ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כצאת השמש בגבורתו ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מרן הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשס"ט

כצאת השמש בגבורתו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

מרן הראי"ה קוק זצ"ל במערכה על צדקת ה"אורות" 1
"יש תלמידי-חכמים המתנגדים לדרכי, ובודאי כוונתם לשם שמים, אך מה אעשה - דרכי היא כפי מה שקבלתי מרבותי".

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ליקוטי-הראי"ה א, עמ' 182
"ביקש מרן הרב זצ"ל לישב בשלוה בעיר-עז לנו, ולהרים בתנופה רבתי את דגל ירושלים, דגל הקודש, אשר סביביו יתרכז כל העולם היהודי הכשר, לפעול גדולות ונצורות בתחיית כל ערכי קדושת ישראל, והנה קפץ עליו רוגזם של קנאים, אשר ניסו לעַוֵת את דמותו של הרב ולהציג את דרכו בצורה מסולפת שתקומם נגדה את שלומי-אמוני-ישראל באשר הם שם".

מו"ר הרב משה צבי נֵרִי'ה זצ"ל, בשדה-הראי"ה עמ' 334
"לא הועילו פרסומי-הסילופים ולא נתקבלו דברי-הקיטרוגים. אור תורתו של הרב מוסיף והולך, וקרני הוד אישיותו מתרבים ומתעלים. רבים השותים בצמא את דבריו ומתחזקים על ידם במעוזה של תורה ובאֵיתנה של אמונה. רבים הלומדים פרטי מעשיו והוד הנהגותיו, ומשתדלים ללכת לאורו בדרכי אהבה ויראה בין אדם למקום ובדרכי נועם ושלום בין אדם לחבירו. מדי שנה בשנה מופיעים ספרים שלו בהלכה ובאגדה, וספרים עליו במחשבה ובמעשה. בית-מדרשו - היא ישיבתו שבירושלים - משגשג ופורח ומגדל תלמידי-חכמים מובהקים, ואהלי תורה מעולים קמו לתפארת בארצנו הקדושה מכחו ומכח כוחו. זכותו וצדקתו מגינה עליהם, וזוהר נשמתו מאיר להם באור ד' מציון ודברו מירושלים".

מו"ר הרב משה צבי נֵרִי'ה זצ"ל, ליקוטי-הראי"ה ג, עמ' 213

א. המכותב
הקדוש, הגאון ר' מנחם מנדל אלטר זצוק"ל הי"ד, צעיר בניו של ר' יהודה אריה ליב אלטר מגור בעל ה"שפת אמת", נולד בשנת ה'תרל"ז. היה נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומייסד העיתונים החרדיים בפולין. נספה בטרבלינקה במנחם-אב ה'תש"ב, והוא בן שישים וחמש שנים.
אחיו, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להמלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש 2 , אך ידי הרוצחים הגיעו אל אחיו הצעיר ר' מנדלי כמו גם אל בנו של האדמו"ר, אשר היה יחד עם דודו. שני סיפורים על ימי גבורתו האחרונים של הגאון ר' מנדלי תחת התופת הנאצית: האחד פורסם על ידי ל' פיינגולד בעתון "הצופה" בשנת ה'תש"ו, בו מתואר איך הועלה על קרון הבקר הדחוק אל מחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם הסופר ר' הלל צייטלין ועם הדיין הוורשאי הרב קאנאל. סיפור שני פורסם על ידי משה פראגר בספר "אלה שלא נכנעו" חלק א הוצאת נצח, ה'תשכ"ג, שבשמעו את פקודת הרוצחים לפשוט את בגדיו לפני הרצחו, התחנן לפני אחד ה"קאפוס" היהודיים במחנה ההשמדה שיביא לו מעט מים, כדי ליטול בהם את ידיו לפני תפילתו האחרונה, תמורת הבטחה שיהיה לו עולם-הבא. הוא הנהיג תפילת וידוי אצל הנמצאים עימו, עד שהרוצחים ירו במתוודים. שני הסיפורים הובאו בספר "אני מאמין", ירושלים ה'תשכ"ה, עמ' 28-29. בא' סיון ה'תש"ב כבר לא נותר יהודי חי בפוביָניץ שבמחוז לודז'. כאמור, חודשיים אחר כך נרצח. באריכות אודותיו ראה באינציקלופדיה "אלה אזכרה" חלק ב, עמ' 52-60.

ב. הראי"ה וחצר חסידות גור

יחס קרוב ומיוחד היה בין מרן הראי"ה ובית חסידות גור. בספר "חידושי הרי"מ" של מייסד החסידות היה בקי (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 147). ספר "שפת אמת" על התורה לא מש משולחנו ביום השבת (מועדי הראי"ה עמ' יא-יב, ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 144-145), ואף היה לוקח עמו הספר לדרך, עד שמנסיעתם המשותפת באונייה בשלהי אדר ה'תרפ"ד של הרב ושל האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" ( הרב נסע לאמריקה והרבי שב לורשה), מפורסם הסיפור הבא:
הרבי שהוא וחסידיו נטלו עימם כרכי "שפת אמת" על חומש שמות אך לא על חומש ויקרא, שלח אל תאו של הרב ואמר, שם ודאי תמצאו "שפת אמת" על חומש ויקרא, מה שהתברר כנכון (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 143).
קירבה רוחנית היתה למשנתו של הרב אל משנת ה"שפת אמת" 3 , ומרן הרצי"ה אף התבטא, שר' צדוק הכהן מלובלין שנפטר בשנת ה'תר"ס וה"שפת אמת" שנפטר בשנת התרס"ה, שניהם שייכים למשנתה של ארץ ישראל, ואילו עלייתו של הראי"ה ארצה בשנת ה'תרס"ד, יש בה בחינה של "ובא השמש וזרח השמש". רבה היתה הערצת הרב לספר "שפת אמת" ואף אמר יש לדייק בלשונו כבשל אחד מן הראשונים. ראה עוד לנתיבות ישראל ב, עמ' מה, על חסיד גור ורבו של ה"אמרי אמת" מינקותו, הרב ר' צבי דוד הירשביין, שהיתה בו "דבקותו החסידית הזאת ביחס אל אאמו"ר הרב זצ"ל והשפעתו, עם הרגשת ההתאמה הנכונה להדרכת ה'שפת אמת'" (על יחס הרצי"ה ל"שפת אמת" ראה ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 144).
האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" ביקר בארץ בשנת ה'תרפ"א, ה'תרפ"ד, ה'תרפ"ז וה'תרצ"ב, ובכל הפעמים נפגש עם הראי"ה. בפעם החמישית בשנת ה'תרצ"ה, היה האדמו"ר על האוניה בדרכו לארץ עת שנפטר הראי"ה, שם געה בבכיה בלתי רגילה לשמע הבשורה. בהגיעו לארץ, העיר האדמו"ר הישיש לרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל רב העדה החרדית, שלא השתתף בלווית הראי"ה (אנשים מחרחרי ריב מן ה"עדה" מנעו זאת ממנו בכח), ואמר שלוּ הוא היה הוא בארץ, היה צועד ברגליו אחר מטתו עד להר הזיתים. בביקורֵי חורף ה'תרפ"ד ושל קיץ ה'תרפ"ז אצל הראי"ה, אף נלווה אל האדמו"ר, גיסם של האחים אלטר, ר' הירש הניך (צבי חנוך) לוין, הרב מבנדין בעל ה"יכהן פאר" (המוזכר בסוף האגרת של הראי"ה לר' מנדלי, הנדפסת לראשונה בקובץ הזה, ואיליו מופנות שתי האגרות של הגרימ"ח, המובאות אף הן), וזה התרשם מהרב : "העולם אינו יודע, העולם אינו יודע, את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!" (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 148, עיין שם ואילך עוד על השניים). גם האח ר' משה בצלאל אלתר הי"ד ביקר אצל הראי"ה בשנת ה'תרפ"ו. האח ר' נחמיה ביקר אצל הרב בקיץ ה'תרפ"ז.
האדמו"ר התפעל מאד מצדקותו, מגאונותו בכלל, ומבקיאותו ב"שפת אמת" בפרט ( הרב אמר באוזני האדמו"ר גליונות שלמים בעל-פה מתוך ה"שפת אמת", עד שאמר הרבי ביציאתו מן הפגישה: "הוא בקי ב'שפת אמת' יותר ממני"). למפגשי השניים נודעת חשיבות רבה מאד, שכן אלו, התקיימו לאחר צאתו לאור של הספר "אורות", ולאחר הקמת הרבנות הראשית, שתי נקודות ציון מרכזיות ביחסים של הראי"ה עם מתנגדיו הקנאים. המפגשים תרמו לריכוך ומיתון השקפות אדמור"י פולין ביחסם אל הרב , שאותו לא פגשו מעולם, ורק שמעו עליו ממקטיני-הדמות שהעלילו עליו עלילות שוא. האדמו"ר בשובו לפולין זימן אליו את עורכי העיתונים שכאמור נוסדו על ידי בית גור, והורה להם כי יפסקו מיד מלצאת נגד הרב . אף כתב: "הרוב מאנשי העיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים לצדו" (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 139). האדמו"ר אף תרם הרבה להשכנת שלום בין הראי"ה וקנאי ירושלים, אף שלאחר אחד מביקורי האדמו"ר בבית הראי"ה היה מי מאלו הקנאים שביזה את השניים גם יחד 4 . כתבי פלסתר ובזיונות של תלמידי-חכמים פורסמו ב"בית ועד לחכמים" שיצא לאור בסאטמאר 5 , אך רבני פולין החרימו את הכותב והמפרסם.
אנקדוטות מן המפגשים הללו, שהיו ברוח של גילויי ידידות מופגנת, הן מן המפורסמות בעולם התורה, כאלו הנוגעות להלכה (קבלת האדמו"ר את פסק הראי"ה, כי המברך את ברכות היין ו"כורת הברית" טועם מן היין מיד בסיום הברכה ולפני קריאת השם בנוסח "אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וכו'" 6 ; החובה לברך ברכת שהחיינו לפני שמקיים לראשונה בחייו מצות הפרשת תרומות ומעשרות על טבל דאורייתא (על כל פנים) - את שניהם קבע הרבי כמסמרות בחצר גור 7 ) וכאלו שזכורות כמטבע לשון של הרבי (ש הרב הוא כ"מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו", ברמיזה לרבי מאיר שהיה גדול כל כך עד שלא יכלו חבריו לרדת לסוף דעתו (על-פי עירובין יג, ב); בעקבות הביקור כתב על הרב : "איש האשכולות", אף שאמרו חכמים שכבר בטלו האשכלות בימי התנאים הראשונים, ופירש דבריו לשואלים, שלא בטלו לגמרי אלא שלא שכיחא... וכן אמר שפירוש "אשכולות", כפירוש רש"י בסוטה מז, ב, "אשכולות - איש שהכל בו": "'שהכל בו' - תורה באמיתה, אין דופי ושכחה ומחלוקת". פרק גדול וחשוב "חסד ואמת נפגשו", אודות הראי"ה ובעל ה"אמרי אמת" כתב מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל ונדפס בליקוטי הראי"ה חלק ב, עמ' 133-156 8 .
בנו של הגאון ר' מנדלי אלטר מפּוֹבְיָנִיץ, ר' חיים אליעזר אלטר, מסר בשם אביו, כי דודו האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" התפעל כל כך מגאונותו של הרב עד שאמר: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" (ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 136) 9 .

