ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תרומת הלב ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

אור לה' אדר תשס"ט

תרומת הלב


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה

תרומת חובה ונדבה
קראנו השבת את פרשת תרומה. הפרשה פותחת: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, ב-ג). אומרים חכמנו זכרונם לברכה שמדובר כאן בשלוש תרומות. תרומת האדנים שכל אחד היה חייב להשתתף בתרומה זו, לתת מחצית השקל, ותרומה שניה גם כן חובה לתת מחצית שקל לעבודת הקורבנות והתרומה השלישית "מכל איש אשר ידבנו לבו" לבנין המשכן. יש כאן תרומת חובה ותרומת נדבה.
גדול המצווה או המתנדב
במסכת קידושין (לא.) מובא שרב יוסף סבר בתחילה שמי שלא מצווה ועושה גדול מהמצווה ועושה. רב יוסף שהיה בעצמו סגי נהור אמר: מי שיגיד לי שהלכה כרבי יהודה שסומא פטור ממצוות אני אעשה יום טוב לרבנן. כיוון שאז יתברר שאני מקיים את המצוות במדרגה יותר גבוהה, שהרי אני לא מצווה ועושה. וכאשר שמע שרבי חנינא אמר שגדול יותר המצווה ועושה, אמר שאם אשמע שאין הלכה כרבי יהודה וסומא חייב במצוות, אעשה יום טוב לרבנן. היתה כאן מחשבה ראשונה שהמתנדב יותר גדול ממי שחייב ועושה, אבל המסקנה היא שהמצווה ועושה יותר גדול. תוספות מסבירים: שהמצווה יש לו יצר הרע לא לקיים כיוון שאדם לא אוהב לקבל מרות מאחרים. והמתנדב שלא חייב לעשות, אין לו יצר הרע שלא לעשות. ולכן המצווה שיש לו התמודדות להתגבר על יצרו הוא גדול יותר שלפום צערא אגרא (אבות ה, כג) ככל שאדם מתאמץ יותר במצווה שכרו גדול יותר. האבות לא היו מצווים ועושים, שהרי לא נצטוו במצוות. וחז"ל אומרים לנו שהאבות קיימו את כל התורה כולה. מדרגת האבות גבוהה מאוד הם היו יחידי סגולה.
והבנים, מאז שניתנה תורה, מצווים ועושים. מדוע האבות לא זכו להיות מצווים ועושים אם זה גדול יותר - נראה שכלל זה הוא לא כלל מוחלט והוא תלוי באיזה מדרגה אדם נמצא. מדרגת האבות היתה כל כך גבוהה שהם היו למעלה מהמציאות לא יכול להיות שיצר הרע היה מתגבר אם היו מצווים. הם לא היו במקום הזה אלא מעל ולכן מדרגתם כאינם מצווים ועושים מלבם.
תפילה כנגד אבות או קורבנות
הגמרא במסכת ברכות (כו:) דנה במקור לתפילה. יש אומרים שאת התפילות האבות תיקנו. אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק תיקן את תפילת מנחה, ויעקב תיקן תפילת ערבית. דעה אחרת אומרת שתפילות כנגד קורבנות תיקנום. הקורבנות הם חובה וכנגדם תוקנו התפילות. תקנת התפילות היא של אנשי כנסת הגדולה, עוד בזמן שהקריבו קרבנות בבית המקדש. תקנה זו לא נתקנה אחר חורבן הבית, שבמקום
הקרבנות יתפללו, אלא כנגד הקרבנות התפללו. יש קרבנות בבית המקדש וכנגדם כל יחיד התפלל. שחרית כנגד תמיד של בוקר, מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וערבית שאינה חובה כנגד האברים שמשלימים את הקרבתם בלילה. וכיוון שקרבן זה לא מעכב כך תפילה זו אינה מעכבת. אפשר להסביר שמחלוקת החכמים היא בהבנה מהו ענין התפילה. האם התפילה צריכה לבא מנדבת הלב כמו האבות שכל עבודתם היתה מנדבת הלב. או שתפילה צריכה להיות חובה כקרבן - ושניהם עניינם להתקרב אל ה'.
התפילה מהתורה או מדרבנן
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו האם התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת הרמב"ם עיקר המצווה היא מדאורייתא, וחכמים רק תיקנו איזה תפילות להתפלל ומתי ואיך להתפלל. "לְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם - זו תפילה" (תענית ב.). ולדעת הרמב"ן התורה לא ציותה להתפלל. אולי מחלוקתם נמצאת בנקודה זו, מה היא מהות התפילה. האם התפילה צריכה לבוא ממצוות ה', ואז התפילה מקבלת את כל גדולתה. שהפניה לה' לא באה מהאדם עצמו, שכמה שלבו גדול הוא אנושי, ואין בו הגדולה האלוקית. ואם תפילה היא דאורייתא זה אומר שה' הוא שנותן לנו את הכוח להתפלל, ומכוחו אנו באים אליו, וזה נותן לתפילה משמעות עליונה. וזה נותן לו גם את זכות הדיבור. הרי מי הוא האדם שיפנה לריבונו של עולם ויבקש בקשות וישבח אותו. ברייה קטנה ושפלה תפנה לקב"ה שיקשיב לה? ואם תפילה דאורייתא הקב"ה מצווה אותנו להתפלל ואנו מתפללים.
הרמב"ן יגיד שיש הבדל בתפילה והיא שונה מכל המצוות כולם. שכל המצוות עניינם לקיים את צו ה' אבל ויש מקום לעוד דרך להתקרב לריבונו של עולם שאדם יפנה מרצונו החופשי לא מפני שריבונו של עולם ציווה אותו, וזו השלמה לכל עבודת ה' שמגיעה דרך הצו האלוקי. עניינה של התפילה שונה מכל המצוות בנקודה זו שענינה של התפילה מתחילה מהאדם שהאדם פונה לה' מעומק ליבו מרצונו החופשי לא מפני שהוא חייב. אנו מאד רוצים להתפלל אך היה צריך למצוא לזה מקור.והמקור הוא האבות. וזה שהאבות התפללו מרצונם זאת אומרת שנכון לעבוד גם כך את ה' למרות שה' לא ציווה.
מחלוקת החסידים והמתנגדים

