוב והנני מציע לפני כת"ר שיתבונן היטב אולי ימצא לנכון לעלות להר הקודש עם ישיבתו הק', כי למה לא נתעורר מהמתוקנים שבמחנה החופשים הרחוקים מתוה"ק, ורבים מהם שלא ראו מאורות מימיהם והם מוסרים גופם ונפשם לשכלל ארץ חמדתנו לפי הבנתם הם וכפי מהלך רוחם ונפשם, ואלה נושאי דגל תוה"ק למה יעמדו מרחוק לעת כזאת שאנו רואים בעליל איתערותא דלעילא לפקוד ברחמים עמו וארצו, הנה עת לחננה כי בא מועד לקיים "כי רצו עבדיך את אבניה" וגו'. וכמדומה שחוב קדוש הוא על גדולי דורנו להזדרז ולצאת חושים להופיע בכוח תוה"ק ויאצילו מהודם לייסד בעיה"ק מרכז רוחני ובית חרושת לתורה ולעבודת הש"י, אולי נזכה להחזיר עטרה ליושנה ויקוים בנה מקרא שכתוב כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. הנה ברחמי שמים זכינו לשעה המוכשרת לזה ואשרי המקדים עצמו לדבר מצוה רמה ונשגבה כזו העומדת ברומו של עולם, וביחוד לפני מעכ"ת הלא למותר הוא להאריך בנחיצותו של דבר זה וביקר תפארת גדולתו [...]" [ספר 'בדרך עץ החיים', לר' ידעאל מלצר, עמ' 455-456, ומובא בחלקו גם ב"משׂוּאה לדור" עמ' מ"ב].

יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il