ג. האגרת להגאון ר' מנדלי המתפרסמת בקובץ זה לראשונה
אגרת זו קבלתי ממו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, מוקלדת בדפוס מחשב, ולא ידעתי מאין העתיקה. חב אני ברכת תודה לר' יהושע וידר, מארכיון כתבי הראי"ה ב"בית הרב" אשר שלח לי צילום אגרת בכתי"ק של הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל שהיא העתקו של מכתב הראי"ה, אך נראה שההדפסה לא נעשתה מהעתק זה, שכן באו שינויים מסויימים בהעתקה, וגם תוספת הדברים שבסוף המכתב נעדרת מן ההעתקה. ואמנם, כנראה שאת המכתב של הראי"ה, הכתוב בכתי"ק, הראה לו הראי"ה לגרימ"ח טרם שילוחו, והגרימ"ח העתיקו בכתב ידו.

ד. עריכת הספר "אורות" מהדורת ה'תר"ף
האגרת של הראי"ה אשר לפנינו, המופנית לר' מנדלי, עוסקת בפרסום הספר "אורות". מרן הראי"ה, כתב את דבריו שבשמונת פנקסיו המפורסמים, בשטף הקולמוס, ובדרך כלל לא נערכו הדברים אשר נלקחו משם לספר "אורות" (הכוונה ל"אורות מאופל" - "ארץ ישראל" ו"המלחמה", "ישראל ותחיתו" ו"אורות התחיה", המהווים את מהדו"ק) בשינויים משמעותיים ועריכה כלשהי. אין הדבר נכון לגבי פרקי ה"זרעונים" שנדפסו שבע שנים קודם לכן, עוד ביפו, בקובץ "התרבות הישראלית", וכן אין הדבר נכון לגבי המאמר "למהלך האידיאות בישראל", שפורסם עוד שנה נוספת קודם לכן בשבועון "העברי" (שני המאמרים שבשנת ה'תש"ב כרכם הרצי"ה לכדי ספר אחד שלם, עם ה"אורות", - וקרא לכל הקובץ החדש בשם: "אורות"). אלו נערכו עריכה מדוקדקת, בדרך כלל של הרצי"ה, שאביו סמך את ידיו עליו לגמרי.
ראה אגרות הראי"ה, אגרת קד, עוד מיפו בשנת ה'תרס"ח, אל אחי הרב , ר' שמואל: "מעניני הרוחניים ידעת, שגדול מאד הוא חפצי ובידי אין עולה כלום בעוה"ר. אין לי עם מי להשיח לבבי, לא מזקנים ולא מצעירים, שיוכלו להגיע עד קרוב לנקודת חפצי, וזה מיגעני הרבה. הכתבים שהעתקתי בקצת הטבה, מוצא צב"י שיחיה, שהנם צריכים עדיין עיבוד וסידור, והצדק אתו . אבל כמעט אין זה ביכלתי. הוא שיחיה התחיל להעתיקם עוד מחדש, על פי סידור שהציע שאולי יהיה יותר מקובל, אבל מי יודע אם יהיה זריז בעבודתו שלא להניחה. הנני משליך על השי"ת יהבי בין בעניני הגשמיות ובין בענינים הרוחניים".
מאמר בפני עצמו דרוש כדי להרחיב על אופן עריכת כתבי הרב בכלל, ו"אורות" בפרט (דרך התעוררות הרצי"ה לעשות כן, עוד בהיות הרב בלונדון, בשנת ה'תרע"ט, והוא הבן בשוויץ ועד ההדפסה בפועל וההוצאה לאור כעבור שנה), אך נדמה כי ראוי להזכיר את אשר מספר הסופר ש"י עגנון ז"ל בספרו "ספר סופר וסיפור" ה'תשל"ח, בעמ' שנב, שכשהרצי"ה ערך את הספר "אורות" מתוך כתבי אביו, והעיר לאבא שהקנאים ישתמשו בכמה דברים לרעה, ושאולי יש להשמיט כמה דברים, השיב לו הרב שאין זה "מורא שמים" אלא "מורא בשר ודם", ומורא כזה אין לו.
לאור זאת, מובנים דברי הראי"ה באגרת לר' מנדלי אלטר , הנדפסת לראשונה להלן: "שמעולם לא כתבתי כמעט דברים על מנת להדפיסם ולפרסם, כי אם לפעמים יש אני רושם קצת מהגיונות הלב בקצרה ואחר כך אם באים מי מבני ביתי או ממקורבי ורוצים לפרסמם, לא ראיתי שום צורך למנוע זה מהם".
אגב, הרצי"ה מספר באחד משיעוריו (שיחות הרצי"ה מס' 24, "ערפלי טוהר", סע' 1), כי בימים שלפני מלחמת העולם, "הגליונות של "ערפלי טוהר" נדפסו ללא סידור מוקדם... בלי העריכה שלי". הרצי"ה שהה בהלברשטט שבגרמניה, ואביו כתב לו: "תקפו עלי רגשי תשוקה להדפיס איזה מרשימותי כסדר כמו שהם... אקוה שהדברים כמו שהם, בלא שרק ועיבוד, גם הם יהיו לברכה, ואולי מהם ימצאו שברכתם תבולט דוקא על ידי חסרון העיבוד, 'לחם חם ביום הלקחו'" (אגרת תרפז, אייר ה'תרע"ד). אך "תוקף רגשי תשוקה" אלו של הרב , כנראה שאינם מייצגים הם את כל הזמנים, שכן לפי דבריו דלעיל שכתב באגרת לר' מנדלי , בתקופה המאוחרת יותר, לא הוא שיוזם את פרסום דבריו, אלא "מבני ביתו (בדרך כלל הרצי"ה) או ממקורביו (בדרך כלל הרב הנזיר שבאותם ימים היה עסוק ושקוד בעיצומה של עריכת כרכי "אורות הקודש" מתוך "שמונת הקבצים", ש"ערפלי טוהר" הוא רק אחד מהם)".