בנקודה זו נחלקו גם החסידים והמתנגדים, מה צריך להדגיש את הכוונה או את המעשה. המעשה הוא הצו האלוקי, והכוונה הוא הדבר שבא מהאדם. תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, גם מצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. אף על פי כן ההלכה אומרת שתפילה בלא כוונה בדיעבד יצא. אך כוונה בלא מצווה אפילו בדיעבד לא יצא. אדם עשה המון כוונות ולא קיים את המצווה אין לזה שום ערך. אם עשה את המצווה ללא כוונה, יצא. יש דעה שמצוות צריכות כוונה וזה מעכב, אך להלכה יצא. כמובן שאין כאן עשיית המצווה בשלמות.
החסידות הדגישה שהעיקר זה הכוונה. ובעיקר בתפילה שזו עבודה בדיבור שעיקרה בלב 'לְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם' זו תפילה. ועל כן צריך לעשות הרבה הכנות קודם שאדם עומד לפני ריבונו של עולם לשבחו ולהודות לו. לפני פגישה חשובה צריך לעשות הרבה הכנות. קודם שאדם נפגש עם שר הוא מתכננן מה יגיד ואיך יגיד. איך נגיד את הדברים כך שידברו על לבו ויבין את מה שאנו אומרים ויטה אוזן אליהם. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאדם עומד לפני מלך מלכי המלכים. וזה שאדם מתפלל בכל יום אינו משנה את גודל הענין ולכן צריך להתכונן נפשית לתפילה. החסידים הראשונים בגמרא היו משתהים שעה אחת לפני התפלה (ברכות ל:). וגדולי החסידות היו משתהים כמה שעות עד שהרגישו שהם מוכנים להתפלל.
המתנגדים טענו שצריך להתכונן אך שלא יעבור זמן תפילה ולחסידים ההכנות היו יותר חשובות מהזמן. הגיע זמן המנחה והשמש שוקעת אבל הרב'ה עדיין לא מוכן לתפילת מנחה והוא מגיע רק לאחר צאת הכוכבים, ורק אז מתפללים. לאחר שהתרגלו לכך חשבו שזמן המנחה הוא בצאת הכוכבים, כך אומר "נפש החיים" וזה כמובן שיבוש של הסדר. העיקר זה תפילה בזמנה, המעשה, והכוונה היא דבר המצטרף. ואם המעשה הוא עיקר, זאת אומרת שמה שאמרה התורה הוא מוחלט, הוא אלוקי, ומה שהאדם עושה מליבו הוא אנושי ונמוך. לעשות את הדברים כמו שהתורה אמרה זה הסדר האלוקי וזה עיקר ענינו של האדם. ולעשות מה שהרגש אומר זה פחות חשוב. לכן כוונה מצטרפת למעשה והמעשה הוא העיקר. אבל אפשר לראות במקורות הפנימיים שבדורות האחרונים השתנה משהו, שהתפילה תופסת יותר ויותר מקום אף שהיא מדרבנן, כיוון שהיא מנדבת הלב, מהמשיכה הפנימית.

