כאשר ה' הודיע למשה שבני ישראל עשו את העגל, משה התפלל וה' סלח להם. לאחר מכן משה ירד למחנה ואמר 'מי לה' אלי'; וכשבני לוי התאספו אליו הוא אמר להם: 'כה אמר ה'... עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו וכו'. ב'תנא דבי אליהו' מובאת עדות מפליאה של אליהו הנביא: 'מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה כך, לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' , ולומר'כה אמר ה' א-להי ישראל ...', אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו. אמר, אם אני אומר לישראל - 'הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו'; יהיו ישראל אומרים - ...מפני מה אתה הורג שלשת אלפים ביום אחד. לפיכך תלה בכבוד שלמעלה ...". המפרשים התקשו, היתכן שמשה בדה מליבו להרוג אנשים בלא שה' ציוה זאת?
מימיהם לא חטאו חטא גמור
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת שמיישבת את הקושי: "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' - שנאמר 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'; ואת מכעסת אותי ב'אזנים' - שנאמר 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]". המסורת מרמזת שעם ישראל לא חטא ב'עגל' בעבודה זרה; אלא שהכתוב מתאר חטא קל באופן קיצוני כאילו היה חטא גמור; וגם העונשים מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים.
הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. והנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים - 'וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'. אולם עם ישראל לא רצה במתנה הזו, והעדיף לחזור למדרגת הביטחון בפעילות באופן טבעי. והתורה משווה את הביטחון החילופי הזה לבטחון ב'כשפים'; ולהסרת תכשיטי הזהב הרוחניים - 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם'. וכעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון החברותא 297): '... לא שעשו את העגל ממש... זה שאיבדו את רוח משה רבינו - נתפס בהם מלאך המות - והוא העגל".
שלא אמר לו הקב"ה למשה כך
המדרש מגלה שבני לוי העדיפו להמשיך ולבטוח בה' ולהמשיך ולעמול בתורה; והם נצטוו להתייחס למי שהיו אהובים עליהם ושונים מהם - כאל אנשים 'מתים'. בני לוי נצטוו להפנים את ההבנה שה'חיים' נמצאים רק בדרכם; והם נצטוו לדחוק את רגש האהבה כלפי בני ישראל האחרים ולהתייחס אליהם כמו ל'מתים' ול'הרוגים'.
התהליך שבני לוי עברו - עובר על רבים מישראל במשך כל הדורות. כאשר אדם מתחיל לבנות את מדרגתו הרוחנית - הוא צריך להיות החלטי בדרכו; ולהביט על העולם בצורה קיצונית, בצבעי שחור או לבן. והוא יונק אז את חיותו מהכתוב - 'הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו'.
אך לאחר מכן צריך להתקדם לשלב הבא; למדרגה שה' אמר בה למשה - 'לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ'. בשלב הזה צריך להתבטל לרצון ה'; ולחזור ולרדת למדרגה הטבעית של שאר ישראל כדי להתחבר אליהם, ולהעלותם יחד עמו למדרגת האמונה הגבוהה.
אולם, הציווי הראשוני להתייחס לכל מי שאינו 'רוחני' כאילו הוא 'מת' ו'הרוג', נכתב מתוך הדגשת שם ה' - 'כה אמר ה' א-להי ישראל... והרגו'; ואילו הציווי השני לרדת ולהתחבר אל העם לא נכתב כך, ויש כאלו שמייחסים לציווי השני חשיבות פחותה. לפיכך, אליהו הנביא בא ומעיד להם, שה' לא ציווה על משה להעדיף את חשיבות הציווי הראשון. וגם הציווי השני - לרדת ולהתחבר אל העם כדי להעלותם - שווה בחשיבותו לציווי הראשון.
מימיהם לא חטאו חטא גמור
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת שמיישבת את הקושי: "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' - שנאמר 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'; ואת מכעסת אותי ב'אזנים' - שנאמר 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]". המסורת מרמזת שעם ישראל לא חטא ב'עגל' בעבודה זרה; אלא שהכתוב מתאר חטא קל באופן קיצוני כאילו היה חטא גמור; וגם העונשים מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים.
הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. והנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים - 'וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'. אולם עם ישראל לא רצה במתנה הזו, והעדיף לחזור למדרגת הביטחון בפעילות באופן טבעי. והתורה משווה את הביטחון החילופי הזה לבטחון ב'כשפים'; ולהסרת תכשיטי הזהב הרוחניים - 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם'. וכעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון החברותא 297): '... לא שעשו את העגל ממש... זה שאיבדו את רוח משה רבינו - נתפס בהם מלאך המות - והוא העגל".
שלא אמר לו הקב"ה למשה כך
המדרש מגלה שבני לוי העדיפו להמשיך ולבטוח בה' ולהמשיך ולעמול בתורה; והם נצטוו להתייחס למי שהיו אהובים עליהם ושונים מהם - כאל אנשים 'מתים'. בני לוי נצטוו להפנים את ההבנה שה'חיים' נמצאים רק בדרכם; והם נצטוו לדחוק את רגש האהבה כלפי בני ישראל האחרים ולהתייחס אליהם כמו ל'מתים' ול'הרוגים'.
התהליך שבני לוי עברו - עובר על רבים מישראל במשך כל הדורות. כאשר אדם מתחיל לבנות את מדרגתו הרוחנית - הוא צריך להיות החלטי בדרכו; ולהביט על העולם בצורה קיצונית, בצבעי שחור או לבן. והוא יונק אז את חיותו מהכתוב - 'הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו'.
אך לאחר מכן צריך להתקדם לשלב הבא; למדרגה שה' אמר בה למשה - 'לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ'. בשלב הזה צריך להתבטל לרצון ה'; ולחזור ולרדת למדרגה הטבעית של שאר ישראל כדי להתחבר אליהם, ולהעלותם יחד עמו למדרגת האמונה הגבוהה.
אולם, הציווי הראשוני להתייחס לכל מי שאינו 'רוחני' כאילו הוא 'מת' ו'הרוג', נכתב מתוך הדגשת שם ה' - 'כה אמר ה' א-להי ישראל... והרגו'; ואילו הציווי השני לרדת ולהתחבר אל העם לא נכתב כך, ויש כאלו שמייחסים לציווי השני חשיבות פחותה. לפיכך, אליהו הנביא בא ומעיד להם, שה' לא ציווה על משה להעדיף את חשיבות הציווי הראשון. וגם הציווי השני - לרדת ולהתחבר אל העם כדי להעלותם - שווה בחשיבותו לציווי הראשון.