ה. עוד לשונות בדברי הראי"ה על דרך כתיבתו
לאור הדברים הללו, מעניין במיוחד הוא לקט זה של דברי הראי"ה אודות דרך כתיבתו:
• הלשון הדומה ביותר לדברים שכותב הראי"ה אל הגאון ר' מנדלי בענין פרסום כתביו היא הדברים שאמר לתלמידו הגדול, מו"ר הרב משה צבי נרִי'ה זצ"ל, כפי שהוא עצמו מספר (מסכת הנזיר עמ' סד): "הרהבתי עוז ושאלתי פעם אחת את מרן הרב זצ"ל: מדוע איננו משתדל בהדפסת כתביו?". והתשובה: "יודע אני שבכתבים שלי ישנם גילויים, ועל כן אם מזדמן שמישהו מתעורר להדפסה, הנני מרשה לו, אולם להשתדל בזה בעצמי - זאת אינני רוצה".
• "בחוברותי לא אמרתי שום דבר מדעתי והם כולם דברי אלקים חיים, שחצבתים מיסודי דברי חז"ל והקבלה האמתית. וכל הדבק בהם בעיון, חזרה וטהרת הלב, אשרי וטוב לו בזה ובבא בעה"י" 10 .
• "לא כל דבר יכול להמדד בקנה-המדה של שעתו ומקומו. ישנם דברים שרק כעבור זמן מתבררת אמיתתם. ככל שיתרחקו הדורות מתקופתי, ייטיבו יותר להבין אותי ולהעריך את דרכי, וכמו שקרה לרמב"ם בשעתו", שיחות הראי"ה עמ' רפו.
• "כל עיקר כונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב תלמידי-חכמים, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו מקדושי עליון, בין במחקר בכל הספרים הקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי המחקר, בין בקבלה על-פי כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זכרם יגן עלינו, בין על דרך הראשונים, בין על דרך האחרונים, בין על דרך החסידות, בין על דרך רבינו הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל. וללמוד את כל הספרים עם דברי זוה"ק וספד"צ, ספר הבהיר וספר יצירה, וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים. אמנם לא הכל מוכנים לזה מטֶבע נפשם, על כן כל מי שאינו מסוגל, ולבו לב חריף, ודאי שעליו להאריך בעומק פלפול גפ"ת ופוסקים, אבל מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמתא וקבלה ע"כ הוא צריך לסדר". " ואם ח"ו נמצאים איזה אנשים, שהם טועים בדברי, ומגלים בהם פנים שלא ככונתי, בשביל כך אין למנוע את הטוב מהראוים לזה , וכדכתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו כי ישרים דרכי ד' וגו'", אגרת מג.
• "חפצתי מאד להשיב לך על הערותיך על החוברות שנדפסו. אבל הזמן נדחה, ועכשיו כבר קשה עתיקא. בכלל אעירך, כי בענינים הרוחניים הננו תמיד קשורים אל היסוד הסודי, שזהו האמת היותר גדולה שבהכרתם. על כן אין לתמוה אם בתוך דברים מובנים, ההולכים בהרצאה במובן רגיל ומעשי, נפגש בפתע דברים המנשאים אותנו מעל כל החוג החושי וההגיוני הרגיל. ועל פי רוב דוקא אז הננו שבים לדבר בתמימות פשוטה, תמימות של ילדות טהורה, 'מפי עוללים ויונקים יסדת עֹז'. וכל מי שהוא מדבר דברים מעומק נשמתו, מוכרח הדבר שימצאו בתוכם הנקודות הללו, שעל ידן זוהר האמת התוכית מתגלה. כמדומה שזהו מפתח נאמן למקורות קשים בדברי, ובדברי כל המדברים בסגנון זה, ראשונים ואחרונים", אגרת קח.
הרב אומר: "רצוני הוא שהעולם יכיר ויבין את הפנימיות שבדברי. אולם אם הקב"ה מסבב שדברי נתפסים רק בצורה חיצונית - נגד זה אין בידי לעשות כלום", שיחות הראי"ה עמ' שמח.
• גם הגרימ"ח כותב עוד בשנת ה'תרע"ג (נדפס ב"הד הרי"ם"): "ואם מעטים המה המבינים [-את המאמר של הרב ], בכל זאת מכח אל הפועל יצאו, נתגלו בעולם, ובאו לכלל גילוי".