עולם של דין ורחמים
דיון זה נוגע לברור מהו עיקר מגמתו של העולם. רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין (רש"י בראשית א, א). מדת הדין, הכוונה שהעולם יהיה לו זכות קיום מצד עצמו. שהאנשים יעשו את המוטל עליהם, וזה יקיים את העולם. כל השפע שהקב"ה מוריד לעולם הוא מפני שהעולם מתנהג כפי שצריך. והקיום שלו הוא בזכות מעשיו הטובים של האדם וישראל. וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים וצירף את מדת הרחמים. אך זה בדיעבד, לכן אדם צריך להשתדל לעשות את כל רצונו של הקב"ה וכך העולם יתקיים בצורה המושלמת. אך ניתן להתבונן בדרך אחרת, כמה שהאדם ישתדל ויתאמץ הוא לא יכול להיות מושלם. העולם צריך את החסד האלוקי. העולם צריך שהקב"ה ישפיע עליו שפע על פי גודל חסדו, ולא לפי מעשי האדם שהם מצומצמים ומוגבלים. שיא ההופעה של העולם יכולה להגיע רק לפי רוב טובו הגדול של הקב"ה, לא לפי מעשי האדם. ותפקידנו הוא להמשיך חסד אלוקי, שהקב"ה יעשה לנו חסדים והעולם יופיע לפי הטוב האלוקי. ועושים זאת בדרך של מידה כנגד מידה, שאם העולם מתנהג במדת החסד אף הקב"ה משפיע עליו במידת החסד ולא על פי הדין. וזה עיקר ענינה של התפילה שלא על צדקותנו אנחנו מתפללים אלא על רחמיך הרבים. אנו מבקשים מהקב"ה שייטיב לנו מפני שהוא רב חסד. ענין התפילה לפנות לחסד האלוקי, ולא לבקש על פי הזכויות שלנו. את זכויותינו הקב"ה יודע ויתן לנו שכר עליהם, גם אם לא נזכיר לו....
כך גם אדם צריך להתנהג. אם אדם מתנהג לפנים משורת הדין, במידת החסידות, כך הקב"ה ינהג עמו. אם אדם מוותר לחבריו והוא טוב אליהם למרות שזה לא מגיע להם גם הקב"ה יתנהג עמו בחסד. כך גם הדרך לבוא לימים הנוראים, להתנהג במידת החסד, כדי שהקב"ה יעבור מכסא דין לכסא רחמים. אם אנו מלמדים זכויות על העולם הקב"ה מלמד עלינו זכויות. אם אנו מסתכלים בעין טובה על העולם הקב"ה מסתכל עלינו בעין טובה. לדעת החסידות השאיפה היא לעורר את חסדי ה', לא לעשות רק את הדין, אלא להוסיף על זה עוד הידורים. גם בתלבושת של החסידים ישנם הידורים, למשל: הנעליים בלא שרוכים כדי שלא יצטרכו לקשור אותם בשבת. החסידים הידרו בכל מיני דברים כדי לא להיכנס בספקות. וכמובן שהידרו בתלבושות מיוחדות לקראת התפילה, להראות את היחס לתפילה. ובוודאי אלו ואלו דברי אלוקים חיים (ערובין יג:).

