"באחד באדר משמיעים על השקלים".
חכמינו ז"ל אמרו שמשה רבנו התקשה במצות מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. חכמינו למדו זאת מלשון הכתוב "זה יתנו", כלומר הקב"ה הראה לו את המטבע ואמר "זה". תמוה לכאורה, במה נתקשה כל כך משה, עד שהקב"ה היה צריך להמחיש לו מהי צורת המטבע של מחצית השקל. האם הבעיה הייתה שמשה רבנו היה אדם רוחני שלא התמצא בכסף ולא ידע איך נראית מטבע של מחצית השקל?
אמנם היו גדולים בישראל שלא הכירו ערך המטבעות ולא הביטו בצורתו של מטבע. אפשר לומר זאת גם על מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שלא ידע צורתא דמטבע. הוא לא ידע מחירים של מוצרים. והיה מופשט מענייני מסחר וכד'.
אך נראה שלא זו הבעיה אצל משה רבנו, שכן אילו זו הייתה הבעיה, מדוע הקב"ה הראה למשה מטבע של אש? איך אפשר להכיר על פי מטבע של אש צורת מטבע? ומדוע ציינו חכמים שהקב"ה לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו?
על כן נראה שהקב"ה הראה למשה את התוכן העמוק של מצות מחצית השקל, שזו מצוה הבאה לכפר על חטא העגל. כיצד מכפרת מצוה קטנה, שכל אחד נותן מטבע קטן, מחצית השקל, על חטא כה חמור? אלא שהערך של מצוה זו אינו נמדד במעשה הפרטי של כל אחד ואחד, אלא במשמעות הכללית הנובעת מן המצוה שעולה עד לכסא הכבוד. המטבע הניתן על ידי כל אחד ואחד נהפך למטבע של אש תחת כסא הכבוד.
כאשר כל ישראל משתתפים ביחד במצוה אחת, וכולם נותנים בשווה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", ובכסף זה נעשית עבודת בית המקדש, וקיימת אחדות שלמה של כל ישראל כולם בעבודת בית המקדש - אזי השכינה שורה בישראל, וכבוד ד' נראה, וזהו כסא הכבוד. עבודת בית המקדש, קרבנות הציבור, התמידים והמוספים, צריכים להיות מכסף מחצית השקל דווקא. אי אפשר להביא קורבנות ציבור השייכים ליחיד, קורבנות הציבור צריכים להיות משל הציבור כולו. כלל ישראל הוא תמיד בטהרתו ובצדקותו. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכלל תמיד צדיק, החטא נמצא רק ביחידים ולא בכלל. לכן, כל מצוה כללית יש לה ערך מיוחד, שלמות מיוחדת. למרות שכל יחיד משתתף בסכום קטן, אך התחייבותו אל הכלל מעלה אותו למדרגה של שלמות. לכן במצוה זו נתקן חטא העגל.
במצוה זו שהינה עבודת ד' כללית בבית המקדש, תוקן החטא של עבודה זרה. על פי זאת ניתן לפרש ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", פירושו לא רק בכמות הכסף, אלא גם באיכות. שאם אמנם מי שהוא דל בכוונתו - אינו מתכוון בכל הלב - אין זה גורע, כי כוונתו לא ממעיטה מערך המצוה, כיון שכל יחיד בטל כלפי הציבור כולו. עשיר - במובן זה שהוא עשיר בכוונת המצוה, לא ירבה ולא יפריז בערך כוונתו האישית, כי כוחה המיוחד של המצוה הזו היא בהיותה מצוה כללית של כל ישראל כאחד.
חכמינו ז"ל אמרו שמשה רבנו התקשה במצות מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. חכמינו למדו זאת מלשון הכתוב "זה יתנו", כלומר הקב"ה הראה לו את המטבע ואמר "זה". תמוה לכאורה, במה נתקשה כל כך משה, עד שהקב"ה היה צריך להמחיש לו מהי צורת המטבע של מחצית השקל. האם הבעיה הייתה שמשה רבנו היה אדם רוחני שלא התמצא בכסף ולא ידע איך נראית מטבע של מחצית השקל?
אמנם היו גדולים בישראל שלא הכירו ערך המטבעות ולא הביטו בצורתו של מטבע. אפשר לומר זאת גם על מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שלא ידע צורתא דמטבע. הוא לא ידע מחירים של מוצרים. והיה מופשט מענייני מסחר וכד'.
אך נראה שלא זו הבעיה אצל משה רבנו, שכן אילו זו הייתה הבעיה, מדוע הקב"ה הראה למשה מטבע של אש? איך אפשר להכיר על פי מטבע של אש צורת מטבע? ומדוע ציינו חכמים שהקב"ה לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו?
על כן נראה שהקב"ה הראה למשה את התוכן העמוק של מצות מחצית השקל, שזו מצוה הבאה לכפר על חטא העגל. כיצד מכפרת מצוה קטנה, שכל אחד נותן מטבע קטן, מחצית השקל, על חטא כה חמור? אלא שהערך של מצוה זו אינו נמדד במעשה הפרטי של כל אחד ואחד, אלא במשמעות הכללית הנובעת מן המצוה שעולה עד לכסא הכבוד. המטבע הניתן על ידי כל אחד ואחד נהפך למטבע של אש תחת כסא הכבוד.
כאשר כל ישראל משתתפים ביחד במצוה אחת, וכולם נותנים בשווה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", ובכסף זה נעשית עבודת בית המקדש, וקיימת אחדות שלמה של כל ישראל כולם בעבודת בית המקדש - אזי השכינה שורה בישראל, וכבוד ד' נראה, וזהו כסא הכבוד. עבודת בית המקדש, קרבנות הציבור, התמידים והמוספים, צריכים להיות מכסף מחצית השקל דווקא. אי אפשר להביא קורבנות ציבור השייכים ליחיד, קורבנות הציבור צריכים להיות משל הציבור כולו. כלל ישראל הוא תמיד בטהרתו ובצדקותו. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכלל תמיד צדיק, החטא נמצא רק ביחידים ולא בכלל. לכן, כל מצוה כללית יש לה ערך מיוחד, שלמות מיוחדת. למרות שכל יחיד משתתף בסכום קטן, אך התחייבותו אל הכלל מעלה אותו למדרגה של שלמות. לכן במצוה זו נתקן חטא העגל.
במצוה זו שהינה עבודת ד' כללית בבית המקדש, תוקן החטא של עבודה זרה. על פי זאת ניתן לפרש ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", פירושו לא רק בכמות הכסף, אלא גם באיכות. שאם אמנם מי שהוא דל בכוונתו - אינו מתכוון בכל הלב - אין זה גורע, כי כוונתו לא ממעיטה מערך המצוה, כיון שכל יחיד בטל כלפי הציבור כולו. עשיר - במובן זה שהוא עשיר בכוונת המצוה, לא ירבה ולא יפריז בערך כוונתו האישית, כי כוחה המיוחד של המצוה הזו היא בהיותה מצוה כללית של כל ישראל כאחד.