ו. "הרוגנים בענין ה'אורות'"
לאחר שיצא לאור הספר "אורות" בקיץ ה'תר"פ, עורר הדים ביישוב הישן. אנשים מעט, מקנאי ירושלים, אך רעשניים ביותר, הוציאו כתב-פלסתר מלא ארס אפיקורסות של ביזוי תלמידי-חכמים, בו חרפו את הראי"ה ותלמידו הנאמן הגרימ"ח, וכלל אף קריאה לאדמור"י פולין להצטרף לחרם שלהם על ספר "אורות". הגרי"מ הזדרז לפעול בהסברת משנתו של הראי"ה אצל תלמידי-חכמים בכלל ואצל גאוני ואדמור"י פולין בפרט. המפורסם ביותר הוא המאמר "טובים מאורות" שהוא מכתב שכתב אל הצעיר ר' אייזיק בן-טובים להסברת ענין עמוק ובלתי מובן להמון, שבספר "אורות", וזה פרסמו כמאמר. על כך באריכות בספר "בתוך החומות" לר' מנחם מנדל פורוש, עמ' 295-302.
שני מכתבים הנדפסים להלן 11 , נשלחו לרב מבנדין הנזכר, גיסו של האדמו"ר.
ממכתבים מעין אלו הכירו אדמו"רי פולין את הרב ואת הגרימ"ח, ומאוחר יותר בביקוריהם בארץ אצל הרב , הקפיד הראי"ה להושיב את הגרימ"ח לצידו בשעת המפגשים, ואז פגשו הרבנים פנים אל פנים בתלמיד המסור.
הגרימ"ח אף הוא נכנס לקלחת הזו באופן אישי, לאחר שכתב את הקונטרס "טובים מאורות", וכמו שמספר מרן הרב זצ"ל לאדמו"ר בעל ה"אמרי אמת": "ומֵהם אשר שמו למטרה אותי ואת ידיד נפשי הרב הגאון הצדיק מוהרי"מ חרל"פ שליט"א, בהתלותם בדברים אשר יצאו ממני בכתב..." (אגרת א'צט, י"א בניסן ה'תרפ"א). הוא מבהיר שם: "ואם באיזה מקומות באו ברשימותי, לשונות קצרים הצריכים באור, זאת היא חובת כל איש ירא אלקים לדון לכף זכות...". ועוד קודם לכן אל הרצי"ה (אגרת א'סג, מי"ד בתשרי ה'תרפ"א): "פה נתעוררה עוד הפעם קנאות חורפנו על דבר ה'אורות', וביותר חרה להם על הקונטרס 'טובים מאורות' של חביבינו הרימ"ח שליט"א, ויצאו בשם 'אגודת הקודש' הידועה במכתבי פלסתר צועקני מאד. חס אני על כבוד עיר קודשנו ותפארתנו המתחללת על ידי מעשיהם הללו. אבל מה נוכל לעשות, וכי יש לנו רשות לכפות פסכתר (עירובין קד, ב; תמיד ה, ה) על האמת הגלויה?! ".
אגב, ר' מנדלי אלטר עצמו שכאמור מן המכתב שלפנינו, הכיר את הגרי"מ, כנראה מתוך דבריו במכתביו אל רבני פולין, ומן הסיפורים שסיפרו אֵחיו וגיסו שביקרו אצל הראי"ה בארץ, כותב על הגרי"מ: "רב הגאון, פאר ישראל, דגול מרבבה, מוה"ר יעקב משה שיחיה חרל"פ, ...ידעתי והכרתי צדקת נפשו וטהרת לבבו עד להפליא, אשר בצדק ייאמר עליו השרידים אשר ד' קורא" ("חוות דעת", ירושלים ה'תרצ"ז, מובא בליקוטי ראי"ה ב, עמ' 294).
אף הרצי"ה ששהה בחו"ל, פעל מצידו, כפי שעולה כמה פעמים מאגרותיו מאותם ימים: אגרת מרתקת וחשובה מבחינה הסטורית של הרצי"ה היא זו שנשלחה אל אבא מוינה (שם עשה כדי לדבר בשם אביו באסיפת "אגודת ישראל" - ראה אגרת הראי"ה א'נג), מט' במרחשוון ה'תרפ"א (נדפסה בבטאון ניצני ארץ יב, עמ' 22-23), בה הוא מספר על יחסם החיובי של אדמור"י מזרח-אירופה ל"עבודת קדשנו" ("דגל ירושלים"). הוא מספר כי נתן לאדמורי"ם השונים לקרוא את כתבי אבא ובתוכם הספר החדש "אורות", עיין שם. וראה לנתיבות ישראל א, עמ' רב-רה.
ובאגרת (בכתי"ק) אל הרב הנזיר שנשלחה מניישטאל שבשוויץ, מכ"ו טבת ה'תרפ"א, כותב הרצי"ה: "פה אנו מכינים בירורי-דברים ותרגומי "אורות" לעבודת קדשנו". מן הסתם הכוונה לאגרת המפורסמת שלו שנשלחה אל הרב דוד סופר בראשית חודש שבט, שנדפסה ב"סיני" כרך מז. ובאגרת (בכתי"ק) משם מכ"ג בשבט ה'תרפ"א, גם היא אל הרב הנזיר, הוא אף מזכיר את החוברת של הגרי"מ: "הקִבלתָּ מרא"צ שטֶרן את ה"טובים מאורות"? בבקשה להחזירו לי".
דבריו של הגרימ"ח שפעל מהארץ ושל הרצי"ה שפעל מחו"ל הועילו הרבה, ורבני ואדמור"י פולין לא הצטרפו ליוזמת קנאי ירושלים להחרים את דברי הרב . וראה עוד בערכו של הרב ב"אינציקלופדיה של הציונות הדתית", שכתב הרב אריה פרנקל, כרך ה עמ' 250-253.
הראי"ה עצמו כותב על כך כמה פעמים. "מאד אני מצטער על הפרודים והקנטוריות שנתהוו" (אגרת א'מח, אל הרצי"ה, ז' מנחם-אב ה'תר"ף). באגרת להוריו (אגרת א'מט) "על דבר הרוגנים בענין ה'אורות'", מאחר תשעה באב ה'תר"ף, הוא מרגיע את הוריו המודאגים: "אין לשים לב. ככה הוא הדרך של אנשים הרגילים שלא לעיין בהלכות דעות, שמתרגנים נגד כל ביאור והארה שנראה להם כחדשה. אף על פי שבאמת יסוד הדברים עתיקים הם וממקור הקודש הם יוצאים, וגדולים וטובים ממני בכמה דורות נצטערו בצער זה. לי די שהישרים המבינים, שיראת שמים אמיתית היא אוצרם, הם יתבסמו בדברים שאני חושב לתועלת כללית וטובה רוחנית גדולה לפרסמם לפעמים.
לבאר את המקורות אין תועלת על פי רוב. אין המקורות מבארים להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה אחרי התבוננות והרגשה עמוקה. ואלה הנרגנים, או אפילו, תמימי הלב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות גם כשיֵרָאה להם המקור שממנו הדברים נובעים. ...זאת היא החובה של עבודת הקודש עבודת ה' אשר חותמו אמת, שלא לגור מכל רוגן ומעליב...".
וראה אגרת א'סו ממר-חשוון ה'תרפ"א, אל מתנגד מן העבר שהפך לאוהב: "על דבר כתב הפלסתר אשר הוציאו נגדי ונגד ידיד נפשי הרב הגאון הצדיק, ר"י משה חרל"פ שליט"א שהוא אחד השרידים אשר ה' קורא בדורנו. ...אנכי הנני ב"ה מהנעלבים ואינם עולבים, ואין דבריהם עושים עלי שום רושם ולא על דעת הקהל ותלמידי-חכמים ויראים אמתיים. ...אבל כל מה שאני מצטער מזה הוא רק מפני כבוד ירושלים וכבוד התורה שמתחלל על-ידי מעשיהם, אבל בעצם הענין, לא בפנים ולא בחוץ, נכרת השפעתם. ואדרבא חזותם מוכיח כי על כזב ומרמה מיסדים הם את התנגדותם, הבאה מתוך קנאה של תחרות של כבוד המדומה". ובאגרת א'סז אל הרצי"ה: "ימי החגים עברו עלינו ב"ה כשורה, רק שהציבור היה תוסס מפני הנבלה של הפמפלט, 'קול השופר' 12 של מחרחרי הריב...".
ובאגרת א'עו אל הרצי"ה (מחנוכה ה'תרפ"א): "מתמיה אני, שעל הרב שכתבת שהוא איש נכבד ומתנגד לידיעות שב'אורות', על מה הוא סומך את יסודו, התנגדותו לא בארת. אם היו באים אלי דברי הערות בישוב הדעת, אולי היה כדאי לבאר באופן מבורר את יסודי הדברים, אבל חושש אני שכל יסודה של התמיהה היא בנויה על איזה בסיס של קטנות ושל רוגז הלב, היונקים על פי רוב מאיזה עכירות הדעת במושגי הקודש, שכאשר הדברים מסתעפים צריכים הם לבאורים גדולים ורחבים מאד, וזה לפעמים - וה'פעמים' הם על פי רוב - מהדברים שהעבודה קשה עלי לבאר את עומק המחשבה בשפה ברורה. ובפרט שאחר כל הבאורים, עקרן של דברים הנם עומדים למעלה מההכרה, ונסמכים למעין השירה והאמונה העליונה, אשר הם הם סוד ישרים, יראי ד' וחושבי שמו בטהרת אמת, ובצפיית ישועה".
היו גם מעודדים. ראה למשל אגרתו של הרב לרב יעקב חי זריהן מטבריה, אגרת א'סה מכ"ח בתשרי ה'תרפ"א: "תודתי נתונה לכבוד תורתו חביבי על דבריו היקרים והקדושים באמוץ דברי-קֹדש, אשר עם הספר 'אורות'...". גם אליו כותב הרב בי"ב בטבת ה'תרפ"א, באגרת א'עח, הסבר לפרק על ההתעמלות, שב"אורות התחיה" 13 .
ועוד באגרת א'קיח: "על דבר מכתבי הפלסתר שנשלחו מאיזה אנשים נגדי, אין כדאי לשום על זה לב כלל, גם בשעת פעולתם לא תפס הענין מקום, וקל-וחומר כעת שאין מעלה על לב דברים כאלה, שאיזה יחידים הרחוקים מהעולם ומהחיים עושים במחשכים, ואני איני מקפיד עליהם כלל, ואדרבא אני מקרב את העניים שבהם, כשהם דרושים לעזרה, כי נמצאים מהם תמימים שחושבים שכל נטיה של התעוררות לאומית ראויה להיות מרוחקת. ומה נעשה עם אנשים כאלה, שהם נרתעים לאחור בשעה שהם רואים או שומעים דברַי לְשִבחה של התחיה הלאומית...".
מרתקים דבריו של הרב שלוש שנים לאחר הופעת ה"אורות", כפי שהם מובאים באגרת א'קפד, מכ"ו בסיון ה'תרפ"ג אל הרב חיים הירשענזאהן: "אבקש מכבוד גאונו שליט"א שלא יצטער כלל ועיקר על כל מה שכתב במכתביו על דבר מה שעבר ביני ובין הרה הצדיק מגור שי'. כי אמנם אולי יותר מדאי ויתרתי מפני השלום, אבל לא בעקרי דעות ח"ו נגעו הדברים כי אם בשאלת סגנון הלשון, שהוא אמר לי בשם אלה המעוררים, שלדעתם סגנון הלשון בקצורו באיזה מקומות מספר ה'אורות' מביא אותם לידי תרעומות, ועל זה רשמתי לו פתקא קצרה, שתכנה הוא שאם אמת הדבר שנמצאים לשונות כאלה שמביאים בקצורם צער לתמימי לב מאיזה סוג שיהיה, הנני מצטער על אשר לא בארתי יותר את כונתי, וגם זה היה בתנאי שמצדם של המעוררים, גם הם יפרסמו נוסח של חרטה, על אשר נתנו יד לפגום בדברי קדש ודעות טהורות האמורות בספר הנ"ל ושאר חוברות שנתפרסמו ממני, אבל התנאי לא נתקיים, ומצדם לא נעשה שום דבר לקרב השלום".
דעתו של הראי"ה בענין זה ברורה ביותר, והיא שאנשים קטנים אינם מבינים דברים גדולים, או מפני שהם מחפשים לקנטר, ואין כוונתם טהורה, או שאין כוונתם רעה, אך אין להם הכלים הדרושים להבין את דבריו, שנכתבו בסגנון ספרותי, אך על פי מקורות פנימיים המופנמים בליבו של מרן הרב זצ"ל, הכותב את הדברים.