איחוד הכוחות
התחלנו בזה שגדול המצווה ועושה, אך יש צד מיוחד גם בזה שאינו מצווה ועושה ושני הדברים משלימים זה את זה. לעתיד לבא עם ישראל יתעלה למדרגה שמה שה' רוצה זה יהיה גם הרצון שלהם. לא רק מפני שהקב"ה ציווה אנו עושים, אלא שיש זהות בין הרצון שלו לרצוננו. ואנו מקיימים את המצווה כמצווים וכעושים ובהתנדבות, עובדים בשני הכוחות יחד. זו מדרגה גבוהה לחבר בין האבות לבנים, "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד). עבודת ההתנדבות של האבות, יחד עם עבודת החובה של הבנים. ובבנין בית המקדש היה צורך לחבר את שני הדברים. "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", תרומת נדבה וגם "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) תרומת חובה, שתי התרומות משלימות זו את זו. בבית המקדש מצווה לעבוד גם בחובה וגם בהתנדבות כיוון שזה מקום עבודת ה' בשיאה - מקום העתיד.

קורבנות בימינו
מקום המקדש הוא מקום השראת השכינה. בספר "בניין ציון" (סימן א) של הרב יעקב עטלינגר בעל ה"ערוך לנר" שחי לפני כמאה וחמישים שנה, ישנו דיון האם ניתן להקריב היום קרבנות במקום המקדש. הרב קלישר עורר שאלה זו, וזה עורר את גדולי ישראל לדון בזה. הסיבה שהתחילו לדון בזה היא מכיוון שבתקופה זו התחילה תנועת חובבי ציון, עליית תלמידי הגר"א ועליית גדולי החסידות. הרב קלישר בא לעורר את הלבבות שהגיע הזמן להשתדל להקריב קורבנות, ועשה ברור הלכתי שמסקנתו שניתן להקריב בזמן הזה. הוא שלח מכתבים לרבי עקיבא איגר, והבין ממנו שהוא לא מתנגד. הוא שלח ל"חתם סופר", והוא השיב שהסולטן לא יסכים. ו"הערוך לנר" הכריע שיש כמה מניעות מלהקריב, שלא יודעים מהו מקום המזבח, ואין בגדי כהונה. דנו גם בשאלה האם כמו שיש מצווה להתעסק בהקרבת הקרבנות יש מצווה להתעסק במצוות בנין בית המקדש. כתוב: כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות קי.). הגמרא בבבא מציעא (קיד.) מספרת שרבה בר אבהו ראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו הרי אתה כהן? ענה לו אליהו: אתה לא יודע סדר טהרות? הרי שם כתוב: קבריהן של נכרים אין מטמאין, כיוון שאדם אתם ואין נכרים קרויין אדם. ענה לו הלוואי והייתי בקי בארבעה סדרים ואתה שואל על שש. ויש לשאול אלו ארבעה סדרים לומדים כיום. לומדים סדר מועד נשים ונזיקין, ומהו הסדר הרביעי, באיזה סדר נוסף לומדים - אומר רש"י לומדים גם כן סדר קודשים כיוון שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב, זה למעשה. וכמו שבקיאים במועד נשים ונזיקין כך יש להיות בקי בקודשים. לכן יש בבבלי גמרא על סדר קודשים ואין גמרות על זרעים וטהרות. ונשאלה השאלה האם גם בבנין בית המקדש יש מצווה לעסוק. דן בזה הרב צבי פסח פראנק בספרו "מקדש מלך". ואומר שהרמב"ם פותח את ספר העבודה בפסוק: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכב, ו) ומבין מזה הרב פראנק שצריך לשאול בשלום ירושלים, בשלום בית המקדש, ללמוד את הלכות בניית בית המקדש. ומוסיף שבאור הפסוק "ישליו אוהביך" הוא אוהביך אלו תלמידי החכמים, והפסוק מזהיר שכל תלמידי החכמים צריכים לחיות בשלום. וזה התנאי להיות זכאים לבניית בית המקדש.