ז. רוגני ה"אורות" נוסח ה'תרפ"ח
ההסתה של הקנאים מבזי התורה לא פסקה, ובחורף ה'תרפ"ח, למעלה משבע שנים לאחר פרסום הספר "אורות", התפרסם "קול קורא" ובו דברי נאצה נגד הרב , גם הפעם ב"בית ועד לחכמים" שיצא לאור בסאטמר. הרב יוסף משאש יליד מרוקו ורב באלג'יריה (לימים רב בחיפה) קרא את הדברים ונרעש עליהם. הוא שיגר מכתב אל הראי"ה, שלימים יפורסם בנספחות לספר-הלקט "ארץ חפץ" של מרן הראי"ה, בעריכת "האדמו"ר החלוץ" הרב ר' ישעיהו שפירא זצ"ל, בתוך מאמרו של הרב בני אלון. במכתב מבקש הרב משאש מהרב להכחיש או להסביר את שנכתב עליו (על דבריו בנוגע לערך ההתעמלות; לנאומו בטכס פתיחת האוניברסיטה העברית בה'תרפ"ה; ולנאומו בהנחת אבן הפינה לגימנסיה המזרחית).
הראי"ה עונה לו אחת לאחת באגרת שנדפסה באוצרות הראי"ה חלק ד, עמ' 189-190, וחלקה בליקוטי הראי"ה חלק ג, עמ' 211-212: "מאוד חרה לי על אשר כתב הפלסתר הנקוב בשם 'ירחון בית ועד לחכמים', עשה רושם כל כך לצער גברא רבה דכותיה. וכי לא ידע מר דבעוונותיהו הרבים שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן, ורבו דוברי שקר וטחי כזב. וכל ישרי לב אינם שמים לב לדבריהם ואינם מתעסקים בבדיותיהם". הוא מסביר את פרק ההתעמלות, את דבריו בחנוכת האוניברסיטה ואת דבריו שנאמרו בחנוכת גימנסיה מזרחי.
הרב משאש מיהר לכתוב מכתב חריף ביותר בסגנון שאיננו מורגל בהתכתבות רבנית מן השורה, לרב פולאק עורך הירחון, על שפירסם בבטאונו "נגע צרעת ממארת של לשון-הרע, ועביט של שופכין" ובכך "טינף והבאיש והשחית את ביתו, בהכניסו לתוכו עציץ של בית-הכסא".
מכתב נוסף כתב הגאון ר' אהרן הכהן בעל "עבודת הקרבנות" חתנו של מרן ה"חפץ חיים" (קשרו הקרוב ואהבת רעים שהיו לו עם מרן הראי"ה לא הפריעה למו"לים של המהדורות צילום בשנים האחרונות, של הספר שלו, להשמיט את הסכמת הראי"ה לספרו זה), בו מוחה אף הוא כנגד אשר פרסם עורך "בית ועד לחכמים", ואגב אורחא מספר איך דאב ליבו של חותנו ה"חפץ חיים" על הבזיונות שנעשו לראי"ה. (נדפס באגרות לראי"ה מהדו"ב, בנספחות סימן 30).
גם האגרת לר' מנדלי אלטר , המובאת להלן, נכתבה בשנת ה'תרפ"ח, בעקבות כתב הפלסתר החדש.
בקובץ "ניצני ארץ" יא, עמ' 48-49, מובאת אגרת מאוחרת של הראי"ה משנות הצדי"קים, אל הרב דוד טעביל דיינאווסקי הי"ד אב"ד פיאנטניצא, בה הוא עונה על שאלה שנשאלה על פִּסקה שאינה מבוררת לו ב"אורות", שבחינת הנפש אצל בוני הארץ שלמה יותר ואילו בחינת הרוח שלמה יותר אצל אותם החרדים שאין נוגע לליבם עניין הכלל והארץ. אחר שמסביר את מקורותיה הפנימיים של הפסקה, עונה הרב לשואל שכנראה הקשה, שגם אם הדברים נכונים, מה הצורך לפרסם דברים עמוקים כל כך שיש שאולי יבינו אותם באורח בלתי נכון: "ובודאי יש הכרח ותועלת רבה לפרסם דברים כאלה, בכל הצדדים: חדא, שמתעורר לפעמים על ידי זה זיק של קדושה אצל הרחוקים וסוף סוף אל ידח ממנו נדח, ו[שנית], קל וחומר שהכשרים מתעוררים על ידי זה להכנס באהבת ארצנו הקדושה ואהבת כלל ישראל, ובזה מתעלים הם הרבה מאד".
וכן כתב הרב באגרת להוריו שממנה הובא כבר לעיל, אגרת א'מט: "שאני רואה שהנני מחוייב לבאר את הדברים שיביאו תועלת כללי וכבוד לעם ד', וחיזוק לתורה במהלך הימים הבאים לקראתנו לשלום בע"ה".

מכתב אל הגאון הרב ר' מנדלי אלטר זצ"ל הי"ד 14
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
אגרת מכתי"ק
ב"ה, כ"ח כסלו תרפ"ח
שלום וברכה לכבוד ידידי עוז הרב הגאון הצדיק המפורסם בנן של קדושים מו"ה מנחם מנדיל אלטר שליט"א הגאון אב בית דין פאֹבְיָנִיץ והגליל,
אחר דרישת שלומו הטוב באהבה רבה.
ידידי כתר"ה שליט"א,
הן הראני כבוד ידיד נפשי הגאון הצדיק מו"ה ר' יעקב משה חרל"פ שליט"א מכתב קדשו מכבוד תורתו שליט"א בהערה שראוי לי לבאר לפני אלה המערערים על דברי שבדפוס, את כונת הדברים בביאור.
הנני בזה להודיע למר, שמעולם לא כתבתי כמעט דברים על מנת להדפיסם ולפרסם, כי אם לפעמים יש אני רושם קצת מהגיונות הלב בקצרה ואחר כך אם באים מי מבני ביתי או ממקורבי ורוצים לפרסמם, לא ראיתי שום צורך למנוע זה מהם.
וד' יודע כי כל כונתי הוא לזכות את הרבים ולקרב לבבות לאבינו שבשמים ולא עלה על דעתי שיבואו מי שהוא לעקם את הדברים ולהפכם לרועץ.
ועתה, כאשר נעשה מצדם שלא כהוגן, ונלכדו גם תמימי לב, ברשת הקנטור, על ידם, הנני בודאי מצטער על אשר לא באו הדברים מפורשים ביותר כמו שהם בנקודת הלב, שהם כולם מכוונים לעבודת השם יתברך ויראתו בעזרת השם.
ואני תפלה שלא נכשל בלשוננו ושלא יאמר פינו דבר שלא כרצוננו, כי אם תמיד תהיה ארשת שפתינו וניב עטנו ברורה, לקדש שמו הגדול ברוך הוא, ולהגדיל תורה ולהאדירה כחפץ כל יראי ד' החרדים על דברו והמצפים לישועתו באמת.
אני חושב שבדברי אלה תנוח דעתו הטהורה ודעת כל הדורשים את האמת באמת, בלא לב ולב.
והיה זה שלום וברכת עולמים כנפשו הרמה ונפש ידידו עוז דורש שלום
תורתו מהר הקודש מירושלים
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
בבקשה למסור דרישת שלום לכבוד קדושת אחיו הגאון הקדוש האדמו"ר מגור ולכבוד גיסו ידיד נפשי הגאון החסיד האב בית
דין בנדין שליט"א.

מכתבים אל הגאון הרב חנוך צבי הכהן לוין זצ"ל 15
מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל
בעזה"י, ערב שבת קודש תולדות ב' דר"ח כסלו תרפ"א, עיר הקודש ירושלם תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן
מציון וירושלים יצו ד' את הברכה וכל טוב סלה לכבוד הגאון הצדיק בוצינא דנהורא מזר"ק טהור, שולשילתא דבי יוחיסא, מו"ה צבי העניך הכהן לעוין שליט"א.
עם מעוט הכרתי במעלת כבודו שליט"א, ועם בהירות הכרתי במך ערכי הדל, הנני מרהיב עוז בנפשי לדבר דברים אחדים, אשר אקוה בעזה"י שיתקבלו לרצון למעלת כבודו ולכל אשר דברי אלה יגיעו אליהם.
מיודענו הרב החכם יקר הערך החריף ובקי מו"ה צבי דוד 16 הי"ו הראני את מכתב קדשו אשר יש תמהים על ספרו של מרן הגאון הקדוש מוהרא"י קוק שליט"א, וכי מתעתדים מגדולי וצדיקי דורנו לדון עליו, הנני חושב לודאי כי לא יהיו נחפזים לדון טרם שישאלו פי מרן הרב שליט"א, שיתן ויברר ביאורם האמיתי. אני הצעיר מעולם הייתי מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומורא כל תלמידי-חכמים עלי מאד, בכן אני שואל בפחד גם על תלמידי-חכמים דעיר קדשנו החתומים ב"קול שופר", מדוע לא פנו עצמם ישר למרן שליט"א, לשאול ממנו קושיותיהם, ואם לא היה מיישבם, או שלא היה נראה להם ישוביו, רק אז היה להם הרשות לצאת לרשות הרבים, אבל הם לא כך עשו, לא פנו אליו כלל, ולא הודעו לו מאומה מכל המכתבים ששולחים לחוץ-לארץ, ואני הצעיר שנשאלתי מאחד ר' אייזיק בן טובים ביאורים על איזה קטעים, השבתי לו כפי מה שהעלתה מצודתי, והוא הדפסו בשם "טובים מאורות", ובאמת כי אחדים מהצעירים המרקדים הדפיסו את מכתבם של הרבנים בלי ידיעתם כלל, והוסיפו חרפה ובוז על מרן שליט"א וגם עלי הצעיר, שרו להו מאריה, ואנו בפה יודעים ובקיאים היטב את טיב הדבר. נמצאים כאלה שהפקירו עצמם ללגלג גם טרם מצאו הבקעה, והם הם אשר המשיכו אל הקלחת גם את הרבנים, ובעת שאספו את הרבנים לדון על דבר ספר ה"אורות", היה המדובר בהחלטה שלא להזכיר במכתבם שום מלה של חירוף וגידוף, רק לבא בשאלה לפני איזה גדולים שבחוץ-לארץ שידונו על הספר והתנו מפורש שלא להוציאו לרשות-הרבים, וכשיגיע אליהם תשובות מחוץ-לארץ בטח לא היו מרהיבים להדפיס גדולה או קטנה, בלי הודעה למרן שליט"א, ובודאי היו דורשים ממנו שיברר דברי קדשו, אבל העזי פנים הצעירים הללו יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו, יודעים כי אם יבואו הרבנים הגאונים הזקנים בשאלה למרן שליט"א יש לאל ידו להסביר להם שלא יקשה להם מאומה, ואז יפסדו לגמרי כי לבד מה שלא ירוויחו להגדיל המחלוקת, עוד ישרה זה ביניהם אחוה וריעות, על כן הקדימו להדפיס בלי ידיעת הרבנים, וכשהרבנים שאלו מהם מה עשיתם, השיבו, "במקום שיש חילול השם וכו'". וכדרכם להזיק עמלו על הרבנים הגאונים שיהיו שב ואל תעשה על כל פנים. וכך הם הולכים ובוערים כולו, ויראי ד' האמיתים המכירים ערך קדושתו של מרן שליט"א, בוכים ומבכים על החילול השם וחילול התורה.
מרן שליט"א ואני הצעיר כשנודע לנו הפצתו של ה"קול שופר" קבלנו באהבה את היסורים, וחשבנו לנכון כי כל ישר לב יכיר וידע את זיופו מתוכו, איך לא הזכירו שקראו אותנו לדין ולא שאלו אותנו כלל, הכי מעבר לים אנו יושבים שאינם מוצאים אותנו? או הכי חשודים אנו לסרב להשיב להם? ובטח יכיר כל בן דעה כי כל זה לא נברא כי אם לשם המחלוקת. כל ישרי לב יודעים, כי אין בארצנו הקדושה עתה, איש אשר יכול לעמוד בפרץ נגד כל הקמים על תורתנו ומסורתנו, כמו מרן שליט"א. ועוד לפני המלחמה, בשנת תרע"ד, עבר מרן שליט"א יחד עם הגאון ר' יוסף חיים זננפעלד שליט"א ואני הצעיר עמהם, בכל מושבות יהודה וגליל, וראה אז הגאון ר' יוסף חיים שליט"א בעצמו, איך הוא [- הרב ] פועל בכל השדרות, וקידש שם שמים ברבים בהחזיר כמה נפשות וקבוצות שלמות לתשובה. והגאון ר' יוסף חיים זאננפעלד שליט"א בעצמו שמע לקולו אז בכל אשר צוה לו, אף בדרכים שלא הסכין מעולם, כמו העובדא של "פוריה" שהיתה אז, מושבה סמוך לטבריא, ששם היתה קבוצה של פועלים (רובם היו מוארשא וגליציא), ולדאבננו אכלו טריפות ונבילות ובשלו בשבת, והלך אליהם מרן שליט"א בבית תבשילם ודבר עמהם בנחת ובשמחת לב עד שרקד עמהם, וצוה גם להגאון ר' יוסף חיים שליט"א שירקוד עמהם. ועל ידי אלו הרקידות עלה בידו להכשיר תבשילם, ולהעמיד להם מבשלת אשה כשרה, והגעילו כליהם (אותם שהיה אפשר על פי דין להגעיל), ובשבת נחו, והיה זה לפלא מאד 17 . זהו רק עובדא אחת ממפעלותיו הכבירות, ולולא לא גינו אותו [-הקנאים], הלא היה הדרך-ארץ לפניו נורא מאד, ואז היו כל המתחדשים כורעים ברך לפניו, ומה נורא היה מעמד ארצנו הקדושה, ובשביל זה השתדלו ישרי לב עיר קדשנו להביאו לירושלים עיר קדשנו. אבל השטן אי אפשר לו להניח זה, והבעיר תבערה לחלל קדושת ארצנו הקדושה, והפריעו שלום העיר, לקרוע את העיר לגזרים, ושיהיה איש את רעהו חיים בלעו והצליחו גם להפריד 18 בין הדבקים גאוני ארצנו הקדושה, מרן הגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א שהיתה לו אהבת-נפש עם מרן שליט"א, והגאון הרב יוסף חיים זאננפעלד, - שכיבדו ומכבדו גם עתה - שיעמדו במחלוקת עם מרן שליט"א.
ועתה ידעו נא הרבנים הגאונים והצדיקים שבחוץ-לארץ, כי חלילה להם למהר לעשות צעד כל דהו נגד מרן שליט"א. אם קשה להם איזה דבר יפנו בשאלה ישר אליו, בנימוס ודרך-ארץ, בלי הטלת חרופים וגדופים שהפיצו בעלי המחלוקת, ואז ידעו את אשר לפניהם, לצאת ידי שמים על כבוד התורה ולומדיה וכבוד השם יתברך וארצו.
ובכלל צריכים לידע האמת הברורה, כי יסוד מגמתו של מרן שליט"א בחבוריו הנפלאים והקדושים, היא סובבת רק במגע אל המחשבה, לפעול על הלב ללמד דעת איך כי גם בזמני הנפילות כהיום, יש דרכים איך להרבות אהבת ישראל, ולהכיר בקדושתם להמליץ בזכותם, כאשר זאת היתה באמת אחת מעיקרי המגמות של רבותינו הקדושים אבות החסידים זצוקלל"ה זכרם יגן עלינו. ובהיות כן הוא מוצא תמיד את הכונה הנעלמת במחשבתן של ישראל, שבלי ספק היא כולה קודש לד', בלי נפתול ועיקש, ולמעשה הרי אנו רואים בעינים, כיצד הוא עומד בפרץ נגד כל מי שמרהיב לשלוח ידו אף בנדנוד קל של דברי סופרים.
ובאמת כן הוא הדבר, כי נחוצים המה הדברים הקדושים שבספרי מרן שליט"א להשמע, ושמרויחים בזה נצחון גדול לקדושה, הן מצד פנימיות הדבר אשר אנו יודעים למדי, כי כל רז נעלם אשר נתגלה בקדושה ובטהרה, מגרש וממית הרבה מהקליפות, והן מצד הקדוש שלנו, שעל ידי הדפסת מאמרים וספרים נשגבים כאלה. ומהיחס הזה יולד בהכרח גם יחוסים של אמונה, ולאט לאט גם במעשה.
וחלילה לגדולי ישראל למנוע את הטוב הצפון. אדרבה נאה היתה המראה, אם יתקבצו צדיקי ישראל יחד עם מרן שליט"א, כל אלה אשר יש להם נטיה לרוממות קרן בית ישראל, בשלהבת אור קדושתו ודביקות יראתו, להורות לעם ד' דברים פנימיים רזי תורה, ולהדריכם בחדוה, להמשיכם בעבותות האהבה אל ד' ותורתו, לעורר מחדש את המגמות הקדושות של ראשי החסידים, ולמזגם בתוספות חן ונועם ושמירת כל דקדוקי תורה בעתם ובזמנם, אשר גדולי וקדושי המתנגדים חרדו עליהם.
אל נכחד מעצמנו כי הפעולות אפילו של אגודת ישראל ושלומי אמוני ישראל אם כי המה נכבדים מאד מאד, בכל זאת הלא לא מעמק חפץ הצדיקים הם נובעים, ועל פי רוב, רק האנשים הרגילים הם הם המעוררים את הגדולים על כל זה ומוכרח הדבר להיות מעורב בדינים קשים ומהבנות פעוטית על כלל ישראל והשקפותיהם.
אבל הלא דרוש גם כן שצדיקי גדולי ישראל יתעוררו מעצמם, בהרגשותיהם הנוראות שלהם בקדושה הנפלאה הבוערת בקרבם פנימה כאש מתלקחת, כי מה יועילו כל ההגדרות הארעיות שנבנים על פי רוב בהבנה הפעוטית אם לא יחושו צדיקי דורנו להשיב אלינו גם אותו הטל תחיה הנאמר עליו "כי טל אורות טלך", וזהו יסוד מגמתו של מרן שליט"א.
על גדולי וצדיקי דורנו מוטל עתה החובה למלאות דברי ההיכלות דרבי ישמעאל פרק כז, וז"ל: "מיום שנתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון תורה נתגלה, אבל הדרה ויקרה כבודה וגדולתה ותפארתה אימתה פחדתה נואתה עושרה וגאותה וגאונה וזיוותה עוזה ועיזוזה ממשלתה וגבורתה לא נתנו עד שנבנה הבית האחרון ולא שרתה בו שכינה", עיין שם באורך, ויכוח השם יתברך עם המלאכים, ואת ההדרה של תורה, צריכים צדיקים יסודי עולם של דורנו לגלות.
ונגד כל אלה אשר חושבים להעמיד כל עבודת השם יתברך ולמוד התורה בהתפלאות הלב והמוח בחרופים וגדופים ולמצוא רק קטגוריא על ישראל, וכל מי שיכול יותר להתקצף ולקלל הוא היותר צדיק, צריכים ללחום מלחמה עזה, כי לא זה הדרך אשר בחר ד'. העיקר הוא לדבר על לב ישראל ולנחמם מצרותיהם האיומות הגשימיות וביותר הרוחניות, להסבירם שעוד לא נתקו מכלל ישראל ועוד יכולים לשוב להגיע למחוז חפץ הקדושה, ולקרבם לתורה ויראה טהורה, לגלות תמיד מעלתן של ישראל ונצחיות תפארתם ומעוזם. רק זה יביא הטובה המיועדה, וצריכים לעצור בעד כל מי שסובר שכל העבודה עתה היא רק לחרף ולגדף.
ידוע אני מה ערכי מי אני ומה אני, ובכל זאת דחקתי עצמי לכתוב השורות הללו ואקוה לחסדי ד' הנאמנים, כי ישים ד' אהבה ושלום בין תלמידי-חכמים שבעולם, ומכל שכן בין תלמידי-חכמים היושבים בחצרות ד'.
הצעיר והדל יעקב משה בלאאמו"ר מוה"ר זבולון זצ"ל חרל"פ