מדרגות בהשראת שכינה
בספר "בניין ציון" דן בסימן ב בשאלה האם מותר להכנס להר הבית ומכריע שאסור. ובסימן ג מביא דברים של בנו. הרמב"ם אומר: שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. (בית הבחירה ו, טו) ויש הרבה מדרשים שמוכח מהם כדעת הרמב"ם. במדרש תנחומא (שמות י) כתוב:
אמר ר' אלעזר בן פדת: בין חרב ובין לא חרב אין השכינה זזה ממקומה, שנאמר: "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ", ומניין שנאמר: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א' ט, ג), וכן הוא אומר: "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (תהלים ג, ה), שאפילו הר, הרי הוא בקדושתו.
ומביא עוד מדרשים כדעת הרמב"ם. אך קשה על זה מהגמרא במסכת יומא (נב:) שאומרת: חמישה דברים היו חסרים בבית שני: לא היה ארון, לא היו אורים ותומים, לא אש ולא רוח הקודש ואחד מהדברים שחסרו זה שלא היתה שכינה. בבית ראשון ראו את השכינה כמו שכתוב: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת" (דברי הימים ב ז, א) ובבית שני לא ראו. אם כן איך כותב הרמב"ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ולא השתנתה, הרי מפורש שהשתנה - והוא משיב על פי הגמרא בסנהדרין (לט.): קיסר אחד שאל את רבן גמליאל: אתם אומרים שבי עשרה שכינה שורה, כמה שכינה יש - קרא רבן גמליאל לשמש שלו. דחפו רבן גמליאל ושאלו: למה נכנס אור השמש לבית, ענה השמש: השמש נמצאת בכל מקום. אמר רבן גמליאל מה השמש שהיא אחת מאלף ריבוא שמשים של הקב"ה נמצאת בכל מקום, השכינה של ה' על אחת כמה וכמה שנמצאת בכל מקום! וכוונת הדברים: השמש היא בשמים ואורה מתפשט בכל מקום שנותנים לה להיכנס, ולא שהשמש באה לכאן. כך השכינה אינה יורדת ממקום קודשה, הקב"ה יושב בשמים. כמובן שהמושג יושב בשמים הוא ביטוי מושאל שהרי הקב"ה אינו נמצא בשמים יותר מאשר בארץ, ריבונו של עולם הוא בלתי גבולי. ושכינת ה' מתגלה היכן שנותנים לה להיכנס. אדם פותח דלת גדולה אז השראת השכינה יותר גדולה, כמו אור השמש שאם פותחים חלון קטן נכנס מעט אור ואם פותחים חלון גדול נכנס הרבה אור. כגודל הפתח כך גודל הופעת האור. וכך היא הופעת השכינה -יש מדרגות מדרגות בהופעת השכינה.
אם כך דברי הרמב"ם אינם סותרים את דברי הגמרא, הופעת השכינה כמו בבית ראשון לא היתה בבית שני. ביחס לגודל של הופעת השכינה בבית ראשון זה לא נקרא שיש הופעת שכינה בבית שני. שכינה גלויה לא היתה בבית שני. המקום לא נעזב אבל אין כלי גדול להופעת האור. בבית ראשון היו ארון ואורים ותומים ולכן ראו את הופעת השכינה, ובחורבנו נתמעט הכלי ולכן גם ההופעה הצטמצמה. והשכינה שורה בכל מקום שפותחים לה פתח, כל בי עשרה שכינה שורה. יושב אדם ועוסק בתורה, שכינה כנגדו, אור ה' מופיע כיוון שדבר ה' נאמר בפיו. אדם עושה מצווה אור ה' מופיע על ידו. כמו שאמר הרב'ה מקוצק היכן נמצאת השכינה - היכן שנותנים לה להיכנס. אדם המכוון לבו לאביו שבשמים, הקב"ה מופיע ומתגלה אליו.
עלינו להשתדל לקרב את השראת השכינה בתוכנו על ידי עשית רצונו של הקב"ה, על ידי שקידת התורה וקיום המצוות. וככל שהשכינה שורה יותר מתבקש הצורך לעשות מקום גדול יותר להשראת השכינה שתתגלה באופן גלוי יותר. שנזכה בעז"ה לגרום להשראת השכינה ולהביא את בנין בית המקדש בימינו.
אחד הגורמים הוא לימוד תורה בשמחה. אנו בחודש אדר ויש ללמוד בשמחה של קדושה, ובהתרוממות פנימית, רוחנית. חודש טוב ועליה גדולה בתורה.




^ 1.. שנת תשס"ט.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il