בעזה"י (קיץ ה'תרפ"א)
אורה וברכה וכל טוב סלה, לכבוד ידיד ד' הרב הגאון הצדיק החסיד המפורסם בוצינא דנהורא מו"ה חנוך צבי הכהן לעוין שליט"א.
יקרתו הגיעני. רב תודה על אשר הזכירני לפני אדמו"ר שליט"א יתנני ד' להנות מאור טוב הצפון לצדיקים.
והנה לא אכחד כי דמיתי בעניי כי מכתבי הקודם שערכתי למעלת כבודו כבר יספיק לפניכם להפיץ אור על כל מגמות הקודש של מרן הגאון הקדוש נזר ישראל והדרו מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, ולא יהיה עוד מקום לאי אלה הקטגוריא שמפיצים הקנתרנים, וגם תבינו מושג נאמן על כל המהלך של המחלוקת פה עיר קודש תבנה ותִכונן - אבל לדאבוני כנראה שלא קלעתי אל המטרה, ולא שמתם לבבכם על דברי שיצאו מעמקי לבבי, ונכתבו בדם ובדמע.
ומסופקני הרבה אם היה מכתבי לפני גאון קדשו של אדמו"ר שליט"א, ואם הוא בעצמו בעינים הטהורות עברו עליהם. מרהיב אני עוז בנפשי להגיד כי לוּא עבר אדמו"ר שליט"א על דברי הפעוטים, כי אז הכיר את האמת, וברוח קדשו היה יודע איך לכלכל דבר ולהשיב השלום על כנו, מבלי לתת מקום לבעלי הריב שירקדו, ולמלאות את כל האויר בקטגוריא ומריבה.
והנה עוד הפעם הנני אומר, כי ידעו נא כל ישרי לב, כי שוא ותוהו כל הוצאת דיבה. אין בהן אפילו קורטוב של אמת. בהיפך, הלוחם היחידי בדורנו עם כל שולחי יד במקדש ד' ובתורתו, הנהו אך מרן הגאון הרב שליט"א, לא רק בהיותו סגור בביתו כשאר לוחמים, אלא גם בתוך הקרב, יוצא הוא אל המערכה ולוחם אתם פנים אל פנים, לא רק בדברים-בלא-טעם, אלא בדברים-של-טעם, וכשהוא פותח פיו בקדושה ובטהרה, הכל נעשים כאלמים, כאשר ידענו מכבר וידוע לכל מקורביו, ועוד יותר אשר ראינו באסיפת-הרבנים, שנתאספו על פי הכרזת הנציב העליון יר"ה, לסידור הרבנות הראשית: מיום אשר הופיע בהאסיפה, אחז את הרסן בידו וילחם מלחמת-מצוה עם כל אלו שדימו להכהות את ערך קדושת הרבנות, ובעצמת-כח הכריע כל הקמים תחתיו.
ואשר כותב ודורש לחזור מהשיטה תמה אני עוד יותר, איך וכיצד.
צר לי מאד, אם הנני צריך להגיד כי טעות נכזבה היא לדמות שהמחלוקת תלויה באמת באותם האמתלאות אשר המה נותנים לדבריהם ובמעשיהם, לא מצד אלה הנימוקים שהם מנמקים את פעולותיהן המחלוקת הנה היא באה, שוא ותפל לחשוב ככה, אלא שבאמת יכלו היו גדולי ירושלים לבא לידי עמק השוה בכל הענינים. יכלו היו למצוא דרך כבושה שיסללו המה בה, ושיעבדו יחד על שדה העבודה בהרמוני אחת כל אחד לפי דרכו, וכאשר אני הצעיר הדל באלפי ישראל הצעתי לפניהם, אשתקד לפני חג הפסח שעבר שנתועדו שלשת הגדולים בבית מו"ר הגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א, ואז השמחה גדלה בעיר הקודש כי העיר השלום שבה לשלום, ונקראתי גם אני הצעיר לעלות שמה, ודנתי לפניהם בקרקע כי ישנם כאלה שהם מסוגלים ביותר לצאת ברעש ויש שמסוגלים ביותר לדבר דבריהם בנחת, ושניהם כאחד טובים ושניהם בונים בנין בית ישראל, ועל כן תתחלק העבודה. יהיה ניכר בעיר הקודש וארצנו הקדושה כי אלו השלשה הם האחראים להנהגה, וכשיהיה דרוש לדבר בנחת ובטעם לנהוג מלחמה בשלום, יהיה זה סדר העבודה של מרן הרב שליט"א, וכשיהיה דרוש לצאת ברעש מעט יהיה זה סדר העבודה שלהם, רק יהיו ביחד לטכס עצה על כל דבר ביחד וידעו כל עולם כי כל מה שיוצא מהם הוא בהסכמת כולם. וכמעט שכולם הסכימו לסדר זה, אבל אחרי שנפרדו באהבה כל אחד לביתו, בא השטן ויבאו אלה הקטנים שמחלוקת ולשון הרע כל חייהם ולא הניחו בשום אופן לגמור את הדבר בכי טוב. - ובכל זאת היה יחס מרן שליט"א להגאונים שליט"א בכבוד ודרך-ארץ. לא פעל שום דבר טרם ששלח לשאול את פיהם, ובזמן האסיפה שהיתה תיכף אחרי הפסח שעבר, על דבר "אסיפת הנבחרים" שהזמין מרן שליט"א את כל רבני ארץ-ישראל לדון על זה ולהחליט. ערך מכתב להגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א ולבקשו שיופיע בראש האספה בתור זקן הרבנים ושישפיע על כל הסיעה שישתתפו והיה בודאי יוצא הדבר ביתר שאת ויתר עז, כי בעיקר חפץ מרן שליט"א להנהיג בארצנו הקדושה ששום דבר לא יוחלט על פי דעת יחיד, כי אם על פי דעת כל הרבנים, למען לסתום פי המקטרגים, ושיהיו כל הרבנים מאוחדים יחד באגודה אחת, ואז היה פה הגאון אב"ד דטבריא ר' משה קליערס שליט"א שהוא מושפע הרבה ונכנע להרבנים הגאונים הזקנים שליט"א, וכשראה את מכתבו של מרן שליט"א להגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א, קפץ מן המנויים ואמר, אני חפץ לזכות במצוה זו להיות השמש של הרב בדבר זה, הוא לקח המכתב ועלה עמו למו"ר הגאון ר' יצחק ירוחם דיסקין שליט"א, וימצא כבר שמה אנשים הסותרים כל בנין, וכאשר בא כן שב. וגם אחר כך כשנתעטר הגאון הצדיק ר' יוסף חיים זונפלד שליט"א ברבנותו, גם כן לא נתפעל מזה מרן שליט"א כלל, והוא אימץ אותם, ובכל דבר שלח להתיעץ עמהם אם השיבו אם לא השיבו, לא שם לבו על זה, וכל דבר אשר הבין כי יהיה להם למורת רוח לא פעל ולא עשה, ורק אחר כך שיצאו בכתב הפלסתר של ה"קול-שופר" ולא נהגו מדת דרך ארץ ולא התחשבו כלל עם מרן שליט"א כאילו איננו בעולם, רק אז נפסק - לדאבונינו - היחס ביניהם. ובכל זאת כשנתעוררה שאלת הרבנות הראשית מצא שוב מרן שליט"א לפנות אליהם 19 , במכתב לבקש השתתפותם, וסלח ומחל לכל מה שפעלו, והוא הוא המכתב גלוי שנדפס אחר כך.
יבואו נא מלאכי השלום ויכפו הר כגיגית לעשות שלום, אם לא כדברי כן יהיה.
אמת הדבר, כי כל מה שמתארך הזמן יותר מתרחב הקרע, ויותר יהיה קשה להתאחות, אבל במי האשם? ד' יודע!
מה נורא הוא הדבר מצאו מציאה ונפלו עליה לתלות באמתלא את מחלוקתם, ומתריעים ב"שופרות" להגדולים שבחוץ-לארץ שלא ישקטו ולא ינוחו, ולמה לנו לרמות את עצמנו. הלא לולא קטגוריותם, מי היה מדמה עצמו לארי שבחבורה, והיו הכל מבינים ויודעים כי דרכי מרן שליט"א גבוהים המה, והוא אשר סלל לפניו דרך קודש כזה לדבר רמות ונעלות על כל הנעשה בישראל למען יבושו כל אותם הרחוקים מקדושת תורתנו, כי גם את עצמם אינם מבינים.
טעות מוחלטת היא, כי יש בדרכינו הקדושה חלילה, התערבות טוב ורע, אדרבה רק את הפירוד הטוב מן הרע אנו דורשים, אלא שאנו אומרים כי לא בפירוד אחים נגיע למחוז חפצנו זה, אלא שהננו משתדלים להפריד עצם הטוב מעצם הרע, ולא עוד אלא שאנו משתדלים להבדיל בין הקדש ובין החול. אנו אומרים כי כל מה שנעשה בצד החול למדיניות ישראל ולכל קניני העם, הקודש הוא תומכתו, ולולא הקודש לא היה בא, ובכל זאת לא נמסר שום ענין של קודש בהידים החרוצות של החול, כי כל עניני קודש צריכים יהיו שמורים ומופקדים בידים שהם נשואות קודש, וזהו תפקידה של תנועת "ירושלים" שמרן שליט"א, הולך ומכריז עליה. תביעת ה"ירושלים" על פי הכרזת מרן שליט"א, היא, כי תומכת בכל עניני החול כלומר של המדיניות, אבל אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, כל עניני הקודש הניחו בעד אנשי קודש. היא אומרת עוד כי להשלמת בנין הלאומי של כנסת ישראל דרוש שכל תפקידי הקודש יצאו לפועל בממדות גדולים, להכניס בארצנו הקדושה כל זרמי הקודש להשיב לארץ חמדתנו כל הדרנו ותפארתנו לייסד שם ישיבות ענקיות ולסדר שמה כל הקבוצים הגדולים של ישראל, לנהור בהמון כל יראי ד' אל ארץ משובתנו.
אין כאן כלאים, אין כאן שעטנז, אבל יש כאן הפרדה מוחלטת את הטוב מן הרע, והבדלת הקודש מן החול.
יתעוררו נא גדולי הדעה וירחמו על ירושלים, וישימו קץ לכל הפלגות, יבואו נא אלה מלאכי השלום, אלה שאינם משוחדים משום אגודה, אלה שהם חשים ומרגישים עלבון התורה ולומדיה, אלה שהם דורשים לתקן כל הפגמים שבעבורם גלינו מארצנו, אלה שהם חפצים לתקן עון שנאת חנם, יבואו נא יוכחו, ישימו שלום בין איש לרעהו, יאחו כל הקרעים, למען יהיה גם שמו של הקב"ה שלום, יבאו ויתקנו כל הפרצות, אל יאחרו את המועד.
אין אני אומר ואין אני מציע שום אופן וסדר, אבל יבואו ויעשו כמו שהם יחפצו ובלבד שיהיה שלום.
טרם קנצי למילין אבקש נא כי יושם לב לדברי. לא איש פולטקאי אני. בדד הנני בביתי, בוכה ומבכה אני על המצב הירוד הנורא שירושלים עיר הקודש נמצאת כעת, מי יתנני ואזכה להשקיט את הריבות, לפנות מעט את האויר המחניק המלא משטמה בין איש לרעהו. שמח שמחנו כי הוד קדושת אדמו"ר שליט"א יופיע בעיר הקודש. דמינו כי הישועה באה, בודאי היה מתענין למצוא דרך להשקטת הריב איזה מאמץ שהוא, אבל לא זכינו, והמריבה לא די שלא שקטה, נתוספה ביתר עז, נתרחב הקרע, רבה השנאה, התלקחה הקטגוריא, הותרה הרצועה...
יתעוררו רחמי שמים על עיר קדשנו ותשוב לאיתנה.
המצפה לישועה,
יעקב משה חרל"פ

אבקש נא מאת מעלת כבודו אם נמצא עוד אצל מעלת כבודו מכתב הראשון, יואל נא בטובו להראותו לאדמו"ר שליט"א, את שני מכתבי, בטח ימלא רצוני ובקשתי הנ"ל.



^ 1. מבוא ביחס לאגרתו של הראי"ה לגאון הקדוש הרב ר' מנדלי אלטר הי"ד מגור, ולשתי אגרות הגרי"מ חרל"פ לרב מבנדין. 3 האגרות מתפרסמות להלן. המבוא נכתב על-ידי הראל כהן.
^ 2. סיפור הצלתו פורסם בספר "נס ההצלה של הרבי מגור", מאת ר' משה פראגר. לאחרונה הובא סיפור הנס גם בספר "עדות" מאת נינתו של האדמו"ר, הגב' רות ליכטנשטיין, ירושלים ה'תש"ס, עמ' 324-330.
^ 3. ראה דבריו של ר' חיים ליפשיץ במאמרו שבקובץ "אזכרה" חלק א, עמ' קעא. משנת ארץ-ישראל תופסת מקום מרכזי בכתבי אדמור"י גור (ראה מאמרו של יצחק אלפסי, "רבי אברהם מרדכי אלתר מגור ויחסו ליישוב ארץ-ישראל", בשבילי התחיה, ב). בראשית שנות הנוני"ן, אברכים ובחורים מתלמידי קרית הישיבה בבית-אל שקדו והכינו לדפוס שני ספרים המהווים לקט העוסק בעניינה של ארץ ישראל מתוך ספרי האדמורי"ם: "גור בארץ הזאת", "אמת מארץ תצמח".
^ 4. ראה מאמרו של מ. פרידמן, "חברה ודת", עמ' 277 ואילך.
^ 5. העורך הוא הקדוש הרב יוסף שמעון ב"ר אברהם פולאק הי"ד, חסיד בעלזא. נולד בהרמונשטודט. בן-אחיו של הגאון ר' שמעון פולאק בעל השם משמעון. התכתב עם רבים מרבני הדור בחידושי תורה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התיישב בסאטמר שבטרנסילבניה. ערך את "בית ועד לחכמים", כתב-עת תורני שיצא לאור בכל שבועיים, ובו חידושי תורה ושו"ת מחכמי הדור. יצא לאור בסאטמאר, מכ"ח סיון ה'תרפ"ב עד ה'תש"א. השתתפו בו רבנים מכל העולם לרבות רבנים בצפון אפריקה וארצות המזרח, והיה נפוץ בכל רחבי העולם. אסף חומר רב להוצאת אינציקלופדיה תלמודית-הלכתית אך לפני שנספה בשואה הספיק להדפיס רק כרך אחד "ספר ראשי בשמים והוא ספר שדי חמד חדש" (וואראהל ה'תש"ב).
^ 6. אמנם, באגרת מכ"ב בטבת ה'תרפ"ז לאחיו ר' מנדלי הי"ד, העיר האדמו"ר: "בלמדי אתמול בטור אורח-חיים סוף סימן קפט, מפורש דלא כמו שנהגתי (ואכלתי וא"ע) כמו שראיתי אצל הרב רא"י קוק" (מכתבי תורה, תל-אביב ה'תשמ"ז, סימן מא).
^ 7. ראה סידור תפילה עם פירוש "שפת אמת" עם "ליקוטי יהודה", כרך תפילות לימות החול, עמ' תקט, תקיב. ובספר "תורת רבנו שמואל סלאנט", א, עמ' קח-קט. ובספר "אוצר הברית" של המוהל ר' יוסל'י ויסברג זצ"ל, פרק ג סימן טו סעיף כה ובהערות שם, ומובא בספרים רבים.
^ 8. ראה גם מאמרו של דוד תמר, "הרב והרבי", הצופה יום ו' כ"ט באב ה'תשנ"ח, עמ' 6.
^ 9. על יחסי ההתכתבות בין מרן הראי"ה לבין האדמו"ר ראה בספר מכותבי הראי"ה עמ' מד הערה 19.
^ 10. לשון זו נדפסה מתחת לתמונת הראי"ה שמופיעה בפתחה של החוברת "מעגלים לחוג הראי"ה", ושם צויין שהציטוט הוא מ"אגרות ראיה", אך אגרת זו לא מצאתי לעת עתה.
^ 11. ראה על המכתבים ועל המכותבים בספר "ליקוטי הראי"ה" ב, עמ' 148 ואילך, וב"בשדה הראי"ה" עמ' 339 ואילך. המכתבים נדפסו ב"בתוך החומות" לרמ"מ פורוש ז"ל, עמ' 295-299.
^ 12. ראה לעיל באגרות הגרימ"ח להרב ר' צבי חנוך הכהן לוין אב"ד בנדין.
^ 13. עוד בענין זה ראה להלן, וכן במכתב משנת ה'תרפ"ו, שנדפס ב"אוצרות הראי"ה" ב, עמ' 1061.
^ 14. אב"ד פּאֹבְיָנִיץ, בן בעל ה"שפת-אמת".
^ 15. אב"ד בענדין, חתן בעל ה"שפת-אמת".
^ 16. הירשביין. ראה מאמר הרצי"ה עליו ב"לנתיבות ישראל" ב.
^ 17. ראה עוד על מעשה זה בספר "זכרון ראי"ה" עמ' מו-מז; "גנזי ראי"ה" ז, עמ' 14; קובץ "המאור", ירושלים ה'תשמ"ד, עמ' 97-98.
^ 18. ראה קובץ "המאור" הנ"ל, עמ' 101.
^ 19. אגרת שנדפסה באגרות הראי"ה, אגרת א'צו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il